מ"ג בראשית לח א
מ"ג בראשית · לח · א · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד איש עדלמי ושמו חירה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֵּ֥רֶד יְהוּדָ֖ה מֵאֵ֣ת אֶחָ֑יו וַיֵּ֛ט עַד־אִ֥ישׁ עֲדֻלָּמִ֖י וּשְׁמ֥וֹ חִירָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה בְּעִדָּנָא הַהוּא וּנְחַת יְהוּדָה מִלְּוָת אֲחוֹהִי וּסְטָא לְוָת גֻּבְרָא עֲדוּלְמָאָה וּשְׁמֵיהּ חִירָה׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה בְּעִידָנָא הַהוּא וּנְחַת יְהוּדָה מִנִכְסוֹי וְאִתְפְּרַשׁ מִן אָחוֹי וּסְטָא לְוַת גַבְרָא עֲדוּלְמָאָה וּשְׁמֵיהּ חִירָה: |
רש"י
"ויט" - מאת אחיו
"עד איש עדלמי" - נשתתף עמו
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיֵּט – מֵאֵת אֶחָיו.
עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי – נִשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ולמה הזכיר הכתוב זאת הפרשה במקום הזה, והיה ראוי להיות אחר "והמדנים מכרו אותו" פרשת "ויוסף הורד מצרימה"? להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו, למעשה אחיו. והוצרכתי לפירוש הזה, בעבור שאין מיום שנמכר יוסף עד יום רדת אבותינו במצרים, רק כ"ב שנה; והנה נולד אונן, שהוא שני לבני יהודה, וגדל עד שהיה לו זרע, וזה לא ימצא פחות מי"ב שנה; ועוד, "וירבו הימים", גם הרתה תמר והולידה פרץ, והוא בא אל מצרים ויש לו שני בנים.
ואל יקשה עליך דבר בצלאל, כי בגעתי אל מקומו אפרשנו:רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד המדרש סמך לה פרשת יהודה ללמדך שהורידוהו אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם, אמרו לו אתה אמרת לכו ונמכרנו לישמעאלים אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך.
ועל דרך הקבלה סמך פרשת היבום לפרשת המכירה כדי לסמוך גלגול לגלגול, כי סוד היבום הוא סוד הגלגול, ומן הידוע שהחטא ההוא לא היה אפשר להתברר ולהתלבן רק בסוד הגלגול בעשרה הרוגי מלכות כי אז הפח נשבר והנפשות נמלטו, ועלו לשלום אל אביהם שבשמים. וכלל הדברים עשרה אחי יוסף אלו עשרה הרוגי מלכות, וער ואונן הם פרץ וזרח, הוא מה שכתוב וימת ער ואונן בארץ כנען ויהיו בני יהודה. והנה זה מרמזי התורה והמשכיל יבין. מה שהיו עשרה הרוגי מלכות והאחים בעלי המעשה לא היו אלא ט', שהרי ראובן לא הסכים עמהם, יש לומר לפי שגם יוסף חטא כי חטא האחים בו, הלא הוא היה הסבה כשהיה משתרר על אחיו הנכבדים הגדולים ממנו, והיה מכעיס אותם ומתפאר כנגדם בחלומותיו, וכיון שהיה בכלל החטא היה בכלל העונש, ולכך נפקד עליו גם כן. או יש לומר שלא נפקד על יוסף כלל אבל נפקד על ראובן, ולא בשביל חטא יוסף שהרי ראובן לא חטא במכירתו, אבל חטא בלהה נפקד עליו, ועל כן היו עשרה וראובן בכללם על החטא שחטא במעשה בלהה. וזה רמוז בפסוק (דברים לג) ויהיו מתיו מספר, כי היו עשרה עם ראובן ושם אכתוב בעזרת השם יתברך.