"אדני משה כלאם" - הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא יאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד והנה אלה אשר לא יצאו אל האהל ועושים עצמן מכלל הנאצלים כממרים בדבריו ולכך אמר לו "כלאם" כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם כי השם נתן עליהם רוחו מבלתי אצילות הרוח שעלי ומי יתן ויהיה זה בכל העם אבל מדברי רבותינו נראה כי היה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים כך אמרו בסנהדרין (יז) בשלמא למאן דאמר "משה מת" היינו דקאמר יהושע אדני משה כלאם אלא למאן דאמר על עסקי שליו אמאי כלאם דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו וכן למאן דאמר על גוג ומגוג נתנבאו וכך הזכירו עוד בענין דבורה במסכת מגלה (יד) ומשה אמר כי הוא הרב ומחל על כבודו ומתאוה ושמח בכך ובתרגום ירושלמי ראיתי שאמר כלאם מנע מנהון רוח קודשא עשאו מלשון הנה שפתי לא אכלא (תהלים מ י) לא תכלא רחמיך ממני (שם פסוק יב) וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים שעל כולם נתכוון ולכן אמר לו אין נכון שיתנבאו הם במחנה שלא הקימו דבר ה' שצוה ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך (פסוק טז) והנה יראה שאין נבואת כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוין ברוח האלהים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק לעומדים לפניך בדבר ה' כי בעבור שנתכוונת מתחלה על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכוין עתה להשיבה מהם תנוח אל העומדים לפניך בלבד כדבר ה' ומשה אמר שלא יקנא לו כי הוא חפץ שיתנבאו לפניו או שלא בפניו כיון שנתן ה' רוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו
אדני משה כלאם. שימם בבית הכלא, לפי שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ.
והרמב"ן ז"ל פירש זה ואמר כי אמר יהושע כיון שלא יצאו אל האהלה ועושין עצמן מכלל הנאצלים הנה הם כממרים בדבריו, ולכך תנם בבית הכלא, כי אולי רוח שקר בפיהם ורוח רעה מבעתתם וצריך לשומם בבית הכלא כאיש משוגע, ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי הש"י נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעליהם, ומי יתן והיה זה בכל העם. ועוד הוסיף בטעם כלאם לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים, וכן אמרו בסנהדרין בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו היו מתנבאים, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה.
(כז - כח) "וירץ הנער", הנער לא ידע כלל הסבר מה שחל עליהם הרוח להתנבאות ולא ידע כלל מענין הבחירה שאלדד ומידד נבחרו בין הזקנים, ורץ להגיד דבר חדוש שראה, ויען יהושע משרת משה, יהושע שידע שאלדד ומידד היו מן הנבחרים בין הזקנים ענה להנער, מבחוריו, ר"ל הסבה שהם מתנבאים הוא יען שהם מבחוריו, שהם נבחרו בין הזקנים שעליהם אמר ה' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ובכח זה הם מתנבאים ויאמר אל משה אדני משה כלאם, אבל מצד זה בעצמו אמר שראוי שמשה יכלא וימנע שפע הנבואיית מהם, אחר שכל כח נבואתם הוא מצנורו של משה ומאצילות רוחו, הלא יש בכחו למנוע מהם שפע ההוא, כי זה תלוי ברצונו להשפיע או לכלוא את הרוח וכן ת"י כלי מנהון רוח נבואתא, וכבר פי' הרמב"ן שא"ל שאין ראוי שיתנבאו במחנה שלא הקימו דבר ה' שאמר ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, והשומעים יטעו עי"ז שנבואתם אינה מאצילות רוחך, וחז"ל בסנהדרין אמרו דהו"ל כמורה הלכה בפני רבו, שהיה המנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום שיש נביא גדול הימנו:
ויען יהושע וגו' כלאם. צריך לדעת על מי סמך יהושע להורות לפני רבו, ומה גם להורותו כה וכה תעשה, וזה מהזרות, ורז"ל אמרו (עירובין דף סג.) כל דמותיב מלה קדם רביה אזיל בלא ולד שנאמר ויען יהושע וגו', ואפשר לתת טעם למעשה יהושע על פי דבריהם ז"ל (ספרי) שאמרו וזה לשונם מה נבואה אמרו משה מת יהושע מכניס עד כאן. לזה כששמע יהושע הדברים בחר לדבר לפני רבו כדי שיגלה דעתו כי מאוסים הדברים אצלו ואומריהם וכי שקר בפיהם, ובזה שלל החשד כי יחפוץ הוא בדברים הנאמרים למעלתו וגילה ההפכיות ברצונו:
ואמר אדוני משה כלאם פירוש תן אותם במשמר עד אשר יבא דבר מלך משפט עשות, או כלם מן העולם, וטעם הדבר בין לסברת האומר חוץ מהע' בין לסברת האומר מהע' מהטעמים שכתבנו, ואולי שרמז באומרו אדוני משה, שאינו חפץ היות הוא אדון אלא היות לו אדונו משה לשלול הרצון בנאמר כי ימות משה והוא יכניס, וידויק גם כן מאמר ויען שעשה תשובה לדברים הנאמרים עליו בנבואה ההיא כי לא דברו נכונה וצריכין לינתן בבית כלא, ואף על פי כן ענשו הכתוב, כי סוף סוף השיב דבר בפני רבו:
