"בתתם ספם", ר"ל שעד עתה היה בית המלכים קרוב לבית ה', וסף ביתם קרוב אל סף ביתי, ורק "קיר" המקדש היה מפסיק "ביני וביניהם" ובזה "טמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו", כי לפי ערך קדושת המקום יגדל החטא והטומאה, שטומאה קלה אשר לא תטמא במקום החול תטמא במקום הקדש, כמו שהשלישי פוסל את התרומה והרביעי פוסל את הקדש הגם שאין מטמאין את החולין, וכן יפגום החטא הקטן הנעשה קרוב אל המקדש, ועל ידי כן "ואכל אותם באפי", ולכן יתרחק מושב הזרים מן המקדש וישבו סביב לו הכהנים והלוים, כמו שהיה במשכן שבמדבר שחנו הלוים סביב למשכן והזר הקרב יומת, וז"ש
ביאור המילות
"סף, מזוזה". עובי החומה במקום הפתח קרוי סף בין בצדדים בין למטה, כמו וידיה על הסף (שופטים י"ט) שהוא האסקופא, ובמקום שמחברין הדלת ונותנין שם לוחות עץ קרוי מזוזה, ואם אין שם מזוזה אין חייב במזוזה, ובשער החצר היה הסף נחלק לשנים כ"א עוביו שש אמות והמזוזה בתוך עוביה אמה ששם היה הדלת (כנ"ל סי' מ' פ"ו), ובא תמיד המזוזה עם הדלת (שמות כ"א שופטים ו' ג', ישעיה נ"ז ה') וע"כ הוסיף שנתנו גם המזוזה שבו הדלת אצל מזוזתו שכשנפתחו דלתי בית ה' נפתח גם פתחם שאצלו:
