מהר"ם על הש"ס/עבודה זרה/פרק ג

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

מ:

ד"ה ובאנדרטי של מלכים וכו' ואדרבה בפרק כלל גדול משמע שאין סתמן לעבודה וכו' לכך פירש ר"ת וכו' הא דשרו רבנן וכו' ר"ל דבאנדרטי פליגי אבל בשאר צורות אפילו רבנן מודו דאסירי ולפי זה צ"ל האי דקאמרי רבנן במתני' אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל וכו' היינו דוקא באנדרטי אבל בשאר צורות אפילו אין בידו כלום אסירי מקשין התלמידים מאי תירץ ר"ת הא גם לדידיה על כל פנים ר"מ אוסר באנדרטי אפילו בסתמא ואם כן הדרא קושית התוס' לדוכתא דלמה ליה למימר בפרק כלל גדול דקבליה עליה וכו' הא בסתמא נמי נעבדין אלא ע"כ צ"ל דההוא דפרק כלל גדול כרבנן אתיא א"כ גם לפרש"י נוכל לתרץ הכי אבל לדידי לא קשיא כלל דכוונת קושית התוס' לאו הכי היא אלא הכי היא דלפרש"י דפליגי באנדרטי ודוקא באנדרטי אסר ר"מ ובשאר צורות הוא מורח לרבנן אם כן ע"כ דנהוג הוא ושכיחי טפי למפלה לאנדרטי יותר משאר צורות וא"כ קשיא דבפרק כלל גדול קאמר דבעובד עבודת כוכבים אפילו בלא מתכוון חייב ופריך ה"ד אי דחזי אנדרטי וסגיד לה אי דקביל עליה לאלוה עובד במתכוון הוא ואי דלא קביל וכו' אינו עובדה כלל דאין נקראת עבודת כוכבים כלל משמע דגמרא מהדר לאשכוחי צורה שאינה עבודת כוכבים ואם כן למה נקט אנדרטי אדרבה הו"ל למנקט סתם צורה אפי' אי אתיא כרבנן דהא לפרש"י שכיחי טפי למפלח לאנדרטי יותר משאר צורות דהא שמעינן דבשאר צורות אפי' ר"מ מודה והו"ל למנקט שאר צורות דלכ"ע אין נעבדין אבל לפי' ר"ת אתי שפיר דאנררטא אין נעבדת כ"כ כמו שאר צורות דהא בשאר צורות אפי' רבנן מודו דאסירי וא"כ שאר צורות שכיחי טפי דפלחי להו לכך אתי שפיר דנקיט אנדרטי בפרק כלל גדול דלא הוי ליה למנקט שאר צורות דאדרבה שאר צורות פלחי להו טפי אלא שלפ"ז צריך לישב לפירושו של ר' אלחנן דמה מתרץ דאע"ג דאוקי ההיא דפרק כלל גדול באנדרטי של שולטנית מ"מ תקשה ליה דלמא נקט אנדרטי ולמה לא נקט התם שאר צורות דאין נעבדין אפילו לד"מ אלא שיש לישב דאנדרטי של שולטנית גרע טפי משאר צורות דודאי נעשית לכבוד השלטון ולא שכיח כלל דפלחי לה וק"ל:

בא"ד ובכך ניחא דכי דייק לה במילתיה דר"י וכו' לא מצי למימר סתמא כר"מ מסיפא וכו' ולפי פירוש ר"ת קשה קצת דכי קאמר לקמן סתמא כר"מ הוי ליה למימר סתמא אפי' כרבנן וכו' יש להקשות הא לפי' רבי אלחנן נמי קשה כן דהוה מצי למימר סתמא אפי' כרבנן שהרי בכפרים מודו דאסור מאי אמרת כפרים מסיפא שמעינן דקתני מצא תבנית יד ותבנית רגל וכו' דאיירי בכפרים לרבי אלחנן וכ"ש דמות שלם א"כ לפי' ר"ת נמי לא קשח מידי דלדידיה ע"כ צריך לפרש דהסיפא איירי בשאר דמותים דמודו בה רבנן א"כ לא מצי נמי למימר דהרישא אתא לאשמועינן הא דמותים עצמן אסורים בשאר דמותים וכרבנן דהא נמי מסיפא שמעינן לה וכן יש לדקדק אמאי דקאמרי התוס' לעיל מזה ובכך ניחא דכי דייק לה במילתיה דר"י וכו' לא מצי למימר סתמא כר"מ וכו' דמשמע דלפירוש דר"ת לא ניחא הא לפירושו דר"ת נמי ניחא בכך דמסיפא לא מצי למימר סתמא כר"מ דכרבנן נמי אתי ובשאר דמותים ויש ליישב קצת דלפירושו של ר"ת קשה טפי דאי תרצה לאוקמי הסיפא דלא איירי בדמותים ג' דפליגי ביה לעיל מזה רבנן ור' מאיר אלא איירי בשאר דמותים ואתי נמי כרבנן הוי מצי נמי לומר דהרישא נמי הוי סתמא כרבנן ולאשמועינן הא דמותים אסורים בשאר דמותים וליכא למימר הא מסיפא שמעינן לה דאי לאו הרישא הוי מוקמינן הסיפא דוקא בכפרים לכך אצטריך רישא דאפי' בכרכים בשאר דמותים שאינן אנדרטי דמותים אסורין אבל לפי' ר' אלחנן לא שייך לומר כן דו"ק נ"ל:

גמ' ור"מ דחייש למיעוט גזר שאר מקומות אטו אותו מקום וכו' עיין ברבינו נסים ותמצא מבואר היטב:

מא.

גמרא מקל שרודה וכו' במקל וכו' אין לפרש דר"ל שהוא רודה במקל את העולם דהא גבי צפור וכדור לא שייך לומר כן אלא גבי כדור וצפור ע"כ צריך לפרש שהוא תופס כל העולם בידו כמו שהוא תופס כדור זה או צפור זה וכן גבי מקל ע"כ צריך לומר דתרווייהו איתנהו דרוצה לומר שתופס העולם בידו כמו שהוא תופס מקל זה והיה באפשר שיתנו לתפוס בידו דבר אחר אלא שרמז ג"כ על הרדיה והממשלה שמקל רומז לממשלה וכן בצפור רמז גם כן בו שהוא מתנשא על העולם כצפור הזה שהוא פורח ושט למעלה על כל העולם ובכדור רומז ג"כ העולם שהוא ככדור ולכך נתנו כדור ולא ד"א זולתו:

רש"י ד"ה גדיל כלילי וכו' נראה דכך צ"ל גדיל שם אומן כלילי עטרה ורוצה לומר דהאומן נקרא גדיל על שם שהוא גודל ועושה העטרות והעטרה נקראה כלילי:

תוס' ד"ה אמר רבה מחלוקת בשל כפרים וכו' לכך נראה מחלוקת בשל כפרים דר"מ אסר להו בכל מקום דלמפלחינהו עבדי להו ורבנן שרו בכל מקום דסברי דלנוי עבדי להו מקשין העולם והיאך אפשר לפרש כן דא"כ הדרא קושיית הגמרא לדוכתה אי דנעבדין פעם אחת וכו' מ"ט דרבנן דא"ל דפליגי בהא דרבי מאיר סבר נעבדין ורבנן סברי אין נעבדין מדלא קתני וחכמים אומרים אין נעבדין אלא מי שיש בידו מקל וכו' כמו שכתבו התוס' לעיל ויש לפרש שזהו נמי מאי דפריך המקשה ודכפרים מי איכא למ"ד וכו' דהכל נכלל בקושייתו אבל אין הלשון משמע כן וי"ל דלפי זה דר"ל השתא דלא איירי ר' מאיר אלא בכפרים אבל בכרכים מודה איכא למימר שפיר דפליגי בה הכי דרבי מאיר סבר דנעבדין ורבנן סברי דאין נעבדין מאי אמרת דהוה ליה למתני וחכמים אומרים אין נעבדין אלא מי שיש בידו וכו' אי תנא הכי הוה משמע דמי שיש בידו מקל וכו' נמי אין נעבדין אלא בכפרים דומיא דאיירי ביה ר"מ וז"א דמי שיש בידו מקל וכו' אף בכרכים הן נעבדים ולכך לא שייך למתני הכי וק"ל:

ד"ה אמר שמואל וכו' ופריך ליה בגמ' והאנן שברי דמות תנן וכו' ומסיק ה"ה דאף שברי עבודת כוכבים מותרין וכו' נראה דלא הוכרחו התוס' להאריך בפי' קושית המקשה שכפשוטו אתי כן אלא שכוונתן לפרש דברי המתרץ משום דלפי מה שפירשו דטעמו של שמואל דאמר אף שברי עבודת כוכבים הוי מטעם דגם בשברי עבודת כוכבים איכא נמי כמה ספיקות להתיר כמו גבי שברי דמות א"כ מאי משני ה"ה וכו' משום דקא בעי למתני סיפא וכו' ר"ל ואי הוי תני ברישא שברי עבודת כוכבים ה"א דתבנית יד דעבודת כוכבים אסור דוקא ולא דדמות ומ"ש תבנית יד דדמות מתבנית יד דעבודת כוכבים כיון דהוה מיתני ברישא דגם שברי עבודת כוכבים מותרים מטעם כמה ספיקות כמו שברי דמות לכך מפרש דאפילו הכי ה"א דוקא תבנית יד דעבודת כוכבים אסורים מפני שכשהיתה שלמה היתה נעבדת תדיר והרבה הן שהיו משתחוים ליד או לרגל וכו' וק"ל:

ד"ה ה"ה וכו' הא דלא משני הכא כמו שתירץ בסמוך וכו' כלל דברי התוס' דמדברי שמואל משמע דהתנא אתא לאשמועינן חידושא היתרא דשברים א"כ לא שייך לתרץ דאתי למידק הא דמות עצמן אסורים דלא איירי השתא בדמות עצמן אלא היתר דשברים אתא לאשמועינן אבל בסמוך בדברי ר' יוחנן דהוה סבירא ליה דאתיא כרבנן כדבסמוך בתוס' לקמן ולא אתא לאשמועינן שום חידוש בשברי דמות שייך שפיר לתרץ דאתא למידק מיניה הא דמות עצמן אסורים וק"ל:

מא:

תוס' ד"ה איתיבי' המוצא שברי דמות וכו' נראה לפרש דהכי פריך וכו' נראה דהוקשה להתוס' מאי סלקא דעתיה דר' יוחנן שהקשה לעיל ממתניתין הא ודאי לא נעלם ממנו שיש לתרץ ה"ה דשברי עבודת כוכבים נמי מותרין והא דקתני שברי צלמים משום דבעי למתני סיפא כדשני לעיל אליבא דשמואל או איכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסורים כדמשני הכא לכך כתבו דהכי פריך וכו' דהוה סלקא אדעתיה כרבנן נמי אתי וא"כ ליכא לשנויי דאתא למידק הא דמות עצמן אסירי דהא לרבנן דמות מותרים וגם ליכא לשנויי ה"ה שברי עבודת כוכבים מותרים והא דקתני שברי דמות משום דקא בעי למתני סיפא וכו' ר"ל לאשמועינן דתבנית יד אפילו דדמות אסורים דהא אפילו דמות שלמים מותרים לרבנן ולכך לא שייך שינויא זה אליבייהו דרבנן וק"ל:

בא"ד ואין להקשות מאחר דמוקי לה כר"מ לימא משום דבעי למתני סיפא וכו' כי נראה לו קצת דוחק וכו' כללא דמילתא דלעיל לשמואל דמשמע מדבריו דמתני' היתרא דשברים אתא לאשמועינן לא הוה שייך לשנויי שינויא דהכא דאתי למידק הא דמות עצמן אסורין דזה היה נראה דוחק כיון דהשתא אתא לאשמועינן דיני דשברים ולכך הוצרך לשנויי משום דבעי למתני סיפא ואתא גם כן לאשמועינן איסור דתבנית יד ורגל דדמיא לשברים כדלעיל בתוס' אבל השתא דס"ל דהמתניתין לא אתי לאשמועינן היתרא דשברים איפכא ס"ל דאי הוה משני משום דבעי למתני סיפא היה נראה קצת דוחק בהיות כי בא לאשמועינן חדוש בשברים ומניח שברי עבודת כוכבים משום סיפא לכך שינויא דהכא דמשני דבא לאשמועינן למידק הא דמות עצמן אסורים מסתבר ליה טפי כיון דהשתא אמרינן דלא אתא לאשמועינן שום חדוש בשברים כלל וק"ל:

ד"ה ואין ספק מוציא מידי ודאי וכו' דאי בשאינו רגיל אפילו ספק איסור אינו מוציא מידי ודאי היתר וכו'. ר"ל דהתם אמרינן לרב חסדא היכי דשחט וקודם שבדק הסכין שיבר בה עצמות ואחר כך נמצא הסכין פגום הבהמה מותרת ולא אמרי' שמא בעור נפגם קודם גמר השחיטה משום דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי והשתא הא התם דהוה מסתבר למימר לחומרא דספק האיסור יוציא מידי ודאי ההיתר ואפילו הכי לא אמרינן וכ"ש דלא נימא בספק לקולא שספק יוציא מידי ודאי איסור ואיך פריך המקשה ואין ספק מוציא מידי ודאי בתמיה וכו' אלא ודאי התם בחולין הוי ספק שאינו רגיל אבל הכא פריך דבספק הרגיל אפילו לקולא אמרינן דמוציא מידי ודאי כדאשכחן בההוא דחבר שמת דספק עשרינהו כיון דהוי ספק הרגיל מוציא מידי ודאי טבל [ועיין שם בתוס' פ"ק דחולין]:

מב.

ד"ה בא כהן והציץ וכו' דאפי' לקרובים אינו מיטמא לנפלים דבעינן דומיא דאביו ואמו ר"ל שהם בני קיימא וכתבו כן משום דיש מפרשים שם דהנפל לא היה של השפחה אלא של גבירתה היה וכהן זה קרוב היה ולכך רצה ליטמא ולכך כתבו התוס' דע"כ כהן זה שוטה היה דאפילו לקרובים וכו':

ד"ה לידע וכו' רישא דברייתא וכו' משום דלא שייך למתני אמר רבי יהודה מעשה וכו' אם לא מיתני ברישא דין כיוצא בו שעלה קאי אמר רבי יהודה וכו':

ד"ה מפגי שחולדה ובררלס וכו' הוקשה להם לתוס' ממ"נ אי בור זה היה רשות הרבים בלא טעם זה שחולדה וברדלס גררוהו היה טהור משום דלא דבר ברור ודאי הוא שהאהיל עליו דשמא היה הנפל מונח בצד האחר מן הבור ולא האהיל עליו והוי ספק טומאה בר"ה דטהור ואי איירי שהיה הבור רשות היחיד מאי אהני טעמא דחולדה וברדלס וכו' הא עכ"פ איכא למיחש דשמא גררוהו תחת רגלי הכהן וטומאה בוקעת ועולה וספק טומאה ברה"י טמא לכך כתבו אי בעית אימא הבור רשות הרבים וכו' ואי בעית אימא הבור רשות היחיד וכו' ואפ"ה ליכא למיחש שמא גררוהו תחת רגלי הכהן משום דסתם חור שרצים יש בו פותח טפח ואינה בוקעת ועולה ועיין בפסחים דף ט' דכתבו התוס' שם איפכא דסתם חור אין בו פותח טפח ע"ש והשתא דברי התוס' מבוארים אבל יש להקשות כיון דיש לפרש דבור זה היה רשות הרבים א"כ מאי פריך בגמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי מהאי עובדא דכהן דנימא דשאני התם דהוה ברשות הרבים וספק טומאה ברשות הרבים טהור ולכך אע"ג דספק הוא אם גררוהו ולא האהיל עליו וספק שמא לא גררוהו והאהיל על הטומאה הוי ספק טומאה ברה"ר וטהור אבל בעלמא לעולם אימא לך דאין ספק מוציא מידי ודאי ויש לתרץ בדוחק דס"ל לגמרא דאם איתא דאין ספק מוציא מידי ודאי לא הוי מקרי ספק טומאה ברה"ר אלא הוי מקרי ודאי טומאה ברה"ר אלא ודאי משום דקי"ל להכמים דספק מוציא מידי ודאי טהרוהו וק"ל:

ד"ה ספק עובד כוכבים חתכו וכו' וא"ת בספק נעבד נמי תקשה סיפא וכו' ומאי שנא משברי צלמים וכו' וי"ל דיש להתיר יותר וכו' לא ידעתי מי דחקו להתוס' לתרץ קושיא זו דמאן מכריח לן לומר דלרבי יוחנן בנשתברה מאליה או נחתכה ודאי [ע"י] ישראל דהוי שום ספק ביטול למה לא נאמר דלר"י לא הוי שום ביטול כלל וא"כ לא דמי כלל למצא שברי צלמים דשם הוי ספק ביטול דשמא נשברו ע"י עובד כוכבים שבטלם וא"כ הוי ספק ספיקא ולכך מודה ר"י דמותרים וק"ל:

מב:

רש"י ד"ה צורת חמה כו' מזל חמה. ר"ל שהחוזים וחכמי המזלות מציירים החמה בצורת מלך ועטרה בראשו יושב על עגלה וכן הלבנה מציירים בצורה אחרת כיוצא בזה ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ואין ר"ל עיגול החמה או עיגול הלבנה:

בא"ד ורבנן היא דאמרי כל שאר הדמותים מותרים וכו' ויש לדקדק הא רבנן קאמרו לעיל דאין נעבדין אלא מי שיש בידו מקל וצפור וכו' ודוחק לומר שרש"י רוצה לומר דמתניתין דהכא בצורת חמה ולבנה נמי איירי שיש בידם מקל וצפור וכדור אלא נראה דמתניתין דלעיל איירי בצלמים וסתם צלם הוי דוגמת אנדרטי של מלכים או שלטונים וכיוצא ובהם קאמרי רבנן דאין נעבדין אלא כשיש בידן וכו' ומתניתין דהכא איירי בצורת מזלות אלא שרש"י סבירא ליה דמתניתין דהכא דלא אסרה אלא בהנהו ג' צורות דמזלות משום דחשיבי כדמפרש בגמרא על כרחך אתי' כרבנן דלעיל דמחלקי נמי בצלמים בין חשובים שיש בידם וכו' ובין שאין בידם דאילו רבי מאיר דלא מחלק לעיל אלא אוסר בכל הצלמים הוא הדין נמי דלא מחלק הכא (בין) גבי צורת המזלות בין צורה לצורה ובזה יתורץ גם כן מה שיש להקשות אהא דפריך גמרא אמתניתין דהכא למימרא דלהני הוא דפלחי למידי אחריני לא פלחי ורמינהי השוחט לשם הרים וכו' ולמה לא רמי המקשה רומיא זאת אמתניתין דלעיל אדברי חכמים דקאמרי אין נעבדים אלא מי שיש בידו וכו' אבל לפי מה שכתבתי א"ש דלעיל לא איירי אלא בדמות ולא בצורת מזלות:

תוס' ד"ה ור' אבהו אמר וכו' ויפה פי' לפי שיטת הספר וכו' ומיהו במעילה וכו'. לפי מה שכתבו התוס' הכא נראה דשם במעילה גרסי התוס' בגמ' כשיטה דהכא אלא בתר דקאמר מידי איריא הכא בגידולים הבאים לאחר מכאן וכו' גרסי שם ה"נ מסתברא מדקתני יתיז בקנה ואי ס"ד דאתיא מעלמא אמאי יתיז בקנה לישקלה מישקל אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן לעולם דאייתי מעלמא ומאי יתיז יתיז באפרוחים והשתא לפי גירסא זו לא אתי ר' אבהו לשנויי הקושיא ראשונה דר"ל דזה כבר שני לעיל כגון דאייתי עצים מעלמא וגבי אשרה מותר וגבי הקדש לא נהנין לכתחלה מדרבנן משום דלמא אתי לאתהנויי מעצי אילן דהקדש גופיה כמו שפרש"י הכא אלא שר' אבהו אתי לשנויי דמשום הכי יתיז בקנה ולא לשקלה בידו ממש משום דגם האפרוחים יתיז וגבי אפרוחים לא שרינן ליה למשקלם בידו משום גזירה שמא יעלה על האילן ליטלם אבל לפי שיטה דשמעתין משמע דבא ר' אבהו לשנויי קושיות דר"ל בשנויא אחרינא דעדיף טפי הלכך צ"ל דמוקים לה בשובר' עצים מגופה ובגדולים הבאים לאחר מכאן ועיין שם במעילה דשם יש גירסא אחרת בגמ' וגם התוס' פירשו שם פירוש אחר ארוך ע"ש:

ד"ה יוליכם לים המלח וכו' ולפי' ר"ת דאוקי אנדרטי אשריותא דרבנן וכו' ולהכי פריך בסמוך פרצוף וכו' מי אסורים וכו' על הכלים וכו' ואין להקשות מאי פריך נימא דאיירי שלא על הכלי אלא בלחודייהו דלכ"ע אסור זה אינו דא"כ כל הפרצופין נמי ליתסרי דהא השתא סבירא לן דשאר צלמים חוץ מאנדרטי לכ"ע אסירי:

מג.

רש"י ד"ה סר אפס שסר ונעשה שר וכו' נ"ל שתיבת שסר הוא דבור בפני עצמו והוי"ו של ונעשה היא יתירה וכן צ"ל שסר נעשה שר והפיס כל העולם וכו' ור"ל מה שאמר בגמרא שסר הוי פירושו נעשה שר ומה שאמר והפיס כל העולם הוי פירושו כשני רעבון וכו' וסר אפס דנקט רש"י בתחלת הדבור הוא גמרא בלא פירוש ולא פירש בו רש"י מידי אלא שר"ל כך הגירסא בגמרא סר אפס ואח"כ מתחיל דבור אחר שסר וכו' וק"ל:

בתוס' רשב"ם גריס סר אפס כלומר אמרו לו עיין וכו' ר"ל סר הוי פירושו עיין כלומר שאמרו לו המצרים ליוסף עיין ותדקדק כי אפס וכלה התבואה ואין לנו לחם לאכול אלא שלפי פירוש זה לא יתיישב הא דקאמר בגמרא שסר והפיס את כל העולם דמשמע שפירושו של אפס הוי לשון פיוס כמו שפירש רש"י ואפשר שרשב"ם לא גריס לה בגמרא רק אותה הגירסא הוא ע"פ פרש"י ולא גריס בגמרא אלא סר אפס ע"ש יוסף והוא דנקיט גריו' וכו' ואפשר שגם בספרי רש"י לא היה כתוב אלא שהוגה בספרים ע"פ פי' רש"י ולפי זה צריך לפרש שמה שכתב רש"י סר אפס שסר ונעשה שר והפיס וכו' הכל הוא מדברי רש"י ותיבת סר אפיס בא לפרש ואמר כי פירושו של סר הוי נעשה שר ופירושו של אפיס הוי והפיס את כל העולם בשני רעבון וק"ל:

ד"ה הלכה כר' שמעון בן אלעזר פי' רשב"ם ואפילו אי משכחת וכו' משום דקשה לו הלכה מכלל דפליגי והא ליכא מ"ד דפליג עליה ומה אצטריך לפסוק הלכה כמותו לכך כתב שמשום הכי קאמר הלכה אפילו אי משכחת שום תנא דפליג אפ"ה הלכה כמותו:

ד"ה ש"מ עובד כוכבים מבטל וכו' ואפ"ה אין כאן רבותא אלא מן הדיוק ישראל הוא דאינו מבטל וכו' וקמ"ל דישראל אדעתא דעובד כוכבים פלח וכו' עיין לקמן בפרק רבי ישמעאל שבספרים שלנו אינו כן בגמרא שם גם בפרש"י שם אינו כן אלא שבא להשמיענו שהעובד כוכבים יכול לבטל דנפשיה אע"ג דחלקו של ישראל אינו בטל:

ד"ה ולית ליה מציל וכו' וא"ת תקשי ליה אמתניתין דקתני מצא תבנית יד וכו' הא דלא קאמר תקשי ליה אמתניתין דהכא דקתני המוצא כלים ועליהם צורת חמה וכו' י"ל משום דבכלים אינו מייאש כ"כ משום דסתם כלי יש לו בו סימנים:

ד"ה לא תעשון אתי תימה כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור וכו'. נראה דדבור זה שייך אמאי דקאמר מפרקי' דר' יהושע שמיע לי לא תעשון אתי לא תעשון אותי והא דמקשו אמאי אצטריך לאסור דמות שמשי משום דהוה ס"ד דמלאך יש לו צורת פרצוף ואם כן בכלל איסור צורת פרצוף אדם הוא אלא מה שמקשין התוס' בתר הכי וא"ת כיון דפרצוף אדם לחודיה אסור אמאי אצטריך לאסור דמות ארבע פנים וכו' לפי האמת אינה קושיא כלל משום דאי לאו דאשמועינן דדרשינן מאתי דמות שמשי דהיינו ארבע פנים הוה סלקא דעתין דד' פנים הוה גרע מפרצוף אדם לחודיה כי אינו דומה לפרצוף אדם הנעשה בצלם אלהים כפרצוף אחר דדרשינן ליה מאתי אותי וק"ל ועיין גם כן ברבינו נסים:

בא"ד ויש לדקדק מדלא קאמר אלא ש"מ דדרשא דלא תעשון אתי אתיא אליבא דכ"ע. ר"ל הא דדרשינן לא תעשון אתי לא תעשון אותי דהיינו פרצוף אדם וא"כ אפילו לרבא דאוקי מתניתין דלעיל כולה במוצא אפ"ה צ"ל דמ"מ מודה הוא דפרצוף אדם אסור בעשיה אלא שדברי התוס' תמוהים הם דע"כ מה דקאמרו מדלא קאמר אלא היינו ר"ל מדלא קאמר אלא אמר אביי לא אסרה תורה אלא שמשים שבמדור העליון דהוה משמע דהדר ממה דשני לעיל לא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדי הדדי וממה דשני אקושיא דפריך אלא מעתה הרי פרצוף אדם וכו' לא תעשון אתי לא תעשון אותי וא"כ משמע מדברי התוס' דאי הוה הדר משנויא דלעיל הוה משמע דלא אסר פרצוף וכו' לחודיה ואינו כן לפי שיטת הסוגיא אלא אי הוה הדר משנויא דלעיל הוה אסרינן דמות הארבע פנים דהיינו אדם שור אריה נשר אפילו כל חד וחד לחודיה ולא הוה צריך לן לדרשה דלא תעשון אתי לא תעשון אותי שהרי כל הד' פנים בחיות הקודש שבמדור העליון הן והכי הוי להו להתוס' לומר מדלא קאמר אלא ש"מ דהא דקאמר לא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדדי וכו' ואצטריך לדרשה דלא תעשון אתי אותי אליבא דכ"ע ור"ל דשאר פרצופים אינן אסורים אלא כשכל הד' פנים מחוברים יחד חוץ מפרצוף אדם דאסור אפילו בלחודיה לאפוקי אי הוה קאמר אלא דהוה הדר משנויא דלא אסרה תורה אלא ד' פנים בהדי הדדי הוה משמע דשאר פרצופים נמי אסורים אפילו אין כל הד' פנים מחוברים יחד ודו"ק:

מג:

גמרא אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי וכו' יש לדקדק מאי פריך אלא מאי (אלא) תימה דכל דמות שבמשמשי מרום יהיו אסורים א"כ תקשה ליה ג"כ אלא מעתה כל הפרצופים יהיו אסורים אלמה תניא כל הפרצופים מותרים וכו' וא"כ גם לפי מאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא בלא הך שנויא לא אתיא לן הך ברייתא שפיר וי"ל דבלא הך שנויא היינו יכולין לומר דהברייתא ס"ל דאע"ג דכל דמות שמשי שבמרום אסורים מ"מ דמות שאר פרצופים כגון פרצוף שור ואריה ונשר אינם אסורים משום דלא חשיבי כ"כ שמשים שבמרום שהרי כל העולם התחתון מלא מבהמות וחיות חוץ מפרצוף אדם דחשוב הוא אבל השתא דקאמר רלא אסרה תורה אלא בדמות ד' פנים בהדי הדדי פריך שפיר אלא מעתה פרצוף אדם לחודיה תשתרי וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה שאני ר"ג וכו' ויש שהיו רוצין להחמיר וכו'. ר"ל שלא לצוות לעובד כוכבים לחתום בחותם צורת אדם משום דאמירה לעובד כוכבים שבות וכן שלא לחגור אותם רצועות וכו' משום חשדא כדקאמר הכא בטבעת של רב יהודה וכמו בטבעת שחותמו בולט דברייתא אמנם יש לסמוך וכו' שמעמיד אותה דר"י בצורת דרקון דשם שייך חשדא אע"ג דגם בצורת חמה ולבנה גם כן שייך חשדא כדפריך הכא אר"ג והא ר"ג דיחיד הוה אלא משום דלאו אורחא הוא לחתום בטבעת צורת חמה או לבנה לכך מעמיד הלכות גדולות ההיא טבעת דר"י בצודת דרקון וכן כתב מהרר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג:

