לבוש אורח חיים נה
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן נה | >>
סימן נה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב
סעיף א
[עריכה]אחר ישתבח אומר הש״ץ קדיש, והוא קאי על פסוקי דזמרה, שכן תקנו קדיש לעולם לומר אחר פסוקים, כמו שיתבאר עוד בעזרת השם. ואין אומרים אותו פחות מי׳, שכל דבר שבקדושה, כגון קדיש וברכו וקדושה, אין אומרים אותו בפחות מי׳, כמו שיתבאר טעמא לפנינו בע״ה.
ואין פוחתין מן ז׳ קדישים בכל יום, כנגד "שבע ביום הללתיך", והם אלו: א׳ זה שהוא אחר פסוקי דזמרה. ב׳ אחר תפלת י״ח, שהוא מצוה בפני עצמה. ג׳ אחר סדר קדושה, שהוא גם כן דבר שבקדושה. וכאן אומרים קדיש שלם עם "תתקבל צלותהון", מפני שהוא כולל כל התפילה עם תפילת י״ח. ו"תתקבל צלותהון" קאי דווקא אתפילת י״ח, דלעולם אין אומרים "תתקבל צלותהון" אלא אחר שאמרו תפילת י״ח, כמו שיתבאר בע״ה במקומותיו.
- הג״ה: ומה שאין אומרים "תתקבל" מיד אחר תפילת י״ח, היינו משום דסדר קדושה בתר תפילה גרירא, לפי שהיא מעניין תפילה ושבח, ולכן ממתינין מלומר "תתקבל" עד אחר סדר קדושה, כדי שיהא חוזר גם על סדר הקדושה. לפיכך ביום שיש בו מוסף אומרים קדיש שלם עם "תתקבל" מיד אחר תפילת שחרית, ואחר תפילת מוסף אומרים קדיש שלם עם "תתקבל" שנית על תפילת מוסף, שחוזר וקאי גם כן על סדר קדושה. ועיין לקמן סימן תכג סעיף א.
ואחר כך אומרים "עלינו לשבח" וקדיש אחריו, שיש בו פסוקים.
ה׳ אחר "אשרי" שבמנחה, שהוא מצוה בפני עצמה מקבלת חז״ל, שאמרו: כל האומר "תהלה לדוד" ג׳ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (עיין לעיל סימן נ״א סעיף ז׳). ו׳ אחר תפילת מנחה, והוא שלם עם "תתקבל", דקאי אתפילה. ז׳ אחר ברכת קריאת שמע של ערבית.
וכל אלו הם חובה מדברי חז״ל, אבל תפילת ערבית עם הקדיש שאחריה היא רשות, כמו שיתבאר לפנינו בע״ה. (עיין להלן סימן רל״ז). ובכל מקום שאין צריך לומר הש״ץ "תתקבל", מפני שלא אמרו תפילת י״ח, אינו משלים גם כן הקדיש ואינו אומר רק "יתגדל" ו"יתברך", כאשר יבא הכל מבואר היטב לפנינו בע״ה כל אחד במקומו.
סעיף ב
[עריכה]אם התחילו לומר קדיש בעשרה, או קדושה, ויצאו מקצתם, גומרים אותו הקדיש או הקדושה שהתחילו, והוא שנשתיירו רוב מהעשרה. והיוצאים עבירה גדולה היא בידם, ועליהם נאמר "ועוזבי ה׳ יכלו". אבל אם נשארו י׳ מותרין לצאת לצרכם.
ואם התחיל החזן בעשרה ברכת יוצר, ויצאו מקצתם, גומר אפילו הקדושה[1], דכולה חדא מצוה היא, וקורין קריאת שמע ומתפללין התפילה בלחש, דבזה אין נפקותא בי׳.
סעיף ג
[עריכה]אבל לא יתחיל הש״ץ התפילה בקול רם, שכבר נשלמה תפילת יוצר. וכן אם התחיל החזן בקול רם בי׳ באבות, ויצאו מקצת, גומר אפילו הקדושה וכל תפלת י״ח וחצי קדיש וסדר קדושה וקדיש שלם שאחריה, שכל זה מגמר תפילת י״ח הוא ובתר י״ח גרירא, שהרי "תתקבל" קאי אתפילת י״ח כמו שכתבתי, ואם כן הכל חד עניינא הוא. אבל אם הוא יום הכניסה שקורין בו בתורה, אין מתחילין לקרות בתורה בפחות מי׳[2], דקריאת התורה מצוה בפני עצמה הוא.
וכן במנחה, אם התחילו אשרי וקדיש בי׳ – אומרים התפילה בלחש גם כן, שאין לחש צריך עשרה. אבל אין הש״ץ מתחיל התפילה בקול רם בפחות מי׳. ואם התחיל בתפילה בקול רם בי׳, גומרין כל תפילת מנחה עם הקדיש שאחריה. ואין מתחילין "והוא רחום"[3] בפחות מי׳. ואם התחילו "והוא רחום" וברכו בעשרה ויצאו מקצתן, גומרין עד "יראו עינינו" וקדיש ותפילת ערבית בלחש, אבל אין אומרים קדיש שאחריה אלא בעשרה.
וב"עלינו" נראה לי, אע"פ שאמרו "עלינו" בי׳ ויצאו מקצתן אין אומרים קדיש יתום אלא בי׳, וכן אם אמרו "עלינו" בלא י׳ אין אומרים אחריו קדיש יתום אפילו בי׳. דלא דמי "עלינו" לתפילת ערבית, דתפילת ערבית – תיקון חכמים הוא שתקנו לומר אחריה קדיש, לפיכך אע״פ שהתפללו ערבית בלחש בלא י׳ אומרים קדיש אחריה בי׳; אבל "עלינו" לאו תיקון חכמים הוא לומר אחריו קדיש, אלא המנהג הוא לאומרו משום קדיש יתום שאחריו; לפיכך אין אמירתו בלא י׳ אלים לגרור אחריו הקדיש אפילו בי׳. והוא הדין איפכא, אם אמרו "עלינו" בי׳ ויצאו מקצתן, אין אומרים הקדיש שאחריו בלא י׳, כי אין אמירת "עלינו" אלים לגרור אחריו הקדיש.
סעיף ד
[עריכה]ואלו הי׳ צריכין להיות י׳ זכרים גדולים שהביאו ב׳ שערות, דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" וגו׳, שפירושו: כל דבר שבקדושה יקדשו אותו בתוך בני ישראל; ואין נקרא "בתוך בני ישראל" אלא בי׳, דאתיא גזירה שווה "תוך" "תוך", כתיב הכא "בתוך בני ישראל", וכתיב התם "הבדלו מתוך העדה"; ואחר כך אתיא ג״ש ד"עדה" "עדה", כתיב הכא "עדה", וכתיב התם "עד מתי לעדה הרעה הזאת", דקאי על המרגלים שהיו י״ב, ויהושע וכלב אינם בכלל עדה רעה, נשארו י׳. וילפינן מה התם עדה הם י׳, אף כאן הם י׳; וסתם בני ישראל דכל התורה בגדולים זכרים קמיירי. ועבד ואשה וקטן אין מצטרפין, שאינם חייבים במצות. ויש מתירין בט׳ וצירוף קטן, כיון שיכול להגיע לכלל חיוב מצות, ובלבד שידע למי מתפללין, שהגיע לעונות הפעוטות, שהוא מבן ו׳ או ז׳. ויש שנותנין חומש בידו ויאמרו: עם קדושת החומש יחשב הוא לאחד. וכל גדולי הפוסקים חולקים על זה ואוסרין, ולא ראיתי נוהגין להקל אפילו בשעת הדחק.
סעיף ה
[עריכה]וכל זמן שלא הביא ב' שערות – דינו כקטן, אפילו הוא גדול בשנים, דשמא לאו סריס הוא אלא קטן ממש; עד שיצאו רוב שנותיו, דהיינו ל"ו שנים, שאז נתברר שהוא סריס וגדול יחשב. שגם סריס – גדול הוא אם נולדו לו סימני סריס, אפילו קודם הזמן הזה. מיהו בזה מקילין, שאין מדקדקין לבודקו אם יש לו שערות אם לא, אלא כל שהגיע לכלל שנותיו – מחזקינן אותו לעניין זה בגדול, שתולין לומר מסתמא יש לו שערות, דאזלינן בתר רובא שיש להם שערות כשיגיעו לשנים.
