לבוש אורח חיים תקפה

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תקפה | >>

סימן תקפה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

ברכת השופר

ובו חמישה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה

סעיף א

ועומד התוקע לתקוע. ולא משום שהתקיעה הזאת צריכה להיות מעומד, שהרי אינה לשם מצות תקיעת ראש השנה כמו שיתבאר, אלא משום כבוד הציבור צריך התוקע לעמוד. ועומד על הבימה במקום שקורין שם בתורה, ולא יעמוד במקום מושבו, מפני כבוד הציבור. והקהל יושבין, מפני שאין זה עיקר התקיעה, כמו שיתבאר לקמן. אבל בתקיעה שהיא על סדר הברכות שהיא דאורייתא, גם השומע צריך לעמוד, משום דילפינן מקרא שצריך לתקוע מעומד, שנאמר: "יום תרועה יהיה לכם", וילפינן האי לכם מלכם האמור בעומר, דכתיב "וספרתם לכם", וספירה היא מעומד, דכתיב "מהחל חרמש בקמה", והאי קמה מיותר היא, דפשיטא דהנפת חרמש היא על הקמה, לכך אמרו חז״ל: אל תקרי בקמה אלא בקומה. וילפינן מגזירה שוה דלכם, דתקיעה גם כן צריכה להיות בקומה.

סעיף ב

וקודם שיתקע יברך "לשמוע קול שופר", ולא "לתקוע", דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשמיעה, דילפינן בגמרא מקרא שכל ישראל יוצאין בתקיעה אחת, וזה אי אפשר אלא בשמיעה. ואם תקע ולא שמע, כגון שהאטים אזנו או עבר על שפת הבור ותוקע לתוך הבור, שאינו שומע קול הברת שופר לבדו אלא מעורב עם הברת קול הבור, לא יצא. ולא יברך "לשמוע בקול שופר", ד"בקול שופר" משמעו ופירושו לשמוע בקולו ולעשות ציוויו, כמו "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך" וגו' (שמות טו, כו); אלא יאמר "לשמוע קול שופר", כלומר שישמע את קול הברתו, והוא השמעת קולו ממש, שכן משמע לשון "והעברת שופר תרועה" וגו' (ויקרא כה, יט), לשון הכרזת קול מלשון "תעבירו קול במחנה" וגו' (שמות לו, ו), כמו שיתבאר לקמן סימן תקפ"ז. ויברך "שהחיינו", דהא קאתי מזמן לזמן.

ותוקע ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת, וטעמם יתבאר לקמן סימן תק"צ בס"ד. מנהג הוא שהתוקע להוציא אחרים הוא מברך את ב' הברכות הנזכרות, והאחרים שומעין ועונין "אמן" לצאת גם הם בברכתו, ואינם צריכין לברך בפני עצמם. ואפילו יצא הוא כבר, מברך משום השומע. וטוב להעמיד השופר על צד ימין שבפיו אם אפשר לו, שיכול לתקוע כן, שהרי השופר הוא כדי לערבב השטן, והשטן עומד על ימין של אדם, דכתיב (זכריה ג, א) 'והוא עומד על ימינו לשטנו'. ויהפוך השופר מעט למעלה, משום שנאמר (תהלים מז, ו): "עלה אלהים בתרועה". מיהו אין קפידא בזה, שאם אין מהפכו למעלה וגם אין מעמידו על צד ימין שבפיו, אין להקפיד. ואדרבה, על דרך הקבלה יראה שיותר טוב להעמידו על שמאלו של פיו, על דרך "לא תחסום שור" וגו' (דברים כה, ד), רוצה לומר שלא ינצחנו בכח פן יעוררנו כנגדו גם כן בכח, והבן.

סעיף ג

אם התחיל אחד לתקוע ולא יכול להשלים, ישלים אדם אחר, ואפילו ג' וד'. ודי בברכה שבירך הראשון, שהרי הראשון בירך בשביל כל השומעים. והוא שהיו אלו התוקעים שם בבית הכנסת בשעה שבירך הראשון ויצאו בברכתו. ואפילו אם בירך הראשון ולא היה יכול להתחיל לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה, שהרי יצא השני בברכתו של ראשון, ואפילו יצא הראשון מבית הכנסת בשעת תקיעת השני, כגון ששמע כבר התקיעה, לא הוי ברכתו לבטלה, שהרי הוא בירך להוציא את השני, והרי השני יוצא בברכתו ותוקע. ואין צריך לומר אם הוא עצמו שומע ויוצא בתקיעת השני, שברכתו עולה גם לו לשמיעתו ואינה ברכה לבטלה.

עיקר מצות תקיעה בשעת תפילה וברכות השייכות לתקיעה, כגון מלכיות זכרונות ושופרות, כדי להחריד ולעורר את העם בעת תפילתם לכוון את לבם לאביהם שבשמים. וגם מן הדין היה לנו לתקוע ולסדר הברכות הללו בעת תפילת השחר ולתקוע משום זריזין מקדימין למצוות. אלא שיש לחוש למעשה שהיה, שדימו האויבים שמתאספים לתקוע תרועת מלחמה ויעמדו עלינו להרגנו ח"ו, שכן היה מעשה בשעת הגזירה (ראש השנה דף לב:). לכך תקנו תקיעות וברכות במוסף, דכי חזו דקראו בקריאת שמע ומתפללין וקורין בתורה וחוזרין ומתפללין ותוקעין, אומרים האויבים: בחוקותיהם ובתורותיהם הם עוסקים וזה מצוותן לתקוע, ואין זה תרועת מלחמה.^א) ומיהו אע"ג שעיקר מצות התקיעה היא על סדר הברכות בשעת תפילת מוסף, מכל מקום תקנו חז"ל (ראש השנה דף טז.) לתקוע קודם מוסף כשהן יושבין כדי לערבב השטן, שכשישמע קול שופר פעם או שתים – הוא סובר: הגיע זמנו שיבלע מן העולם כדכתיב (ישעיהו כה, ח): "בלע המות לנצח", וכתיב (ישעיהו כז, יג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", ומתוך כך נבהל ומתערבב ואינו יכול לקטרג על הבריות. לפיכך כשישמע התקיעה ב' פעמים, אחת במיושב ואחת בשעת הברכות, לכולי עלמא יהיה מעורבב בשעת תפילת מוסף שבקול רם. ויש אומרים שמתערב מיד כשישמע תקיעה ראשונה שבמיושב, ואינו יכול לקטרג אפילו בשעת תפילה בלחש של הקהל^ב).

נוהגין להקרות לפני התוקע סדר התקיעות מלה במלה על כל קול וקול שתוקעין, ונכון הוא לעשות כן שלא יטעה התוקע בתקיעה. ואין בתקיעות שבמיושב משום בל תוסיף, חדא דהא אין תוקעין לשם מצות תרועת היום אלא לערבב השטן, ועוד דאטו יום תרועה פעם אחד כתיב, יום תרועה יהיה לכם סתם כתיב, ביום תלה רחמנא ואפילו כמה פעמים שירצו ביום זה משמע, אלא שיוצאין בפעם אחת ויותר אינו צריך, אבל אין בה משום בל תוסיף, נ"ל. וכן הוא הטעם באתרוג ולולב שנוטלין אותו כמה פעמים ביום אחד, שכן משמע ולקחתם לכם (ויקרא כג, מ) כמה פעמים שתרצו:

סעיף ד

תקיעות של סדר הברכות, מנהג הוא שאחר תוקע ולא הש"ץ, כדי שלא יתבלבל בתפילתו ולא ידע לחזור לתפילתו. ולפי זה, התקיעה שבמיושב – וכן אם הש"ץ הוא מובטח שחוזר לתפילתו – רשאי הש"ץ לתקוע; אבל מנהג הראשונים שהיו זריזין במצוות ומחבבין אותם, וכל אחד ואחד היה נוטל חלקו כדי לקבל שכר, זה מתפלל וזה תוקע, וכל הקודם זכה. ויש אומרים שהתוקע שבמיושב גם הוא תוקע על סדר הברכות, שהמתחיל במצוה אומרים לו לגומרה. וגדולי העיר מקדימין להתפלל ולתקוע, כל מי שזריז יותר נשכר (ועיין לקמן סימן תקצ"ב סעיף ד').

סעיף ה

הנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה, או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אף על גב דמצוה קעביד, אינו רואה סימן ברכה מאותו שכר, דמחזי כנוטל שכר שבת (ועיין לעיל סימן רמ"ו סעיף א', ובסימן ש"ו סעיף ו').

הערות והגהות

א) הג"ה: ועוד טעם אחר, והיינו משום דמתחילה היו תוקעין אותן ביוצר, ואחר כך האויבים גזרו שלא יתקעו, והיו אורבים להם כל ו' שעות לקץ תפילת שחרית, לכך העבירום לתקוע במוספין. ואע"פ שבטל השמד, לא עבדינן כדמעיקרא, דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ועיין לעיל סימן קל"ב סעיף א' ובסימן תכ"ג.

ב) הג"ה: דאי נמי לא יתפחד, מכל מקום זוכר שלקץ הימים, כשיתקע בשופר גדול, יגיע זמנו להיות נבלע לנצח, ולעולם כששומע קול שופר – זוכר אותה שעה, כאדם שרואה מת, שזוכר יום המיתה, ומעורבב בזה ואינו יכול לקטרג.