בא"ד ואנדרטי דחיישי לחשדא וכו'. ר"ל מדפריך הכא והא בי כנישתא וכו' דמוקמי ביה אנדרטי וכו' משמע דבצורת אדם נמי שייך חשדא היינו משום שהיה דמות שלם וכו'. ר"ל אבל בטבעת אינו רגיל להיות חותמו צורת אדם שלם לכך מעמיד לה בצורת דרקון ומשמע מדברי התוס' דבצורת דרקון אסור אפילו אינו גוף שלם שהרי זהו החילוק שבין צורת דרקון ואדם אבל עיין בדברי הרא"ש שמשוה צורת דרקון לצורת אדם ויש להקשות לפי מה שפירש רש"י לעיל במתניתין צורת חמה היינו מזל חמה וכמו שכתבנו למעלה דמשמע דעיגול חמה או עיגול לבנה אינו דרך לעובדם ופשיטא הוא דר"ג לא היה לו אלא דמות עיגולי לבנה שהיה צריך לחקור בהם את העדים וא"כ מאי פריך הכא והא ר"ג יחיד הוה ר"ל והוי ליה למיחש משום חשדא דעבודת כוכבים והא אין דרך לעבוד לצורה כזו ומאי פריך ובשלמא מעיקרא דהוי ס"ד דאיסורא הוי משום דלא תעשון אתי ל"ק דנוכל לומר דאיסור עשייה שייך שפיר אפילו בעשיית עיגול אבל השתא דמסיק דאחרים עשו לו וליכא למיחש אלא משום חשד דעבודת כוכבים קשיא ודו"ק:

ד"ה שוחק וזורה לרוח כו' בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות כו' אלא לרב יוסף קשיא דע"כ לרבנן אפילו שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו'. דברי התוס' סותרים זה את זה דמתחלה קאמר בשלמא לרבה יעשה שחיקה בשאר מימות וכו' והדר קאמר דע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' ויש שרוצין לפרש ולתרץ דברי התוס' ולומר דדוקא אליבא דר"י אנו צריכין לומר דע"כ לרבנן דאף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל כמו דדייקי התוס' בדבור שאחר זה מדאיצטריכו רבנן בגמרא לטעמא דלא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות דאילו לרבה אתי לן שפיר הא דאצטריך לטעמא דלא נתכוין משה וכו' משום דכיון שהשיבו רבנן משם ראיה הרי הוא אומר ויזר על פני המים דליכא למיחש לזבל קשיא ליה א"כ היה לו להשליכו שלם לים המלח משום דהא לרבה בים המלח א"צ שחיקה לכך השיבו הא דלא השליכו לים המלח שלם לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות וע"ד שפירש רש"י אבל לר"י דס"ל דאף בים המלח בעי שחיקה ובשאר נהרות אינו מועיל שחיקה אפילו לר' יוסי קשיא דא"א לפרש כן וע"כ צדיך לפרש לר"י כמו שפירשו התוס' בסמוך בדבור שאחר זה דמדאצטריכו רבנן לטעמא דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות ש"מ דלרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל ע"ד שפירשו התוס' בדבור שאחר זה אבל תירוץ זה אינו משום דע"כ דגם לרבה צריך לפרש דמדאצטריכו לטעמא דלא נתכוין אלא לבודקן כסוטות ש"מ דלרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל דליכא למימר דאצטריכו להאי טעמא משום דהוה קשה להו למה שהשליכו אותו אל הנחל היורד וכו' והיה העגל צריך שחיקה היה להם להוליכו ולהשליכו לים המלח שלם דא"כ גם לר"י שהיה ס"ד דשחקוהו וזרוהו לרוח תקשה כן דמפני מה היה צריך שחיקה כדי לזרות לרוח היה להם להוליכו לים המלח ולהשליכו שם שלם אלא ע"כ אין זו קושיא דלא רצו להטריח' ולהוליכו למרחוק לים המלח א"כ לרבנן נמי נימא הכי ורש"י שפירש כן משום דלא אסיק אדעתיה פלוגתא דרבה ורב יוסף דפסחים וסבר דלא צריך שחיקה אלא כשהוא זורה לרוח אבל כשהוא מטיל לים או אפי' לנהר אין צריך שחיקה לכך פי' בדברי רבנן שהשיבו הרי הוא אומר ויזר על פני המים וכו' והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין וכו' ואינו ר"ל ים המלח אלא כלומר למים אותו נחל היורד מן ההר כדכתיב ויזר על פני המים כלומר דכיון דהשליכו אותו למים למה היה צריך שחיקה היה להם להשליכו לשם שלם לא נתכוין אלא לבודקן וכו' אבל לפי סברת התוס' אליבא דרבה א"א לפרש כן ועוד דע"כ התוס' צריכין לפרש כפירושן שפירשו בדבור שאחר זה ודלא כפרש"י גם אליבא דרבה משום הקושיא הראשונה שהקשו על פירוש רש"י דמשמע שרבי יוסי היה אומר להם ששחקו העגל לזרות לרוח וכי היה ר' יוסי טועה בזה שלא היה זרקו למים וכו' ועוד אדרבה פירוש התוס' שפירשו בדבור שאחר זה לא יתיישב כלל אליבא דרב יוסף למאי דסבירא ליה להתוס' השתא אליבא דרב יוסף דבשאר מימות שחיקה אינו מועיל גם לרבי יוסי כ"א דוקא בים המלח משום דא"כ מה הקשה ר' יוסי לרבנן הא לדידיה נמי קשיא ועיין שם בתוס' בפסחים דמשום קושיא זו חזרו שם התוס' ממה שפירשו דרב יוסף מצריך שחיקה בים המלח ובשאר נהרות אינו מועיל שחיקה ופירשו דגבי עבודת כוכבים גם רב יוסף כרבה ס"ל ולא פליגי אלא גבי חמץ עיין שם לכן נראה שהספרים חסרים לפנינו וצריך להגיה בדברי התוס' ועוד ע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' ור"ל ועוד אפילו בלא הא דרבה ורב יוסף אלא אפילו אליבא דכ"ע קשה לרבנן היאך יבערו עבודת כוכבים משום דע"כ לרבנן אף שחיקה בשאר מימות אינו מועיל וכו' כן נראה לי ושמעתי שגם בתשובת בן לב הגיה כן אבל לא ראיתי כי אין לי אותן תשובות:

ד"ה אמר להם ר"י וכו' לכן נראה לפרש דר"י אסיפא דואשליך את עפרו אל הנחל סמיך. מדברי התוס' משמע שלא היה כתוב בגמרא בדברי רבי יוסי קרא דואשליך וגו' כמו שהוא בספרים שלנו:

מד.

תוס' ד"ה נחל קדרון וכו' משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים. מקשין התלמידים מפני מה הקשו התוס' קושיא זו בכאן אגופה דמתניתין הו"ל להקשות דקתני אף היא נעשה זבל וכו' א"כ ש"מ דמגדל צמחים וי"ל דמתניתין היה באפשר דנוכל לומר דה"ק אף היא נעשה זבל ועפר ויסתפקו ממנו לשאר צרכים במקום עפר לא לצורך גידול צמחים אבל השתא קשה שפיר וק"ל:

ד"ה והלא כבר נאמר וכתת וכו' וא"ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפם באש מאי קושיא היה לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים. ר"ל מאי קושיא לר' יוסי שהיה לו לכתוב וישרפם וישאם הא לרבנן קשיא טפי שהיה להם להזכיר להשליכו לים אבל לר"י ל"ק כ"כ לכך כתבו וי"ל דהתם לא בא לספר וכו' לכך לרבנן ל"ק מידי מה שלא הזכיר כלום אבל לרבי יוסי דאיהו מפרש וישאם היינו שזרו לרוח א"כ היה לו לכתוב קרא בהדי הדדי וישרפם וישאם וק"ל:

ד"ה כאן קודם שבא אתי הגיתי וכו' ועוד לאביי וכו' אבל בשבירה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה לעיל בעובדא דר"א הקפר שמצא טבעת שהמתין עד שבא עובד כוכבים וסטרו עד שביטלה בע"כ לא קשה לאביי למה לא בטלה בעצמו ע"י שבירה די"ל משום דלא רצה לשוברה אלא רצה להניחה לו שלימה לכן המתין עד שבא עובד כוכבים ובטלה ע"י פחיתת צורה לבד ונשארה בשלימותה:

מד:

גמרא והיכי עביד הכי והאמר רבה בר בר חנה וכו' בכל מקום מותר להרהר וכו'. מקשין העולם מה היה לה לגמרא להביא הא דרבה בר בר חנה הא מדברי ר"ג גופיה שאמר אין משיבין במרחץ נשמע בהדיא שאסור לדבר בדברי תורה במרחץ וא"כ היאך השיב לו אין משיבין דזה גופיה הוא דברי תורה ועוד מקשין אהא דקאמר וכ"ת בלשון חול א"ל וכו' וקשה א"כ היה לו להשיב כל התשובה שהשיב לו אח"כ בלשון חול ולמה לא השיב עד לאחר שיצא ונראה דאם לא הביא הא דרבה בר בר חנה לא היה קשה מידי משום דה"א דהא דאסור בד"ת במרחץ היינו דוקא כשאומר הדין בטעמו באריכות אבל להשיב בקצרה בלי טעם דבר זה מותר או אסור מותר אף במרחץ דאינו אלא כמו הרהור בדברי תורה ולכך היה מותר לר"ג להשיב אין משיבין במרחץ ולכך פריך מרבה בר בר חנה דאמר אפילו הרהור אסור ועל זה נמשך ג"כ וכ"ת בלשון חול א"ל וכו' וה"ק וכ"ת דבלשון חול א"ל וא"כ הוי תרתי לטיבותא חדא דהוי כמו הרהור ועוד דהיה לשון חול ובלשון חול מותר להשיב בקצרה בלי טעם כיון שאינו אלא כמו הרהור והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרן בלשון הקודש וכו' וא"כ ש"מ דאין נפקותא כלל בין אומר בלשון חול או קודש אלא הכל תלוי בדבר העסק אם דבר קדושה או דבר של חול וק"ל ועיין בר"ן שהוא ג"כ מדמה כשמשיב בקיצור דבר זה אסור או מותר להרהור:

תוס' ד"ה תנא כשיצא וכו' וי"ס דגרסי בברייתא וכשיצא כו'. משמע שהתוס' מחלקין בין אי גרס כשיצא ובין אי גרס וכשיצא בוי"ו דוכשיצא בוי"ו משמע דלא השיב ליה אלא דבר זה אבל אי גרס כשיצא בלא וי"ו משמע דהברייתא לא בא אלא לתרץ הא דקתני מתני' א"ל אין משיבין במרחץ שלא אמר לו זה אלא כשיצא וכפירוש הרשב"ם וק"ל:

ד"ה תשובה גנובה וכו' כלומר עלובה ומכוסה ממנו. נראה דר"ל שהיא מכוסה מאתנו שאין אנו מבינים אותה ולפי פירוש זה יתישב ג"כ לשנויא קמא ולרב שימי בר חייא וק"ל:

ד"ה וכי נעשה מרחץ נוי לעבודת כוכבים וכו' ואינו נראה לר"י שהרי לא היה מקשה אותו הגמון אלא מפני שהיה נהנה מן וכו'. יש לדקדק למה לא הקשה ר"י קושיא זו אשנויא דאביי דלעיל דקאמר ואני אומר אינה גנובה שלא בטובת רבן גמליאל כבטובת אחרים דמי והלא לא היה מקשה אותו הגמון אלא מפני שהיה נהנה וכו' וי"ל דלעיל כשהוא מחזיק טובה להכומרים אם כן הוא מודה שהיה הוא נהנה מן וכו' דאם לא כן במה מחזיק להם טובה ולכך מקרי שפיר נהנה מן וכו' וק"ל:

מה.

מתני' א"ר עקיבא אני אובין ואדון וכו'. ר"ל ואע"ג דכבר יהיב רבי יוסי הגלילי טעמא דמפני זה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם ומפני כך אמרה תורה ואשיריהם תשרפון באש וא"כ לא נוכל לדרוש תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם מ"מ תקשה לך א"כ תחת כל עץ רענן למאי אתא אלא ע"כ צריך למדרשיה ולא עץ רענן אלהיהם כדדרשינן באלהיהם על ההרים וכו' דמ"ש ובמקום אחר אמרה תורה ואשיריהם תשרפון באש וא"כ דברי תורה סתרי אהדדי לכך אמר ר"ע אני אובין ואדון כו' ור"ל דכל המקרא דאלהיהם על ההרים לא דרשינן למעוטא אלא לסימנא אלא דהרים וגבעות מתמעטו ממשמעותא כמו שפירש רש"י וק"ל:

תוס' ד"ה אלהיהם על ההרים וכו' לכך נראה לר"ת דודאי עבודת כוכבים מקרי וכו' והא דאמרינן בהשוחט דכיון דאמר להר לא מקרי זבחי מתים ולא אסור היינו כששוחט רחוק מן ההר וכו'. ויש לדקדק אם כן בהשוחט למה אצטריך לשנויי התם הא דאמר להר הא דאמר לגדא דהר ה"ל לשנויי דתרוייהו איירי דאמר להר אלא הא בשחט רחוק מן ההר והא דשחט על ההר או קרוב להר וי"ל דמשמע ליה לגמרא דכל מקום דקתני לשם הרים לא משמע דשחט על ההר או בסמוך ליה אלא ששחט בביתו או רחוק ממנו לשם הרים דהכי משמע לישנא דלשם הרים וכיון דבתרוייהו תני התם לשם הרים לא ניחא ליה לשנויי הכי וק"ל וע"ש בפ' השוחט דף מ' וגם עיין שם בתוס' דכתבו קצת שם בענין אחר ממה שפירשו כאן בשמעתין:

בא"ד וקרוב לזה מצאתי בפי' אחרים דרש"י וכו' ובתמורה מוקי לה להאי לא תחמוד אבעלי חיים וכו'. ר"ל דבעלי חיים נמי הוי דינן כמו הרים דאע"ג דבעלי חיים עצמן לא מיתסרי להדיוט דמדגלי קרא דלגבוה אסירי מכלל דלהדיוט משתרי כדאיתא לקמן דף מ"ו אפ"ה צפויהן שעליהם אסור זהו כוונת רש"י בזה אבל לא ידעתי למה הוצרך רש"י לכתוב זה הכא דאין ענין זה למה שפירש השתא כד מעיינת שפיר שם בפרק כל האסורין בתמורה לא נמצא שם אוקימתא זו ושיטה אחרת שם ובחולין פ' השוחט הביאו התוס' שיטה דפרק כל האסורין דתמורה באופן אחר ועיין שם במה שכתבתי וגם הכא בשמעתי' הביאו התוס' בסמוך בד"ה ת"ק סבר ציפוי הר וכו' מפ' כל האסורין דציפוי ב"ח מותר להדיוט:

בא"ד ולפי זה קשה לר"י מדאמרינן לקמן בפירקין אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע וכו'. והא דהקשה ר"י מדיחויא דר"ה בריה דרב יהושע ולא הקשה מדברי הבעיין גופיה דבעי המשתחוה להר וכו' יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין נעבד וכו' ואי ס"ד דעבודת כוכבים מקרי היכי ס"ד דשרי לגבוה משום דאיכא למימר דעיקר בעייתו היה אי מכשירי קרבן הוי כקרבן או לא וק"ל ועיין לקמן בדף מ"ו:

בא"ד לכן נראה לר"י כלשון ראשון של רש"י וכו' ולא דמי לפעור וכו'. דברי ר"י הללו אינם מדוקדקים לי משום דמאי הוצרך השתא לזה דהא השתא ל"ק לן מידי מפעור דשאני פעור דהוי עבודת כוכבים לכך תקרובתו אסור אבל מחובר ס"ל השתא דלאו עבודת כוכבים מקרי ולכך תקרובתו מותר דאדרבה דלפי חילוק זה נוכל לומר דלעולם מחובר מקרי עבודת כוכבים ואפילו הכי תקרובתו מותר משום דלא דמי לפעור דילפינן מיניה דתקרובת עבודת כוכבים אסור דההוא תלוש הוי וק"ל:

ד"ה ת"ק סבר ציפוי הר אינו כהר וכו' וא"ת אמאי מייתי ת"ק קרא דלא תחמוד וכו'. ר"ל כיון דהשתא פי' דטעמא דת"ק דאסור ציפוי הר לא אסרו מטעם דהוי נוי עבודת כוכבים [אלא] משום דהוא עצמו נעבד מאי מייתי קרא דלא תחמוד הא קרא דלא תחמוד לא איירי אלא בנוי עבודת כוכבים ולא בציפוי הנעבד ומתרץ דהכי קא מייתי וכו' אבל קשה לי לפירוש זה מאי מייתי דהר עצמו יוכיח דאיכא חדא לריעותא דנעבד ואפי' הכי אינו נאסר כיון דאיכא ביה חדא לטיבותא דהוי מחובר ואפשר דמשום קושיא זו כתבו א"נ דקרא אסמכתא בעלמא וחזרו משנויא קמא:

בא"ד ונראה לר"י דלרמי בר חמא וכו' ריה"ג כדאמרינן לקמן. ר"ל דדייק בסמוך דמדקתני ר"י מפני מה אשירה וכו' וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור בא לאתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו:

ד"ה ורבי יוסי הגלילי סבר ציפוי הר מותר וכו' וי"ל דשאני הכא דקרא דאייתי ת"ק דלא תחמוד משתמע שפיר לאסור ציפוי הר. דברי התוס' פשוטים דכונתן לומר דהא דאמרינן בכל דוכתא תנא בתרא לטפויי אתא היינו בכל מקום דפרכינן היינו ת"ק ומצטריך לשנויי דהא איכא בינייהו ואינו מפורש בשום אחד מהם אז אמרי' מסתמא דתנא בתרא לטפויי אתא אבל הכא מפורש בדברי הת"ק דס"ל דציפוי הר אסור דמדמייתי לדבריו קרא דלא תחמוד דאיירי בציפוי עבודת כוכבים מכלל דמייתי מיניה ראיה לציפוי הר דנמי אסור א"כ ר"י הגלילי דאתי לאפלוגי עליה לפי שנויא זה בציפוי הר ע"כ צריכין אנו לומר דס"ל דציפוי הר מותר אלא שיש לדקדק למה אצטריכו התוס' לומר דשאני הכא דקרא דאייתי וכו' הא מבואר בהדיא בדברי ת"ק דס"ל דציפוי הר אסור דהא קתני בהדיא ומה שעליהן אסור וי"ל משום דהא דקתני ומה שעליהם אסור היה אפשר לפרש בשום ענין אחר כגון בצלם או פסל העומד על ההר או בשום ענין אחר אבל לא בציפוי אע"ג דפשוטו הוא דאיירי בציפוי הר מ"מ היה אפשר לפרש בדוחק בשום ענין אחר ואינו משתמע מיניה שפיר כולי האי אבל מדמייתי קרא רלא תחמוד כסף וזהב עליהם משתמע שפיר דת"ק ס"ל דציפוי הר אסור והיינו מה שכתבו התוס' דקרא דאייתי וכו' משתמע שפיר לאסור צפוי הר ר"ל מדמייתי ת"ק האי קרא משתמע שפיר דס"ל לת"ק דציפוי הר אסור ואייתי ליה לקרא לאסור ציפוי הר וק"ל:

מה:

