"מפרי פי איש ישבע טוב". מפרי דברי איש ישבע טוב כ"ש שעל המעשים יושב לאדם גמול לפי מה שראוי וזה אמר לראיה כי על כל המעשה יש גמול וזה כי אם פרי פיו לא יקופח במה שעש' אותו מהמעשים אם טוב ואם רע כ"ש על המעש':
"מפרי פי איש ישבע טוב" יצייר במליצתו את האדם כעץ השדה, שיש אילן סרק ועץ פרי, עץ פרי עקרו הוא הפרי אשר ישוה לו, והאיש פריו הוא בפיו, שכמו שמובחר כחות העץ הוא פריו ושם יתגלה מהותו וטובו, כן כח הדבור והשכל המתגלה מפיו הוא פרי העץ הזה האישי, וסתם פה הנאמר בספר בא על החכמה, וכשמדבר בפיו דברי חכמה יוציא פריו ויבשילו אשכלותיה ענבים, ואז אינו אילן סרק (הפך החסר חכמה ובשער לא יפתח פיו שהוא אילן סרק) אולם אינו דומה כהאילן שמפריו לא ישבע הוא, רק ישבעו אנשים האוכלים, האיש ישבע בעצמו מפריו, כי פרי החכמה ישביעו נפש בעליהם בצחצחות ומוציאים כחותיו אל השלמות, ויש לאדם ב' סולמות בו יעלה אל השלמות, שהם העיון והמעשה, והנה מן החכמה ישבע בעצמו אולם המעשה שעושה בידיו צדקה וג"ח הוא הפרי המשביע לאחרים שמקבלים ממנו הטוב, ורק ה' ישיב לו גמולו, ועז"א "וגמול ידי אדם ישיב לו", ויש הבדל בן שכר ובין גמול, שהגמול הוא לפי ההתפעליות שהנפש מתפעל בעשייתו מצד המדות הנטיעות בנפשו, למשל עושה צדקה, מצד התפעלות הרחמים והחנינה או מצד התפעליות מדת האהבה הנטועה בנפשו לאהוב את חברו כנפשו, וכפי ההתפעליות הזה שזה מצד גדרו האנושי ישיב לו ה' גמול כפי תכונת נפשו. ויש הבדל בין שכר וגמול ובין השבה, המשיב משיב הדבר עצמו, לא כן השכר וגמול נותן דבר אחר תמורת הדבר, ור"ל שה' ישיב לו הצדק בעצמו שנתן לאחרים, באופן שלא חסר לנפשו מאומה. וכלל הדבר שפרי החכמה יאכל גוף הפרי, ופרי המע"ט יקבל מה' בדרך שכר וגמול:
ביאור המילות
"גמול". כ"מ שנזכר גמול נקשר עמו התפעליות איבה או אהבה כמ"ש בכ"מ בתנ"ך, ולכן תפס שם אדם, שההתפעליות הוא מיוחד לו מצד האנושית שבו, וכמ"ש בהבדל בין איש ובין אדם בס' התו"ה ויקרא (סי' י') ויש הבדל בין משיב גמול ובין משלם גמול, כמ"ש (יואל סי' ד' ד' ובכ"מ):
