מהר"ם על הש"ס/עבודה זרה/פרק ה

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

סב.

גמ' אמר אביי לעולם יהבינן שכר מפירות שביעית. אביי לא שייך דליפלוג אר"י דאמר קנס קנסו חכמים בחמרין אלא דאמר דמהא ליכא למשמע מינה דאיכא לשנויי דיהבינן ליה שכר מפירות שביעית וכו':

רש"י ד"ה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' אע"ג דאגרא דיהיב לא משום מלאכה אחרת. ע"כ דר"ל דכל האגרא אינו משום מלאכה אחרת שהרי יש בו משום יי"נ ועי' בגמרא:

תוס' ד"ה והתנן מכרן וקידש בדמיהן וכו' ה"ג גבי שביעית וכו' כדאמר לעיל וכו'. דברי התוס' הללו א"א לישב דע"כ דאסורים גבי שביעית הוי פירושו שהן בקדושת שביעית ומ"ל הוא ומ"ל אחרים דכיון שהדמים נתפסים בשביעית גם צריכין לנהוג בהן קדושת שביעית כדמשמע בהדיא לקמן בעובדא דר' ינאי דיזפי פירות שביעית וכו' ופשוט הוא גם לא נזכר מזה לעיל בפרק ר' ישמעאל וק"ל וצ"ע:

סב:

גמ' א"ל זיל קלינהו וקברינהו בי קברי וכו'. יש להקשות דאף לפי המסקנא אינו מתורץ דלימא דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי בכל מקום שהוא דהא על כרחך צריך לומר דעפר דהאי בי קברי מותר ליהנות דאל"כ לקלינהו ולבדרינהו בי קברי כמו שכתבו התוס' ולכך צריך דלקברינהו דהשתא לא אתו לזבולי דאין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל כמו שכתבו התוס' ד"ה ולקברינהו וע"כ ר"ל בכל מקום אין דרך לחטט אחר הקברים משום זבל אפילו שלא בבית קברות שהרי שור הנסקל ועגלה ערופה וכו' ובכור קוברין אפילו בלא בי קברי ולא חיישינן פן יבאו לחטט אחריהם לזבל אחר שנעשו עפר וא"כ ה"נ הל"ל דלקלינהו ולקברינהו בלא בי קברי ויש לישב דכדי לפרסומי מלתא דשכר סתם יינם אסור בהנאה עביד הכי דכה"ג איתא בפ' אלו טרפות רף נ"ג גבי ההוא שרקפא דספק דרוסות דאתא לקמיה דרב חנקינהו ושדינהו בנהר ופריך וליחנקינהו ולישדינהו לאשפה ולטעמיך ליחנקינהו ולישדינהו לכלבים אלא לפרסומי מלתא דאסורה ופרש"י וכדאזיל לנהרא אוושא מלתא טפי ע"ש אלא שיש לתמוה שהתוס' לא נתעוררו לזה:

תוס' ד"ה וליקברינהו וכו' וכן דרך עתה לקבור בכורות ונראה שצריך לקבור מעט בעומק פן יבא לחטט אחריהם וכו'. צ"ל ע"כ אין ר"ל פן יבואו בני אדם לחטט אחריהם ויהנו מהן שהרי כבר כתבו לעיל מזה כיון שאין דרך לקבור בשר ושער מוכחא מלתא אלא ר"ל פן יבאו הכלבים וכיוצא לחטט אחריהם ויתגלו וק"ל:

סג.

ד"ה והא מחסרא משיכה פירוש ואפילו לר"י דאמר מעות קונות וכו'. ר"ל מאי פריך המקשה הא סוגיא זו אליביה דר"י קא שקיל וטרי ואזיל ור"י אית ליה דבישראל דבר תורה מעות קונות אלא שרבנן תקנו משיכה משום שלא יאמר נשרפו חטיך בעלייה כדאיתא בפרק הזהב וה"נ הביאה היא במקום מעות וכיון שבא עליה נקנה לה הטלה מן התורה וחל עליה איסור אתנן אע"ג דלא משכה עדיין ומתרץ דלא קנתה הטלה משום שהפקיעו חכמים בכל לוקחים שלא יקנו החפץ כי אם במשיכה גם ממנה הפקיעו כחה שלא תקנה ולא דמי לההיא דפרק הזהב נתנה לסיטון מעל פי' נתן סלע של הקדש לסיטון שהוא חנוני גדול המוכר פירות מעל הלוקח לר"י אע"ג דלא משך הפירות משום דאית ליה מעות קונות דבר תורה דשאני התם דלא הפקיעו חכמים שלא יקנה המוכר המעות אלא שלא יקנה הלוקח החפץ וכיון שנתן המעות של הקדש לסיטון נקנו לו המעות ויצאו לחולין מיד מעל מן התורה ובמה יפקע המעילה ואע"ג דנהי דלענין מקח וממכר אמרינן דהואיל דהלוקח לא קנה החפץ ממילא ג"כ לא קנה המוכר המעות וצריך להחזירם לו היינו גבי ממון אבל לענין מעילה מי יפקיע המעילה כיון שלא הפקיעו חכמים כח המוכר כ"א כח הקינה וק"ל אבל הכא האתנן אינו נאסר אלא מעת שנקנה להאשה שהיא הלוקח וכיון שהפקיעו חכמים כל כח הלוקחים גם ממנה הפקיעו שלא נקנה לה הטלה וא"כ אין כאן אתנן כלל וק"ל:

