"נוצר". מי שהוא נוצר פיו ושומ' אותו מלדב' הוא שומר נפשו מכמ' רעות וצרות כי הדבור סבה פעמים רבות להגעת הרעו' ולא ידע האדם איך ינצל מהם בשלימות אם לא בשתיקה ומי שהוא פותח שפתיו לדבר במה שאפשר לו להשמט ממנו יגרום לעצמו פעמים רבות שבירה וחתת:
"נצר פיו, פושק שפתיו", יש הבדל בין פה ובין שפה, שהשפה הוא הדבור החיצוני, והפה הוא הדבור הפנימי בחכמה, ויש הבדל בין נוצר ובין שומר שהנוצר הוא יותר מן השומר שנוצרהו בשמירה תמידית, ומצייר שהפה והשפתים הם כחומה בצורה סביב הנפש, וסוגרים בעדה שלא יקרבו אליה צריה ואויביה, ולא לבד שצריך לשמור השפתים שהם החומות החיצוניות שהאויב עומד סביבם, והוא לשמור המבטא החיצוני שמדבר בלי השכל, כי צריך "לנצור גם פיו" שאף הדבור בחכמה יהיה בשמירה יתירה כמו שכתוב כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים, ובזה "שומר נפשו", כי יש לה חומה בצורה סביב, אבל "הפושק שפתיו" שהם החומה החיצונית, "מחתה לו", ומבואר אצלי שמחתה הוא נגד העוז והמבצר, ור"ל גם בתורה ובחכמה צריך לשמור פתחי פיו, ובזה ישמור נפשו, אבל הפושק שפתיו לדבר לשון הרע ורכילות היא מחתה גם לגופו:
ביאור המילות
"פיו".שפתיו. השפה חיצונית נגד הפה כנ"ל (י' י"ג).
" נוצר, שומר", הבדלם למעלה (ב' י"א), "ומחתה" הפך המעוז למעלה (י' ט"ו).
" ופשק", הוא ההרחבה המגונה, כמו ותפשק את רגליך (יחזקאל ט"ז):