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו וירד יהודה מאת אחיו והוא שאנה ירד והנה הכתוב לא פירש אנה ירד לגור שם והירידה תגזור תמיד גבול מה שאליו אשר ירד שמה כמו ויוסף הורד מצרים אל תרד מצרים וכן כלם וכאן נזכר שירד יהודה מאת אחיו ולא ביאר אנה ירד וגם אמר וירא שם יהודה בת איש כנעני ולא ידענו אנה ראה אותה ואנה לקחה ובאי זה מקום קרה כל הסיפור הזה:
השאלה הב' למה לא זכר שם אשת יהודה כמו שזכר שם אביה שהיה שוע ושם רעהו שהי' חירה וגם שם כלתו נזכר בכתוב ושמה תמר אמנם אשת יהודה לא נזכר' שמה לא בנשואיה ולא במיתתה אלא בת שוע:
השאלה הג' למה זה בבן השלישי הנולד ליהודה שלה נזכר שם המקום אשר נולד בו כמו שאמר והיה בכזיב בלדתה אותו ובשאר הבנים ער ואונן לא זכר הכתוב שם המקום שנולדו שם:
השאלה הד' מה היה חטאת ער ורשעתו שלא זכר הכתוב שבעבורו נתחייב מיתה ואמר בלבד ויהי ער בכור יהודה רע בעיני י"י וימיתהו י"י מבלי שיבאר באיזה דבר היה רע בעיני ה'. אמנם באונן ביאר הכתוב חטאו ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו ורש"י (בראשית ל"ח ז') פירש רע בעיני י"י כרעתו של אונן ונשארה אם כן השאלה ולמה לא פרשו הכתוב בער כמו שפרשו באונן:
השאלה הה' למה אמר יהודה לאונן והקם זרע לאחיך והוא גם הוא בו אומ' הכתוב וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע ומהיכן ידע זה אונן ואם שחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו איך לא יקימהו לעצמו ורש"י כתב הבן יקרא על שם המת ואם לא היה בזה מניעה אחרת לא היה משחית ארצה כי הרבה אנשים יקראו לבניהם על שם אחיהם:
השאלה הו' במה שאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו כי למה שלחה מביתו אם היתה עתידה להנשא לשלה ומוטב שתשב בביתו ותקוה עד שיגדל ועוד איך היה הגדול תקנה לשלא ימות כאחיו והנה ער ואונן גדולים היו ועם כל זה מתו ומי המונע שיהיה כן שלה אחרי שיגדל ולכן היה לו לפוטרה ולדחות לגמרי ולא יתן לה את שלה שיגדל פן ימות:
השאלה הז' למה עשתה תמר הדב' הזה להבעל לחמיה האם מפני שראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה היה לה להנשא לאדם אחר ומי הכריח את יהודה שיתן לה ג' בנים זה אחר זה:
השאלה הח' במאמר יהודה הוציאוה ותשרף כי מי שמו שר ושופט בדבר הזה שצוה במהירות מבלי שמוע טענתה הוציאוה ותשרף ואף שנאמר שהיה אז שופט כל הארץ לא היה לו לשפוט בזה כי אין קרוב נעשה דיין כ"ש לעצמו:
השאלה הט' במאמר יהודה צדקה ממני כי הנה הוא לא דבר כלל וגם היא לא עשתה שום טענה ואיך צדקה היא אם כן יותר ממנו בדבריה כמו שפי' רש"י אם היה שלא דברה כלל גם שהרב חלק הכתוב בהיותו מחובר מאמר צדקה בדבריה ממני היא מעוברת. ואולי עם היות שיהוד' שכב עמה היתה הוא מעוברת קודם לכן מאדם אחר ואיך צדקה א"כ בערבון או שלא היה ראוי לה להבעל לבעל הערבון ולא צדקה אם כן במעשיה. ומה שכתב הרמב"ן שהיתה תמר צדקת ויהודה חוטא בשלא נתן לה את שלה בנו הנה זה אינו צדק לתמר כי עם היות שיהודה עשה לה עול היא לא צדקה בשכבה עמו ושלא מדעתו גם שלא היה יהודה מחוייב לתת לה את שלה אבל היה ראוי שיחוש פן ימות גם הוא כאחיו:
השאלה הי' באמרו כי על כן לא נתתיה לשלה בני שהוצרכו המפרשים לפרשו כמו על אשר לא נתתיה. ולפי' רש"י יקשה מלת כי שאחרי שפירש צדקה בדבריה איך יהיה כי על כן לא נתתיה וגו': והנני מפרש פסוקי הפרשה באופן יותרו השאלות כלם:
ויהי בעת ההיא וירד יהודה וגו' עד ויוסף הורד מצרים. כתב הרא"בע שהספור הזה היה קודם מכיר' יוסף ונכתב פה להפריש בין מעשה יוסף בדבר אשת אדוניו למעשה אחיו ולזה נמשך הרלב"ג ויש להם טענה על זה מאשר מצאנו כשירד יעקב למצרים היו ב' בנים לפרץ והנה אונן א"א שישא אשה ושחת ארצה אם לא שהיה לפחות בן י"ב שנה וירבו הימים וגדל שלה כאשר הרתה תמר והולידה פרץ והוא לא יהיה בהולידו את בניו פחות מי"ב ואיך יהיה כל זה בכ"ב שנה שעברו משנמכר יוסף עד רדת יעקב מצרימה. אין כן דעת שאר המפרשים שאחרי מכירת יוסף קרה כל הספור הזה אולי יאמרו שירד יהודה מאת אחיו אחרי המכירה וראה שם בת איש כנעני ולקחה והוליד בניו. ונראים הדברים לפי שלא נפרד יהודה מחברת אחיו כי אם מפני מכירת יוסף שנעשתה בעצתו ולהצילו מהמות ואין ספק שהיה ראוי לחבר אחרי מכירת יוסף ויוסף הורד מצרימה אלא שראתה התורה להפסיק עם ספור יהודה לסבות. ראשונה להגיד שב' התחלות היו למלכי ישראל ומלכי יהודה כי יוסף היה התחלה למלכי ישראל בשני בניו אפרים ומנשה שילדה לו המצרית ולכן היה מלכותם בלתי אמתי וישר. ויהודה היה התחלה למלכי יהודה שהיו ושיהיו בימות מלך המשיח משני בניו שילדה לו תמר כי היא היתה הגונה לצאת ממנה מלכים קדושים מפאת שלמותה ואם מפאת היותה בתו של שם כדבריהם ז"ל לכן היה מלכות מאת י"י קודש ומתמיד לעד. ושנית להודיע צדקת יהודה שנפרד מאת אחיו בעבור מה שראה מאכזריותם על יוסף להרגו עד שעם כמה מחוזק ההשתדלו' הצילו מיד' במכירתו למרי' וג"כ שלא יוכל לראות ברעה אשר מצא את אביו ואבלו וצערו ועם היות שנפרד מהם הנה לא עזב את אביו מלעבדו כי תמי' היה יהודה בן עובד את אביו עד שהיה בימי הרעב הולך עם אחיו לשבור שבר במצרים לבית הזקן כמו שיראה מן הספורים שיבואו בפרשת ויהי מקץ כי עם היותו נבדל מאחיו הנה תמיד היה חוזר על בית אביו לעשות צרכיו ולעבדו בכל לבבו. וסבה שלישית ראתה התורה לספר ענין יהודה מפני שיכירו וידעו כל בני אדם שהיתה השגחת הש"י על בני יעקב וזרעו עד שלא מת אחד מכל בני בניהם עם היות דבר טבעי שימותו רבים