סעיף ו
[עריכה]אם התחיל א' מי' להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם אמן, או שהוא ישן, אפילו הכי מצטרף עמהן, דבכל בי י' שהם גדולים – שכינה שריא ביניהם, ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל" קרינן בהו. ולא דמי לקטן, דלא ידע למי מברכין ולאו בר קדושה הוא.
סעיף ז
[עריכה]מכל מקום כשאירע כך, שאחד מאריך בתפילתו ועודו מתפלל, נכון הוא שהאחרים ימתינו מלומר קדיש עד שיגמור, כדי שיזכה גם הוא לומר עמהם (ועיין להלן סימן קכ״ד סעיף ג׳).
סעיף ח
[עריכה]חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר, הרי הן כפקחין ומצטרפין. אבל אם אינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן ואינו מצטרף לי'.
סעיף ט
[עריכה]אין הקטן עולה להצטרף לי' שיהא חשוב כגדול, עד שיהיה בן י״ג שנה ויום א' וחדשי העיבור בכלל, והביא גם ב' שערות.
סעיף י
[עריכה]לפיכך מי שנולד בשנה פשוטה בחודש אדר, ונעשה בן י״ג בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני. שאדר הראשון הוא נקרא חדש העיבור, שהרי אין קורין את המגילה אלא עד אדר השני. ואם נער א' נולד בכ״ט באדר הראשון בשנת העיבור, ונער אחר נולד אחריו באדר השני, ושנת שלשה עשר אינה מעובר[ת], אותו שנולד באדר הב' נעשה הוא בר מצוה קודם אותו שנולד לפניו באדר הראשון. כגון אם נולד האחרון בא׳ באדר השני, נעשה הוא בר מצוה בשנת י״ג באחד באדר, והנולד קודם לו באדר ראשון צריך להמתין אחריו עד כל כך ימים שיהיה בחודש אדר בשנת י״ג, כמו שהיו הימים באדר ראשון בשנה שנולד.
סעיף יא
[עריכה]עבריין שעבר על גזירת הציבור, או שעבר עבירה, כל זמן שלא נידוהו הוא נמנה למניין עשרה, דכתיב גבי עכן (יהושע ז, יא) חטא ישראל, ואמרו ז״ל (סנהדרין דף מד.): אף על פי שחטא – ישראל הוא, ובקדושתיה קאי.
סעיף יב
[עריכה]אבל מנודה – אין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה, שכן הוא פירוש נידוי, שריחקוהו מהם מכל הקדושות. אבל מותר להתפלל בבית הכנסת שהוא שם, שהרי יש מניין עשרה בלעדיו, ובלבד חוץ לד׳ אמותיו; אלא אם כן פירשו בפירוש שיחמירו עליו כך שלא יהיה כלל בבית הכנסת בעת התפילה.
סעיף יג
[עריכה]וצריך שיהיו כל העשרה במקום א' וש"צ עמהם; והעומד תוך הפתח מן המשקוף ולפנים – כלפנים, ממנו ולחוץ כלחוץ.
סעיף יד
[עריכה]ואם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, וש"ץ תוך הפתח, הוא מצרפן.
סעיף טו
[עריכה]ואם ט' במקום אחד, ואחד הוא בחדר או בבית הסמוך לאותו בית הכנסת שהט' שם, וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ד', ומראה להם פניו משם, גריר בתרייהו ומצטרף עמהם לי'. אבל גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף עמהם לעשרה.
סעיף טז
[עריכה]חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, כגון שנפרצה הקטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו הכותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארה משארית כותל זה שנפל פסים מכאן ומכאן, הויא הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא היא כקרן זוית שלה. לפיכך אם תשעה בגדולה וא' בקטנה, או אפילו ו' בגדולה וד' בקטנה, מצטרפין; שהקטנה נגררת אחר הגדולה, והרי כאילו כולם בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה. היו ט' בקטנה וא' בגדולה, או אפילו ה' בזו וה' בזו, אין מצטרפין.
סעיף יז
[עריכה]וכן לעניין ש"ץ: היה ש"ץ בקטנה וציבור בגדולה, הוא נגרר אחריהן ויוצאין ידי חובתן. היה הוא בגדולה וציבור בקטנה – אין יוצאין, שאין הציבור נגררין אחריו.
סעיף יח
[עריכה]ואם קצת העשרה בבית הכנסת וקצתם בעזרה, אף על פי שגם העזרה מיוחדת לבית הכנסת, אינה בטלה עמה ואינם מצטרפין, אפילו הרוב בבית הכנסת, שהרי יש מחיצה שמפסקת.
סעיף יט
[עריכה]ובמקום שעושין תיבה בבית הכנסת שעומד שם הש"ץ, וכן בבתי כנסיות שלנו האלמימברא, אם הש"ץ בתיבה או תוך האלמימברא וט' בבית הכנסת או איפכא, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוה[ה] י' ורחבה דלי"ת ויש לה מחיצות גבוהות י' – אינה רשות בפני עצמה ובטילה לגבי בית הכנסת. ויש אומרים, הני מילי שאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג, אבל אם המחיצות מגיעות לתקרת הגג הוו רשות בפני עצמה ואין מצטרפין.
סעיף כ
[עריכה]וכל הני מילי אינם נאמרים אלא להצטרף לעשרה, אבל אם היו י' במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה, ואחד או יותר הם במקום אחר, יכולין לענות עמהם, שכיון שעשרה הם במקום אחד – שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה. ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או גוי בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן.
סעיף כא
[עריכה]עיר שאין בה אלא עשרה, ואחד מהם רוצה לצאת משם, והוא סמוך לימים נוראים, או אפילו עדיין זמן ארוך לימים נוראים, אלא שיודעין שלא יחזור קודם היום טוב, כופין אותו לישאר בביתו או להשכיר אחר במקומו. ואם הם י"א ורוצים שנים לצאת, ישכירו שניהם אחד בשותפות במקומן, ושניהם יפרעו בשוה. במה דברים אמורים? בששניהם אמודים בשוה בממונם; אבל אם אחד עני ואחד עשיר, יש פנים לכאן ולכאן. יש לומר, הואיל וחיוב המצוה מוטלת על גופם בשוה, יתנו השכירות להשלים המניין גם כן לפי הגולגולת בשוה; ויש לומר גם כן לאידך גיסא: הואיל ושניהם הולכים להרויח ממון, ודאי אין עסק הליכת העני כעסק הליכת העשיר, ויתנו לפי הממון. לכך עושין כעין פשרה, ונותנין חציו לפי נפשות וחציו לפי ממון. ושכר החזן הוא על היוצאין כמו על הנשארים, לפי מנהגם שם בשאר השנים.
סעיף כב
[עריכה]במה דברים אמורים, שכופין להשכיר להשלים המניין? דוקא שאין שם אלא י' ורוצים אחד או שנים לצאת. אבל אם יש שם י"א ורוצה אחד לצאת, אינם יכולין לומר שמא יקרה לאחד מהם פגיעה מה או יצטרך לנקביו ויצטרכו האחרים להמתין עליו, ולכך אינם רוצים להניח זה ללכת עד שיעמיד אחר במקומו, הואיל והוא עמהם אין יכולין לכופו, דלהא לא חיישינן, דאם כן אין לדבר סוף וכו'. ובי' נמי לא אמרן שכופין, אלא כדי שיהא מניין בימים הנוראים; אבל למניין שאר ימות השנה אין כופין להשכיר. ובימים נוראים נמי לא אמרן שכופין, אלא שאין חסרים כי אם אחד או שנים; אבל יותר משנים אין כופין, אלא אם כן יש מנהג קבוע ומפורסם בעירם לכוף להשכיר אפילו בחסרון שלשה או ארבעה. ואם יש מניין בעיר, כופין לשכור חזן. ואם אינם באים כולם תדיר לבית הכנסת באופן שמבטלין המניין, כופין זה את זה בקנסות שיבואו תמיד, כדי שלא יתבטל התמיד. (ועיין להלן סימן ק״נ סעיף א׳).