ערוך השולחן אורח חיים תקפא

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקפא | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני אלול, וסליחות, וערב ראש השנה
ובו שלושה עשר סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג

סימן תקפא סעיף א

תניא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): בראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: "עלה אלי ההרה", שאז עלה לקבל לוחות אחרונות. והעבירו שופר במחנה; משה עולה להר, כדי שלא יטעו כמו שטעו בראשונות במעשה העגל. והקדוש ברוך הוא נתעלה באותו שופר, שנאמר (תהלים מז ו): "עלה אלקים בתרועה, ד' בקול שופר".

ועל כי השופר הציל את ישראל מהחטא, וחודש אלול הוא חודש המעותד לתשובה, שהוא החודש האחרון מהשנה, וקודם ימי הדין. וחכמי המוסר רמזו עליו מקרא ד"אני לדודי ודודי לי" שהראשי תיבות "אלול", כלומר: שעתה העת שיהיו כל מחשבותי לדודי, וכשאעשה כן אז גם "דודי לי", שישגיח עלי לטובתי. וגם השופר מסוגל לתשובה, כדכתיב (עמוס ג ו): "אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו."

ולפיכך נהגו כל ישראל לתקוע בשופר אחר התפלה כל החודש הזה. ומתחילין מיום שני של ראש חודש, מפני שהוא יום הראשון לחדש זה. ויש שתוקעין בבוקר ובערב, ואנו אין תוקעין רק בבוקר. ותוקעין "תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה".

לבד בשבתות, וערב ראש השנה, דמפסיקין בין תקיעה דרשות לתקיעת חובה שצותה תורה.

סימן תקפא סעיף ב

ולכן נוהגים להרבות בסליחות ותחנונים באשמורת הבוקר בחודש הזה, מפני שאז הוי עת רצון. שהקדוש ברוך הוא שט בשמונה עשר אלף עולמות, ובסוף הלילה שט בעולם הזה (מגן אברהם סעיף קטן א).

והספרדים נהגו לומר כל חודש אלול עד אחר יום הכיפורים. ומנהג אשכנז אינו כן, אלא קודם ראש השנה בלבד.

והיינו: שרואים שלא יהיו פחות מארבעה ימים לפני ראש השנה. דמפני שמעשרת ימי תשובה יחסורון ארבעה ימים שאי אפשר להתענות בהן, והיינו שני ימים ראש השנה, ושבת תשובה, וערב יום הכיפורים – משלימין בארבעה ימים שקודם ראש השנה. והמתענים בראש השנה לא יתענו רק שני ימים מלפניו (שם סעיף קטן ג). ואף על פי שנהגו כבר להתענות ארבעה ימים, אך כיון שזהו לתשלום העשרה ימים, ולכן כיון שהתחיל להתענות בראש השנה, ממילא שנסתלקו שני ימים (שם). ולפי זה אם התחיל להתענות גם הארבעה ימים גם בראש השנה – צריך להתענות כן תמיד.

אך בעיקר דין תענית בראש השנה יתבאר בסימן תקצז, דאין נכון להתענות בראש השנה. עיין שם.

סימן תקפא סעיף ג

ולכן המנהג אצלינו: דאם חל ראש השנה ביום חמישי – מתחילין הסליחות ביום ראשון, והוי ארבעה ימים. אבל אם חל בשבת – הוי ששה ימים; מפני שתמיד מתחילין ביום ראשון, שהוא ראשון למעשה בראשית, ובאשר האדם הוא תכלית הבריאה לעבוד ד' יתברך – לכן מתחילין בתשובה ביום ראשון להבריאה.

וכשחל ראש השנה ביום שני או ביום שלישי – מתחילין מן יום ראשון של השבוע שלפניה.

ובין כל סליחה אומרים שלוש עשרה מדות. ולכן צריך השליח ציבור להתעטף בטלית אף שהוא קודם אור היום, דכן משמע בראש השנה (יז ב), עיין שם.

סימן תקפא סעיף ד

ודע שיש ליזהר בסליחות אלו, ושל שני חמישי שני, בשני דברים:

• האחת: דאלו שאינם מתענים, ובהסליחה מוזכר לשון "תענית" או "צום" – לא יאמרו זה, דלא ליהוי כדובר שקרים. ויאמרו לשון תפלה במקום תענית.
• והשנית: כי בהרבה מהסליחות נזכר שאמירתינו היא בלילה, וקודם עלות השחר, כמו: "בזעקם בעוד ליל" או "באשמורת הבקר", וכיוצא באלו. ועכשיו שבהרבה מקומות אומרים סליחות בעוד שכבר היום גדול, והוה דובר שקרים, ולכן ידלגו תיבות אלו.

ואבל אסור לצאת מביתו לסליחות, לבד בערב ראש השנה, מפני שמרבים בסליחות. וכן בערב יום הכיפורים, במקום שמרבים בסליחות. וכן אין לאבל להתפלל בימים נוראים לפני העמוד, וגם כל שנים עשר חודש על אביו ואמו, זולת אם הוא שליח ציבור קבוע, או שאין אחר מי שיוכל להתפלל.

סימן תקפא סעיף ה

וידקדקו לחזור אחר שליח ציבור היותר גדול, והיותר הגון בתורה ובמעשים – שיתפלל בימי הסליחות, וראש השנה, ויום הכיפורים. ושיהא בן שלשים שנה, ושיהיה נשוי, דוגמת הכהן הגדול, שהיה אסור לו לעבוד עבודת היום הכיפורים כשאינו נשוי, דכתיב (ויקרא טז ו): "וכפר בעדו ובעד ביתו".

מיהו כל זה אינו לעיכובא, וכל ישראל כשירים הם, אך בתנאי שיהא מרוצה להציבור. אבל אם מתפלל באלמות – אין עונין אחריו "אמן".

וכתב רבינו הרמ"א, וזה לשונו: וכן צריך להוציא את כל אדם בתפלתו. ואם יהיה לו שונא, ומכוין שלא להוציאו – גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו; עד כאן לשונו.

ונראה לי דזה אינו אלא כשיש הרבה עמי הארצים, שאין יכולים להתפלל בעצמם, ויוצאין בתפלת השליח ציבור. אבל אצלינו, שכל אחד מתפלל לעצמו – לא שייך כלל דין זה. ואי משום "קדיש" ו"קדושה" ו"ברכו" – אין זה יציאת חובה, דכל עשרה מישראל עונין דבר שבקדושה. ומי שיש בשעת מעשה – עונה עמהם. וכן בעניית "אמן", לבד במוספי ראש השנה, אפשר לומר, כיון דעיקר התקיעות הם על סדר הברכות. ואצלינו, שאין תוקעין בלחש – אם כן עיקר התפלה היא של השליח ציבור. וכן במוסף יום הכיפורים, מפני העבודה. ואולי זה נראה כמוציא את הציבור, וצריך עיון.

(מיהו זהו וודאי מה שרגילין ההמון לומר דגם אחד יכול לעכב מלהיות פלוני שליח ציבור – דבר זה מביא לידי מחלוקת. ואינו כן, אלא הולכין אחר דעת רוב ציבור. וכבר כתב כן הלבוש לעיל סימן נג, ועיין מה שכתבתי שם.)

סימן תקפא סעיף ו

נהגו שמי שהחזיק במצוה להתפלל או לתקוע, ולא נמצא בו פסול – אין להעבירו גם על להבא, כיון שהחזיק בהמצוה. ואם אחד החזיק לתקוע יום ראשון, ואחד יום שני, והיה יום ראשון שבת – הראשון תוקע בשני, והשני נדחה. וכמו במערבית, שיתבאר בסימן תרמב. ואף שיש מי שמפקפק בזה, (עיין שערי תשובה), מכל מקום כן המנהג.