ד"ה ואינו חושש לא משום שביעית וכו' וקשה מי הזקיקו לשנות וכו' ועוד תקשה לרב ששת וכו'. ר"ל מי הזקיקו לרש"י לפרש כן וכ"ת דרש"י היה מוכרח לפרש כן משום דתיובתא דרב ששת לא שייכא אלא א"כ מפרש טעם הברייתא הכי עדיין יש להקשות לרב ששת גופיה מנא ליה לפרושי הכי ולמותיב בתיובתא דלמא טעמא דברייתא לא משום דמוסר דמי שביעית לעם הארץ אלא לאחר הביעור איירי ומשום דנהנה מפירות שביעית וכו':

בא"ד לפירושו לשון קנה ליה דינר גבי' וכו' כצ"ל:

בא"ד והשתא אפילו איירי הברייתא אחר הביעור פריך שפיר וכו' דאם איתא דבעלמא וכו' כצ"ל:

בא"ד והיינו קני ליה דינר גבי' דקאמר וכו' ומעת שקונה הדינר בנכסי בעל הבית וכו' כצ"ל:

סג:

ד"ה אין עודרין וכו' כדקיימא לן במנחות ואין עודרין וכו' אין לפרש וכו' כצ"ל והכל דבור אחד. אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם וכו' דא"כ כי פריך לרבנן וכו' ואין לומר דלהכי שרי וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים מיירי. יש לדקדק בדברי התוס' הללו דהא מכ"ש השתא דמיירי בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה יש להקשות מה מייתי ראיה מכלאים הא שאני כלאי זרעים דאין תופסין דמיהן ולכך שכרו מותר משא"כ ביין נסך ונראה דלפי האמת אין זו קושיא כלל משום דאף במקום שאין תופסין דמיהן מ"מ אסור לעשות כן לכתחלה וכדקתני רישא דברייתא אין עודרין עם העובד כוכבים אע"ג שאין תופסת דמיו מ"מ המלאכה אסורה לעשות ומדקתני אבל עודרין וכו' ש"מ דלמעוטי תיפלות מותר אפילו לכתחלה דאין שום איסור במלאכה זו וכיון דבמקום דממעט תיפלות אין בו שום איסור מלאכה ממילא שכרו נמי מותר אפילו ביין נסך אע"ג דתופס דמיו דהא אין כאן שום איסור שיהיו הדמים נתפסים בו אלא שיש מפרשים היו רוצים להביא מכאן ראיה דכלאי הכרם נוהגים בשל עובד כוכבים והיו רוצים להכריח דע"כ צ"ל דהכא איירי בכלאי הכרם דאסורים בהנאה דהשתא מייתי שפיר ראיה מאיסורי הנאה ליין נסך דלמעוטי תיפלות שכרו מותר ואע"ג דלא דמו ממש דבכלאי הכרם אין תופס דמיו וביין נסך תופס דמיו מ"מ גם בכלאי הכרם כיון דאיסורי הנאה הן היה לן לכתחלה לאסור להשתכר באיסורי הנאה ומדמותר בכלאים להשתכר בו לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ביין נסך ג"כ מותר ואין שכרו נתפס באיסור אבל אי לא איירי בכלאי הכרם אלא בכלאי זרעים דאינן איסורי הנאה לא הוה מייתי מיניה שום ראיה ליין נסך משום דשאני כלאי זרעים דאינן איסורי הנאה ולכך מותר להשתכר בו כדי למעט תיפלות משא"כ יין נסך דאיסורי הנאה היא ולפי סברא זו הקשו התוס' דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה. ר"ל לפי טעמיהם דמפרשי הכי והמשך דברי התוס' כך הן אין לפרש האי כלאים היינו כלאי הכרם ר"ל בהכרח משום דהשתא מייתי ראיה שפיר מכלאי הכרם דאסורים בהנאה ליין נסך וכו' כמו שכתבנו דא"כ כי מוקי לה כרבנן מאי פריך מאי אריא וכו' הא מ"מ לא היה יכול למתני דשפיר דמי לקיים לעובד כוכבים בשכר משום דהוה משתכר באיסורי הנאה ואין לומר דכיון דאין תופסין דמיהן מותר להשתכר בו אפילו לכתחלה דא"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו'. ר"ל הא בעלי סברא זו כל עצמן לא הכריחו דאיירי בכלאי הכרם אלא מדמייתי ראיה מיניה ליין נסך דבשלמא אי איירי בכלאי הכרם מייתי שפיר דאם היה למעוטי תיפלות שכרו אסור ביין נסך גם בכלאי הכרם היה לן לאסור להשתכר לכתחלה כדלעיל אבל השתא דאמרת דכיון דאין תופס דמיו מותר להשתכר בו לכתחלה לרבנן דלקיומי אינו אסור א"כ היכי מייתי ראיה מתחלה וכו' אלא ודאי בכלאי זרעים איירי ואין הפי' כן כמו שהיו הן מפרשין דלא אייתי מידי מטעם משתכר באיסור הנאה אלא מטעם דכיון דהא מעשה גופה מותר לעשות לכתחלה משום כדי למעוטי תיפלות א"כ ה"ה גבי יין נסך המעשה מותר וכיון שהמעשה מותר ממילא שכרו ג"כ מותר דלא החמירו לאסור שכרו אלא במקום שהמעשה אסור כדלעיל והלכך אין להביא ראיה מכאן דכלאים נוהגים בשל עובד כוכבים וכו' ודו"ק נ"ל:

סד.

ד"ה מדרבי יהודה נשמע לר"ע ה"ה דמדר"י היה יכול להוכיח וכו'. ר"ל היה יכול להוכיח ולפשוט הבעיא דמותר להשתכר ביין נסך מדרבי יהודה גופיה בלא ר"ע אלא הכי הל"ל לאו אר"י אסור ליתן להם מתנת חנם אבל למעוטי תיפלות שפיר דמי ה"נ גבי יין נסך למעוטי תיפלות שפיר דמי אלא הואיל ומתחלת הסוגיא התחיל לפשוט מר"ע בעי לאסוקי למלתיה על ר"ע:

ד"ה זבינו כל מה דאית לכו וכו' והא דאמרינן פרק ר' ישמעאל וכו' לא בטלה. ר"ל וא"כ מאי משני בגמרא שאני התם וכו' ודאי בטלה הא כיון דלעובדיה היו מוכרים א"כ לא הוי ביטול ותירץ שאני הכא וכו' והוי ביטול אפילו כשמוכרה לעובדיה ולכך משני בגמרא שפיר וק"ל:

סד:

ד"ה תניא נמי הכי וכו' ומש"ה בפ"ק דקידושין וכו'. ע"ש דשם הסוגיא קצת מה בענין אחר וז"ל הגמרא שם אמר רבא דבר תורה עובד כוכבים יורש אביו וכו' גר את העובד כוכבים אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים דתניא גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים גר יכול לומר לעובד כוכבים טול עבודת כוכבים ואי ס"ד דאורייתא כי לא באו לרשותו נמי כי שקיל דמי עבודת כוכבים קא שקיל אלא מדרבנן גזירה הוא דעבוד רבנן שמא יחזור לסורו תניא נמי הכי בד"א שירשו אבל נשתתפו אסור:

ד"ה אין מפקידין וכו' ונראה שרש"י חזר בו מטעם ראשון משום דמדתלי איסור יינו בשמנו וכו'. מקשין העולם דל"ל לתוס' לזה הטעם נימא דרש"י חזר בו מפירושו הראשון מחמת שהיה קשה לו קושיות ר"ת דלעיל מזה שהקשה על פרש"י הראשון ונראה לי לתרץ דס"ל לתוס' דאם איתא דבשביל קושית ר"ת חזר בו רש"י הוה קשה ארש"י מתחלה מאי סבר ולבסוף מאי סבר דלא שייך למימר שמתחלה לא הרגיש בקושית ר"ת דהא דין דמייחדין אצלן מבואר בהדיא בברייתא ואי טעם דאין מפקידין הוה מטעם דאין מקפידין על מגע עובד כוכבים מ"ש דמייחדין וע"כ גם בתחלת פירושו היה צריך לחלק בין מפקידין למייחדין באיזה סברא ואפשר שהיה מחלק כמו שמחלקין התוס' בתר הכי דבזמן מועט לא חיישינן למגע עובד כוכבים דאין רגילין כ"כ בביתו וא"כ למה חזר רש"י מפירושו שדוחק הוא לומר שלבסוף חזר בו מסברא זו לכך כתבו התוס' שחזר בו מטעם אחר משום דר"ל דתלי יינו בשמנו וכו':

בא"ד אבל רבינו יצחק כתב וכו' רבותא קמ"ל דלא חיישינן שמא יגע וכו' כיון שאין מניחו אלא לפי שעה. נ"ל שלא לגרוס זה אלא בכל ענין ס"ל דלא חיישינן למגע עובד כוכבים דאל"כ אלא דוקא לפי שעה לא חיישינן אבל לזמן מרובה חיישינן א"כ גבי אין מפקידין למה הוצרך לפרש הטעם כדפרש"י בהג"ה כמו שכתב בתר הכי דהיינו משום דחיישינן לאחלופי ה"ל לפרש משום דחיישינן למגע עובד כוכבים ודו"ק:

סה.

ד"ה טעמא דא"ל לעתותי ערב וכו' א"נ שכרו מותר משמע כל שכרו וכו'. ואין להקשות א"כ מאי משני רבא דאמר העבר לי חבית בפרוטה דע"כ אותה פרוטה דחבית יין נסך לא שקיל והא שכרו מותר משמע כל שכרו די"ל דכיון דכל חבית וחבית שכירות בפני עצמו הוא זה מקרי שפיר כל שכרו:

ד"ה מאונא לאונא כו' כמו נטל ועבר וכו'. הוא תרגום בישעיה י' בפסוק עוד היום בנוב לעמוד:

והא דאמרינן בסוף חלק כצ"ל:

בתרגום אינו חושב כ"א ערים גדולות. פירש שם בפסוק מונה עשר מקומות שנסע באותו יום ועלה קאמר בגמרא שם עשר מסעות וכו' אבל התרגום אינו מונה כ"א הג' מקומות הגדולים שהיו סמוך לירושלים שנסע באותו היום אבל הז' מקומות שהיו קודם להן לא חשיב להו אע"ג שגם אותן נסע באותו היום וק"ל:

סה:

ד"ה כי קא טרח בהיתירא קא טרח פרש"י דיין נסך לא הוי עד דמטיא לקרקעותיה דזיקי וכו'. משום דרש"י מפרש כגון שיש יין נסך למטה בקרקעות דזיקי שנשאר ממה שהיה כבר בזיקי:

בא"ד אי נמי מיירי הכא שהריקו כליהם יפה שאינו יין נסך עד שיגע ר"ל עד שיגע העובד כוכבים ביין שלקח מהישראל:

ד"ה ה"ג בסדר המשנה יין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' ופריך בגמרא בפשיטות מעשה לסתור וכו' ומשני דיין על גבי גרוגרות נ"ט לפגם כצ"ל:

בא"ד וקשה שהיה לו לומר חסורי מחסרא וכו' בד"א בתמרים ותאנים לחים וכו' עד ובספר ר"ת לא הוי גריס ליה. משמע דאי ל"ג במתניתין נפל ע"ג תאנים וכו' ופריך מעשה לסתור מענבים מבוקעות אגרוגרות ל"ק דהוי ליה למימר חסורי מחסרא בד"א בענבים אבל בגרוגרות נ"ט לפגם כמו שהקשו לפי גירסא דגרסינן במתני' נפל על גבי תאנים וכו' ויש לדקדק דמ"ש וצ"ל דכי פריך מענבים לגרוגרות אצ"ל בד"א בענבים דהא חזינן דזה איירי בענבים וכו' אלא עיקר החסורי מחסרא הוא דמחלק בין נותן טעם לשבח ובין נ"ט לפגם אבל לפי הגירסא דפריך מתאנים אגרוגרות והיה ס"ד דמקשה דתאנים וגרוגרת חדא מילתא היא לכך הקשו דהל"ל חסורי מחסרא בד"א בתאנים לחים וכו' דהחדוש הוא דמחלקין בין תאנים לחים ליבשים וק"ל:

ד"ה הבגד שאבד בו כלאים וכו' כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה. ר"ל מדלא אסרו אלא דרך בישול ש"מ דוקא אטעמא קפיד רחמנא:

ד"ה הרי זה לא ימכרנה לעובד כוכבים וכו' ודוקא הצעה וכו' וטעמא לפי שהוא דרבנן וכו'. ר"ל דאפילו כל בגד של כלאים אינו אסור להציע תחתיו אלא מדרבנן גזירה שמא תכרוך נימא על בשרו כדבסמוך או גזירה משום העלאה אבל במרדעת החמור דלא שכיחא שיעלנו עליו וגם לא שייך בו כריכות נימא מותר אפילו מדרבנן וע"ש בתוס' ביצה:

ד"ה אבל עושין אותו תכריכין למת וכו' ורבי יהודה אומר ההיא דמנחות אליביה דשמואל וכו' והא דתלי טעמא בלועג לרש לפי שבא ליתן טעם שהעומדים יש להם והוא אינו יכול לעשותו וא"כ הן לועגים וכו' כצ"ל ונראה דר"ל דלהכי תלי טעמא בלועג ולא קאמר משום דמצות אינן בטלות משום דא"כ לא יטילו ציצית אלא בשעה שמניחין אותו בקבר ולא בשעה שמתעסקין בו ועומדים אצלו ונושאים אותו לכך תלי טעמא בלועג דקודם שיקברוהו דהיינו בשעה שמעמידין ונושאין אותו נמי צריך ציצית משום לועג לרש אבל למ"ד דמצות בטלות לעתיד לא שייך לועג לרש משום דכבר בטלו ממנו המצות ולא שייך לועג לרש אלא כשהמצוה אינה בטלה אלא שהמת אינו יכול לעשות:

ושמואל מוקי הך דהכא כרבי ינאי וכו'. ר"ל דבפרק בתrא דנדה איתא אההיא cרייתא דהכא אמר ר' ינאי לא שנו אלא להספיs אכל לקבור לא משום דר' ינאי ס"ל ג"כ אין מצות בטלות לעתיד ור' יוחנן פליג על ר' ינאי דהתם ואמר אפילו לקבור ושמואל מוקי ההיא דהכא כדאוקי לה ר' ינאי התם דלא איירי אלא לספוד דוקא כן נ"ל הצעת דברי התוס' ובדרך זה יתורצו הרבה דקדוקים שהיה לדקדק בדברי התוס' הללו:

בא"ד כדאמרינן במסכת נדה בראשונה היו מטבילין כלים ע"ג נדות מתות כצ"ל ועיין שם בנדה:

ד"ה למפינהו ולזבונינהו לעובדי כוכבים וכו' כדאמרינן פרק ר' ישמעאל וכו' נראה דט"ס הוא בתוס' וצ"ל אין מעמידין:

סו.

תוס' ד"ה מכלל דרישא בנותן טעם עסקינן וכו' אלא מדמפליג בסיפא. יש לדקדק הא סיפא דקתני זה הכלל כל שבהנאתו בנ"ט אסור והוי פירושו נ"ט לשבח וכיון דהשתא ס"ל להתוס' דבמשהו נמי יש חילוק בין נ"ט לשבח ובין לפגם אם כן סיפא נמי דמחלק בין לשבח לפגם מצי מיירי במשהו וי"ל דסיפא ע"כ לא איירי במשהו דהא איירי נמי ביין שנפל על גבי תאנים וגרוגרות ולהכי נקט לישנא כל שבהנאתו בנ"ט ולא נקיט כל שבהנאתו לשבח אלמא בנתינת טעם עסקינן וק"ל:

ד"ה תבלין של ב' וג' שמות וכו' והא דטעמא לא בטיל לא בעי למימר דלא בטל כלל וכו'. כתבו זה משום דקשה להו לתוס' דכיון דמידי דלטעמא עבידא לא בטיל מאי צריך לצירוף הא אפילו משהו לא בטיל לכך כתב דלא בעי למימר דלא בטיל כלל כו':

ד"ה ורבא אמר הא מני ר"מ וכו' ה"מ כשהאיסורים בעין וכו'. ר"ל דהכי משני רבא דלעולם לענין מין במינו ושאינו מינו לא אזלינן בתר טעמא אלא בתר שמא וכן לענין צירוף לא הוי טעמא דמצטרפין משום דבתר טעמא אזלינן והוי כאילו הוי חד איסורא וחד מינא אלא טעמא הוי דאפילו הרבה איסורים והרבה מינים מצטרפים לשיעור דכר"מ אתי אלא דאי לא הוי כולהו ראויין למתק אלא שזה היה חזק וזה מתוק לא היה אפשר לצרף לשיעור נתינת טעם האיסור כיון שאין הטעמים שוין לכך אצטריך לדחוקי הואיל וראוין למתק הקדירה אבל כשהן בעין ואוכל האיסורים בעין שלא ע"י תערובת דלא תלי האיסור בטעם מצטרפין כל האיסורים לשיעור ואפי' אין הטעמים שוין וק"ל:

סו:

ד"ה אביי אמר אסור ריחא מלתא וכו' אבל אין לומר דחשבינן ליה נהנה דא"כ מאי פריך מכמון של תרומה וכו'. יש לדקדק דלפי זה דלא דייקי התוס' דלאביי חשבינן ליה כשותה אלא מדפריך ליה רבא מכמון וא"כ יש להקשות אין ה"נ מנא ליה לרבא דטעמא דאביי משום דחשיב ליה כשותה דפריך ליה מכמון דלמא אין ה"נ דטעמא דאביי דחשיב ליה נהנה מיין נסך דאסור בהנאה והשתא ל"ק מידי לאביי מכמון דתרומה דשאני תרומה דשריא לישראל בהנאה וכן יש להקשות אמאי דמפרשי התוס' דטעמא דרבא דלא חשיב ליה כשותה לפי שהריח נכנס בפניו ומזיקו וכו' וא"כ יש להקשות מאי פריך רבא לאביי מההיא דכמון תקשה ליה לעצמו דהא איהו לא פליג אדאביי אלא משום דמזיקו א"כ גבי כמון של תרומה דאינו מזיקו אמאי הפת מותרת ונ"ל לישב כל זה דרבא דייק דטעמא דאביי דחשיב ליה כשותה דאי משום נהנה הא אין כאן הנאה כיון דמזיקו אלא ודאי משום שותה הוא ובשותה אין שייך לחלק בין מזיקו בין שאינו מזיקו דבכל ענין אסור לשתות שום דבר האסור ורבא ס"ל דאין סברא כלל להחשיבו כשותה אפילו היכא דלא מזיקו והכא גבי בת תיהא דמזיקו לא נהנה ולא שותה הוי ולא אצטריכו התוס' לרבא לטעמא דמזיקו אלא משום דלא יהא נהנה דיין נסך אסור אפי' בהנאה אבל להחשיבו כשותה אפי' היכא דאינו מזיקו לא חשיב ליה רבא כשותה ולהכי פריך ליה רבא לאביי שפיר מכמון דלדידיה ניחא דלא חשיב ליה כשותה אפילו היכא דאינו מזיקו אלא נהנה שייך היכא דאינו מזיקו והכא גבי תרומה דשריא לישראל בהנאה אין כאן איסור כלל אבל לאביי דחשיב ליה כשותה קשיא דגבי תרומה ליתסר דהא תרומה אסורה באכילה ושתיה לישראל אלא שעדיין יש לדקדק דבדבור שאחר זה כתבו התוס' דרבא נמי אית ליה הא דרב דאסר בשר שמן שצלאו עם בשר נבילה דשאני הכא דהריח מזיקו מכלל דס"ל לתוס' דהיכי דאינו מזיקו אפי' לרבא חשיב ליה כשותה אלא שיש לתרץ דהתם גבי פיטום דאזל האי ומפטם האי מודה רבא דחשיב ליה כאוכל האיסור ועוד יש לדקדק לפירוש התוס' בדבור שאחר זה דמחלק לאביי דשאני הכא דנהנה ומריח מן גוף האיסור היין עצמו וכו' אבל התם אינו אלא ריח האיסור נכנס בתוך ההיתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מלתא היא א"כ מאי פריך ליה רבא מכמון וי"ל דגבי כמון נמי נהנה מריח גוף הכמון ולכך לאביי דחשיב ליה כשותה הוי ליה למתסר ולכך פריך ליה שפיר וק"ל ועוד יש לדקדק דקדוקים רבים בשיטה זו אלא שאין להאריך:

סז.

גמרא אמר רבי אבהו וכו' וזהו כזית בכדי אכילת פרס וכו'. לפי' רש"י בעינן תרתי שיהא טעמו וממשו וגם כזית בכדי אכילת פרס ואז לוקין ודו"ק ברש"י:

תד"ה נעשה כמי שהשביח וכו' וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו. נראה דר"ל דעיקר השבח לא הוי אלא שמרתיחן מתחלה ויצננו ואח"כ נותן לתוכן החומץ והכא שנפל החומץ תוך גריסים צוננים קודם שהרתיחן כלל דזה אין עיקר השבח ולכך קאמר נעשה וכו' אבל היכי שנפל החומץ לתוך גריסין רותחין אין משביח כלל אפילו לאחר שיצננו וק"ל:

ד"ה אמר ר"י וכו'. עיין בפרק ג"ה דף צ"ה בתוס' ד"ה רבא אמר לא נצרכא אלא לטעם כעיקר וכו' ותמצא שם כל שיטת התוס' דהכא מבוארים:

בא"ד מדקאמר אביי וכו'. לשון זה של התוס' אינו מדוקדק דמשמע דבעו לאתויי ראיה דהלכתא דטעמו ולא ממשו אינו דאורייתא ובסוף דבריו מסיים דבבשר בחלב הוי דאורייתא אפי' בעלמא לא הוי דאורייתא ודלא כפרש"י דהכא:

בא"ד משום דהדרשה פשוטה יותר נקט כי כן רגילה הגמרא וכו' מיום השמיני ובפרק ר"א דמילה דרשינן לה מבן ח' ימים כו' עיין בפרק ר"א דמילה דאין שם ממש כן ע"ש:

סז:

ד"ה ואידך קדירה בת יומא וכו' ועוד י"ל דלרבנן דר"ע דפסחים וכו' והא דקאמר דקדירה בת יומא פגמה פורתא וכו'. והא דקאמר התם דחידוש הוא וכו' צריך לפרש כמו שפי' לפי שנויא קמא. ר"ל דאי לאו דגלי קרא היה מותר מן הדין אפילו פגמא פורתא כדפרשינן לשנויא קמא כדלעיל:

סח:

ד"ה והני תלתא בבי וכו' ואע"ג דבשאור איכא תרי בבי וכו'. ר"ל בבא דמציעתא לחוד דהיינו נפל של תרומה תחלה ונפל של חולין תחלה איכא תרי בבי בלא רישא דאיירי בנפלו ב' בבת אחת והא דקאמרו התוס' בתר הכי דמשום דנפל של תרומה תחלה מסיים לפרושי נפל של חולין תחלה לאשמועינן דאפילו בפוגם מעיקרא קאסר ת"ק אינו פוגם מעיקרא ממש דההוא מבבא דסיפא שמעינן מחומץ שנפל לתוך הגריסין אלא ר"ל נפל של חולין תחלה ואח"כ נפל של תרומה דכבר יש שיעור להחמיץ בדחולין קרי ליה לתרומה פוגם מעיקרא לאפוקי רישא דאיירי שנפל ב' בבת אחת אבל לפי האמת אפי' נפל חולין תחלה אינו פוגם מעיקרא גמור כדר' זירא ופוגם מעיקרא גמור שמעינן מדסיפא וכ"ש נפל של חולין תחלה ולא נקט לה אלא אגב דנקיט נפל של תרומה תחלה נקט נמי דין נפל של חולין תחלה דלא נשמע מרישא דאיירי שנפלו ב' בבת אחת וק"ל:

ד"ה דהא מאיסא ובדילי אינשי מיניה וכו' לכך צ"ל דהא בדילי אינשי מיניה וכו' דכל נט"ל בשרצים אסור וכו' כצ"ל:

סט.

ד"ה בתבלין ופלפלין וכו' כדאמר לעיל וכו' אסור ומצטרף ר"ל ומדבעי צירוף מכלל דאינו אסור במשהו דאם לא כן למה לי צירוף וק"ל:

ד"ה היכי דמי בחזקת המשתמר וכו' ואי ר"ל כגון שלא הודיעו שמפליג לישתוק כצ"ל:

ד"ה מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' וא"ת לישני דרישא מיירי בלא הודיעו שמפליג כדתנן אם הניחו וכו'. ר"ל ולמה ליה לאוקמי במטהר חמריו ופועליו לכך אבל עכ"פ היה צריך לאוקמי בדרך עקלתון דהא מתני' נמי מדקתני בחזקת המשתמר לא סגי בלא הודיעו שמפליג לחוד כדדייקי התוס' בדבור שלפני זה ולא הקשו התוס' הכא אלא שלא היה צריך לאוקמי במטהר פועליו וחמריו לכך וק"ל:

ע.

ד"ה שמע ישראל קל צילויי וכו' א"נ שאפילו על השלחן מותר וכו'. התוס' קצרו לשונם הכא במקום שהיה להם להאריך דכתבו דהכא שאפילו על השלחן מותר וא"כ תקשה ליה מתניתין דקתני שעל השלחן אסור וזה לשון הרא"ש א"כ משמע שהתיר אפילו על השלחן מדלא מפליג והכא איירי שכל א' שותה מיינו ובמתניתין מיירי שהעובד כוכבים שותה מיינו של ישראל עכ"ל ועי' בי"ד סימן קכ"ט וגם בב"י שם:

ד"ה פתחו חביתא טובא הכא לאו דוקא וכו'. ר"ל בעובדא דפומבדיתא דשרי ליה רבא מטעם דרוב גנבי דהוו התם ישראל הוו א"כ לא צריך לטעמא דפתחו טובא אבל בסמוך בעובדא דשמואל בנהרדעא דלא היה שם רוב גנבי ישראל צריך לטעמא דפתחו טובא:

ע:

תוס' ד"ה אימר מגבה דחביתא קלטתה וכו'. מפרש"י משמע דמפרש מגבה דחביתא היינו מדופן החבית ולפירושו יתיישב שפיר הא דמסיים אע"ג דליכא פי' שלא נמצא שום אופיא עוד ע"ג החבית מבחוץ בדופן ואיכא למימר דודאי מתוך החבית מגוואי נטל האופיא שצף ע"ג היין והוי כאילו נגעה ביין וליתסר אפ"ה תלינן אימר אתרמויי וכו' אבל לגירסא דגרסי התוס' קלטתה פירוש מן האויר נראה שאינו מפרש מגבה דופן החבית אלא מפרש מגבה ר"ל מגובה מלמעלה ע"ג החבית קודם שירד האופיא מהכלי שהיו שופכין לתוך החבית קלטתו מן האויר קודם שהגיע לרדת על גבי היין או ר"ל שנפל קצת אופיא מעל גבי היין ליפול לארץ וקלטתו מן האויר קודם שנפל לארץ וגם לפי גירסא זו נוכל ליישב הא דמסיים בתר הכי ואע"ג דליכא תו וכו' ר"ל אין עוד אופיא באויר אימור איתרמויי וכו' אבל לפי הגירסא דגריס שקלתה וע"כ ר"ל דמפרש ליה ששקלתיה בתוך החבית מעל גבי היין משום דהא משמע מדברי התוס' דהוה ס"ד לאסרי ליה מטעם ניצוק ואי ר"ל אגב החבית לא שייך ניצוק ואע"ג דיש לדחוק דאיירי שהאופיא נמשך מע"ג היין על גב החבית מבחוץ רחוק מן היין וכשיגיע במה שמגב החבית נקרא ניצוק ביין שהכל מחובר ונמשך עד היין מ"מ אין לשון התוס' משמע כן ואפ"ה שרי דאמרי' דשקלה מע"ג היין אבל לא נגעה ביין א"כ צריך ליישב מ"ש אח"כ ואע"ג דליכא תו כו' יש לפרש דהכי קאמר ואע"ג דליכא תו אופיא שצף ע"ג היין באופן שיהיה באפשר ליטלו מעל גבו ולא יגע ביין אלא אם בא ליטלו א"א שלא יגע ביין אפ"ה שרי אימור אתרמויי לה שהיה אופיא הרבה צבור ע"ג היין ושקלתו משם ולא נגעה ביין דוק נ"ל:

ד"ה ההוא פולמוסא וכו' ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא דודאי עובדי כוכבים נינהו וכו'. יש לדקדק לפי זה מאי קאמר ספק מגע ודאי מגע הוא דהא ודאי פתחו ונגעו דהא חזינן דקא פתחו ועוד דלא יתיישב הא דקאמר בתר הכי אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו דהא השתא ס"ל דסתם פולמוסא עובדי כוכבים נינהו ואם כן מאי האי דקאמר אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו אם כן גם לפי המסקנא דמשני לא יתיישב. וי"ל דלפי השנויא ה"ק לא ידענא אי משום דסבר כר"א וכו' ואיירי בסתם ואע"ג דבסתם פולמוסא עובדי כוכבים נינהי מדלא נודע הכא דפתחו טובא הוי האי ספק מגע כספק ביאה ושרי לר"א אי משום דסבר רוב דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו ואין ה"נ שהיו יודעין וניכרין והמקשה דפריך ספק מגע הוא ולא קאמר דודאי מגע הוא משום דהא לשיטת רש"י אזלינן השתא ורש"י גריס לעיל איכא דפתחי משום ממונא ואם כן אפילו בודאי עובדי כוכבים הוי ספק מגע משום דשמא לא פתחו אלא משום ממונא ולא נגעו ביין ובתר הכי דקאמר אי משום דסבר רובא דאזלי בהדי פולמוסא ישראל נינהו לא הוי צריך לומר רובא דאפילו לא הוו אלא מחצה על מחצה הוי שרי אפילו לרבנן משום ספק ספיקא ספק עובד כוכבים ספק ישראל ואת"ל עובד כוכבים אימא משום ממון פתחי לה ולא נגעו דהא איכא דפתחו משום ממונא וכ"ש לפי מאי דמשני דכיון דפתחי טובא דאפילו לפי גירסת התוס' דלעיל דגרסי פתחו טובא יש כאן ספק ספיקא אלא דעדיפא מינה נקט דאיכא למימר נמי דהוו רובא ישראל דשרי בכל ענין לכ"ע אפילו בלא טעמא דפתחו טובא:

עא.

ד"ה הא לא דמיא אלא לסיפא וכו' וא"כ כי נמי יהיב ליה עובד כוכבים יין לאוצר לאו שליחות דישראל קא עביד ומש"ה שרי וכו' כצ"ל:

ד"ה רב אשי אמר וכו' אלא ודאי סבר כר"י דמעות קונות בישראל א"כ לעובד כוכבים במשיכה כדפרישית כצ"ל:

עא:

ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין וכו'. ר"ל דמין במינו הוא וקסבר דלא בטל הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל ד"א ואי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה וכו':

בא"ד וה"ק הכא ואי ס"ד משיכה לחוד קונה בלא מעות אמאי יחזיר והתם נמי ה"ק אי ס"ד מעות לחודייהו קונה ל"ל משך כצ"ל ודו"ק:

ד"ה בן נח נהרג וכו' ורש"י פירש משום דקים ליה בדרבה מיניה וכו' בעירובין דף ס"ב וביבמות דף ט"ו משמע מדברי רש"י כן אבל בשמעתא אינו כן בפירוש רש"י שלפנינו:

עב:

ד"ה פחסתו צלוחיתו וכו' וי"ל דאשמועינן חידוש דאע"פ שאין היין נשאר כלל במשפך אפילו הכי אסור. דברי התוס' הללו תמוהים דהא קתני במתניתין אם יש בו עכבת יין והתוס' כתבו דאשמועינן אע"פ שלא נשאר יין כלל אסור ויש לפרש בדוחק דהתוס' מפרשים אם יש בו עכבת יין היינו שיש בו מקום שיוכל להתעכב שם טיפת יין אבל איירי שאנו רואים שלא נשאר שום יין במשפך ולא ניכר ולא נראה שום טיפת יין באותו מקום שיוכל להתעכב אפ"ה אסור דכיון דיש בו מקום שמתעכבת שם טיפת יין א"א שלא נשאר שם איזה טיפה ואע"פ שאינו ניכר וזהו חידושו ודו"ק:

ד"ה אמר להו רב חסדא וכו' בסוף הדבור וניצוק דמתסר ה"ד וכו' ובא עובד כוכבים ונגע וכו'. ר"ל דאז הוי כאילו נגע בכל היין גם במה שבתוך החבית מטעם ניצוק וא"כ לא שייך ביטול דכולו אסור דהוי כאילו נגע גם באותו יין שבתוך החבית וק"ל:

עג.

ד"ה יין ביין וכו' אבל סתם יינם בששים וכן מים במים איירי במים שידוע שנתנסכו וכו' כצ"ל:

ד"ה כי אתא רב דימי וכו' בסופו וא"ת ולפירוש רש"י וכו' הא אמרינן במתניתין יין נסך שנפל לבור וכו'. ר"ל דלקמן תנן יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה והתם נפל איסורא לגו היתרא ולרש"י היכא משכחת דאסור לרב דימי כיון דאמרינן קמא קמא בטל אפילו ליכא ששים דבשלמא לפי' התוס' איכא לפרש דלקמן איירי דליכא ששים:

עג:

ד"ה חוץ מטבל וכו' וי"ל דצריכי תרוייהו וכו'. לאו צריכותא ממש היא כדבעלמא אלא ר"ל דדין דטבל הוא שני ענינים וכל חד צריך לטעם בפני עצמו אלא שיש לדקדק מאי פריך המקשה בשלמא יין נסך וכו' אלא טבל מאי טעמא וכי לא ידע דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ומה ס"ד דפריך וי"ל דמשום הכי פריך דסתמא קאמר חוץ מטבל דמשמע בין שהבעלים בעיר בין שאינם בעיר דלא שייך טעמא דיש לו מתירין ולכך פריך מאי טעמא וכו':

עד.

ד"ה הא תני ליה התם וכו' וי"ל דודאי גבי חתיכת נבילה ליכא לשנויי הכי וכו' מדקתני בשר בחלב וכו'. ויש להקשות דהכל טעמא מאי דכיון דחזינן דהאי תנא לא תני מאי דתני לה התם מדלא קתני אגוזי פרך ודומיהם לא לתני נמי לא נבילה ולא בשר בחלב וי"ל דמשום הכי תנא בשר בחלב כדי שתקשה לן ליתני נמי חתיכת נבילה ונצטרך לשנויי האי תנא תרתי אית ליה וכו' ונשמע מינה דאין איסור כל שהוא אלא בדבר שיש בו תרתי דהיינו דבר שבמנין וגם הוא איסורי הנאה אלא שלפי מה שכתבו התוס' בדבור שאחר זה דלמעוטי דהכא אינו ר"ל דלמעוט ממש שאינו במשהו אלא דלא חשיב ליה א"כ הדרא קושיא לדוכתא וי"ל מ"מ אתא למעוטי שאר איסורי הנאה שאינן דבר חשוב שאינו במשהו חוץ מחמץ בפסח כדמשמע בתוס' בדבור שאחריו:

עה:

גמ' אצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה וכו' כתב רחמנא וטהר לאלתר. יש להקשות וא"כ לא לכתוב אך מאי אמרת דבעי הזאת שלישי ושביעי הא כתיב וטהר דמיניה ילפינן לאלתר וי"ל דאי לא אך ה"א דוטהר דמשמע לאלתר לא בא אלא למעט דלא בעי הזאת שלישי ושביעי אבל הערב שמש ה"א דצריך לכך כתב אך למעט הזאה ואתא וטהר דלא צריך הערב שמש וק"ל:

תוס' ד"ה מים שהנדה טובלת וכו' אבל טבילת כלי מדין חדוש הוא וכו'. ר"ל חדוש הוא דלאו מטעם טומאה הוא אלא גזירת הכתוב הוא הלכך אע"ג דבעינן בטבילה זו מ' סאה מ"מ לטבילת טומאה לא בעינן מ' סאה למחטין וצינוריות:

עו.

ד"ה בת יומא וכו' ושמא לכך אומר ר"ת דאינה ראיה גמורה אלא זכר לדבר כדי שלא לפשוט זה משם וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לדקדק דסוף לילה לבד אינו גורם אלא מדהצריך הכתוב שבירה בכלי חרס וכו' ואמאי הלא מותר לבשל וכו'. התוס' בכאן קצרו דבריהם במקום שהיה להם להאריך וכלל הענין הוא דבשלמא אי אמרינן דאין סוף הלילה לבד גורם הפגם אלא כולה או חציה אז הוי שפיר דהצריכה התורה שבירה משום דאע"ג שלא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה מ"מ במקדש היו מבשלים הקדשים גם בלילה כדי שלא יבואו למחר לידי נותר וכיון שבשלו בקדירה בלילה לא נעשה פגום בעמוד השחר אלא נעשה נותר בעמוד השחר וחל עליו מיד תורת שבירה וכיון דחל עליו תורת שבירה שעה אחת לא פקע מיניה לעולם אפילו אם רוצה להמתין עד שתפגם ולכך הוצרך שבירה אבל אי אמרת דסוף הלילה לחוד גורם הפגם אפילו אם בשלו בה כל הלילה א"כ לא חל על הקדרה שום תורת נותר דאימתי לחול עליה שום נותר בעמוד השחר ואז כבר נפגם טעמו וא"כ למה הצריך הכתוב שבירה הלא מותר לבשל בה לכתחלה וק"ל ועיין בדברי הרא"ש ותמצא הכל מבואר:

ד"ה מכאן ואילך לשתרי וכו' והגעלת כלי בן יומא אין להגעיל אלא בס' דשמנונית הנפלט בחמין וכו' דלא שרינן לעיל בפ"ב חמין של עובד כוכבים וכו' כצ"ל:

עו:

ד"ה אמר רב הונא וכו' ולאכול בה צונן וכו' ואומר ר"ת הא דקי"ל דסכין בעי ליבון היכי דאיסורא בלע וכו'. הכא משמע בתוס' דר"ת תרתי בעי דאיסורא בלע וגם שיהא הסכין גדול ואז בעי ליבון אבל היכא דהיתרא בלע אפילו הוי הסכין גדול לא בעי ליבון אבל בחולין דף ה' בתוס' ד"ה שליבנה באור משמע דתרתי שנוייא של התוס' תרוייהו מר"ת הן וב' שנויים הן ובשנויי' חדא חילק בין היתרא בלע לאיסורא בלע ובאידך שנויי' חילק בין סכין גדול לקטן ע"ש:

בא"ד וכן בירושלמי וכו' חוזר אדלעיל אדברי ר"ת דלעיל דמחלק בין סכין גדול לקטן:

סליק חדושי מהר"ם ממסכת עבודה זרה