מהר"ם על הש"ס/עבודה זרה/פרק א

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

ב.

רש"י ד"ה לפני חגיהם של עובדי עבודת כוכבים. ונראה שכ' רש"י כן כדי לתרץ קושית התוס' שנוהגים העולם עכשיו לשאת ולתת עמהם ביום חגם לכך כתב עובדי עבודת כוכבים לאפוקי נכרים שבזמן הזה דידעינן בהו דלא פלחי לעבודת כוכבים בשביל זה ביום חגם ואפשר נמי שהוצרך רש"י לכתוב כן משום דשם נכרים כולל כל האומות אפי' אינם עובדים עבודת כוכבים לכן כ' דוקא עובדי כוכבים העובדים עבודת כוכבים:

ד"ה שמח לאחר זמן למחר. נראה דלאו דוקא למחר קאמר אלא כלומר לאחר שעת הפרעון מיד הוא שמח אפילו בו ביום דאל"כ ביום החג בעצמו יהא מותר ולא כתכ רש"י כן אלא כדי שלא תאמר לאחר זמן מרובה דהיינו לאחר שעובר יום החג וק"ל אבל התוס' אין מפרשין כן ועיין לקמן דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה אמר אביי:

תוס' ד"ה לפני חגיהן ומיהו מכות ושבועות דשייכי בסנהדרין וכו'. ר"ל מכות ושבועות שייכי טפי בסנהדרין מע"ז משום דמכות ושבועות שייכי בדיני דסנהדרין גופייהו אבל ע"ז לא תני להו בסדר נזיקין אלא איידי דתני בסנהדרין בעבודת כוכבים לכן הקדים מכות ושבועות לע"ז:

ד"ה אסור לשאת ולתת עמהן וכו' משמע שר"ל אף ממקח וממכר. ר"ל כל מקח וממכר בעולם אפי' אינו תקרובת עבודת כוכבים ולפי ריהטא נראה דהתוס' דייקי הכי מדפרש"י בכולהו משום דאזיל ומודה ואי סבירא ליה דדוקא בתקרובת עבודת כוכבים איירי הוי טעמא משום לפני עור לא תתן מכשול אבל הרא"ש כתכ כך ומוכיח מתוך פירושו שפירש לקמן בפרקין משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ואסור משום לא ישמע על פיך וכו' כן פרש"י לקמן דף ו' משמע דהרא"ש ס"ל דממאי דפרש"י וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ליכא להוכיח דדלמא ר"ל שיקריב לעבודת כוכבים אבל ממה שפירש לקמן ואסור משום לא ישמע על פיך מוכח שפיר דר"ל דאיירי בכל מיני מקח וממכר ולא בתקרובת עבודת כוכבים דוקא דהא בתקרובת אסור נמי משום דגורם להקריב לעבודת כוכבים ולא משום לא ישמע על פיך לבד:

בא"ד מ"מ בכל שבוע יום אחד יש להם דלר' ישמעאל לעולם אסור וכו'. נראה הא דהוצרך להביא זה דר"י משום דלא תימא יום חגם שיש להם בכל שבוע לא נקרא יום חגם כי אם אותן המפורשים לקמן במתני' קלנדא וקסטרוני' לכך מביא דקאמר בגמ' דלר"י דס"ל דג' ימים לפני חגיהן וג' ימים לאחריהן אסור יום חגם לעולם אסור א"כ ש"מ דהוה יום חגם ועיין בהר"ן ובאשר"י ותמצא דעות שונות בסברת רש"י:

בא"ד לכך נראה דטעם ההיתר משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגוייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים וכו'. פי' דאין דרכן דאזיל ומודה לעבודת כוכבים בשביל איזה הנאת משא ומתן וכיוצא:

בא"ד מפני שהוא כמחניף וכו'. פי' דאפי' יקבל איזה הנאה מהיהודי ע"י אותו משא ומתן יודע הוא שהיהודי עשה זה מדעתו ורצונו הטוב מפני שמחניף לו ולא שייך ליזיל לאודי לעבודת כוכבים בשביל כך:

בא"ד ור"ת היה מפרש וכו' דוקא במידי דתקרובת. פי' שאסור למכור בהמה לתקרובת וכיוצא כל מידי דדרך להקריב:

בא"ד אבל לקנות מהם ודאי שרי בין ללישנא דאזיל ומודה וכו'. ר"ל דלקמן בגמ' בעי טעמא דמתני' משום הרוחה או משום לפני עור לא תתן מכשול ופרש"י הרוחה דרווח ואזיל ומודה אבל ר"ת מפרש בענין אחר כדבסמוך לפנינו לכך נראה לי לגרוס בין ללישנא דהרוחה בין ללישנא דלפני עור לא תתן וכו' וק"ל וכן מה שכתבו התוס' אח"כ ומביא ראיה מדבעיא בגמרא וכו' פי' משום שמרויח ומשתכר זהו פרש"י אבל לפי האמת מפרש ר"ת בענין אחר כמו שמבאר והולך ולפי פי' ר"ת טעם דאזיל ומודה לא אתמר על איסור דמו"מ אלא על איסור להלוותן ולהשאילן כדאיתא בגמ' דף ו':

בא"ד ולפי פירוש ר"ת אין לתמוה על מנהגנו וכו'. יש לדקדק הא אף לפירוש ר"ת מ"מ טעמא דלהשאילן וכו' ולהלוותן וכו' הוא מטעם דאזיל ומודה א"כ אף לפי' ר"ת יש לתמוה על מנהגנו שאנו מלוים להם ואפילו אינו אומר הלויני מעות לשקרי וכו' יאסר משום דאזיל ומודה וא"כ לר"ת נמי נצטרך לומר דטעם ההיתר הוא משום דעכו"ם שבינינו קים לן בגווייהו דלא פלחי לעבודת כוכבים כמו לרש"י כדלעיל ושמא דלר"ת אין תמיה כ"כ משום דאינו רגיל הוא להלוותן בחנם אלא בריוח ובריוח הוא שרי כמו שכתבו התוס' בשם ר"ת בדיבור שאח"ז:

ב:

תוס' ד"ה רומי חייבת וכו' ונמצא במעשה מרכבה וכו'. נראה דזה הוה כמו טעם אחר ור"ל ועוד טעם אחר דנקרא חייב משום דחייבת חוב דהוא החורבן שנגזר עליה ולפי טעם זה לא הוי חייבת לישנא דתרגום דרשע אלא הוי לשון חוב וחיובא ופי' הראשון הוא ע"ר שפרש"י וק"ל:

ד"ה אמר להן הקדוש ברוך הוא וכו' פי' שואל להם במה זכו בכל דור ודור. נראה דפירשו כן משום דקשה להם וכי אפשר שלא עסקו העובדי כוכבים בשום מעשה טוב בשום זמן יותר ממה שאמרו שתקנו שווקים או גשרים וכיוצא וכן פרס הלא בנו בית המקדש לכך פירשו דודאי אשכחן שאר ענינים שעסקו בהן אבל לא היה אלא באותו דור אחד והוא שאל מהן עסק שעסקו בכל הדורות כמו שכתבו התוס' לקמן עמוד זה ד"ה ואנן בנינן וכו':

ד"ה מ"ש הני דלא קא חשיב פי' בבל ויון וכו'. נראה דפירשו כן משום דקשה להם דמאי פריך בגמ' מ"ש הני דקא חשיב וכו' פירוש דחשיב בהדיא ובפירוש הב' אומות דהיינו רומי ופרס ושאר האומות לא פרט אותן בפירוש הא כבר מפורש לעיל מיניה דמלכות רומי היא החשובה על כל האומות ופרס חשיב בתרה לכך פירשו דלא פריך אלא מבבל ויון דגם הם היו חשובין ביותר וכמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה וארו חיוא אחרי וכו' ומשני גמרא ממש כמו שתירץ ר"י לעיל בתוס' בדיבור הנזכר שאע"ג שבבל היתה חשובה וקראה הכתוב אריה לא היתה חשובה אלא בזמנה אבל לא משכה מלכותה וכן יון אבל הני רומי ופרס משכי במלכותייהו וכו' ולכך לא חשיב ר' שמלאי בפירוש ובפרטות כי אם השתי אומות הנזכרים דהיינו רומי ופרס אבל בבל ויון כללם בסתם בכלל שאר האומות ואמר וכן לכל אומה ואומה וכו' ולפי זה יש לישב ג"כ הגירסא שלפנינו שכתוב בה מ"ש הני דחשיבי ומ"ש הני דלא חשיבי ופריך ממש הקושיא שהקשו התוס' לעיל ור"ל מ"ש הני פי' רומי ופרס דחשיבי משום דקראם הכתוב דוב ומ"ש בבל ויון דלא חשיבי הא בבל נמי קרי לה קרא אריה ומשני ממש כדמשני לעיל ר"י בתוספות הני משכי במלכותייהו עד וכו' אבל בבל לא נקראת אריה אלא בזמן שהיתה מושלת בכל העולם אבל עתה היא ממלכה שפלה וק"ל:

ג.

תוס' ד"ה נוגעין בעדותן הן וכו' וי"ל דאין חוששין בזה הראיה דאין אב מעיד על בנו וכו'. ר"ל דמי הוא המקיים העולם הלא הקב"ה שהוא אביהן של ישראל ולכך הוא מקיים העולם כדי שנאמר שישראל קיימו התורה ואין אב מעיד על בנו וק"ל:

ד"ה יום הששי וכו' וי"ל דיומא קמא לא אמר להו מידי וכו'. ר"ל ולכך לא חשיב יומא קמא והששה ימים מתחילין מיום השני משעה שהתחיל לדבר עמהם:

ג:

ד"ה שניות יושב ודן וכו' ואין נראה דלמאי דמסקינן בסמוך וכו'. ר"ל לקמן דף ד' ע"ב:

ה.

ד"ה וצריכא פי' לכתוב וכו'. נראה דמדברי התוס' מבואר בהדיא דאינהו לא מפרשים כפרש"י שפירש לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה לומר שגזרת מלך היתה וכו' אלא שהתוס' מפרשים לא היה דוד ראוי שיכתב הקב"ה המעשה על שמו וכן לא היו ישראל ראוים שיכתב המעשה על שמם כי לא לכבוד הוא להם ולמה נכתב לומר שאם חטא יחיד וכו' וע"ז נמשך ג"כ וצריכא לכתוב חטאם ותשובתם של שניהם דאי אשמועינן יחיד וכו' וההכרח שהביא להתוס' לפרש כן ולא פירשו כפרש"י משום דלפרש"י צריכין אנו ע"כ לפרש וצריכא דבתר הכי דהוה פירושו שהקב"ה היה צריך שתהיה גזרתו לשלוט היצה"ר בשניהם בישראל ובדוד משום דאי אשמועינן וכו' ואין זה סוגיית הגמ' וגם הלשון בעצמו דחוק לפרש כן ועוד מימות ישראל שעשו העגל עד ימות דוד שהוא כמעט שמנה מאות שנה היאך ידע היחיד לשוב בתשובה והיה ליחיד פתחון פה כל אותן השנים והיה לו להקב"ה להיות גזרתו על הרבים ועל היחיד בזמן אחד אבל לפי הפירוש שכתבנו לפי דעת התוס' עולה הכל כהוגן:

ה:

רש"י ד"ה ומי בעינן כולי האי וכו' דחיישינן דזבין לה עובד כוכבים להאי בהמה וכו'. צ"ע לפי ספרי רש"י שלפנינו שהרי פי' זה הוא לפי דעת התוס' דריש מכילתא שכתבו בשם ר"ת והפירוש שלפי פירוש רש"י דמשמע מדבריו בריש מכילתין דכל מיני מקח וממכר אסורים כתבו התוס' כאן ד"ה ומי בעינן בשם דש"י ואולי נתחלפו הפירושים:

ד"ה בהני ד' פרקים וכו' ואלו הימים אי אפשר בלא בשר וכו'. ר"ל בימים טובים בעצמן כגון י"ט אחרון של חג וי"ט ראשון של פסח והשאר דבימים עצמן מרבין בשמחה לא בערב י"ט אלא שבערב י"ט קונים ושוחטים לצורך מחר מלבד ערב יום הכפורים שבאותו יום בעצמו מרבים בסעודה:

תוס' ד"ה יצרם מסור בידם דריש ליה ממשלחי רגל וכו'. מקשין העולם מה מוסיפין התוס' על דברי רש"י ונראה לי דהתוס' קשה להם דלפירוש רש"י לא משתמע מהאי קרא אלא שהם אינם מסורים ביד היצר הרע אבל מ"מ מנלן לדרוש שיצרם מסור בידם לכך כתבו התוס' דריש ליה ממשלחי רגל וכו' ר"ל מדכתיב לשון משלחי משמע שהם משלחים אותו לחפשי ממה שהיה תפוס ומסור בידם ומשמעות הקרא כן הוא הם משלחים לחפשי הנקרא רגל שהוא אורח כדכתיב ויבא הלך וגו' א"כ ש"מ שפיר שהוא מסור בידם וק"ל נראה לי:

ד"ה ערב יום טוב האחרון וכו' כדאמרינן בפרק אלו דברים הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם כצ"ל:

ד"ה וכדברי ר' יוסי אף ערב יום הכפורים וכו' אמאי שביק כל הני פרקים וכו'. ר"ל לפרוך יום טוב אחרון של חג שחל להיות באחד בשבת או יו"ט ראשון של פסח שחל באחד בשבת וכן שאר הפרקים ניחוש שמא ישחט בשבת בן עוף לצורך היו"ט שלמחר ועיקר קושית התוס' הוא משום דסלקא אדעתן דרבנן ור"י בהא פליגי דרבנן ס"ל שבערב יוה"כ לא היו מרבים בסעודה ור' יוסי סבירא ליה שבערב יוה"כ בגליל היו מרבים בסעודה וא"כ ע"כ התם בכתובות לא שייכא קושיית המקשה דפריך מערב יוה"כ כי אם לר' יוסי דאילו לרבנן לא שייך למפרך מיניה כלל דהא אינהו סבירא להו שלא היו מרבים בסעודה כלל בערב יוה"כ ולכך הקשו התוס' אמאי שביק הני ד' פרקים שהיה לו להמקשה להקשות מהם אליבא דכ"ע ותירצו התוס' דלעולם קושית המקשה דהתם אליבא דרבנן הוא דשפיר מקשה אליבייהו משום דרבנן נמי סבירא להו שבערב יום הכפורים מרבים בסעודה אלא שסבירא להו שאין מרבים אלא בעופות ודגים ור"י סבירא ליה שהיו מרבים ג"כ בבהמות וכי תימא מכל מקום תקשה דעדיפא הוה ליה למפרך מהד' פרקים שאין בהם שום פלוגתא דכ"ע מודו בהו שהיו מרבים בהן בסעודה ולכך כתבו דעיקר פירכיה מבן עוף דוקא וכו' ובפרקים אלו אינם רגילין רק בבהמות ולכך לא היה שייך למפרך מהד' פרקים:

ד"ה מנין למחוסר אבר וכו' דאילו בבית המקדש וכו' אלא להקריב בבמה איירי ומייתי ליה וכו'. ר"ל וכן הראיה שמביא לא איירי אלא להקריב בבמה שהרי נח לא הקריב אלא בבמה:

ו.

תוס' ד"ה אתך בדומין לך וכו' ושמא י"ל דמכל החי איצטריך למעוטי מחוסר אבר וכו'. והא דלא תירצו התוס' דאי לא כתיב אלא אתך הוה מוקמינן ליה לטרפה לחודיה כמשמעות סוגיא דשמעתתא דטרפה מסתבר טפי למעוטי משום דמסתבר להו דכיון דהשתא אליביה דמ"ד דטרפה חיה קיימינן אין סברא שתהא טרפה אסורה לקרבן יותר ממחוסר אבר לכך פי' איפכא דמחוסר אבר מסתבר טפי לאסור משום דמאיס הלכך אי לא כתיב אלא אתך בלחודיה הוי מוקמינן ליה אמחוסר אבר אבל מ"מ יש לדקדק דהיה יכול למצוא סברא דטרפה הוי מסתברא טפי לאסור מטעם משום דטרפה אע"ג שהיא חיה מ"מ אינה בריאה אלא חולה כדלעיל ועוד יש לדקדק כיון דלפי סברת התוס' שפירשו דמכל החי מסתבר טפי למעוטי טרפה ומאתך הוי מסתבר טפי למעוטי מחוסר אבר א"כ טעמא מאי הפך הלימודים ויליף ר"א דלעיל מקרא דמכל החי לאסור מחוסר אבר וכי פריך גמרא מטרפה ממעט ליה מאתך ואע"ג שקושיא זו יש לתרץ דלמ"ד טרפה יולדת אין ה"נ דמחוסר אבר יליף מאתך וטרפה יליף מכל החי ור"א דממעט לעיל טרפה מכל החי היינו משום דאיהו ס"ל כמ"ד טרפה אינה יולדת וא"כ טרפה מלהחיות זרע נפקא ואתך דריש שיהיו טפלין לך כמו שכתבו התוס' לקמן בעמוד זה ד"ה והשתא דנפקא לן וכו' מ"מ כדי לישב הכל בדרך אחר נראה לומר דטעמא הוא משום דמעוטא דמכל החי הוא כתוב בתורה ברישא ובתרי' כתיב מעוטא דאתך ולכך מאי דמסתבר טפי לאסור דהיינו מחוסר אבר ממעטינן ממעוטא קמא וממעוטא דבתריה ממעטינן טרפה דלא מסתבר כל כך לאיסורא ולכך אמרינן נמי אי לא כתיב אלא מעוטא דאתך הוה מוקמינן ליה למחוסר אבר לחודיה משום דמסתבר טפי אלא דלעיל קודם דידעינן ממעוטא דאתך פריך הא מיבעי לטרפה וכו' ר"ל דאע"ג דמחוסר אבר מסתבר טפי לאסור מ"מ מעוטא דמכל החי משמעותיה טפי למעט טרפה דמשמע בריאה ולא טרפה אבל מצד האיסור מסתבר טפי למעט מחוסר אבר דהיינו נמי טעמייהו דהתוס' דמפרשי דמחוסר אבר מסתבר טפי לאיסורא משום דאי הוה מפרשינן דטרפה מסתבר טפי לאיסורא ממחוסר אבר א"כ תקשה למה ממעט גמרא ממיעוטא קמא דהיינו כל החי מחוסר אבר וממיעוטא בתרא דהיינו אתך ממעט טרפה איפכא הוה לן לאוקמי ומיעוטא קמא הוי לן למעוטי טרפה אי הוי מסתבר טפי וק"ל אלא שעדיין יש לדקדק דהיה להם להתוס' לתרץ קושיא זו דאי לא כתיב אלא אתך ה"א לצוותא בעלמא ולא משום פסול קרבן ולכך לא הוה ממעטין אלא טריפה דאינה ראויה משום דלמא תמות ולמ"ד טרפה חיה מ"מ חולה היא אבל מחוסר אבר דראוי לצוותא ה"א תעייל. וצ"ל דאין ה"נ לפי המסקנא דמשני אי מאתך ה"א לצוותא וכו' לא קשה מידי אלא שהתוס' רצו לתרץ לפי מה דס"ד השתא דלא אסיק עדיין שנויא דה"א לצוותא בעלמא:

ד"ה ואי ס"ד וצ"ל שיש הפסק בין קלנדא לסטרוניא לכל הפחות ב' ימים כצ"ל:

ד"ה אלא ש"מ הן בלא אידיהן ש"מ תימה לי אמאי לא קאמר וכו' וכ"ת אכתי מיבעי ליה אי הוה אידיהן בכלל פשיטא דלא מדלא הוי תנא לפני אידיהן יום אחד וכו' כן צריך להגיה:

ו:

תוס' ד"ה תניא כוותיה דרשב"ל וכו' ועוד דלקמן מסיק וכו' וקא מפרש דחכמים דמתני' אית להו וכו' כרבי יוחנן וכו'. אע"ג דלפי מה דמפרש שם משמע דת"ק דמתני' ס"ל נשא ונתן מותר וא"כ מאי קאמרי התוס' ומתני' עדיפא מברייתא הא איכא נמי ת"ק דמתני' דס"ל נשא ונתן מותר נ"ל לתרץ דאע"ג דקאמר גמרא לקמן נשא ונתן איכא בינייהו ר"ל בין ת"ק דמתני' ובין חכמים בתראי יש לפרש דאין ר"ל דחכמים בתראי פליגי את"ק אלא דאתו לאוסופי את"ק שלא גילה דעתו אי אמרינן נשא ונתן מותר או אסור ואתו חכמים בתראי לומר שאף אם נשא ונתן אסור אבל לעולם איכא למימר דאה"נ דת"ק דמתני' נמי ס"ל הכי דנשא ונתן אסור וק"ל:

ד"ה אמר אביי גזרה לפרוע מהן וכו' וי"ל דמשום ה"ט וכו' כיון שאינו שמח ביום חגו וכו'. ר"ל דלאחר זמן מפרשי התוס' דר"ל לאחר יום החג:

בא"ד ומיהו אי לאו דאיכא שום שמחה וכו'. ר"ל וכ"ת ל"ל טעמא דשמחה דמתני' כלל לכך קאמר ומיהו אי לאו טעמא דאיכא שום שמחה לא הוי שייך נמי למיגזר ור"ל דלא הוי שייך לומר גזירה לפרוע מהן אטו לפרען דמה ענין זה לזה בזה איכא שמחה ובזה אין שמחה כלל אבל השתא דאיכא גם בזה קצת שמחה שייך שפיר למגזר והשתא צ"ל דבהא פליגי רבנן ור' יהודה במתני' אליבא דאביי דרבנן ס"ל כיון דשמח הוא לאחר זמן שייך למגזר לפרוע מהן אטו לפרען ור"י סבר דמה שהוא שמח לאחר זמן לא נחשב שמחה כלל ולכך לא שייך למגזר:

בא"ד והשתא ניחא דאצטריכו כולהו לאביי וכו'. ר"ל דבשמעתין קשה דעביד צריכותא אליבא דרבא דאצטריכו במתניתין כולהו ואיך מתורץ לאביי אמאי איצטריכו לכולהו לתני בחדא דגזרינן הא אטו הא ולא בעי לאידך אבל השתא דגם לאביי דטעמא דמתני' משום גזירה לא גזרינן בכולהו אלא מטעם דאיכא בכל אחד שמחה קצת א"כ יתורץ ג"כ לאביי בהאי צריכותא דעביד גמרא אליבא דרבא משום דאי אשמועינן חדא ה"א בהא איכא שמחה קצת משום דמרויח להו אבל בהא לא וכו' וכן בכולהו:

ז.

ד"ה ר' מאיר אומר וכו' ואומר ר"ת דהתם מתכוין הוא לקנות וכו'. ולפי זה הוי סברת ר' יהודה הפוכה מדרכי מאיר:

ד"ה פשיטא דמחלוקת ואח"כ סתם וכו' לכך נראה לפרש דלאו מכח סתם בעי למפשט וכו'. ר"ל לאו מכח הכלל דקי"ל דמחלוקת ואח"כ סתם מוכרח הוא שהלכה כסתם עכ"פ זה אינו דהשתא לא בעי למפשט משום כלל אלא השתא ר"ל דאפי' בלא שום כללא מ"מ כשיש מחלוקת ואח"כ סתם חשיב הסתם כמו רבים נגד יחיד וכל היכי דהוי יחיד ורבים מסתמא הוי הלכה כרבים אם לא דמשתמיט איזה אמורא ואשמועינן דבדין זה הוי הלכה כיחיד כמו בשמעתין דאמר רב הונא דהלכתא כר' יהושע בן קרחה אע"ג דהוי יחיד ורבים פליגי עליה והיינו דפריך רב יוסף הכא בשלמא הלכה כר' יהושע אצטריך דאי שתיק מיניה ולא אמר מידי ס"ד אמינא יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל אלא הלכה כרבי יהודה ל"ל פשיטא מחלוקת ואח"כ סתם הוא והוי לכל הפחות כמו רבים לגבי יחיד א"כ אפילו הוי שתיק רב הונא ולא אמר מידי מסתמא ה"א דהלכה כרבי יהודה משום דהוי כמו רבים לגבי יחיד כיון דהוי מחלוקת ואח"כ סתם וא"כ ל"ל למימר הלכה כר' יהודה ובדרך זה יתורצו כל הדקדוקים השייכים לדקדק בדבור זה וק"ל:

ד"ה משום דקתני לה כי הלכתא פסיקתא וכו' דהא איכא מ"ד התם דאין הלכה כההיא דכל החוזר בו כו'. מקשין העולם א"כ מאי קאמר נמי הכא ואב"א משום דקתני לה כי הלכתא פסיקתא ר"ל משום הכי הוי פשיטא דהוי הלכה כר' יהודה הא ההיא דכל החוזר בו נמי קתני לה בלשון הלכתא פסיקתא ואפ"ה איכא מ"ד דאין הלכה כן ול"נ דהוי פירושו ע"ד שפירשתי בדבור שלפני זה דכל מקום דקתני בלשון הלכתא פסיקתא מסתמא הוי הלכתא כן אם לא דאשמועינן שום אמורא בהדיא דאין הלכה כן כמו בההיא רכל החוזר ולכך קאמר הכא דלא אצטריך ליה לרב הונא לאשמועינן ולומר דהלכה כר' יהודה דאפי' הוי שתיק ולא הוה אמר מידי הוה אמרינן מסתמא דהלכתא כמותו משום כיון דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא וק"ל:

ז:

גמרא אמר רב תחליפא בר אבדימי וכו' לדברי ר' ישמעאל יום חגם לעולם אסור כצ"ל:

רש"י ד"ה כרבנן ס"ל דאסרינן משום תורת כלי זיין וכו'. עי' לקמן דף ט"ז וצ"ל דלרש"י הא דקאמר כרבנן ס"ל לאו דוקא אלא ר"ל רבי דלקמן בברייתא דף הנזכר אבל טעמא דרבנן דמתני' דהתם הוי משום דאיירי בסוס המיוחד לעופות דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו ואסור משום שאלה ושכירות כשאר בהמה גסה כדאיתא שם אבל בסוס המיוחד לרכיבה מודו רבנן לבן בתירא ורבי ס"ל דאפילו בסוס המיוחד לרכיבה אסור מטעם תורת כלי זיין וג' מחלוקות בדבר כמו שכתבו שס התוס' אם לא נאמר שרש"י לא ס"ל כדעת התוס' אלא ס"ל דרבנן דמתני' היינו רבי וטעמייהו נמי משום תורת כלי זיין ונחום המדי מדאסר סוס נקבה ובחור ש"מ דאיהו ס"ל נמי כרבי דאפי' סוס המיוחד לרכיבה אסור מטעם תורת כלי זיין ומתיר בזכר ובזקן במלחמה משום דאדרבה שאינו אלא לקלקל שהוא הורג את אדוניו כמו שכתבו התוס' הכא בעמוד זה:

תוס' ד"ה סוס זכר וכו' ומילי מילי קתני. ר"ל דשני דברים הן דמתיר סוס זכר במלחמה וכן סוס זקן במלחמה ובמלחמה דקתני קאי אתרוייהו אזכר וגם אזקן ומ"מ הירושלמי אינו בשיטת הגמרא דילן בשמעתין דבשמעתין משמע דבן בתירא מתיר בכל ענין אלא שנחום המדי מחלק בין סוס זכר לנקבה ובירושלמי מפרש דבן בתירא נמי אינו מתיר אלא בסוס זכר:

בא"ד ור' אליעזר מביה"ם היה מפרש דזקן נקט לרבותא וכו'. רבים משתוממים על פירושו זה של ר' אליעזר מביה"ם שהוא נגד סוגיא דשמעתא דקאמר איהו מדקא מפליג בין זכרים לנקבות ש"מ דכרבנן ס"ל דלפירושו לא יתיישב זה כלל דלפירושו מתיר נחום המדי אפילו בסוס זכר דאית ביה רבותא דאית ביה תורת כלי זיין וכ"ש בנקבה דהא איהו מפרש דלרבותא נקטי' ויש לפרש דלפירושו של ר"א נמי מפליג נחום המדי בין סוס זכר לנקבה ובנקבה אוסר נחום המדי אלא שאינו מחלק בין זקן לבחור דזקן לרביתיה נקטיה דאפי' בזקן דשייך ביה מלאכה קצת מתיר וכ"ש בבחור ואתי ליה שפיר הא דקאמר בגמ' איהו מפליג בין זכרים לנקבות וכו' ולא קאמר דמפליג נמי בין זקן לבחור אלא ודאי הא דנקט נחום המדי זקן לרבותא נקטיה וכ"ש דמתיר בבחור ודוקא בזכר אבל בנקבה אוסר נחום והא דקאמר ר"א וזכר במלחמה נמי נקט לרבותא תיבת לרבותא לא קאי אזכר דיהא משמע דכ"ש נקבה דמתיר אלא אמלחמה קאי ר"ל דבמלחמה נקט לרבותא דאע"ג דבמלחמה שייך לאסור מטעם כלי זיין אפ"ה מתיר וכ"ש בלא מלחמה ופי' זה דחוק בעיני מחמת כמה טעמים חדא דדוחק לומר דהא דנקט סוס זכר הוי דוקא ור"ל דדוקא בזכר מתיר אבל בנקבה אוסר והא דנקט זקן נקט לרבותא ועוד א"כ למה ליה לר"א כלל לפרש דהא דנקט זכר במלחמה נמי נקט לרבותא וירצה לומר דבמלחמה הוי לרבותא אבל זכר הוי דוקא יפרש ג"כ דבמלחמה נקט נמי דוקא ולומר דדוקא זקן במלחמה מותר אבל בחור במלחמה אסור ועוד דכיון דפירש דזכר במלחמה נקט נמי לרבותא ורבותיה הוא דאע"פ שיש לאסור מטעם תורת כלי זיין ואפ"ה מתיר וא"כ מ"ש דאוסר בנקבה וכ"ת משום דס"ל ג"כ סברא דלעיל דזכר הורג אדוניו במלחמה א"כ אין כאן שום רבותא וק"ל וע"כ נ"ל דלעולם לפירוש ר"א דפירש דנחום המדי נקט סוס זכר וזקן הכל לרבותא א"כ כ"ש דמתיר בבחור ונקבה דנקבה לא שייך בה טעמא דתורת כלי זיין כל כך דדוקא זכר קטיל בסיחופי' וגירסת הגמרא כך היתה והאיכא בן בתירא דקאי כוותיה וכו' ומשני בן בתירא לא מפליג איהו מפליג ותו לא ופירש ר"א דר"ל דיש חילוק בין סברת ב"ב לסברת נחום המדי דב"ב סתמא קאמר מתיר בסוס וי"ל דר"ל בסוס בחור דלא שייך ביה מלאכה או בנקבה דלא שייך בה תורת כלי זיין דלא קטלא בסיחופ' כ"כ אבל בזכר או בזקן דמטחינו בריחיים אפשר דאוסר אבל נחום המדי מפליג ונקט כל דבריו לרבותא כדלעיל א"כ הוא מתיר בכל הענינים ולכך אמרו ליה נשתקע הדבר וכו' ולפירוש' מפליג הוא לשון הפלגה ר"ל שמפליג בדבריו ומתיר בכל הדברים וכן ראיתי בקצת ספרים שנרשם בחצי עגולים כזה () סביב תיבות בין זכרים לנקבות לומר שאינו מלשון גוף הגמרא אלא שניתוסף ע"פ פירוש רש"י שפירש איהו לא מפליג ר"ל אינו מחלק בין זכרים לנקבות וכו' וכן הא דאיתא בספרים שלנו כרבנן ס"ל ניתוסף בגמ' על פי פירוש רש"י וק"ל דו"ק נ"ל:

ח.

מתני' אבל יום תגלחת זקנו וכו' עיין ברי"ף וברא"ש דלא גרסי אבל וכן מוכרח הוא מפירוש הראב"ד שכתב הרא"ש שלא היה בספרים אבל ע"ש:

גמרא רב מתנא רומי שעשתה קלנדא וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ה"ג ר"ת מקרן כתיב כי אין נראה לו דמקרן נראה קרן אחת יותר ממקרין. על דברי התוס' הקצרים הללו נאמרו דברים רבים ופירושים שונים והעיקר נראה לי שגירסת הספרים היתה בספרים הקדמונים קודם לר"ת הכי מקרין תרתי משמע מקרן קרי וע"כ היינו צריכין לפרש דהמקשה פריך מקרן בחיריק הרי"ש תרתי משמע ומשני מקרן קרינן הרי"ש בפתח כי לא היה אפשר לפרש שהתרצן השיב לו מקרן קרי המ"ם בחירק והקוף והרי"ש בסגול שהוא שם קרן אחת שלא יתיישב לשון המקרא שיאמר מקרן מפריס כאשר מובן מעצמו וע"כ היינו צריכין לפרש שהתרצן השיב מקרן קרי הרי"ש בפתח ולכך הוקשה לר"ת על גירסא זו דמאי משני מקרן קרי הרי"ש בפתח מה לי מקרין הרי"ש בחיריק ומה לי הרי"ש בפתח שאין במשמעות הרי"ש בפתח קרן אחת יותר כשקרינן הרי"ש בחיריק והיינו מה שכתב אח"כ כי אין נראה לו דמקרן ר"ל הרי"ש בפתח נראה קרן אחת יותר ממקרין ועל כן גריס ר"ת שהתרצן השיב מקרן כתיב ור"ל שהקרי הוא מקרין בחיריק כאילו כתיב יו"ד בין הרי"ש והנו"ן פשוטה והכתיב הוא חסר יו"ד להורות שהוא קרן אחת כאילו יכולין לקרותו מקרן בסגול וק"ל וזה הפירוש בכוונת התוס' בדבר קצר זה נ"ל ברור בלתי ספק כלל ודו"ק:

ט:

ד"ה האי מאן וכו' ועוד קשה כי לפי זה יהיה שקר מה שנהוג בפי העולם וכו' ועוד דכל הסוגיא ההלכה לעיל ניטפי ארבעים ותמני הכל לפי אותו דרך שבתחלת המנין לא נמנה כ"א ת"כ וכו'. יש לדקדק מאי מקשי התוס' הא אפי' אם נמנה בתחלת המנין תכ"א שנים שעמד הבית נמצא שאז היה שפ"א שנים למלכות יון ומנין התנא מתחיל קע"א שנים לאחר החורבן דכיון דעמד הבית תכ"א מכלל שקע"א שנים לאחד החורבן נשלמו ד' אלפים שאז שלמו שני אלפים תורה א"כ השתא נמי מנין הסופר קודם לתנא תקנ"ב שנים דמה לי ש"פ וקע"ב או שפ"א וקע"א וא"כ צריך נמי להוסיף על מנין הסופר ארבעים ותמני' כמו לפי פי' הראשונים שעמד הבית ת"כ וא"כ אין כאן קושיא כלל ונראה דטעות נפל בספרים וכך צריך להגיה ועוד דכל סוגיית ההלכה לעיל ונטפי עלייהו עשרין שנין הכל לפי אותו דרך וכו' ור"ל האי אי טעי תנא בתחלת הסוגיא וכן היא זאת הקושיא באשר"י וק"ל:

בא"ד הרי בשנת שנים עשרה לאלף הששי התחילה שמיטה הוא סוף הדבור ואח"כ מתחיל ד"א לאחר ד' אלפים ורל"א וכו' והא דקאמר וד' אלפים ומאתים הם פ"ד יובלות אינו מדוקדק לפי סברת ר"י דאמר שנת החמשים עולה לכאן ולכאן דהא לדידיה שקלינן מכל מאה תרי וק"ל:

יא.

ד"ה ואי חוקה היא וכו' וכיון דכתיב באורייתא לא גמרינן מינייהו. פי' דאפילו אם עושין אנו כמו שהן עושין כיון דאותו ענין כתוב בתורה לא מקרי שאנו לומדין מהם ועושין כמעשיהם אלא מדאורייתא הוא דגמרינן לעשות כן:

בא"ד ומיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דרבנן דמתני' היינו רבי יהודה דהתם וכו'. ר"ל דהמקשה ס"ל דכיון דר"י אסר התם הריגה בסייף אע"ג דכתיב באורייתא אלמא דלא חייש לכתיבה דאורייתא וא"כ תקשה לדידיה הקושיא שהקשו אותה החכמים והביאו ראיה משורפין על המלכים אלא ע"כ צ"ל דאיהו ס"ל דטעמא דשורפין על המלכים אינו אלא משום דס"ל דלאו חוק לעבודת כוכבים הוא ולכך פריך המקשה לדידיה למאי דס"ל דרבנן דהכא היינו ר"י ואי חוקה היא אנן היכי שרפינן וכו' ר"ל הא ע"כ לר"י הא דשורפין על המלכים הוי מטעם דס"ל דלאו חוקה היא כדכתבינן וכ"ת מנ"ל להמקשה להקשות דלמא רבנן דהכא אינן ר"י דהתם י"ל דס"ל דכיון דרבנן דהכא ר"מ פליג עלייהו מסתמא רבי יהודה דבר פלוגתא דר"מ הוא רבי יהודה אלא שמה שכתבו התוס' אח"כ אכן קשה דהכא מסקינן וכו' והתם משמע דחוקה היא לכו"ע וכו' לא מתיישב דהא למאי דכתיבנא ס"ל השתא דטעמא דר"י דהתם הוי מטעם דס"ל דשרפה לאו חוקה וי"ל הא דכתבינן הכי היינו לפי סברת המקשה דהוה סלקא אדעתיה דפליגי הכא בהא אי הוה חוקה לעבודת כוכבים או לא ולכך הוה מסתבר ליה נמי למימר דהתם בפ' ד' מיתות נמי פליגי בה וס"ל לר"י דהתם דלאו חוקה הוא ולכך הוה פריך מאי דפריך אבל לפי המסקנא דלא פליגי הכא בהא התם נמי לא מסתבר לן למימר דפליגי בהא אלא כ"ע ס"ל דהוי חוקה אי לאו טעמא דכתיבא באורייתא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו:

בא"ד בסופו ורבנן סברי דאיכא טעמא התם דקופיץ מיתה מנוולת וכו'. י"ל על דברי התוס' הללו דהא אמר התם בהדיא דטעמא דרבנן משום דכתיבא הריגה באורייתא אנן לא גמרינן מינייהו וי"ל דיש לפרש דברי התוס' דה"ק ורבנן סברי אע"ג דא"ל דקופיץ הוא בכלל חרב כיון דקופיץ הוי מיתה מנוולת מ"ה אמרינן ודאי הריגה דכתיבא באורייתא לא איירי בקופיץ שהתורה דרכיה דרכי נועם ומסתמא ר"ל סייף ואם כן כתיבא סייף באורייתא לכך אע"ג דהוי חוקה לא גמרינן מינייהו אלא מדאורייתא:

יא:

רש"י ד"ה דתניא תרוייהו וכו' ותרתי מתניתין נינהו וכו'. נ"ל דכתב כן משום דקשיא הא דקתני יום תגלחת זקנו והנחת בלוריתו יום תגלחת זקנו והעברת בלוריתו יום תגלחת זקנו תרתי זימני בחד ברייתא למה לי לכך פי' תרתי מתניתין נינהו:

תוס' ד"ה תגלחת זקנו וכו' נראה דלהכי קתני תגלחת זקנו וכו'. ר"ל ולעולם חדא ברייתא היא ודלא כפירוש רש"י:

ד"ה סך קירי פלסתר וכו' ואע"ג שגם הוא אמר והיה כאשר תריד וגו' מ"מ אינו נוטל עכשיו הברכות. פשוטו מבואר שר"ל מ"מ עכשיו שבני יעקב מקיימין התורה ואפ"ה אינם נוטלין הברכות אם כן הברכות שנתן לו יצחק פלסתר הן ויש לפרש ג"כ שר"ל שאע"ג שאמר יצחק והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך היינו שלא יצטרך עשו להיות עבד ליעקב אבל מ"מ יעקב ג"כ יהיו לו ברכות ועכשיו בני יעקב אינן נוטלין הברכות כלל וכלל:

ד"ה עטלוזא של עזא וכו' לכך פי' ר"י דמיירי הכא וכו'. נראה שזה הוא פירושו שכתבו התוס' בדף שאחר זה ד"ה דכוותה הכא וכו':

יב.

ד"ה דכוותה הכא וכו' ורבא פליג ואמר אי הוה לן למיחש וכו'. ר"ל וכ"ת כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם ואפ"ה מתיר ר' חנינא חוצה לה היאך פליג רבא אאביי דאיירי כגון דאין כאן חשש איסור דאורייתא והיינו דמי עבודת כוכבים אלא חשש איסור דרבנן דהיינו חשש יום חגם הא ודאי כיון דאיירי ביריד הקבוע לחגם פשיטא שיש כאן חשש דמי עבודת כוכבים לכך כתב ורבא אמר וכו' דרבא סבר דהכא איירי דאין היריד עשוי לחגם ור"ל דהשתא אין צריכין לדחוק למאי שפי' רש"י וזה לשונו וה"נ היכי דפשיטא דדמים הללו מתוך תיבתו לקחם וכו' אלא שרבא סבר דלא איירי הכא ביריד הקבוע לעבודת כוכבים וק"ל:

גמ' וצריכא דאי תנא קוץ משום דאפשר וכו' אכל מעיין דאיכא סכנה וכו'. מקשין העולם א"כ ליתני מעיין דאיכא סכנה ואפי' הכי אסור ולא בעי הני תרתי דכ"ש דלא ישתה בהן וי"ל דאצטריך למתני לכולהו דאי תנא מעיין לחודיה הוה אמינא מעיין הוא דכי אינו נראה מותר אבל הני תרתי אפי' באם אינו נראה נמי אסורי לכך אצטריכו למתני וכ"ת ליתני מעיין וחדא מהנך דלעיל וממעיין נשמע דאפילו דהיכא דאיכא סכנה אסור לשתות היכא דנראה כמשתחוה ומההוא חדא דלעיל נשמע דאפי' היכא דליכא סכנה אם אינו נראה מותר זה אינו משום דהי מינייהו ליתני ליתני קוץ הוה אמינא דוקא קוץ הוא דמותר באם אינו נראה משום דהוי צערא דגופיה אבל מעות לא ואי תנא מעות הוה אמינא דוקא מעות מותר באם אינו נראה משום דלא אפשר למיזל קמיה ומשקליה אבל קוץ לא לכך אצטריך למתני לכולהו:

תוד"ה כל מקום שאסרו חכמים וכו' ועוד תנן בשבת וכו' וכתב רבינו יהודה מצאתי נראה לר"י דהלכה כרב כדפריך בשבת וכו'. עיין שם בשבת ותמצא שאין זה שם כלל רק המימרא דרב כפשוטה ופריך שם עליה דרב ממתניתין דהתם דתנן ולא בזוג אע"פ שפקוק והתני עלה פוקק לה זוג וכו' ומטייל עמה בחצר ומשני תנאי היא דתניא שוטחן בחמה וכו' ור"א אוסר וע"כ צריך לומר שטעות נפל בספרי התוס' שלפנינו וכן צריך להגיה נראה לר"י דהלכתא כרב כדפרישית בשבת פ' במה אשה והיא סוף הדבור ואח"כ מתחיל דבור אחר והאמר ר"י אמר רב וכו' ואע"ג דפליגי תנאי וכו' ובזה יתישב שפיר הכל ועיין שם בשבת דף ס"ה אמר רב וכו' ומה שכתוב בתוס' לעיל מזה ועוד דתנן בשבת שוטחן בחמה וכו' מתני' היא בשבת פרק חבית דף קמ"ו:

יב:

תוס' ד"ה הבולע נימא וכו' בערוך גרי' ערק' וכו' וכשאדם בלעה וכו' ומתגדלת במעיו וכו' כצ"ל:

ד"ה עיר שיש בה עבודת כוכבים וכו' ואילו בגמרא דהכא וכו' זבין חד פיתא ועלה דההוא עובדא אמרינן בירושלמי וכו' ואת לא לקחת גלוסקי' וכו'. הוצרך להביא הירושלמי משום דיש גורסין זבין חד פרתא פי' פרה ויש גורסין ביתא לכך הביא הירושלמי דשם כתוב גלוסקי' וכו' ופת וגלוסקי' דכר שאינו מתקיים הוא ועיין לקמן בסמוך דף י"ג בתוס' ד"ה רבי ירמיה זבין פיתא דפירשו שם התוס' בסגנון אחר:

ד"ה אלא בורד והדס וכו' ואפי' לא הוי עיקרייהו לריחא שמא יש לאסור. נ"ל דדברי התוס' הם כמו שני תירוצים האחד דשאני ורד והדס דעיקרייהו לריחא קיימא אבל בת תיוהא אע"ג דמתהני מריחא כיון דעיקרייהו לא לריחא קיימא שרי והתירוץ הב' הוא דורד והדס אפילו אי אמרינן דלא הוי עיקרייהו לריחא אסור כיון דמתהני מהן אפילו שלא כדרך הנאתן אבל בת תיוהא התם ליכא הנאה כלל וק"ל:

ד"ה אבל מעוטרות בפירות וכו' ואמאי הוי לן למתלי בההיא דחנויות שאינם מעוטרות לדבר איסור וכו'. רוצה לומר ונימא דלעולם הדמים הנמצאים בידו אימר גלימא זבין ולא דמי עבודת כוכבים מאי אמרת הכא הוי ליה לזבוני כיון דלא נמצא שם להתעסק בדבר היתר נימא דלעולם דהלך לשם כדי לקנות ולהתעסק גם כן בדבר היתר היינו בחנויות שאינם מעוטרות וק"ל:

בא"ד א"נ הך ברייתא דלקמן מיירי ביריד שלוקחין מכס וכו'. ר"ל ואין שם חנויות מעוטרות אלא כל החנויות שלוקחין מהם כל מי שאינו רוצה להניח עטרה בראשו לוקחין ממנו מכס:

יג.

ד"ה יניח נמצא נהנה פי' הקונטרס וכו' ואע"פ שמניחין לו את המכס וכו'. ר"ל וא"כ למה הוצרך רש"י לפרש שנהנה מן הריח והא נהנה הוא מה שמניחין לו את המכס מ"מ זה אינו נקרא נהנה וכו' לכך הוצרך רש"י לפרש שנהנה מן הריח:

ד"ה מעות וכלי מתכות וכו' אבל הכא לא מיירי אלא בנמצא שם וכו'. ר"ל שכבר היה נמצא שם קודם היריד ולא הלך עתה לשם בשביל היריד:

ד"ה אין מקדישין וכו' ורבי יוחנן בן זכאי שהיה נשיא קודם ר"ג משכה נשיאותו עד לאחר חורבן וכו'. ר"ל כמה שנים אחר החורבן באופן שקודם החורבן לא היה רבי אלעזר בן עזריה בר מצוה וק"ל:

יג:

ד"ה ונשחטיה משחט וכו' עוד י"ל דלעולם בקדשי בדק הבית איירי וכו' ודאי כי פריך ונשחטינהו משחט מקדשי בדק הבית פריך וכו'. נראה דבתירוץ זה ס"ל התוס' דגמרא מסתבר ליה דהברייתא איירי בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית וכי משני אביי התם משום בזיון קדשים אתרוייהו משני וכי פריך ונשחטיה משחט לא פריך אלא אקדשי בדק הבית ורבא משני כיון דבקדשי מזבח א"א לעקור פרסותיהן משום דנראה כמטיל מום בקדשים גזרו גם כן קדשי בדק הבית שלא לעקור פרסותיהן אטו קדשי מזבח הלכך א"א התם לעשות בענין אחר כ"א בנעילת דלת ובזה יתיישבו כל מה שיש לדקדק בדבור זה וק"ל:

יד.

ד"ה תורניתא וכו' ועוד קשה אי תורניתא אילן הוא תורניתא הוא דלא מזבנינן הא שאר אילנות מזבנינן והא תנן אין מוכרין להם במחובר וכו'. וצ"ע מאי מקשו התוס' הא יש לפרש דתורניתא דהכא איירי שמוכרין להם כשהוא נקצץ ולא במחובר הלכך שאר אילנות מזבנינן דבקצוץ אין כאן איסור דבמחובר כ"א המחובר עדיין בקרקע והאיסור הוא משום דכתיב לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע ועיין לקמן דף כ':

ד"ה בנות שוח וכו' וי"ל דשלשה מיני תאנים הן וכו' וברעות מיירי הכא וכו'. ר"ל והרעות הן לבנות כדקאמר הכא תאיני חיורתי אבל הטובות דאיירי בהן בשבועות ובנדרים אותן הן לא שחורות ולא לבנות:

יד:

ד"ה חצב קשבא וכו' וקשיא אמאי נקט דקל טב כיון דדקלי כולהו אסור וכו'. צ"ל דהתוס' סברי דחצב שהוא קשבא הוא דקל תמרים א"כ דקל טב נמי תמרים דלישנא דדקל חד הוא שהן תמרים:

ד"ה מקום שנהגו שלא למכור וכו' וא"ת במקום שנהגו שלא למכור נימא נמי לשחיטה זבנה כדאמרינן לקמן גבי רב הונא וכו'. אף על גב דלקמן איירי בבהמה גסה ואיסור מכירת בהמה גסה הוא משום מלאכה הוא כדלקמן ופרה אינה ראויה כ"כ למלאכה כמו שמפרש הרשב"ם בדבור שאחר זה גם לקמן מ"מ מייתי ראיה כמו שאנו תולין גבי פרה דלשחיטה זבנה ולא אתי לשהויי לה למלאכה ה"נ היה לנו לתלות גבי בהמה דקה דלשחיטה זבנה ולא אתי לשהויי לה לרביעה דהא יותר ראוי לתלות דלשחיטה זבנה מלרביעה וק"ל:

ד"ה אמר רב ומקום שאסרו ליחד אסרו למכור וכו' וקשה לר"י אמאי לא פריך אמתניתין דלקמן וכו' ולמאי דהדר ביה ניחא. צ"ע בדברי התוספות הללו דמאי קשה להו הא קאמר לקמן דהא דבמקום שנוהגים שלא למכור לכותים אין מוכרין אף על גב דכותים לא חשידי ארביעה היינו משום דאתי לזבוני לעובד כוכבים ואם כן אתי נמי שפיר לרב דאין מוכרים לכותים משום דאתי לזבוני לעובדי כוכבים במקום שאסור לייחד דהיינו במקום דחשודין שם ארביעה ואי לא ס"ל הכי א"כ גם למאי דהדר ביה רב לא א"ש דמפני מה אין מוכרין לכותים כיון דאין חשודין ארביעה וצ"ל בדוחק דסבירא ליה השתא כיון דתלי השתא איסור המכירה באיסור יחוד אין סברא לאסור מכירה דכותים משום דאתי לזבוני לעובדי כוכבים כיון דייחוד גופיה אינו אסור בכותים למאי דהדר ביה רב אתי ליה שפיר משום דהשתא לא תלי איסור מכירה באיסור ייחוד איכא למימר דבכותים אע"ג דשרי לייחודי עמהם אפ"ה החמירו שפיר במקום שנהגו שלא למכור לכותים משום חששא דאתי לזבוני לעובדי כוכבים אע"ג דמכירה דעובדי כוכבים גופייהו אינו אלא חומרא דהא ס"ל השתא דעובד כוכבים חס על בהמתו ודוחק וק"ל:

טו.

ד"ה שרא ליה למזבן אידא דספסירא וכו' והר"ר שמעיה פי' דהוי גזרה לגזרה וכו'. אי קאי פירושו של הר"ר שמעיה לתרץ קושיית התוס' דלעיל מיניה הוי פירושו תמוה דמאי מתרץ דמ"ש משבורה לרבנן דלא הוי גזרה לגזרה משום דאמרינן דהרואה אותה בבית יסבור דשלימה זבנה ושלימה עצמה אסורה משום שאלה ושכירות וזה לא מקרי גזרה לגזירה דהיינו שבורה אטו שלימה ושלימה אטו שאלה ושכירות א"כ גבי אידא דספסירא נמי לא מקרי בכהאי גוונא גזרה לגזירה ע"כ צריך לומר דפירושו של הר"ר שמעיה לא קאי אקושיות התוס' אלא פי' בפני עצמו הוא לתרץ דלמה לא אסרו למכור אידא דספסירא משום דאתי בעל הבית למכור בעצמו ופי' הר"ר שמעיה משום דהוי גזרה לגזירה וק"ל:

טו:

ד"ה והרי כלים וכו' ושמא י"ל דהוה ס"ד דמקשה דהכא נמי יש צד לתלות וכו'. דברי התוס' הללו צריכין עיון משום דלפי זה לא משני רב אשי מידי דקאמר אלא אמר רב אשי כל מקום שיש לתלות וכו' הא לפי מה שכתבו גבי כלים נמי יש לתלות וק"ל וכבר הארכתי בזה בחידושי בדרכי הישיבה:

טז.

תוס' ד"ה אלא תורת בהמה גסה וכו' וג' מחלוקת בדבר. פי' דבן בתירא מתיר אפילו בסוס המיוחד לעופות ורבי אוסר אפילו בסוס המיוחד לרכיבה ורבנן אוסרין בסוס המיוחד לעופות ומתירין בסוס המיוחד לרכיבה:

ד"ה אבל האי דאי משהי ליה וכו' תימה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה כו' לפיטום אתי למימר כחוש מכרו לו וכו'. ע"כ צ"ל דקושיא זו אינה לפי פי' ר"ת שכתבו התוס' לעיל בדף שלפני זה משום דהא איהו ס"ל דבכל השורים מותר למכור דבין פרות ובין שורים תלינן דלשחיטה זבני וא"כ מה בכך אי אתי למימר כחוש מכרו לו גם הלשון אינו מדוקדק דממאי דמקשה ת"ל משום דאי משהי ליה לפיטום משמע דאיהו מפרש דשור של פיטום הוי פירושו דעומד להתפטם כפירוש ר"ת לעיל ומאי דמסיק הקושיא אתי למימר כחוש מכרו לו משמע דמפרש דשור של פיטום היינו שכבר הוא מפוטם אם לא שנפרש בדוחק דהא דקאמר אתי למימר כחוש מכרו לו ר"ל לישאר כחוש ולא לפטמו וק"ל:

גמ' מ"ט לאו משום דלמא אתי לשהויי וכו' וליטעמך שאין מקריבין אותו היום אלא למחר מ"ט וכו'. צ"ל מאי טעמא חסר ד' ריבבן בשביל זה כי מה לי שמקריבים אותו היום או למחר:

תוס' ד"ה אבל האי דלשחיטה קאי לאו דוקא וכו'. דבור זה קאי לפי פירוש ר"ת אע"ג שהדיבור שלפני זה ע"כ א"א לפרשו אלא לפירוש הרשב"ם:

טז:

ד"ה רב אשי דייק ממתניתין אומר ר"י דדייק נמי מן המשנה דארי חיה גסה וכו'. ר"ל דקשה לו לר"י דמנא ליה לרב אשי למידק דמשום הכי נקט התנא ארי משום דס"ל ארי חיה גסה ואתי למידק טעמא דארי שבור אצל מלאכה הוא דאמרינן דוקא כשיש בו נזק וכו' אבל שאר חיה גסה דעביד מלאכה אפי' לית בה נזק אין מוכרין דלמא אימא לך דכל חיה גסה כשאין בה נזק מוכרין והא דנקט ארי משום דארי חיה דקה הוא ואתי לאשמועינן דכשיש בה נזק אפילו חיה דקה אין מוכרין לכך קאמר אומר ר"י דדייק נמי מן המשנה דע"כ ארי חיה גסה ונקט ארי לאשמועינן דדוקא ארי שהוא שבור אצל מלאכה וכו' דאי ס"ד דחיה דקה ונקט ארי לאשמועינן דאפילו חיה דקה כשיש בה נזק נמי אסורה א"כ משום זה לא היה צריך למתני ארי אלא הוי למתני סתם כל חיה שיש בה נזק לרבים אין מוכרין:

יז:

ד"ה ניזיל אפתחא דבי זונות מכאן יש ללמוד וכו'. ואע"ג דקא מקבל אגרא מ"מ פשיטא הוא דלא בשביל קבלת שכר הוה אזיל אפיתחא דבי זונות ואי לאו דהוי איסורא למיזל אפתחא דעבודת כוכבים פשיטא דהוי להו טפי למיזל אפתחא דעבודת כוכבים דלא הוי צריכין למכפייה ליצרייהו מלמיזל אפתחא דבי זונות אלא ודאי יש ללמוד מכאן דדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים מה שיכול ומה שמביאים התוס' לראיה הפסוק אל תקרב אל פתח ביתה נראה דלא דק דהא לתרי לישני דלעיל לא ילפינן מיני' מאל תקרב אל פתח ביתה אלא מרישא דקרא דהרחק מעליה דרכך ודו"ק:

יח.

ד"ה הוגה השם וכו' דהא א"ד מאדני י"ה מהשם אין נמהקים ש"ד משד"י צ"ב מצבאות נמחקים וכן הגירסא בפירוש ר"ח. ר"ל דבפ' שבועת העדות דף ל"ה איתא בספרים שלנו ת"ר א"ל מאלהים וכו' אינו נמחק שי"ן דלי"ת משדי א"ד מאדנ"י צ"ב מצבאות הרי זה נמחק כך הגירסא לפנינו אבל ר"ח גריס א"ל מאלהים י"ה מהשם א"ד מאדנ"י אינו נמחק ש"ד משדי צ"ב מצבאות הרי זה נמחק:

יח:

ד"ה מאי בינייהו וכו' דאי לא פליגי במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר וכו'. ולפי זה דחכמים לאוסופי אתו צריך לפרש דברי המתרץ דמשני נשא ונתן איכא בינייהו דר"ל דלרבי מאיר נשא ונתן מותר והחכמים אתו לאוסופי עליה ולומר דבמקום שמזבלין נשא ונתן אסור:

יט:

תד"ה הגיע לכיפה וכו' דא"כ היינו רבי אלעזר האמורא דגמרא וכו' ר"ל וא"כ מה אתי לאשמועינן האמורא כיון דכבר שמעי' זה מדברי ר"א התנא ויש לדקדק הא כבר מוקמינן לה דר' אלעזר אמר ר' יוחנן דלעיל לא אתי לאשמועינן אלא בעבודת כוכבים עצמה וזה לא שמעינן מר"א התנא דמתניתין דלא איירי אלא בתכשיטי עבודת כוכבים וצ"ל דהתוס' ס"ל דתכשיטי עבודת כוכבים דינן כדין עבודת כוכבים בעצמה וכיון דאשמועינן ר"א דמתני' דבתכשיטי עבודת כוכבים שכרן מותר ה"ה בעבודת כוכבים עצמה:

ד"ה אלמא קסבר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכו' אבל אם פועל בא לחזור מודו בהא דיכול לחזור וישתלם שכרו וזהו פי' ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף דכל שעה שרוצה לחזור משתלם לשכרו לפי מה שעשה ושם גבי מרבין על השכר אותו דין תלוי במה שאין השכירות משתלם אלא בסוף כשאינו חוזר ואע"ג דישנה מתחלה ועד סוף ברצה לחזור ולכך לא שייך אגר נטר כשאומר אם תשלם לי לאחר י"ב חדש תתן לי י"ב דינרין ואם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשרה דינרין דאדרבה מה שישלם י"ב דינרין לאחר י"ב חדש כך הוא שוה ולא בשביל שממתין לו השכירות דהא בלא"ה אינה משתלמת אלא לבסוף אלא מה שאומר אם מעכשיו הרי הוא לך הוא מוזיל גביה בשביל שנותן השכירות עכשיו ודין ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין משתלמת אלא לבסוף תרי מילי אינון ולא סתרי אהדדי ולכך לא קשו ההיא דהכא לההיא דפרק איזהו נשך כלל כי טעם דהכא תלי בישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואע"ג דאינה משתלמת כ"א בסוף וטעמא דהתם תלי בשכירות שאינה משתלמת אלא לבסוף אע"ג דישנה מתחלה ועד סוף וק"ל:

כ.

גמ' ואכתי מבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת חנם א"כ לימא קרא לא תחינם וכו' מקשין העולם ואכתי מנא לן למדרש מהאי כל הני תלתא דרשות לא תתן להם חן וחנייה בקרקע ומתנה של חנם דלמא אימא לך דלא אתי אלא לתרתי דהיינו חן ומתנת חנם דאי לחן לחודי' לכתוב לא תחונם מלא בוי"ו ואי למתנת חנם לחוד לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד ומדכתב חסר ש"מ תרוייהו חן ומתנת חנם אבל חנייה בקרקע מנא לן ונראה לישב קצת דדייק לה מדקרינן תחנם דאי לא אתי אלא לתרתי א"כ לקרי' לא תחונם בחולם לשון חן מאי אמרת דהא לא אתא אלא לחן א"כ לכתוב מלא בוי"ו אלא ודאי אתי נמי למדרש מיניה לשון חינם ולחינם לא מצית למימר דא"כ נכתוב מלא ביו"ד אלא ש"מ תרתי או נקרא ליה תחנם בחירק לשון חנם מאי אמרת דהא דלא אתי אלא לחנם לחוד וא"כ לכתוב לא תחינם מלא ביו"ד אלא ודאי מדקרינן ליה תחנם ש"מ למדרש מיניה לכולהו אתי ודו"ק:

תוס' ד"ה דאמר קרא לא תחנם וכו' דלא תחיה כל נשמה ליכא לאוקמי בשאר עובדי כוכבים וכצ"ל וכן כי יסיר לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא וכו' ר"ל דלר"ש דדריש טעמא דקרא א"כ האי כי יסיר קרא יתירה הוא דהא אפי' אי לא כתיב קרא הוה דרשינן טעמיה הכי ול"ל דכתבי' אלא לרבות כל המסירים דהיינו שאר עובדי כוכבים אבל לרבנן דלא דרשי טעמא דקרא ואיצטריך קרא למכתב טעמא ולאו קרא יתירה הוא א"כ סברא הוא לאוקמיה (לשאר) לשבעה אומות דוקא דמסירי טפי וכו':

ד"ה אחד גר ואחד עובד כוכבים וכו' וכן ארור אפם כי עז אם אפם מוסב לארור וכו' דברי התוס' תמוהים דהא לא קאמר דאפם אין לו הכרע אלא ארור אין לו הכרע ואינהו מפרשי ההכרע על תיבת אפם אבל ביומא דף נ"ב שם בתוס' ד"ה שאת משוקדים כתבו בלשון אחד וזה לשונם שם וכן ארור אי קאי אשור או קאי אשכם שהיה כנען דכתיב ארור כנען ואי קאי אאפם אז קילל אפם וכו' ור"ל דאפשר דקאי אלעיל מיניה וה"ק וברצונם עקרו שור ארור:

כ:

גמ' חסידות מביא לידי ענוה וכו'. לפי מאי דקאמר בתר הכי וחסידות גדולה מכולן היה צריך לגרוס חסידות אחרונה לכולן ולומר חסידות מביאה לידי רוח הקדש וק"ל ועיין בתוס':

כא.

תוס' ד"ה קסבר כיבוש יחיד וכו' אמאי לא חשיב הא מילתא דהכא דבמכירת בתים ושכירות שדות שוות לארץ ישראל וכו' כצ"ל:

כא:

ד"ה אף במקום שאמרו להשכיר כו' ועוד קשיא לר"י על הירושלמי מאותה תוספתא שהבאתי לעיל דקתני רישא אין משכירין וכו' בד"א בא"י ובסוריא משכירין בתים אבל לא שדות וכו' דברי ר"מ ר' יוסי אומר אף בא"י משכירים בתים ובסוריא מוכרין [בתים] ומשכירין שדות וכו' כצ"ל וכן הוא בתוספתא והדברים ניכרים שהספרים שלפנינו חסרים שהרי מתחיל בסברת ר"מ ומסיים בסברת רבי יוסי דמתני' וק"ל:

כב.

ד"ה אי הכי ת"ל וכו' ופירש הר"ר אלחנן בשלמא א"א דכותי נקט לרבותא וה"ה עובד כוכבים וכו' פירושו תמוה דאי הוה סלקא אדעתיה דאע"ג דקתני כותי הוה ה"ה עובד כוכבים א"כ מה פריך לעיל אבל עובד כוכבים מאי שרי וכו' הא אמרת דה"ה עובד כוכבים וכבר הארכתי בזה בישיבה ותירצתי הכל באופן נאות יותר מפי' זה:

ד"ה ת"ש וכו' וא"ת לידוק מרישא וכו' ר"ל מרישא דקתני לא יאמר טול אתה וכו' דמשמע הא סתמא מותר:

בא"ד אלא משום דבעי וכו' אע"פ שהתנה לו כך בפירוש נ"ל שהספר חסר וצ"ל וי"ל דאיכא למימר דה"ה סתמא אלא משום דבעי למתני סיפא וכו' אע"פ שאמר לו כך בפי' וק"ל: