לבוש אורח חיים תקפא

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תקפא | >>

סימן תקפא בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני ימי תחנונים וערב ראש השנה

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

הלכות ראש השנה

סעיף א

ראש חדש אלול שחל להיות בשבת, מפטירין "השמים כסאי", אף על פי שעדיין לא כלו ז' הפטרות של נחמה, שאני "השמים כסאי" שיש בה גם כן מנחמות ירושלים, ואם כן הוה ליה "השמים כסאי" שהיא בכל שבת וראש חדש תדיר, ותדיר קודם. ועוד, שיש לה ל"ענייה סוערה", שהיא הפטרת אותו היום, תשלומין לפרשת "כי תצא", שאומרים "רני עקרה" וגם "ענייה סוערה" שהם סמוכים בנביא. אבל אם ראש חדש אלול ביום א', אין מפטירין "מחר חדש" בשבת, לפי שאין בה שום נחמה.

מנהג לתקוע בשופר מראש חדש אלול בכל בקר אחר התפלה, ובמקצת מקומות גם בערב, עד כ"ח באלול. והטעם, בראש חדש תוקעין משום שבו עלה משה רבנו עליו השלום להר סיני לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה: משה עלה להר, שלא יטעו ישראל עוד אחר עבודה זרה כמו שעשו בראשונה, שטעו בחשבון ועשו את העגל. ואם כן, על ידי אותו שופר נתעלה השם יתברך ונתיירא, שנמנעו ישראל מלחטוא, ועל זה נאמר: "עלה אלהים בתרועה". לכן אנו תוקעין גם כן כדי למנוע העם מחטא ועון, כיון שעכשיו מתקרב הזמן של יום הדין, שהקב"ה יושב בראש השנה ודן כל העולם כולו, והרי הוא בעבור שיסורו מרע.

והאי "מראש חדש אלול" דקאמר, על כרחך רוצה לומר יום א' דראש חדש, שהוא נמנה עם תשלום ל' ימי חדש אב, דמכל מקום ראש חדש הוא. דאם לא כן, הא קיימא לן דביום כיפור ירד משה מן ההר עם לוחות שניות, והרי עמד בהר מ' יום, ואין לך מ' יום אלא מיום א' דראש חדש ואילך דהא אלול חסר הוא. ולא עוד, אלא שצריכין אנו לומר שעלה בבוקרו של כ"ט באב, דהא קיימא לן דבבוקרו של יום כיפור ירד, ואין לך מ' יום ומ' לילה אלא מבוקרו של כ"ט באב עד בוקרו של יום כיפור, דהא קיימא לן שכל עליותיו בהשכמה היו. אם לא שנאמר: אלול דההוא שתא מלויי מליוה, אבל אנו לא קיימא לן הכי אלא כמאן דאמר דכ"ט באב בבוקרו עלה, ונימא דתמוז דההוא שתא מלויי מליוה, לפי מה שפירש רש"י בפרשת עקב, שפירש שבי"ח בתמוז עלה במ' האמצעיים, נמצא שירד בכ"ח באב ופסל לוחות אחרונות, ובבקר חזר ועלה. והא דקאמר דבראש חדש עלה והעבירו שופר בראש חדש אלול, היינו משום דלילה הראשונה דראש חדש השלימה יום ולילה של יום ראשון מן המ' יום, ואחר כך העבירו שופר במחנה והודיעו על ידי העברת השופר שעכשיו נשלם יום הראשון של עלייתו, ומשם ואילך ימנו להשלים המ' יום ולא יטעו עוד אחר עכו"ם, נראה לי.

ואחר כך, כיון שהתחיל משום סור מרע, תוקעין גם כן כל החדש שיעשו טוב, וסמך לדבר: "תקעו בחדש שופר", משמע שיתקעו חדש שלם. והוא כדי לעורר העם שיעשו תשובה על הראשונות ויהיו גם חרדים על דבר ה' לעשות להבא להיותם חרדים על דברו, כי קול שופר מחריד ומעורר, שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו", מלשון "וחרד על דברי", שהוא חרד לעשות מצוה יותר מבשאר ימות השנה. והטעם, שמזכירין ליום הדין, שנאמר: "ביום ההוא יתקע בשופר גדול". ועוד, כדי לערבב השטן, שלא ידע מתי יום דראש השנה ויקטרג; ועוד, שעל ידי קול השופר הוא מתערב, לפי שזוכר גם יום דינו, כמו שיתבאר לקמן סימן תקפה.

ומה שמפסיקין ביום כ"ח ואין תוקעין גם בערב ראש השנה הוא כדי להפסיק ולהבדיל בין זו השופר שהוא מתקנת חכמים לשופר של ראש השנה שהוא מן התורה. ואין מברכין ראש חדש תשרי שהוא ראש השנה כמו שמברכין שאר ראש חדש, וגם אין מזכירין ראש חדש לא בקרבנות ולא בתפלה בראש השנה. והכל מטעם כדי לערבב את השטן, שלא ידע יום שהוא ראש השנה, כיון שלא קדשוהו. וסימן לדבר, "בכסה ליום חגינו", שיהא החדש מכוסה בו שלא יזכרוהו.

ומטעם זה גם כן אין מתחילין לקרות פרשת בראשית ביום ראש השנה, שכן היה ראוי לקרות פרשת בראשית בראש השנה, דהא קיימא לן בתשרי נברא העולם, דהיינו ביום ראש השנה התחילה הבריאה, והיה ראוי מפני זה לקרות בו פרשת בראשית. מכל מקום אין קורין אותו, כדי שלא ירגיש השטן ויאמר: ודאי שהוא ראש השנה הואיל ומתחילין בו את התורה, והוא יום ראשון שנברא בו העולם. וגם בשבת שאחריו אין מתחילין, דהואיל ואידחי התחלת התורה מראש השנה, אידחי עד כלות כל ימי הימים טובים דהיינו עד שמחת תורה, לפי שמאז והלאה יכולין לקרות הפרשיות זו אחר זו בלי הפסק; מה שלא היה כן אם היו מתחילין בשבת שאחר ראש השנה, שהיו צריכים להפסיק לפעמים פרשיות שלה ימים טובים וסוכות.

וקצת מקומות נוהגים לעמוד באשמורת מראש חדש אלול עד יום כיפור ולומר סליחות ותחנונים. ומנהג אשכנ"ז וכל הנגררים אחריהם כמונו היום, המנהג הוא כן: כשמתקרב זמן הדין, דהיינו כשחל ראש השנה ביום ה' או בשבת, מקדימים פני השם יתברך לעמוד בבקר באשמורת ביום א' שלפני ראש השנה; וכשחל ראש השנה ביום ב' או ג', מתחילין לעמוד ביום א' שלפני השבוע שחל ראש השנה להיות בתוכה. ונוהגין כן, משום שמנהג רוב העולם שיתענו עשרה תעניתים עם יום כיפור, כנגד עשרת ימי תשובה, ולעולם יחסרו ד' ימים מראש השנה עד יום יום כיפור שלא יוכלו להתענות בהם, דהיינו ב' ימים ראש השנה ושבת תשובה וערב יום כיפור. לפיכך, כשחל ראש השנה ביום ה', אז יכולין להתענות ד' ימים קודם ראש השנה וה' ימים בין ראש השנה ליום כיפור, ויום כיפור הוא הי'; וכל שכן כשחל בשבת. אבל כשחל בב' או בג', שלא יוכלו להתענות ד' ימים באותו שבוע, לכך מתחילין בשבוע שלפניה. וכדי שיהיה לעולם יום קבוע שלא יטעו, קבעו להתחיל לעולם ביום א'; ואז יוכל להפסיק בין התעניתים ולהשלים י' ימי תענית בימים מדולגים.

ומשכימין באשמורת ואומרים סליחות ותחנונים, היינו שמתחיל החזן "אשרי", שבו מתחיל לעולם, מפני שהיא תהלה ושבח גדול להשם יתברך. וקדיש אחר אשרי, שכן דרך לעולם לומר קדיש אחרי פסוקים, כמו שנתבאר למעלה. ואחר כך אומר סליחות ותחנונים, כל עיר ועיר כמנהגה, ומסיים "ואנחנו לא נדע", ועושין כן עד יום כיפור.

ומה שנוהגין לעמוד באשמורת קודם עלות השחר הוא, לפי שאמרו במדרש שהקב"ה שט בלילה בי"ח עולמות, ובג' שעות אחרונות הוא שט בעולם הזה והרי הוא קרוב אלינו באותו הזמן.