מהילדי' בינקות' ומהנערים והבחורים בנערות' ובחרותם ג"כ אבל אלה היה חונה מלאך י"י סביבותיהם ויחלצם באופן שלא נעדר מהם איש ואותם שני בני יהודה אשר מתו לא היתה מיתתם בעונש עון מה שעשו נגד יוסף אלא להיותם ער ואונן בעצמם רעי' וחטאים לי"י. ובהשגחת הש"י על יהודה במקום שני בניו שמתו נתן לו שני בנים תאומים יחד צדיקים ולכך נזכרה מית' ער ואונן בהרבה מקומות להעיר על זה. וכבר יורה על היות ירידת יהודה מאחיו קרוב לזמן מכירת יוסף אמרו אחרי והמדנים מכרו אותו וגו'. ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו ולא היתה הירידה ההיא מקומית ממקום עליון למקום תחתון אלא שעזב חברתם בעניני הצאן ונתחבר עם איש עדולמי ושמו חירה מפני שחברתו עמו היתה ירידת מעלה בערך החברה שהיה לו עם אחיו לכן אמר וירד יהודה מאת אחיו ר"ל ירד מהתחבר עם אחיו ויט עד איש עדולמי להתחבר עמו. והותרה בזה השאלה הא'. וזכר הכתוב אח"ז נשואי יהודה שראה שם בת איש כנעני ופירושו מזרע הכנענים ולכן היו בניה רעים וחטאים. או שהיה כנעני סוחר כדברי המתרגם האמנם העיד הכתוב שהיה שוע ר"ל נדיב לב ואולי שלזה בחר יהודה להתחתן עמו שנתן לו נכסים הרבה ואחשוב ששם האשה היתה בת שוע ע"ד בת שבע בת נדיב ולכן לא ביאר הכתוב שמה לפי שכבר נודע אל מאמרו שהיתה בת שוע. וע"כ אמר אח"כ ותמת בת שוע אשת יהודה כי כן שמה והותרה השאלה הב'. והנה ילדה בת שוע שלשה בנים ליהודה והיה התעוררו' אלדים לשנקראו שמות על ענינ' וסופם עם היות שלא כיוונו כן בעת שקראום כן. ולפי שהיה המנהג אצלם כאשר ג"כ הוא בנו היום שהבן הנולד לו ראשונה אביו יניח לו השם והשני אמו תניח לו שמו והשלישי האב יקראהו בשם לכן אמר והיה בכזיב בלדתה אותו ואמר על הראשון ויקרא את שמו ער שיהודה קראו והיתה כוונתו שיהיה ער ומהיר ומשתדל במעשיו לא כבד ונרדם מלשון עוררה גבורתך אבל רוח הקדש הביאו לקראו כן לפי שהיה ערירי גבר לא יצלח בימיו ועל כן בשני אמר ותקרא את שמו אונן ר"ל שאמו קראתו מלשון און ורוח הקודש אומר' כי תקרא שמו אונן כי נפשו עליו תתאונן ותתאבל. ואמנם הבן הג' היה ראוי כפי זה הדרך שאביו יקרא את שמו ולא ה ה כן כי קראה היא שמו שלה וזה היה מפני כי יהודה היה בכזיב בלדתה ולכן להעדרו משם קראה אמו את שמו ואין ספק שקראתו שלה מלשו' שלום או שהיה אביו בכזיב כי שלו וכזב הכל אחד בענינ' אבל רוח הקדש אומרת שלה וכזב יהיה ענינו שעליו יכזב יהודה את תמ' באמרו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה ולזה נזכר בזה הבן שם המקום והותרה בזה השאלה הג'. וחז"ל דרשו שמותם בענין אחר ער שהוער מן העולם. אונן שהבי' אנינות לעולם. שלה פסיקה. וזכר הכתוב שהיה ער רע בעיני י"י כאלו החליפו שמו מער אל רע והנה היה חטאו שלא רצה שתמר אשתו תהר ותלד אולי כדי שלא ישחית יפיה ויחשך הדרה היה מונע ממנה פרי בטן וכמ"ש חז"ל ולהיות המעשה הזה סותר ומנגד לכוונה האלדית שהיא להרבות זרע יעקב על פני האדמה כדי שבזמן מועט יזכו לירש את הארץ לכן המיתו השם. וכבר זכרו חז"ל שמדין בני נח המבטל פריה ורביה חייב שהרי הם מצווים על פריה ורביה כו' ולזה אמ' ויהי ער רע בעיני י"י וימיתהו י"י כי מאשר הוא י"י בעל הרחמים כל זרע אברהם היה חפץ להרבו' זרעו ולכן המית את ער המנגד רצונו בו והותרה השאלה הד'. והנה בימים הקדמונים היתה מצוו' יבום נוהג בבני נח לכוונה מבוארת בדברי רז"ל ולכן צוה יהודה לאונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך שאותו יתיחס אליו שהיה אחיו לא בנו על דרך האמת וכן חשבו אונן באמרו כי לא לו יהיה הזרע לפי שיהיה הנולד אחיו לא בנו ועם זה נשתבש אונן שלא חלה מצות פריה ורביה על היבם כיון שהזרע אינו לעצמו כי לא יקר' על שמו אלא הוא להקים זרע לאחיו ושלא היה מצוה לפרות ולרבות לזולת ומפחדו שלא ימות גם הוא כאחיו אם לא ישכב אותה היה שוכב אותה ושחת ארצה בחשבו שזרעו היה משחית ולא יחש' לו לעון ולפי שגם זה סות' ומנגד לכוונה האלהית היה ג"כ ענשו שהמיתו השם כאחיו והותר' השאלה הה'. והנה חשב יהודה שבניו אלו מתו בעונם ושהיה עונם מסובב מנערותם וקוצר דעת' לכן אמר לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שלה בני ר"ל אם תשבי בביתי לא אוכל לשמור את הנער שלה מעמך וישכב אותך בנערותו ואולי יבא למות גם הוא כאחיו שהיו נערים כשלקחוה פחות מי"ב שנים על כן שבי אלמנה בית אביך ותפרדי ממנו בעוד שהוא נער עד יגדל שלה בני לא שיהיה בן י"ב שנים ויום אחד רק שיגדל ויבא בימים ויקנה דעת ויראת שמים לבלתי יחטא וזהו כי אמר פן ימות גם הוא ר"ל אם יזדווג לה בנערותו כאשר עשו אחיו והותר' השאלה הו'. וספר הכתוב כמה מהמדות נזדמנו בשכיבת יהודה עם תמר כלתו כאלו מן השמים סבבו הדבר ההוא ראשונה שרבו הימים ר"ל גדל שלה ולא ניתן לתמר כאשר אמר וכפי מ"ש הרמב"ן לא היה אז שלה בן עשרה שנה אבל בעיניה היה גדול ולכן מהרה לעשות הדבר הזה לפי שחשבה שלא היה רצונו בהחלט לתתו לה לפי שהיה במחשבתו שהיו בניו מתים מפאת רוע טבעה ומזלה ושהיתה קטלנית בטבעה כי בתרי זמני הויא חזקה ושלכן לא היתה ראויה להנשא לאיש אחר. שנית ותמת בת שוע אשת יהודה ונעצר יהודה מאשה ימים רבים ובסיבת זה הרבה בו הזרע וגברה התאוה בו מה שלא היה עוש' בחיי אשתו. שלישית וינחם יהודה ויעל על גוזזי צאנו לכן ביום טובה ושמחה ביום הגזה התעורר לבו ותאותו לזה מה שלא היה עושה בימי אבלו ולכן כאשר הוגד לתמר שחמיה עולה תמנתה לגוז צאנו רצה לומר שמח וטוב לב כמו שעושים למעשה ההוא התנכרה כשהסירה בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ר"ל ותתכסה מלשון מעולפת ספירים והיה זה כדי שלא יכירה. ותשב בפתח עינים מקום קרוב לעיר כדי להראות לפניו שם ביום שמחת לבו אולי תשא חן וחסד לפניו ויצוה אותה ללכת עמהם לצאן. ושם מתוך השמחה יתאוה אותה לאשה אבל הענין נמשך באופן אחר שראה אותה יהודה ויחשבה לזונה והיה זה לפי שכסתה פניה ולכן לא הכירה וחז"ל דרשו לפי שבהיותה בביתו של יהודה כסתה תמיד פניה ולכן לא הכירה עתה ושאלה לבא אליה והיא בשמעה את דבריו שנשתנה הענין למה שלא עלה על לבה בראשונה השיבתו מה תתן לי כדי לקבוע בלבו מה שחשבה לזונה ולא יתן לב להכיר וכדי שידור לה דבר כי לכל הזונות יתנו נדר והיא לא תתפייס לדבר שיתן לה מיד באופן שתקח ממנו ערבון על מה שידור לתת לה כל זה כדי לעשות מה שעשתה אחר כך ולכן שאלה ממנו החותם והמטה והפתילים שהחותם הוא הטבעת שבידו שבה יחתום והפתילים הוא הסודר שבידו לנקות את פיו שיש בקצהו פתילים. והמטה הוא שבט המלכו'. ואין ספק שהיתה מצות היבום ביניהם מוטלת על הקרוב מהמשפחה וכראות תמר ששלה לא נתנה לו לאשה חשבה מחשבה לקיים זרע עכ"פ מאותו אדם כשר ונכבד ואם הבן לא רצה לקיימו שיקיימהו אביו כי הוא הקרוב במשפחה וכ"ש בהיות אשתו כבר מתה יוכל להנשא למי שירצה הנה אם כן לתכלית היבום ולשם שמים נתכוונה בפועל הזה והדברים שיכוונו עושיהם לעשות לשם שמים אף שיהיו מגונים כפי הפרסום יקראו משובחים ויש עליהם שכר רב ממנו יתברך לכן שובח מעשה תמר זה ומעשה רות עם בועז כפי הכוונה הטובה שנעשו והותרה בזה השאלה הז'. ואמנם יהודה לא נאסר עליו המעשה ההוא לפי שבני נח הותרה להם המופקרת ולמות אשתו היה צריך מפאת טבעו לעשות כן וכבר זכר הרב המורה בח"ג פמ"ט כמה היה מעש' יהודה כפי מנהג בני נח הגון ונאות כפי המעלה. וזכר הכתוב כי כמשלש חדשים שהעובר היה במעי אמו שלם היצירה נודע הדבר ליהודה שאמרו לו זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה וגו'. רוצה לומר הלא ידעת שזנתה תמר כלתך כי להיותה שומרת יבם בשכב איש אותה יאמר שזנתה ולא די שזנתה אלא שגם היא מפרסמת זנוניה כאלו אינה מתבישת מהם וזהו וגם הנה הרה לזנוני' כלומר והיא מתפארת בהריונה ויהודה אמר הוציאוה ותשרף והיה הענין בזה שמנהגם בימים ההם כאשר מנהגם אצל קצת העמי' שהאשה שתזנה תחת בעלה יהיה עושה בה כרצונו וימסרוה בידו אם ירצה להמיתה תמות ואם לפוטרה תפטר. ולכן בהיות תמר זקוקה ליבם היתה כאשת איש לכל דבר ועל יהודה היה לו לתת לה העונש כרצונו ועל זה אמר הוציאוה ותשרף כי אף שלא יהיה נגיד ומצוה לאומים מהיותו יבם היה יכול על זה. וחז"ל אמרו שלהיות תמר בת מלכי צדק שהיה כהן לאל עליון דן אותה לשרפה שכן כתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות באש תשרף והותר השאלה הח'. והנה תמר לא אמרה טענו' לפטור עצמה אבל שלחה לומר לו לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ר"ל אני חייבת מיתה ג"כ הנואף חייב בה כי דין אחד לנואף ולנואפת ולכן אודיעך מי הוא הנואף כדי שתמיתהו ג"כ. ואמנם מאמר צדקה ממני נראה לפרשו באחד משני דרכים. הא' שיהודה אמר כבר יחשוב שאני חטאתי במה שבעלתי את כלתי ושתמר חטאה במה שנבעלה לחמיה ובדרך הונא' ואין הדבר כן כי אני צדקתי במה שעשיתי כיון שלא הכרתי אותה והיא ג"כ צדקה לפי שנתכוונה לשם יבום ולקיים זרע ממני אבל בלי ספק היא צדקה ממני כי היא עשתה מה שעשתה בדעת ויראת שמי' ואני עשיתי מה שאני עשיתי מוכרח מתאותי ובלי דעת שהיא כלתי. וראוי היה שתעשה זה בצדק ובתבונה ככה כי על כן להיותה יותר צדקת וחכמה ממני לא נתתיה לשלה בני כי הוא נער ובער והיא אשה חכמה שידע' להצטדק ממני. זהו הדרך הראשון. והשני שיהוד' חשב כי בחטאה של תמר או ברוע מזלה מתו ער ואונן ולכן לא נתן לה את שלה. ועתה כשראה שהיא נתעברה מיהודה עצמו התברר לו שבניו בחטאם מתו ושהיא למה שידעה זה רצתה בצדקתה להתעבר מזרע ההוא הנכבד ולזה אמר יהודה הנה תמר צדקה במחשבתה יותר ממני שהיא חשבה שבני מתו בעונם ואני חשבתי שהיו מתים בגלל' כי ע"כ לא נתתי ר"ל כי מפני מה שהיה מחשבתי בזה לא נתתיה לשלה בני כי חשבתי שהיא היתה הגורמת שלא תהר ושימותו אנשיה בשכבה עמה וכן אני היום חי והיא מעובר' ממני א"כ צדקה במחשבת' ודעתה ממני ר"ל במחשבתי שע"כ שחשבתי אני מה שחשבתי לא נתתיה לשלה בני ויחזור לפי זה מאמר כי ע"כ למה שנכלל במלת ממני כמו שביארתי והותרו בזה השאלה הט' והי'. והנה אמרו חז"ל ולא יסף עוד לדעתה לא שבח את יהודה בזה כי בידוע הוא שאחרי דעתו שהיא כלתו לא יוסיף עוד לדעתה אבל בא הכתוב להודיע כי גם בזה היתה מהשגחת הש"י שעם היות שהתאומי' נולדו משתי ביאות ולא מביאה אחת הנה אז עם היות שלא יסף עוד לדעתה בעת לדתה נמצאו תאומים בבטנה כי שניהם נתהוו מאותה ביאה לבדה שבא יהודה אליה והיה זה מפאת ההשגחה להקים שם לשני אנשים המתים אע"פ שזיקת יבם אחד אמרה תורה ולא זיקת שני יבמים הנה להיות היבם אב שניהם היה כן. וספרה התורה כמה נדבקה ההשגחה בלידת פרץ בהיות בכור פטר רחם אמו שממנו יצא מלכות דוד וממנו יצא מלך המשיח שנפתחו שתי השליות יחד ששם היו התאומים והוא פלא כמ"ש הראב"ע. ועוד שבהיות שזרח נתן יד לצאת ראשונה והמילדת קשרה על ידו שני לאמר זה יצא ראשונה הנה חזר לאחור ויהי כמשיב ידו לפנים והנה יצא אחיו כפורץ גדר לצאת ראשונה ולכן נקרא פרץ ובזה נשלם ספור תולדות יהודה ראשית המלכים מלכי יהודה. ואחר זה יחזור הכתוב לספור יוסף:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויהי בעת ההיא וירד יהודה. כתיב: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה". אמר לו: כפרת יהודה, שקרת יהודה. כי חלל יהודה, נעשתה חולין יהודה, "קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". וירד יהודה מאת אחיו, שנאמר: "עד היורש אביא לך יושבת מרשה, עד עדולם יבוא כבוד ישראל".
רבי שמואל בר נחמן פתח: "כי אנכי ידעתי את המחשבות". שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה ירד ליקח לו אשה, והקב"ה מביא אורו של מלך המשיח. "בטרם תחיל ילדה", עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.
ויהי בעת ההיא. מה כתיב למעלה מהעניין? "והמדנים מכרו אותו". לא היה צריך קרא למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה"? ר' יוחנן אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה. ר' אלעזר אומר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי: רואה היתה באיסטרולוגין שלה שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה; הדא הוא דכתיב: "מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך", "מאשר" ולא כל אשר. ודכוותה "ולא יתבוששו והנחש היה ערום", לא היה צריך קרא למימר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם הרשע הזה, מתוך שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם. אמר ר' יעקב דכפר חנן: שלא להפסיק בפרשתו של נחש. ודכוותה "ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה, בלשאצר מלכא עבד לחם רב", והיכן הוא אויל מרודך? ר"א אומר: כדי לסמוך רשע לרשע, קוצץ לקוצץ, גיותן לגיותן. ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך הפסקת מלכות להפסקת מלכות. ודכוותה "ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה ודריוש מדאה קבל מלכותא", והן הוא בשנת שלש? שלא יאמר [דברי] פיוטין הם, כדי שידעו [הכל] שאמרו ברוח הקודש. ורבנן אמרי: כדי לסרג על הספר כולו, שאמרו ברוח הקודש.
אמרו: בואו ונפזר את עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסים, השטר מצוי לגבות. אמר להם הקב"ה: עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה, אין אחד נתפס על ידי כולן? וכיון שנמצאו בגניבה, אמרו: "האלהים מצא את עון עבדיך", מצא בעל השטר לגבות את חובו, כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה. אמרו: בואו ונפרנס את עצמינו. לשעבר היה עסוק להשיאנו נשים, עכשיו שהוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו דין שיהא עסוק להשיאנו נשים? אמרו לו: יהודה, והלא אתה הראש, לך ופרנס את עצמך. מיד וירד מאת אחיו, ירידה הוא לו, שקבר אשתו ובניו. כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומר, קובר את אשתו ובניו. ממי את למד? מיהודה, "ויאמר יהודה אל אחיו", היה לו להוליכו בכתפיו אצל אביו; גרם לו לקבר אשתו ובניו. כל מי שמתחיל את המצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה, נקראת על שמו. הדא הוא דכתיב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל"; והלא משה העלן, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"? אלא שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, ואלו מטפלין, לפיכך נקראת על שמם, שנאמר: "כי השבע השביע" וגו'. משל למה הדבר דומה? לליסטין שנכנסו ונטלו קנקן אחד, הציץ עליהן בעל היין, אמר להם: יערב לכם ויבסם לכם ששתיתם היין, החזירו הקנקן למקומה. כך אמר הקב"ה לשבטים: משכם מכרתם את יוסף, החזירו את עצמותיו למקומם. דבר אחר, אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שמשם שגנבתוני שם תחזרוני, וכן עשו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם". ר' אלעזר אומר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: וירד יהודה.
ויט עד איש עדולמי ושמו חירה. רבנן אמרי: חירה הוא חירם שהיה בימי דוד, "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים", למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה. ר' יהודה בר סימון אמר: חירם אחר היה. על דעת רבנן חיה קרוב לאלף ומאתים שנה, ועל דעת רבי יהודה חיה קרוב לשמונה מאות שנה:
מ"ג בראשית · לח · א · >>