ומי שהיה לו חזקה, ולא היה פעם או שתים בביתו – לא אבד חזקתו מפני זה. אבל בשלוש פעמים – נראה לי דאבד חזקתו. וכן אם היה חולה. אבל אם ברצון לא רצה להתפלל או לתקוע – גם בפעם אחת אבד חזקתו.

וכתב רבינו הרמ"א: דיש מקומות נוהגים שהמתפלל סליחות – מתפלל כל היום; עד כאן לשונו. ואפילו ערבית, ומדחה לאבל וליארציי"ט (מגן אברהם סעיף קטן ז). ואצלינו אין המנהג כן, ובדרך כלל יזהרו מאד שלא לבא לידי מחלוקת בעניינים אלו. וכל מי אשר יראת אלקים בקרבו – יבטל דעתו, אף שנראה לו שעושים שלא כהוגן, כדי שלא לבא לידי מחלוקת. ועל פי הרוב השטן מרקד בעניינים כאלו, כידוע. ולכן המשתדל את עצמו למנוע מחלוקת – שכרו גדול מאד.

סימן תקפא סעיף ז

בזוהר ויקרא הזהיר מאד על השליח ציבור המתפלל בימים נוראים, ועל התוקע, להפריש את עצמו שלושה ימים מקודם, ולהזהר מכל טומאה, ולבדוק במעשיו. עיין שם. ועתה בעונותינו – אין ביכולתינו להדר בזה.

והשליח ציבור המתעטף בטלית קודם אור היום לומר סליחות – לא יברך על הטלית, וטוב ליקח טלית של אחר ולא של עצמו, שיש בו ספק ברכה (ט"ז סעיף קטן ב). וכן יזהרו לברך ברכת התורה קודם סליחות (שם). ועיין מה שכתבתי בסימן מ"ז.

סימן תקפא סעיף ח

איתא במדרש ויקרא (פרשה ל): בערב ראש השנה – גדולי הדור מתענין. הקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים – היחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא אומר לישראל: מה דאזיל אזיל, מכאן ולהלן חושבנא. ומיום הכיפורים עד החג – זה עוסק בסוכתו, וזה עוסק בלולבו. וביום טוב הראשון של חג – כל ישראל עומדין לפני הקדוש ברוך הוא, ולולביהן ואתרוגיהן לשמו של הקדוש ברוך הוא. ואומר להם: מה דאזיל אזיל, ומכאן ולהלן חושבנא. לכך נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון"; עד כאן לשונו.

סימן תקפא סעיף ט

ועל פי זה נהגו רבים להתענות בערב ראש השנה. ואין זה כיוהרא להתחשב עצמו מגדולי הדור, דכל אחד יכול להתענות על חטאיו, ובפרט היום האחרון מהשנה, ולא מטעם שמחשב עצמו מגדולי הדור (עיין מגן אברהם סעיף קטן ט).

ויש שמתענין ביום ראשון דסליחות. ויש יחידים שמתענים כל עשרת ימי תשובה, ומה שחסירים ארבעה ימים – משלימין אותם קודם ראש השנה בימי הסליחות. והיינו: כשחל ראש השנה ביום חמישי – מתענים הארבעה ימים רצופים. וכשחל בשבת – מתענים ביום ראשון, וביום שני, וביום חמישי, ובערב ראש השנה. וכן כשחל ביום שני – מתענים ביום ראשון, ויום שני, ויום חמישי, וערב ראש השנה. וכן כשחל ביום שלישי. וכבר נתבאר שהמתענים בראש השנה אינם צריכים להשלים רק שני ימים קודם ראש השנה.

סימן תקפא סעיף י

וכל אלו התעניתים – אין צריך להשלים עד צאת הכוכבים, ואפילו בערב ראש השנה. ואין קורין בהם "ויחל", ואין השליח ציבור אומר "ענינו", ורק כל יחיד בתפלת המנחה כוללה ב"שומע תפלה" כבכל התעניות. ואין השליח ציבור אומר במנחה "ברכת כהנים". ואם חל ברית מילה, או פדיון הבן, או שאר סעודת מצוה – אפילו בערב ראש השנה מותרים לאכול כל מי שירצה; והשייכים לברית – מצוה להם לאכול, וכמו שכתבתי בסימן תקסח, עיין שם. ובערב ראש השנה יש לעשות הסעודה קודם חצות (עיין מגן אברהם סעיף קטן יא).

ותעניתים אלו, טוב שכשיתחיל להתענות – יאמר או יגמור בלבו שיהא בלי נדר, ושאם בשנה אחרת לא ירצה להתענות – הרשות בידו. אמנם אם התענה, והיה בדעתו לנהוג כן תמיד, אפילו לא התענה רק פעם אחת – צריך התרה בשנה השנית אם אינו רוצה להתענות (ב"ח). ואם התענה סתם, ולא חשב בלבו לא כך ולא כך, אם התענה שלוש פעמים – צריך התרה. ובשני פעמים אין צריך התרה, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן ריד, עיין שם.

סימן תקפא סעיף יא

ויש נוהגים לאכול בערב ראש השנה קודם עלות השחר, משום דרכי האמורי, שהיו נוהגים להתענות ערב חגיהם. אבל אינו מנהג נכון, דאין לאכול קודם עלות השחר. ובימינו לא שמענו מנהג זה. ובירושלמי פרק שני דתענית, מפורש דרבי יונתן היה מתענה כל ערב ראש השנה, ואין בזה משום דרכי האמורי. וראיה מבכורים בערב פסח.

ודע שיש להקל בתעניתים אלו במקום מקצת חולי, ואינו צריך התרה (מגן אברהם סעיף קטן יב), דסתמא דמנהגא הכי הוא, דכשיהא מקצת חולי – לא יתענה.

סימן תקפא סעיף יב

אין אומרים תחנון בערב ראש השנה בשחרית. ואף על פי שנופלין על פניהם באשמורת בסליחות, ולפעמים נמשך על היום – מכל מקום בשחרית אין נופלין, כבכל ערב יום טוב. ואין תוקעין בערב ראש השנה, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לחובה. אבל בביתו להתלמד – מותר. ובלילה לא יתקעו בכל חדש אלול, אפילו להתלמד; דאין לעשות התעוררות בלילה, והתקיעות מעוררים המדות העליונות. והמנהג להתיר נדרים בערב ראש השנה.

(ומנהג נזיפה שבסידורים – אין לעשות.)

(עיין שערי תשובה סוף סעיף קטן ט.)

סימן תקפא סעיף יג

איתא במדרש ויקרא (פרשה ל): אדם שיש לו דין – לובש שחורים, וכו', ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יגמר דינו. אבל ישראל אינו כן, אלא לובשין לבנים, ומתעטפין לבנים, ומגלחין, וחותכין הצפרנים, עיין שם.

ועל פי זה אנו נוהגין לכבס ולהסתפר בערב ראש השנה. ונוהגין לטבול בערב ראש השנה, משום קרי. ומי שצריך לשמש בראש השנה, כמו בליל טבילה, או בא מן הדרך – נהגו לטבול בשחרית.

ויש מקומות שנוהגים לילך על הקברות בערב ראש השנה, ומרבים בתחנות, ומחלקין שם צדקה לעניים. ויש להרבות בזכיות בערב ראש השנה.

(השלוש עשרה מדות ביחידות – יתחיל מן "אל רחום" וכו', דלהאריז"ל משם מתחיל השלוש עשרה מדות. והשני שמות הוי' יכול לומר בא"ת ב"ש מצפץ מצפץ, שכן מבואר בפרי עץ חיים, שער הסליחות, סוף פרק שמיני, עיין שם.)