הש"ץ מתעטף בטלית ואינו מברך "להתעטף בציצית", דקיימא לן ספק ברכות להקל, כדאיתא לעיל סימו יח. אבל לא יאמר החזן הסליחות בלא עטיפת הטלית, משום שאומרים בתוך הסליחות הי"ג מידות, ואמרינן במדרש: נתעטף הקב"ה כש"ץ ולמד למשה הי"ג מידות, שמע מינה שצריך עטיפה בשעת י"ג מידות.

ונראה לי לדידן, שאנו נוהגין בכל השנה בברכת התורה כדעת הרב יעקב ז"ל בעל הטורים, שמברכין אותו קודם שיאמר שום פסוק, ואפילו קודם לאותן פסוקים שנוהגין לומר משום שבח וריצוי, כדאיתא לעיל סימן מו סעיף ט, יש לנו לנהוג כן גם כן באלו הימים שאומרים הרבה פסוקים קודם הסליחות, יש לנו לברך ברכת התורה קודם להם. דבשלמא בני ארץ אשכנז, שאין נוהגין לומר בכל השנה ברכת התורה עד קודם פרשת התמיד, וחושבין הפסוקים שקודם לכן לפסוקי רצון שאין צריך לברך עליהם ברכת התורה, הכי נמי באלו הימים אין צריכין לברך קודם סליחות; אבל אנו, שבכל ימות השנה מברכין ברכת התורה מיד קודם בכל הפסוקים, דסבירא לן שאף על פי שאינם אלא משום שבח וריצוי צריכין ברכה לפניהם, הכי נמי יש לנו לעשות כן בימי הסליחות, לברך קודם כל הסליחות ופסוקים, ואי לא עבדינן כן, עבדינן דברים דסתרי אהדדי והוינן ככסיל ההולך בחושך. והוא הדין אותן שאומרים בכל יום מימות השנה בהשכמה מזמורים של תהלים, נראה לי שצריכים לברך קודם לכן ולדלגו אחר כך כשיאמרוהו בקהל, כן נראה לי (ועיין לעיל סימן א).

ופותח החזן ב"אשרי" ועונין אחריו, ואומר חצי קדיש אחר אשרי. ואם אין שם מנין לא יאמר קדיש (ועיין לעיל סימן נה סעיף א), ויאמר "לך ה' הצדקה" עד שיבא מנין, או יאמר קדיש אפילו באמצע פסוקי התחינות, שתיקון חכמים הוא לעולם אחר שאומרים פסוקים צריך לומר קדיש אחריהם, ולכך אנו מתחילין לעולם "אשרי" כדי לומר קדיש אחריו. ואומר סליחות בכל מקום ומקום לפי מנהגו, ואומר זכרונות וג' פעמים וידוי, אל רחום, ענינו, ואומר תחינה עד "יבושו רגע". ונופלין בתחנון על פניהם ונוטין על צד שמאל במקום שיש ספר תורה, ואם אין שם ספר תורה אין נופלין. וזוקף ש"ץ ויושב לפני התיבה ואומר "מחי ומסי", "מכניסי רחמים", "מרן דבשמיא" כו' "כבר שביה דמתחנן" כו' "מרן" כו' "כעבדא דמתחנן למריה" כו', "שומר ישראל" כו' "ואנחנו לא נדע" וכו', קדיש שלם עם תתקבל. אף על גב שבכל ימות השנה אין אומרים "תקבל" אלא אחר תפילת י"ח, שכן הוא משמעות לשון "צלותהון" שפירושו תפילה, וסתם תפילה רוצה לומר תפילת י"ח. שאני סדר הסליחות, שנתקנו כולם על סדר התפילה של כל היום, כי הפסוקים שקודם הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרה, והסליחות עם הי"ג מידות שאומרים בין כל אחת ואחת הם במקום תפילת י"ח, שעיקר התפילה הוא י"ג מידות, ואחר כך נופלין על פניהם כמו אחר כל התפילות ומסיימין "ואנחנו לא נדע", לכך אומרים אחריהם קדיש שלם עם "תתקבל" כמו אחר גמר כל התפילות השנה. וסדר זה עושין בכל יום עד ערב ראש השנה, רק שאין אומרים פתיחה כי אם ביום ראשון.

ואם אין שם ש"ץ, נוהגין שיתפלל מי שיש לו בנים וירא שמים, שכיון שהוא מטופל בבנים, הוא שופך לבו ומפיל בכוונה תחנונים יותר משאר אדם, כי באלו הימים שאנו תלויין בדין, צריך כוונה גדולה. לפיכך ידקדקו לחזור אחר ש"ץ היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים טובים שאפשר למצוא שיתפלל סליחות וימים נוראים, ושיהא בן ל' שנה, שאז יש לו דעת מיושב, וגם שיהא נשוי. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל; אבל אם מתפלל בחזקה ועל כרחו של קהל, אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפילתו; ואם היה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאין בתפילתו, שכיון שהתפילה נדחית לזה, נדחית לכולן (ועיין לעיל סימן נג סעיף כב). ויש מקומות שנהגו שהמתפלל סליחות מתפלל גם תפילת יוצר באותו היום ותפילת מנחה, שהמחיל במצוה אומרים לגומרה (ועיין לקמן סימן תקפה סעיף ד). ואפשר שנהגו כן, משום שדרכן מי שמתפלל ביום הסליחות בציבור מתענה באותו היום, ואם יתפלל הש"ץ בכל יום יכבדו עליו תעניתים, לכך מתפללין אחרים ומענין להקל על הש"ץ (ועיין לעיל סימן תקטו סעיף ה).

וכשיאיר היום מתפללין כבשאר ימי החול, וחוזרין ונופלין אחר התפילה אף על פי שנפלו באשמורת, דתפילה אחריתי היא זו.

ומנהג רובם להתענות כל ימי הסליחות הללו. ויש מכוונים שרוצים להתענות י' ימים עד יום כיפור, ולכך מקדימין שיתענו לפחות קודם ראש השנה ד' ימים, כנגד ב' ימי ראש השנה, וכנגד שבת אחד שיהיה בין ראש השנה ליום כיפור, וכנגד ערב יום כיפור שאסור להתענות בו; לכך מכוונין שיתענו קודם ראש השנה ארבע ימים, להשלים אלו הימים לי' כמו שכתבתי לעיל. והמתענה בכל יום מאלו הימים, מנהג הוא שאוכל מיד אחר תפילת ערבית ואינו משלים עד הלילה, דימי תשובה מיקרו ולא ימי צום, וזה הוא תשובה (ועיין לעיל סימן תקסד). ואין קורין ויחל ולא ענינו בציבור, רק יחיד במנחה יאמר ענינו בשומע תפילה. ואפילו יום זכור ברית אינו תענית ציבור לקריאת ויחל וענינו.

המתענה ב' או ג' ימים רצופים, יתפלל ענינו במנחה בכל יום. ויש אומרים דנדר אחד הם ואינו אומר ענינו אלא בתשלום תעניתו, וכן מסתבר. ועיין לעיל סימן תקסב סעיף י. ואם התחיל ג' ימים במוצ"ש, שאז לא יוכל להבדיל בתשלום ימי תעניתו שהוא תחילת ליל ד' שהוא סמוך לשבת הבא, כיצד יעשה? יעמוד במוצאי שבת אצל מי שיבדיל לעצמו ויענה הוא אמן, ויוצא אף על פי שהוא אינו טועם מן הכוס של הבדלה, דמגו שיוצא המברך יוצא גם הוא כיון שאי אפשר בענין אחר; דאין סברא לאמר שימנע בשביל זה להתענות שלשה ימים.

שבת שלפני ראש השנה אומרים יוצר "אל אלהים ה' דבר", אופן "שאו לבבכם", זולת "אלהים אלי אתה", שכולם מדברים מענין בריאת עולם שנברא בראש השנה ומענין התשובה. ולעולם מפטירין בשבת זו "שוש אשיש", כדי להשלים ז' דנחמה, ואפילו כשקורין נצבים וילך ביחד. אף על גב דבכל שבתות השנה נוהגין כשקורין ב' סידרות מפטירין הפטרה השייך לשנייה, ואם כן בזה השבת היה להפטיר "דרשו" השייך לוילך, ולפי סימן שנתנו חכמים תרתי דתיובתא גם כן היה לנו להפטיר "דרשו", מכל מקום כיון שיכולין להשלים הפטרת "דרשו" בצום גדליה למנחה, נהגו לעולם להפטיר בשבת שלפני ראש השנה "שוש אשיש" כדי להשלים ז' דנחמתא, ובשבת שבין ראש השנה ליום כיפור הפטרת "שובה", ו"דרשו" בצום גדליה, להשלים תרתי דתיובתא. ואין מברכין החדש, כדלעיל.

סעיף ב

וכשמקרב יום הדין יותר, דהיינו בערב ראש השנה, מתענין כולם ומקדימין פני השכינה בהרבה סליחות ותחנונים, אולי ירחם ולא יבא במשפט עמנו ביום הדין הזה. וסמך לזה מדרש רבי תנחומא: "ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג מ), וכי ראשון הוא? והלא ט"ו הוא! אלא ראשון לחשבון עוונות. משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו. בא אליה בחיל גדול לגבותו. כשנתקרב אליה י' פרסאות, יצאו גדולי העיר לקראתו ואמרו לו: אין לנו מה ליתן לך. הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו. הניח להם שליש הב'. כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו. הניח להם הכל. כך המלך זה הקב"ה, בני המדינה אילו ישראל שמסגלין עוונות כל השנה. ערב ראש השנה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עוונותיהם. בי' ימי תשובה בינונים מתענין ומוותר להם שני שלישים. ביום כיפור הכל מתענין ומוותר להם הכל. במוצאי יום כיפור עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עוונות, לכך קורין יום טוב ראשון של סוכות ראשון לחשבון עוונות, עד כאן מביאין סמך מן המדרש. ויש לדקדק על המדרש הזה, מהיכן נשמע מן הפסוק הזה סמך לערב ראש השנה? דשמא ראשון לחשבון עוונות, רוצה לומר שביום כיפור נתכפרו כולם, ומיום כיפור לסוכות עוסקים במצוות, ומראשון דסוכות ואילך חושבנא, אבל לעולם לא נתכפר כלום מן העבירות קודם יום כיפור; ואם כן, שמוותר להם השליש בערב ראש השנה מנלן? ונראה לי דהכי הוא משמעות דקרא, דכיון שדרך הכתוב לתלות המצוות הזמניות במניין החדש, וכמו שפירש ר"י דיליאן, אם כן הכי פירושו דקרא: "ולקחתם לכם ביום הראשון", רוצה לומר, היום הזה שהוא ראשון דסוכות – הוא ראשון לחשבון עוונות מימי החדש השביעי הזה, ואם כן יש במשמעותו שבכל ימות החדש הזה לא נחשב להם עוון לישראל, רק היה עוסק בסליחה וכפרה. ואם לא התחילה הכפרה בערב ראש השנה קודם הכנסת החדש הזה, לא היה יום א' של סוכות ראשון בחודש לחשבון עוונות, שהרי מראש השנה עד יום כיפור או עד זמן התחלת הכפרה אם היא בזמן אחר גם כן נחשב להם עוונות אלא שנתכפר ביום כיפור. אלא ודאי הסליחה מתחלת קודם הכנסת החדש, ונמשכת והולכת עד יום כיפור שנאמר: "כי ביום הזה יכפר" וגומר (ויקרא טז ל), ואינו חוזר לחשוב עד ראשון של סוכות וכמו שמבאר הטעם והולך, כך נראה לי.

אבֵל אסור לצאת מביתו כדי ליכנס לבית הכנסת לשמוע הסליחות. במה דברים אמורים? בשאר ימי הסליחות; אבל בערב ראש השנה שמרבין לומר סליחות ותחנונים, יכול לילך לבית הכנסת.

ויש מקומות שאין רוצים להתענות בערב ראש השנה, משום חוקת העכו"ם שהם רגילין להתענות בערב יום אידם; וגם משום דקיימא לן דלא גרע ערב ראש השנה משאר ערבי ימים טובים שאסור להתענות בהן.

• הג"ה: ומה שנתבאר לעיל סימן תקעג דימים טובים לפניהם ולאחריהם מותר להתענות בהם, היינו לומר מחמת חיזוק דיום טוב מותר לפניהם ולאחריהם, משום דדברי תורה אינם צריכים חיזוק כמו שיתבאר לעיל סימן הנזכר. אבל כל ערבי ימים טובים דאורייתא הם עצמם יום טוב לעניין שאסור להתענות בהם, כגון ערב פסח וערב שבועות וערב ראש השנה וערב יום כיפור וערב סוכות; לאפוקי חנוכה ופורים הם מותרים להתענות לפניהם ולאחריהם, דיום שלפניהם עצמו לאו יום טוב הוא שיהא אסור להתענות בהם, וגם לענין לפניהם בטלה מגילת תענית כנתבאר לעיל סימן הנזכר, כן נראה לי.

לכך נוהגין לאכול מעט באשמורת קודם שיאיר היום, שלא יהא נחשב לתענית גמור. ומשכימין מאד קודם שיאיר היום ואומרים הסליחות.

ומתחילין כבשאר הימים, ואומר פתיחה "נורא בעליונים", וי"ג סליחות נגד י"ג מדות. ופותחין הארון ואומר פזמון "שופט כל הארץ". ואין לנעול הארון מיד אחר "שופט", אלא אחר "כי אתה י"י טוב וסלח". ואומרים עקידה "אם אפס רובע הקן", פירוש להזכיר עקידתו של יצחק. ופותחין הארון ואומר "זכור ברית", ואומר פסוקים שהם ר4אשי תיבות א"ב ג"ד, ומסיים "והשב שבות אהלי יעקב" וכו', ואומר "זכור לנו ברית אבות" וכו' ואחר כך אומר זכרונות עד "תענה י"י אלהינו", ואז אומר וידוי דרב סעדיה, ואומר "אשמנו" ג' פעמים, ואחר כך "משיח צדקך" ואחר כך מיכה דניאל עזרא וכו' עד "לאשר אשאיר, עמך ונחלתך" וכו', "אל רחום וחנון", "מחי ומסי" וכו', "תפלה תקח" כו' ואחר כך "מכניסי רחמים" וכו', ומסיימין הסליחות ואומר קדיש שלם.

סעיף ג

ביוצר אין נופלין, כמו בשאר ערב יום טוב. ואין הש"ץ אומר "ענינו", שאינו תענית ציבור, רק יחיד במנחה. ואין קורין "ויחל" לא בשחרית ולא במנחה, שאינו תענית גמור כדפרישית. אבל "למנצח" אומרים, דכיון שמתענין שייך לומר שפיר "יענך י"י ביום צרה".

סעיף ד

ומצוה לרחוץ ולהסתפר וללבוש לבנים בערב ראש השנה. והמנהג גם כן להרבות מנות בראש השנה ואין מתעצבין כלל ולא מתענין כלל בראש השנה, לפי שאנו בטוחים ברחמי השם ובחסדיו שיזכה אותנו בדינו, שנאמר: "מי גוי גדול" וגומר "כי"י אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד ז). ומזה הטעם בערב ראש השנה בתפילת שחרית גם כן אין נופלין על פניהם, כמו בשאר ערבי ימים טובים שאין בהם נפילת אפיים. אף על פי שבבוקר באשמורת נופלין על פניהם, היינו כשעוסקין לומר הסליחות, שעודנו לילה והוא זמן הסליחות ותחנונים, אבל ביום אחר תפילת השחר אין נופלין על פניהם מפני שהוא כיום טוב.

ואף על גב דלקמן אמרינן שאין אומרים הלל בראש השנה, שמפני שאנו תלויין בדין אין לומר שירה? יום ראש השנה שאני, שהוא בשעת הדין ממש, שהרי בג' שעות ראשונות עיקר הדין; אבל בערב ראש השנה, וכן בראש השנה אחר שיוצאין מבית הכנסת, אנו סמוכים ובטוחים שיוציאנו זכאי ושנמצא זכאי.

מילה בערב ראש השנה יכולין לאכול הקרואין, שאינו תענית קבועה אלא מנהג בעלמא.

יש מקומות שנוהגין לילך על הקברות בערב ראש השנה ולהרבות שם בתחינות על קברי מתים, ונותנין שם צדקה לעניים במקום קרבן על עוונותינו. ונוהגין לטבול בערב ראש השנה כדי שיתפלל תפילת ראש השנה בטהרה מה שיש בידו לטהר, דהיינו טומאת קרי, אף על גב שאינו נטהר מטומאת מת בלא הזאה, מכל מקום מה שיש בידו לעשות יעשה. אבל אין מברכין על טבילה זו, שאינה חובה. ואין משלימין התענית עד הלילה, כדי שיוסיף מחול על הקדש.