גמרא אילו לא נאמר קאמר וכו' הייתי אומר אשיריהן תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לכך וכו'. נראה דר"ל דאי לא הוי כתיב ואשיריהן תשרפון דהוה מוקמינן קרא דאשיריהן תגדעון לאילן שנטעו מתחלה לכך ה"א דאפילו אילן שנטעו מתחלה לכך אינו צריך אלא גידוע והכי הוה מפרשינן גירוע דקרא אבל עיקרו המושרש בארץ היה מותר אבל השתא דכתיב ואשיריהן תשרפון באש דמוקמינן ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ילפינן מיניה דכולו אסור וצריך שריפה אפילו עיקרו וקרא דתגדעון מוקמינן לאילן שנטעו ולבסוף עבדו ומפרשינן תגדעון דאינו אסור אלא מה שמחליף אחר שעבדו ובזה יתורץ ג"כ דאצטריך לשנויי אילו לא נאמר קאמר ולא תירץ כפשוטו דלעולם אילן שנטעו ולבסוף עבדו יליף ליה רבי יוסי בר"י מקרא דואשיריהן תשרפון באש וכדנסיב ליה גמרא בברייתא מואשיריהן תשרפון באש מאי אמרת והא מיבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ההוא ילפינן מקרא דאשיריהן תגדעון דכתיב בתורה בפרשת ואתחנן מקמי קרא דאשיריהן תשרפון באש דכתיב בפ' ראה וא"כ אייתר קרא דואשיריהן תשרפון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו אבל לפי מה שכתבנו א"ש משום דלא מסתבר לומר כן דא"כ הוה משמע דאילן שנטעו מתחלה לכך לא היה צריך אלא גידוע ועיקרו היה מותר ואילן שנטעו ולבסוף עבדו היה כולו אסור ואין זה סברא ולכך ע"כ נצטרך לומר דאילו לא נאמר קאמר וק"ל:

רש"י ד"ה האי ואשיריהם תגדעון שעיקרו מונח בארץ במאי מוקמי ליה אי באילן שנטעו מתחלה לכך כולו אסור. יש לדקדק למה היה צריך רש"י לזה היה לו לפרש כפשוטו אי באילן שנטעו מתחילה לכך הא כבר ילפינן ליה מקרא דאשיריהן תשרפון באש וא"כ קרא דאשיריהן תגדעון למה לי וי"ל דאפשר דרש"י דייק לה מלישנא דגמרא דקאמר ורבנן האי ואשריהם תגדעון מאי עבדי ליה ולא קאמר למה לי כי כן הוא לישנא דגמרא כל מקום דפריך על קרא יתירא וכדקאמר לעיל אלא תחת כל עץ רענן למה לי ר"ל דאי לא דרשינן ביה ולא עץ רענן אלהיהם ל"ל דכתביה קרא ומדקאמר גמרא לישנא דמאי עבדי ליה משמע בלא קושיא דקרא יתירא הוא א"א להם לאוקמי כלל באילן שנטעו מתחלה לכך משום דההוא כולו אסור וקרא דתגדעון משמע דאינו אסור אלא גידועו וכן נמי לעיל דקאמר ורבנן האי ואשיריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה יש לפרש ג"כ באופן זה דלמאי דס"ל השתא דאין לנו לאוקמי קרא דואשיריהם תשרפון אלא לאילן שנטעו ולבסוף עבדו לכך פריך ורבנן דס"ל דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ודרשי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם א"כ קרא דואשריהם תשרפון באש מאי עבדי ליה דהא א"א להם לאוקמי לאילן שנטעו ולבסוף עבדו דהא לדידהו מותר הוא לגמרי ומשני מבעי ליה לאילן שנטעו מתחלה לכך ולכך דקדק ג"כ רש"י בשנויא דמשני לכדר' יהושע בן לוי גידועי עבודת כוכבים קודמין וכתב רש"י מיבעי ליה לכדר' יהושע וכו' גידוע זה לא להתיר עיקרו וכו' ולמה אצטריך רש"י להאריך בזה אלא אי לא היה קושית המקשה אלא דהאי ואשיריהן תגדעון ל"ל דקרא יתירא הוא ולמאי אתא אז הוה מתיישב שנויא דמשני כפשוטו דלאו קרא יתירא הוא דמבעי ליה לכדריב"ל ולא היה צריך פירוש כלל אבל השתא דפריך מאי עבדי ליה משום דמשמע מיניה דאינו אסור אלא גידועו אבל עיקרו מותר וא"כ מאי משני מבעי ליה לכדריב"ל וכו' לכך פי' רש"י דמשני שפיר דגירוע זה לא להתיר עיקרו אלא שיגדעו מיד בכניסתם וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה והכא באילן שנטעו ולבסוף עבדו וכו' ועוד קשה דאמרינן גבי העובדי כוכבים העובדים הזרעים וכו' ואמאי לא פריך לוקמי בנטעו אילן ודברי הכל. ר"ל דגם במסקנא אינו מתורץ דמשני לא ס"ד דקתני דומיא דהר מה הר שלא נטעו מתחלה וכו' מ"מ תקשה לוקמי בנטעו אילן דהוי דומיא דהר כמו השתא דמוקי ליה בנטעו גרעינין ובזה יתיישב שפיר מה שמקשין העולם דמאי מקשו התוס' הא השתא נמי פריך המקשה דלוקמי כדברי הכל ועדיפא מיניה פריך דלוקמא בנטעו מתחלה לכך דלכל הפירושים כ"ע מודו ביה אבל לפי מה שכתבתי א"ש וק"ל:

מו.

גמרא ישראל שזקף לבינה וכו' ובא עובד כוכבים וכו' בשמעתי' משמע דאפי' עובד כוכבים אינו אוסר דבר שאינו שלו וצ"ל דהיינו דוקא בשלא עשה בו מעשה אלא שהשתחוה אבל בעשה מעשה אוסר אפי' שאינו שלו אבל ישראל אפי' בעושה מעשה אינו אוסר דאמרינן לצעורי חבריה קא מתכוון ועיין בחולין דף מ"א:

תוס' ד"ה אמר ליה ר"ע וכו' וי"ל דודאי ר"ע דמתניתין אליביה דרבי יוסי הגלילי קאמר וכו' יש לדקדק לפי מה שכתבו התוס' לעיל בדף מ"ה בסוף ד"ה ת"ק סבר ציפוי הר אינו כהר וכו' וז"ל ונראה דלרמי בר חמא כולהו תנאי דמתניתין אית להו אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור וכו' וא"כ לרמי בר חמא אליבא דכ"ע אתי קרא דואשיריהן תגדעון לאילן שנטעו ולבסוף עבדו ואצטריך קרא דאבד תאבדון לאבד ואח"כ תאבדון ודוחק לומר דאע"ג דת"ק ורבי יוסי הגלילי ס"ל דנטעו ולבסוף עבדו אסור אפ"ה ר"ע לדידיה קאמר וליה לא ס"ל דאם כן איך יתורץ לדידיה הא דקאמר ר"ע והלא כבר נאמר אבד תאבדון וכו' ונראה לי דלרמי בר חמא דכולהו תנאי מודו ואית להו אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור ולא פליגי ביה כלל ס"ל דאין שום חילוק בין אילן שנטעו מתחלה לכך ובין אילן שנטעו ולבסוף עבדו ובתרוייהו כל אילן זה אסור ותרוייהו אתו מקרא דואשיריהן תשרפון באש ולא אצטריך למילף ליה מקרא דואשיריהן תגדעון וא"כ לכולהו תנאי דמתניתין אתא קרא דואשיריהן תגדעון לכדריב"ל דגידועי עבודת כוכבים קודמין לכיבוש ארץ ישראל ואבד תאבדון אתי לעוקר עבודת כוכבים שצריך לשרש אחריה וא"כ שפיר אתי הא דקאמר ר"ע והלא כבר נאמר אבד תאבדון וכו' וק"ל:

ד"ה בהמה תוכיח פירוש דאפילו בהמה של עצמו אינה נאסרת וכו' כן נראה להגיה:

ד"ה מבהמה תמה וכו' ומיהו פירושו א"א כדפרישית לעיל. ר"ל דבנטעו גרעינין כ"ע מודו דמותר והשתא לא נצטרך לומר דלרבי יוסי בר' יהודה אתי ק"ו מאילן שעלה מאליו אלא מאילן שנטעו גרעינין:

מו:

ד"ה יש נעבד במחובר וכו' נ"ל דהמדקדק בלשון בעי' זו וכו'. נראה דכתבו כן התוס' משום דאפשר לעלות על הדעת לומר דמדנקט רמי בר חמא בעייתו המשתחוה להר אבניו מהו למזבח ר"ל לבנין מזבח דהוי מכשירי קרבן ש"מ דקרבן גופיה פשיטא ליה דאסור דאל"כ ליבעי ליה בקרבן גופיה [אלא] ודאי קרבן גופיה פשיטא ליה משום דהוי ליה כמו ב"ח דאע"ג דלהדיוט שרי אסירי לגבוה וה"ה למחובר ואע"ג דנקיט בתר הכי את"ל יש נעבד במחובר דרך פשיטותא נקט ליה ור"ל אע"ג דפשיטא לן דיש נעבד במחובר בקרבן עצמו מ"מ במכשירי קרבן קא מבעי לן לכך קאמרו התוס' דהמדקדק בלשון הבעיא אומר דאינו כן דמדנקט בלשון הבעיא יש נעבד במחובר וכו' את"ל וכו' ש"מ דאעיקר הקרבן נמי קא מיבעי אי יש נעבד או לא וס"ל דיש לחלק בין בעלי חיים למחובר והא דקתני בעייתו באבנים מהו למזבח דהיינו מכשירים לא משום דאעיקר קרבן לא קא מיבעיא ליה אלא שקיצר לשונו בסוף הבעיא ונקט במלתיה דרך את"ל את"ל דקרבן גופיה יש נעבד עדיין קא מבעיא לן המשתחוה להר אבניו מהו למזבח דהיינו מכשירי' והדר מפרש דבריו דהכי קא מיבעי ליה יש נעבד וכו' את"ל יש נעבד וכו' מכשירי קרבן כקרבן וכו' וק"ל:

ד"ה כשנרבעו ולבסוף עיברו וגבול יש לה וכו'. משום דקשה להו והא רביעה מעקר לה לבהמה וא"כ איך שייך לומר ולבסוף עיברו לכך קאמר וגבול יש לה פחותה מבת ג' נעקרת אבל לאחר ג' אינה נעקרת ועיין לעיל דף כ"ד:

מז.

גמרא לא צריכא דקא נבעי מארעא נ"ל דיש לגרוס מארעיה. ר"ל מקרקע שלו ואין לרבים חלק בו וכגון שאינו יוצא חוץ לשדה שלו כמו שפירשו התוס' ודו"ק:

תוס' ד"ה ואליבא דרבי יוסי בר' יהודה וכו' א"נ באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצינו למבעיא וכו'. נ"ל להגיה דהא נמי באילן שנטעו ולבסוף עבדו נמי הוי מצי למבעיא וכו' ובא להוכיח דע"כ צריך אתה לומר דניחא ליה למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי משום דהא נמי בנטעו ולבסוף עבדו גופיה הוה מצי למבעי אליביה דרבי יוסי בר' יהודה אלא ודאי ניחא למבעי אליבא דרבנן או באילנות דשכיחי:

ד"ה מי מאיס או לא וכו' אבל הכא מיירי אחר ביטול וכו'. נראה דבלישנא קמא לא הוי צריך לאוקמי הך דהכא בלאחר ביטול דהא בלא"ה ל"ק מידי דמצי לתרץ דהכא איירי באילן שנטעו ולבסוף עבדו ואליבא דרבנן דשרי להדיוט ומשום הכי קא מיבעיא ליה והתם איירי באילן שנטעו מתחלה לכך ולכך לכתחלה לא יטול וכ"ת פשיטא דלכתחלה לא יטול ה"א כיון דמצות לאו ליהנות נתנו מותר ליטול אפילו לכתחלה ועוד דאתי לאשמועינן דאפ"ה בדיעבד יצא ועוד דלישנא דגמרא בלישנא דאבעי' לא יתיישב שפיר אי איירי הכא בלאחר ביטול דקאמר באילן שנטעו מתחלה לא תיבעי לך דאפילו להדיוט נמי אסור וכו' ואי איירי בלאחר ביטול הא שרי להדיוט ודוחק לומר דר"ל דכיון דקודם ביטול אסור אפילו להדיוט ולכך גם לאחר ביטולו לא תיבעי לך דפשיטא דאסירי למצוה אלא נראה משום לישנא דכי אתא רב דימי דמיבעיא ליה באילן שנטעו מתחלה לכך ולאחר ביטול ומיבעיא ליה אי יש דיחוי למצוה ועל זה קאמרו התוס' דהכא איירי לאחר ביטול כך היה נראה בעיני לפרש דעת התוס' אלא שסיום דבריהם לא משמע הכי דכתבו אלא הכא מיירי לאחר ביטול ובעי מי מאיס לכתחלה או לא משמע מדבריהם דאלישנא קמא דר"ל אתו לפרושי על כן על כרחינו צריכים לפרש כמו שכתבתי מתחלה ולפרש בדוחק דהכא אפי' בלישנא קמא מיירי בלאחר ביטול ואפ"ה באילן דאסור להדיוט קודם ביטול אף לאחר ביטול לא תיבעי לך דאסור למצוה משום דמאיס אלא באילן שמותר להדיוט אף קודם ביטול קא מיבעיא ליה אי אסור למצוה לאחר ביטול אי אמרינן דמאיס למצוה או לא ודו"ק:

ד"ה היינו בעיא דריש לקיש וכו' שהרי נשתנה ע"י טוייה. המיימוני פסק פרק א' מהלכות ציצית דהמשתחוה לבהמה צמרה פסול לציצית אבל המשתחוה לפשתן כשר לציצית ויהיב טעמא משום דנשתנה וכן פסק הטור א"ה בהלכות ציצית ואם כן צריך לומר דס"ל דגבי צמר לא מקרי הטוייה שינוי אבל פשתן דנשתנה קודם הטוייה ממה שהיה במחובר לכך פסק דכשר לציצית משום דאיהו פסק כאיכא דאמרי דלעיל גבי המשתחוה לקמה דמסיק הכי השתא התם מעיקרא בהמה וכו' הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא:

רש"י ד"ה מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד. נ"ל דהכריחו לפרש כן משום דקתני במתני' בתר הכי שהאבנים והעצים מטמאים ואי לאו שהבית עצמו נעבד והוי גופיה עבודת כוכבים לא היה מטמא וק"ל:

מז:

ד"ה נוטל מה שחדש וכו' ובגמרא מוקי לה כגון שלא נעבד הבית מעולם אבל אם השתחוה לו וכו'. צ"ל דר"ל הא דמשני בנאו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנאו דלא אשכחן בגמרא אוקימתא אחריתי:

תוס' ד"ה אבניו ועציו וכו' ואפי' למ"ד אין עובדין לשברים וכו'. ר"ל וא"כ נימא דכיון דנשתברה ונפל הכותל נתבטלה העבודת כוכבים ומותר אפי' בהנאה לכך תירץ כגון שהיתה עבודת כוכבים של ישראל וכו' דאין לה ביטול ובירושלמי מוקי לה כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן פי' קודם שנפל דכל אבן ואבן בפני עצמו נעשה עבודת כוכבים:

ד"ה בית שבנאו מתחלה וכו' דאי להיות משמשי עבודת כוכבים וכו'. נראה דהיינו נמי היתה דיוקו של המקשה דפריך והאנן בנאו תנן דע"כ מתני' ר"ל דהבית נאסר משום עבודת כוכבים עצמו דאי משום משמשי עבודת כוכבים ע"כ אינו נאסר עד שיעבדו בו לעבודת כוכבים וא"כ ל"ל בנאו מתחלה לכך אלא ודאי בעבודת כוכבים עצמה איירי וכן גבי אבן אי איירי במשמשי עבודת כוכבים ע"כ איירי שלא עבד בה דאי עבד בה למה לי חצבה אלא בלא עבדה איירי א"כ תקשה לך הא משמשי עבודת כוכבים אינן נאסרים עד שיעבדו אלא ע"כ לא איירי במשמשי עבודת כוכבים אלא שהוא עצמו עבודת כוכבים:

ד"ה אבן שחצבה מתחלה וכו' ומיהו לפי מה שפירש הקונטריס בגמרא וכו' ודאי הוי רבותא טפי וכו'. הלשון אינו מדוקדק אלא שר"ל דלמ"ד אסורות מיד משמע לעיל גבי זקף ביצה להשתחוות לה דנאסר מיד בזקיפה ולא מצריך ובא עובד כוכבים והשתחוה אלא למ"ד דאין נאסר עד שתיעבד וא"כ הכא דמוקי לה כמ"ד דנאסר מיד היה לו למתני זקפה לבימוס דהוי רבותא טפי וכו' וק"ל:

מח.

מתני' ג' אשרות וכו' העמיד תחתיה עבודת כוכבים ונטלה וכו' כך היא הגירסא בספרים שלנו אבל בתוס' ובר"ן גורס וביטלה ור"ל כיון שביטל עבודת כוכבים גם משמשיה דהיינו האשרה בטלה:

מח:

גמרא אמר רב מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב וכו'. לפירוש רש"י הם ב' דברים שאם נטע ר"ל שאם נטע אגוז מותר בדיעבד וכן אם הבריך או הרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים פירותיהן מיד אבל אם נטע יחור של ערלה בפני עצמו אע"ג דמותר לנטוע יחור כדתניא נוטעים יחור של ערלה מ"מ לא עדיף מהיכי דנטע יחור של חולין דאסורין הפירות עכ"פ עד לאחר ג' שנים אבל כשמרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרים הפירות מיד וק"ל אבל לפי' התוס' הכל דבור אחר ור"ל שאם נטע אגוז ואח"כ נטל אותה נטיעה והרכיב באילן של היתר מותר משום דזה וזה גורם מותר אבל פירות הנטיעה של אגוז בעצמו אסור דאגוז וקרקע לא מקרי זה וזה גורם ואסורים לר"י אפי' בדיעבד מפני שהוא פרי ורבנן פליגי עליה דר"י ומתירין אף בנוטע אגוז ולא מטעם דס"ל דזה וזה גורם מותר אלא משום דס"ל דאפי' אילן היוצא מהאגוז עצמו אין בו איסור דלא אסרה תורה אלא פרי ולא אילן הנטוע ממנו ומייתי גמרא דמדרבי יוסי אוסר בנוטע אגוז עצמו ומתיר כשמרכיב אותה נטיעה באילן של היתר ש"מ דס"ל דזה וזה גורם מותר אבל רבנן מצי ס"ל שפיר דזה וזה גורם אסור והא דמתירין היינו מטעם דלא מקרי פרי דהא מתירין אפי' בנוטע אגוז דלא שייך ביה זה וזה גורם:

מט.

גמרא ומי שני ליה והתניא וכו' מאי לאו הא ר"י הא רבנן. פי' ר"י מתיר ורבנן אוסרים דמדשמעינן ליה לר"י דס"ל גבי ערלה זה וזה גורם מותר וגבי עבודת כוכבים אמר ג"כ שוחק וזורה לרוח מוקמינן נמי האי ברייתא דאיירי בעבודת כוכבים וס"ל דזה וזה גורם מותר כוותיה ואמרינן דלשני ליה בין עבודת כוכבים לשאר איסורין כדפי' רש"י בסוף שמעתין ד"ה אלא לעולם וכו':

תוס' ד"ה שאם נטע וא"ת מ"ש גידולי אגוז וכו'. נראה דהאי וא"ת קאי אדברי ר"י גופיה דקאמר ואין נוטעים אגוז של ערלה מפני שהוא פרי ואסור אפי' בדיעבד כמו שפרשו התוס' לעיל לכך מקשו דמ"ש מגידולי טבל ומעשר שני שאם זרע אותן טבל ומעשר שני גידוליהן מותרין ודו"ק:

ד"ה הא רבנן והא דשרו לעיל נטע והבריך וכו'. ר"ל דמדקאמר מודה רבי יוסי למאן מודה ע"כ לרבנן א"כ ש"מ דרבנן נמי מתירין בנטע והבריך לאו משום דאית להו זה וזה גורם מותר אלא משום דמה שגדל מן האילן עצמו. ר"ל אפילו בלא גורם אחר הוא מותר דהא מתירין אפילו בנוטע אגוז דלא שייך ביה זוז"ג כמו שכתבתי למעלה לפירוש התוס' ש"מ דלא מטעם זה וזה גורם מתירים ושפיר ס"ל בעבודת כוכבים זוז"ג אסור וה"ה בשאר איסורים:

ד"ה עד שיהא באיסור כדי לחמץ. פי' ואז אסור אפי' יש בהיתר נמי כדי לחמץ דאי אין בהיתר כדי לחמץ ובאיסור לבדו יש בו כדי לחמץ פשיטא דאסור:

בא"ד וא"ת היכא מייתי מרבנן וכו' דלמא שני להו וכו'. ואין להקשות נימא מדשמעינן לרבנן גבי שאור דס"ל דזה וזה גורם מותר מוקמינן נמי האי ברייתא דתני בעבודת כוכבים דזה וזה גורם מותר כוותייהו כדאמרינן לר"י דהא לרבי יוסי נמי לא שמעינן ליה בהדיא דס"ל זה וזה גורם מותר כ"א ערלה ומאי חזית דמוקמת לה כר"י טפי מרבנן דר"א די"ל דשאני דר' יוסי דשמעינן ליה נמי דאמר גבי עבודת כוכבים שוחק וזורה לרוח כמו שכתבתי למעלה וק"ל:

בא"ד י"ל דהכי מייתי מדר"א נשמע לרבנן וכו'. והא דפריך לקמן בסמוך אלא רבנן דשאור אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור וכו' היינו משום דלעיל הוי ס"ל דלגבי שאור נמי ס"ל לר"א זה וזה גורם אסור לכך הוה אמרי' מדר"א נשמע לרבנן אבל בסוף דלא שמעינן ליה לר"א דאוסר זה וזה גורם כ"א גבי עבודת כוכבים ולרבנן לא שמעינן להו דמתירין כ"א גבי שאור לא שייך לומר מדר' אליעזר נשמע לרבנן ולכך פריך שפיר אימר דשמעת להו לרבנן דמקילי בשאור בעבודת כוכבים מי שמעת להו דמקילי וק"ל. ד"ה אלא ר"א ורבנן דעצים וכו' דלפי זה הדיחוי הברייתות מתורצות וכו'. אין כוונת התוס' דלפי האמת הברייתות מתורצות כך דהא ליתא דאיכא למיפרך אימר דשמעת לרבנן ולר"א דמקילי בשאר איסורים בעבודת כוכבים מי שמעת להו דהא אפי' לפי הדיחוי דקאמר ממאי דטעמא דר"א כדאביי דלמא טעמא דר"א דאחר אחרון אני בא ר"ל אבל היכי דנפלו בבת אחת לעולם אימא לך דזה וזה גורם מותר ס"ל מ"מ לא נשמע מניה כ"א גבי שאור אבל בעבודת כוכבים לא שמעינן ליה ועוד אם איתא דאפשר לתרוצי הברייתות כן א"כ למה הדר מיניה במסקנא ואמר אלא לעולם הא רבי יוסי והא רבנן וכו' אלא נראה דכוונתם אינו אלא לומר דלא מרויח מידי במאי דמייתי דר"א אוסר דהא תנאי דאסרי לא צריך למיהדר אבתרייהו דהא אית לן ר' יוסי ורבנן דאסרי לפי הדיחוי דהשתא ולא צריך למיהדר אלא אחר תנאי דמתירין ולפי הדיחוי דדחה השתא דגם ר"א מתיר זה וזה גורם וקודם שבא הדיחוי דאימור שמעת ליה דמיקל בשאור וכו' מיתרצות הברייתות טפי מבמאי שמביא דאוסר בעבודת כוכבים אלא הוי ליה למימר אלא הא רבי יוסי ורבנן והא ר"א ורבנן והיה לו לדחות אח"כ אימור דשמעת להו דמקילי בשאור בעבודת כוכבים מי שמעת להו וק"ל:

ד"ה נתערבה באחרות וכו' דשמואל דוקא בעבודת כוכבים אוסר דקאמר התם הנח לעבודת כוכבים שספיקה אסורה וכו' כצ"ל:

מט:

רש"י ד"ה ונשתרי לך כו' ולא דמיא הך מלתא וכו' ומיהו כי מזבין ליה חוץ מדמי יין נסך שבו לא מתהני מיין נסך מידי כצ"ל. ומה שכתוב בספרים אח"כ משום דליתא לאיסורא בעיניה נ"ל דלא גרסינן ליה דאין לו שום קישור עם מה שלמעלה ממנו ועוד דלעיל מיניה כתב רש"י דחבית בחבית איסורא בעיניה מקרי וכ"ת דכוונתו של רש"י בזה לומר דדוקא נתערב חבית בחבית דכל חבית וחבית בספק איסור הוא לכך מותר למכור כולם ביחד חוץ מדמי יין נסך שבהם אבל אם נתערב יין ביין דיש בו ודאי תערובות איסור אינו מותר למכור חוץ מדמי יין נסך שבו וכדמסיק לקמן בפ' בתרא דף ע"ד א"כ לא הוי ליה לרש"י למנקט האי לישנא משום דליתא לאיסורא בעיניה גם לא היה לו לרש"י לקצר כ"כ לשונו וגם רבינו נסים שהעתיק דברי רש"י לא הביא זה וע"ש ודו"ק:

ד"ה ה"ג ואבע"א דכ"ע אין עובדים לשברי שברים והכא בעבודת כוכבים שהיתה של חוליות דקין וכו' כן נ"ל להגיה ודו"ק:

תוס' ד"ה שקול ד' זוזי וכו' ולמוכרן כל אחד בפני עצמו אמר לו כן. ר"ל דאילו למוכרן כולן ביחד חוץ מדמי יין נסך שבהן בלא השלכת ד' זוזי לנהרא היה מותר:

ד"ה לא דכ"ע עובדין לשברים וכו' וקשה דא"כ מאי מקשה לעיל לרשב"ל וכו'. יש לתמוה על דברי התוס' הללו דמשמע דר"ל דמאי מקשה ר"י לר"ל הא ריש לקיש לא התיר אלא בלא ראינו שנשתברה מאליה דנוכל לומר עובד כוכבים שברה אבל בראש דגון שאני התם דלא שברה עובד כוכבים וזה אינו דבהאי מימרא דר"י ור"ל דלעיל אתמר בה בהדיא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה ונצטרך לומר ולפרש לפי זה דר"ל שנמצא שנשתברה ואפשר שנשתברה מאליה וזה דחוק ועדיפא מיניה היה להם להתוס' להקשות על דברי רש"י בזה הלשון דלפי' רש"י דלא שרי שמואל אלא במצא שברי עבודת כוכבים דלא חזינן שנשתברה מאליה דאמרינן עובד כוכבים שבר וקשה הא ר"ל קא שרי בהדיא אפילו בעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ושמואל ור"ל קמו בחד שיטה בשברי עבודת כוכבים וק"ל אבל לפי האמת לא קשה מידי לפי' רש"י משום דאע"ג דמותיב ר"י לר"ל ממתניתין דקתני המוצא שברי דמות הרי אלו מותרים הא שברי עבודת כוכבים אסורים כדלעיל ריש פרקין דנשמע מיניה דר"י אוסר גם במצא שברי עבודת כוכבים ור"ל מתיר גם בשברי עבודת כוכבים דמזה דקדקו התוס' בריש פרקין דשמואל כר"ל ס"ל בד"ה אמר שמואל מ"מ אינו מוכרח דלעולם לא קמו ר"ל ושמואל בחד שיטה דפשיטא דר"ל דמתיר אפי' בנשתברה מאליה כ"ש דמתיר במצא שברי עבודת כוכבים דיש לתלות ולומר שמא עובד כוכבים שברן אבל שמואל דאמר מצא שברי עבודת כוכבים מותרים אפשר דבנשתברה מאליה ס"ל כר"י דאסור אלא שר"י דמותיב לר"ל משברי עבודת כוכבים משום דרבי יוחנן אוסר גם בשברי עבודת כוכבים דלא כשמואל ודייק ממתניתין מצא שברי דמות וכו' הא שברי עבודת כוכבים אסורים וכ"ש עבודת כוכבים שנשתברה מאליה דאסורה ושני ליה ר"ל דליכא למידק ממתניתין הא שברי עבודת כוכבים אסורים והשתא לפי זה לא קשה מידי לפירוש רש"י והיינו נמי טעמא דהרי"ף והרא"ש דפסקו במצא שברי עבודת כוכבים כשמואל ובעבודת כוכבים שנשתברה מאליה פסקו כר"י משום דשמואל מצי שפיר סבר בנשתברה מאליה דאסור דלא כר"ל אע"ג דמתיר במצא שברי עבודת כוכבים הלכך בשברי עבודת כוכבים דמתיר שמואל ופליג בזה אר' יוחנן פסקו דלא כר"י דהוו שמואל ור"ל תרי לגבי דר"י אבל בנשתברה מאליה דלא פליג שמואל אר' יוחנן פסקו כר"י נגד ר"ל ודו"ק נראה לי:

בא"ד ומ"מ לפי זה קשיא מאי פריך לעיל וכו' אבל התם לא היה דרכה לישבר וכו'. הלשון אינו מדוקדק ור"ל אבל לפי מה דפרישית דהכא מיירי שדרכה לנשר קסמין ושמואל ור"ל איירי באין דרכה להשתבר ולכך מתירין פריך שפיר ר"י לר"ל מראש דגון דהא התם לא היה דרכה לישבר והיה ראוי להיות מותר לר"ל וק"ל: