"רחב נפש". מי שהוא רחב נפש והתאוה יסבב לו חוזק רדיפתו התאוות שיגרה מדון כנגדו כי לא ימצאו לו ויצטרך ברדפו השגתם שיעשה כנגד האנשים מה שיגרה בו מדון כנגדו אמנם מי שהוא בוטח על ה' ושם מפני זה כל תאוותיו נגדו הוא ידושן בהגעת חפציו ואיפשר שירצה בזה כי מי שהוא רחב נפש לפזר ולתת לאנשים כדי שיאהבוהו יביאהו זה אל שיגרה מדון כנגדו כי יאבד הונו בזאת התכונה ויצטרך לעשוק לאנשים עם שהוא בוטח בזה באוהביו אשר קנה לפי מחשבתו בפיזורו להם עם שכבר יגרה ג"כ מדון כנגדו מהאנשים אשר פזר להם תחלה כי הם ידמו תמיד לקחת תועלת ממנו וכאשר יראו שיסור תועלתו מהם בהתמוטט ידו תשוב ביניהם האהבה שנאה כי יחשבו שסרה אהבתו מהם ולזה משך ידו מהם הנה בטחונו באנשים שיהיו זרועו סבב לו ההפך אך מי שישי' מבטחו בש"י לבד ישיג חפציו ויהיה נחת שלחנו מלא דשן בהפך הענין ברחב נפש:
"רחב נפש" - המתאוה למלאות נפשו בכל דבר בשפע רב, דרכו לחרחר ריב בעבור רוגז הלב על כי יחסר לו בכל עת, והוא דואג ועצב בעבור התאוה ובעבור המריבה, ומשמן בשרו ירזה. אבל הבוטח בה' שהוא יזמין לו די מחסורו ולא יוסיף עצב, הרי הוא נעשה דשן ושמן.
"רחב נפש יגרה מדון, רחב נפש" הוא מי שנפש תאותו רחבה מאד, ואינו מוצא קץ לתאותו, "הוא יגרה מדנים" וטענות על הנהגת ה', כי אינו מוצא תאותו, וחושב שכל העולם נברא לרעתו ומתרעם תמיד על מדות ה', אבל "הבוטח על ה'" ואינו מתאוה, ומסתפק במה שי"ל ובוטח שה' יזמין את המוכרח לפרנסתו, הוא "ידושן" כי ימצא צרכיו, כמ"ש הרמב"ם בפי' כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, עי"ש:
"רחב נפש יגרה מדון" - מי שנפשו רחבה, ואינו שמח בחלקו, הוא כועס תמיד, כי הכל מעט לו, ומצטער תמיד על העולם שאינו שלו. ובעת שהאדם בכעס, אם יארע לו אפילו דבר קטן, הוא יריב, כי הוא בלא זה בכעס. וזהו רחב נפש יגרה מדון תמיד.
אבל ובוטח על ה' ושמח בחלקו - ידושן, שמסתפק במה שיש לו.
