כתובות קח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כיסופא מי לית ליה התם נמי אית ליה הנאה בההיא הנאה דמיכסיף מיניה:
מתני' אדמון אומר שבעה מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יורשים והבנות נזונות ובנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים יחזרו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
גמ' מאי קאמר אמר אביי ה"ק בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה הפסדתי אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה הוא דירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית אלא אמר רבא הכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין:
מתני' הטוען את חבירו כדי שמן והודה בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה ישבע וחכ"א אין הודאת מקצת ממין הטענה אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון:
גמ' שמע מינה לרבנן טענו חטין ושעורין והודה בשעורין פטור לימא תהוי תיובתא דרב נחמן אמר שמואל דא"ר נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב אמר רב יהודה אמר רב בטוענו מדה אי הכי מ"ט דאדמון אלא אמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך שמן וקנקנים קטעין ליה כי פליגי היכא דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים הא יש בלשון הזה לשון קנקנים חייב לימא תיהוי תיובתא דר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם פטור אמר רב שימי בר אשי נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו מתקיף לה רבינא רימון בלא קליפתו לא מינטר שמן מינטר בלא קנקנים אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כדי שמן יש לי אצלך ואמר ליה אידך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך וחמשה לית לך אדמון אומר יש בלשון הזה לשון קנקנים ומגו דקמשתבע אקנקנים משתבע נמי אשמן על ידי גלגול ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו:
מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל
רש"י
[עריכה]
כיסופא מי לית ליה - דקא מיכסיף מן המלוה תמיד הלכך אי רבנן היא דאמרי דלענין חוב לוה ע"מ לפרוע ופרע חברו בשבילו חייב לשלם וגבי מודר הנאה מחילה היא ואסיר כי לוה ע"מ שלא לפרוע נמי הנאה היא ומחילה מחיל גביה ואסיר אלא חנן היא ובין בחוב העומד לפרוע בין בעומד שלא לפרוע לית ליה גביה מידי ולאו מחילה היא ואע"ג דסלקיה מפרעון ומכיסופא:
מתני' נכסים מועטין - מפרש בבבא בתרא שאין בהן פרנסת שנים עשר חדש לזכרים ולנקבות:
הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים - תקנת חכמים היא:
הפסדתי - בתמיה:
גמ' מאי קאמר - אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו:
מתני' והודה לו בקנקנים - רקים בלא שמן:
גמ' בטוענו מדה - לא תבע ממנו קנקנים אלא שמן הפקדתי אצלך ומאי כדי שמן דקתני מתני' מדה מלא עשרה כדי שמן דהוי ליה טענו חטים והודה לו בשעורים:
בבורך - בור שלפני הבד:
קנקנים לא טעין ליה - וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא:
כדים מלאים - כדים ושמן משמע:
עשרה כדי שמן - ולא אמר מלאים:
יש בלשון הזה לשון קנקנים - כיון דלא אמר ליה מלא עשרה אין זה טוענו מדה אלא עשרה כדים מלאים והוה ליה טענו חטים ושעורים:
אלא טעמא כו' - לשון קושיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור דדוקיא דמתני' כרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן שמעינן מינה דמשום דאין בלשון הזה לשון קנקנים פטרי רבנן הא אם תבעו שניהם חייב:
נעשה כמי שתבעו רימון בקליפתו - לא דמו כדים ושמן לחטים ושעורים דכולי חדא מילתא הוא וממין הטענה הוא:
שמן - בלא קנקנים מנטר בבור:
אלא הכא במאי עסקי' כו' - אלא לא תימא כמו שטענו רימון אלא ר' חייא מוקי למתניתין כגון שהודה במקצת קנקנים ומקצתם כפר דבקנקנים גופייהו איכא כפירה והודאה ואי יש בלשון התביעה לשון קנקנים מיחייב עלייהו שבועה ושבועה דשמן דקא מחייב אדמון משום גלגול היא דקסבר יש בלשון התביעה לשון קנקנים:
מתני' ופשט לו את הרגל - לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו טול טיט שעל גבי רגלי ואני שמעתי תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן: גמ'
תוספות
[עריכה]
אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי. אע"ג דאמר לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו ומההוא פיסקא פריך הש"ס לקמן אלמא דהכי הוי עיקר מ"מ אומר ר"ת דלית הלכתא כוותיה בהא דהא סוגיא דגמרא דלא כוותיה לעיל בפרק נערה (דף מג. ושם) אמר. רבי אסי א"ר יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטים אלמא סתם דבריו כרבנן ועוד דלעיל פ' הנושא (דף קג.) אמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו וסתמא דהש"ס כרבנן בריש מי שמת (ב"ב דף קלט:) ואומר ר"ת דהיינו טעמא דאדמון לאו לאיפלוגי אמלתא דחכמים אתא אלא מתמה בעלמא הוא ור"ג נמי דאמר בההיא רואה אני את דברי אדמון לאו משום פסק דין אלא משום שיש ודאי לתמוה.:
אמר רבא דעסיק באורייתא ירית. בתמיה מקשים מאי קמתמה רבא אין ה"נ כדאמר לעיל בפרק נערה (דף מט. ושם) מצוה לזון את הבנות וק"ו לבנים דעוסקין בתורה ואר"ת דלא דמי דלעיל גבי מצוה יש מצוה לזון הבנים יותר מן הבנות אבל הכא שמת האב וירושתן קא שקלי מן התורה קא מתמה רבא אמילתיה דאדמון דקא בעי למימר דכשיעסוק בתורה יטול ירושה ואם לא יעסוק לא יטלנה וי"מ דהכא מיירי בבנים גדולים ולהכי פריך מאן דעסיק כו' אבל לעיל מצוה לזון את הבנים בבנים קטנים מיירי משום דכולם עומדים לעסוק בתורה קאמר ק"ו לבנים ולהכי לא פריך מאן דעסיק דכולם הן עומדים לעסוק בתורה:
שמע מינה מדרבנן טענו חטין ושעורים וכו'. תימה מאי פריך לר"נ מדרבנן והלא איכא אדמון דקאי כוותיה וכי תימא משום דרבים נינהו אדרבה אית לן למימר כאדמון דהלכתא כוותיה ואומר רבי דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחטין ושעורים דמיפטר מדלא נקט חטין ושעורים אלא נקט כדי (יין ושמן) דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר לקמן רב שימי בר אשי שאינו יודע הגמרא אמאי הוי נקיט האי לישנא דכדי שמן ומיהו לאחר שידע דאיכא לאפלוגינהו ביש בלשון הזה לשון קנקנים פריך איפכא נימא תיהוי תיובתא דרב חייא בר אבא ואפילו הכי משני נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו:
אי הכי מ"ט דאדמון. תימה מאי קא קשיא ליה הא אשכחן ר"ג דאית ליה האי סברא דמיחייב בטען לו חטין והודה לו בשעורים כדתנן בפ' שבועת הדיינין (שבועות לח: ושם) ונראה דה"ק אי הכי מ"ט דאדמון אליבא דר"נ דהא בעינן למימר דלהוי אדמון כרב נחמן דכוותיה קי"ל ור"נ דוקא בטענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן מיחייב אבל טענו חטין והודה לו בשעורין פטור:
הפוסק מעות לחתנו. מוקי לה בירושלמי כשפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפי' רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן אילימא כופין לאב איפכא איבעי ליה למימר הואיל ופסק במעמדה הוי תנאי גדולה תנאי ותנאי קטנה לאו כלום ומסיק כופין לבעל ליתן את הגט לקטנה משום דלאו תנאה אבל גדולה הואיל ובמעמדה התנה הרי הוא כמו שהיא עצמה התנית:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק יג (עריכה)
לה א מיי' פי"א מהל' אישות הלכ' יז, סמג עשין מח ולאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' קיב סעי' יא:
לו ב מיי' פ"ג מהלכות טוען ונטען הלכה יא, סמג עשין נה, טור ש"ע ח"מ סימן פח סעיף יב:
לז ג ד מיי' שם הלכה יג, טוש"ע שם סעיף יח ובהגה"ה:
ראשונים נוספים
מתני': הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל וכו': [הקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל] והרשב"א כתב דמתניתין איירי כשאין בית דין יורדין לנכסיו, כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו, אבל יש לו נכסים בית דין יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנים באמירה (שטמ"ק).
אמר ליה כיסופא מי לית לי' : וקשיא לן וכי משום סליק כיסופא חשיבא הנאה להאסו' במודר הנאה נמי. וי"ל כיסופא מי לית לי' הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשוב כמשעבד לי טפי למפרעי' ולמ"ד דפורע חובו בעלמא חשיב מהנה לפי שפוטרו משעבוד הכא נמי פוטרו משעבודו חשיב מהני ומיהו אנן כחנן קיי"ל שהוא שאף פורע חובו פטור ואפי' במלוה שיש עליה משכון ואפי' בבעל חוב דוחק כמו שהביאו ראי' בירושלמי:
מתני': אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי כתב ר"ת ז"ל דאדמון לא פליג בעיקר הדין אלא שהוא תמה עליו והוצרכו לפרש כן משום דסוגיין דפ' מי שמת כדברי ת"ק ואלו היה אדמון חולק תקשי לי' הא דאמרינן. בכאן חסר. והנכון שאם אינו חלק מה זה שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו לבד אלא ודאי פליג דלית הלכתא כוותי' אלא בסוגי' דפרק מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו ז"ל שאין סומכין על הכללו' ואפי' במקום שנאמר חוץ וסוגי' דהתם עדיפא מההיא כללא לימא תיהוי תיובתא דר"נ. וא"ת מאי קשיא דאמר לך אנא דאמרי כאדמון שהלכה כמותו לפום כללא דלקמן מן הסתם. תרצו בתוספת דמשמע לן השתא שלא אמר אדמון אלא בקנקנים ושמן דהוה לי' כרימון בקליפ' ולא מחוור דהא לקמן חזר רב שימי בר אשי מהטעם ההוא והנכון דאנן משמע לן כ"ע אמרה רב נחמן:
אי הכי מ"ט דאדמון: הקשו בתוספת מאי קושיא דהא ר"ג נמי אית לי' טענו בחטי' והודה לו בשעורים חייב ותרצו משום דרב נחמן פסק הכא כרבנן דפטרי ואנן קי"ל כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא וא"כ מ"ט יהבי' לאדמון דלא פליג עלייהו דרבנן. נימא תהוי תיובתא דרבי יוחנן וא"ת ומאי קושיא דאיהו מוקים לה למתניתין כקס"ד מעיקרא דאקשינן לר"נ דמיירי דטען כדים ושמן ואיהו קאמר כרבנן ולית לי' כללא כדלקמן. וי"ל שכבר נשמר מזה רש"י ז"ל דהשתא דייקא לן מתני' כאוקימתא דאוקימנא לר"נ מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן:
אלא הב"ע כגון דאמר לי' עשרה וכו': וסוגיין מחלפ' אסוגיי' דשבועות דמקשינן לרבי יוחנן מהא מתני' ואוקימנא כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקים לה כשטענו כדים מלאים שמן וזו מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוה דוכתא פלוגתא וכיון דכן הלכה כאדמון ואינו צ"ל דקי"ל כרב נחמן:
מתני'. הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל: פי' רש"י ז"ל שהוא לשון ביזוי כלומר טול טיט שעל גבי הרגל אי נמי תלה אותי על העץ ואין לי מה ליתן. והראב"ד ז"ל פי' שהלך לו והוא יותר נכון כפי הלשון. והקשו הראשונים ז"ל למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנים באמירה הם מדרב גידל וכ"ת דליתי' כפי' הראב"ד או שאין לו כמו שפרש"י ז"ל והא בברייתא דקתני כי האי לישנ' דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההוא דרב גידל בשקדשו לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתו' דחו פי' דעמדו הוה לישנא דתלמודא כדתנן עמד ונדר ועמד ופרנס והי' נראה לומר דהכ' כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כמו שאמר רב גידל אלא שקש' קצת דא"כ למה לא יכופו אותו חכמי' דת"ק לכנו' או לפטו' דהא כיון שקד' שלא על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור ויש אומרים כי בירושלמי אמרינן דליתא לרב גידל אלא בנשואין ראשונים והכא מוקמינן לה בנשואין שניי' וכל זה דוחק מדלא פירשו לה בתלמודא ויותר נראה לומר דמיירי בדליתי' או שאין לו כלישני דפשט לו את הרגל והא דס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דמצי למפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא לי' למפרך דאשילו אפשר למכפויי איפכא מסתברא וכן פרש"י ז"ל דלקמן איפכא מבעי' ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטינן ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפי' אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא בד"א בגדול' הברייתא קאי כמו שפירש"י ז"ל הלכה כיוצא בו:
מתני' אדמון אומר מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטין הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אר"ג רואה אני את דברי אדמון פי' אם היו הנכסים מרובין כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר הרי אנו מוציאין לעצמנו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאים ונותנים ומתעסקין בהן ואין לבנות עליהן אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנים יירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם היו הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלין הבנות מזונות לעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעי' בפ' מי שמת וכמה הן מרובין אמר רב יהודה אמר שמואל כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו. איתמר נמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו הן הן מרובין ואינך מועטין ומתמהינן ואי ליכא כדי שיזונו מהן אלו ואלו עד שיבגרו שקילן להו בנות לכלהו אמר רבא מוציאין להן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים:
ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו כאן אין הלכה כמותו ובפ' מי שמת אזלא כל סוגיא דשמעתא כרבנן וכלהו אמוראי סבירא להו התם דנכסים מועטין כולהו דבנות נינהו ואין הלכה בזה כאדמון:
מתני' הטוען את חבירו כדי יין וכדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון ש"מ טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן חייב פי' כי הוא טוענו על השמן ועל הקנקנים והוא הודה לו על הקנקנים בלבד אמר רב יהודה אמר שמואל בטוענו מדה פי' שאמר לו עשרה כדי שמן שטענו שמן ולא קנקנים אי הכי מ"ט דאדמון אלא אמר רבא דכ"ע היכא דטענו ואמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך שמן קטען ליה קנקנים לא טען ליה ואי הודה לו בקנקנים פטור עשרה כדים מלאים שמן יש לי אצלך שמן וקנקנים קטעין ליה ואי הודה לו בקנקנים חייב כי פליגי היכי דאמר לי העשרה כדי שמן יש לי אצלך אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים והלכך כי הודה בקנקנים חייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים והלכתא כאדמון שיש בלשון הזה לשון קנקנים וכי הודה לו בקנקנים חייב והיכא דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כרב נחמן אמר שמואל ואע"ג דפליג עליה ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ואמר טענו חטים ושעורין והודה לו באחד מהן פטור הא רב פפא דהוא בתרא סבירא ליה כרב נחמן והלכתא כוותיה כדכתבינן בפרק שבועת הדיינין:
מתני' הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תהא יושבת עד שתלבין ראשה אדמון אומר [יכולה היא שתאמר] אילו אני פסקתי לעצמי אהא יושבת עד שילבין ראשי [עכשיו] שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אר"ג רואה אני את דברי אדמון:
כיסופא מי לית ליה ק"ל וכי משום סילוק כיסופא חשיבא הנאה להאסר במודר הנאה וי"ל כיסופא מי לית ליה הא ודאי כ"ש דמכסיף וחשיב כמשעבד ליה טפי ומפרעיה ולמאן דאמר דפרע חובו בעלמא חשיב מהני לפי שפוטרו משעבודו הא נמי פוטרו משעבודו וחשוב מהני ומיהו אנן כחנן קי"ל שאף פורע חובו פטור ואפילו במלוה שיש עליה משכון ואף לב"ח דוחק כמו שהביאו ראיה מן הירושלמי. הריטב"א ז"ל. וז"ל רש"י במהדורא קמא כיסופא מי לית ליה דהא מכסיף מבעל חובו שהלוהו ואינו פורע לו והנאת כיסופא מיהא הוא דמהני ליה אבל בחוב דפרנסת אשתו לית ליה כיסופא כלל הואיל ושלא מדעתו פרנס ע"כ:
מתניתין בזמן שהנכסים מרובים כו' פירוש אם היו הנכסים מרובים כשיעור שנאמר אין כח לבנות לומר לבנים הרי אנו מוציאין לעצמינו מזונות עד שנבגור והשאר יהיה לכם אלא כל הנכסים עומדים בחזקת הבנים ונושאין ונתנין ומתעסקי' בהם ואין לבנות עליהם אלא מזונות דבר יום ביומו וכך משמע הבנות ירשו כלומר הרי כל הנכסים בחזקת הבנים ואם הי' הנכסים מועטים מזה השיעור נוטלות הבנות מזונות מעצמן עד שיבגרו והשאר יתנו לבנים ואח"כ ישאלו על הפתחים ובעינן בפ' מי שמת וכמה הם מרובים כו' אמר שמואל כל שיזונו אלו ואלו עד שיבגורו אתמר נמי כי את' רבין וכו' הר' ישעיה מטראני ז"ל:
הבנות יזונו כו' יש לפרש דלכך האריך ותני הבנות ולא קצר התנא למתני הבנים ישאלו על הפתחים בלחוד משום דמילת' בטעמא קאמר משום דהבנות יזונו בתקנת חכמים לפי שאין דרכן של בנות שישאלו על הפתחים לכך הבנים ישאלו על הפתחים ואפשר דלכך כתב רש"י הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים תקנת חכמים היא פי' הכין תקינו רבנן לפי שאין דרך הבנות לחזר על הפתחים וא"ת א"כ מאי מהדר להו אדמון בשביל שאני זכר כו' אה"נ דהכי תקין רבנן לפי שדרך הבנים לחזור על הפתחים ואין דרכן של הבנות וכדכתי' וי"ל דקא מתמה אמאי יפסידו לגמרי נימא דיזונו אלו ואלו ולא נגרע בה הזכרים כל כך ולכך כתב רש"י הפסדתי בתמיה פירוש התמיה הוא על ההפסד לגמרי וכדכתיב' כנ"ל:
אדמון אומר וכי בשביל שאני זכר הפסדתי כו'. ואע"ג דאמרינן לקמן כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני כו' ודרכינו לדקדק בכל מקום שאין דרכן של תוספות לפסוק הלכה. ועוד יש לדקדק הכא שתפסו התוס' בלשון אדמון ועיקר שקלא וטרי' דידהו במאי דקאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ונראה דקשיא להו שאין דרך התנאים לחלוק בענין כזה לו' הטע' ולא הדין לפליגו בהו וה"ל לאדמון להזכיר הדין ולא הטעם שדרך התנא לומר הדין והאמורא לפרש הטעם ובמאי דאסיקו התוספות ניחא דאדמון לאפלוגי אתא ככתוב בתוס' והביאו ראיה התוספות לדבריהם דלית הלכתא כאדמון מדאמר רב אשי אמר ר' יוחנן עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל אחין בנכסים מועטין ויש לדחות דהכי קאמר כבת אצל אחין אליבא דרבנן אבל לאו דסבירא ליה הכי ומיהו מהא דאמרי' יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים כו' היא ראיה גמורה דסתמא דתלמודא כרבנן סבירא ליה ולכן כתבו התוספות דאדמון לאו לאפלוגי אתי. ואין להקשות דדילמ' אדמון לאפלוגי אתי ורבן גמליאל קאי אעיקר מילתא אלא ה"ק רואה אני כו' דאיכא לאתמוהי קצת אבל לא דס"ל לרבן גמליאל כוותי' דהא באידך משנה קאמר נמי רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ואגופא דמלתא דאדמון קאי הלכך ע"כ אית לן למימר דאדמון גופיה לאו לאפלוגי אתא ולישנא דאדמון נמי דייקא הכין דקאמר טעמא ולא דינא וכדכתיבנא כנ"ל. והריטב"א כתב דאין פירוש התוספות נכון שאם אינו חולק מזה שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון מפני תמיהתו בלבד אלא ודאי פליג ולית הלכתא כוותיה אלא כסוגייא דפ' מי שמת ואי משום כללא דלקמן כבר אמרו דאין סומכין על הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וסוגיא דהתם עדיפא מההוא כללא ע"כ:
גמרא מאי קאמר קצת קשה מאי בעי והא שפיר קאמר בשביל שהוא זכר והוא יורש בנכסי' מן התורה הפסיד. וי"ל דמדכינה הדבר לעצמו וקאמר בשביל שאני זכר ולא קאמר בשביל שהוא זכר הפסיד אלמא דאיכא יפוי כח יתירא כשהוא הזכר מזכרים אחריני ולכך פריך מאי קאמר פי' דמה יפוי כח הוא שיש לו מכח אחרים וכן יש לדקדק מלשון רש"י שכתב וז"ל מאי קאמר אם בשביל שאני זכר הפסדתי משמע אם בשביל שאני זכר וכחי יפה הפסדתי ומהו יפוי כחו. ובמהדורא קמא כתב וז"ל מאי קאמר אדמון דאמר בשביל שאני זכר כו' ע"כ דוק ותשכח. והיינו דמשני אביי בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה כו' ורבא ס"ל דהכי קאמר בשביל שאני זכר וראוי לירש בנכסים מרובין ויפו כחי החכמים כולו האי דאמרו הבנים ירשו כו' פי' והבנות יורשות מתחתיהן למזונות וכדכתי' הפסדתי בנכסים מועטים שישאלו על הפתחים ויפסידו לגמרי דלכל הפחות נימא שיהיו כלם שוים ואביי ס"ל דלא מיקרי יפוי כח מה שהבנים יורשים דחכמים תקנו לבנות תקנה אלימתא ויפוי כחם טפי ורבא ס"ל דכיון דחזינן דבנכסים מרובים לא יפו אלא כחן של הבנים לומר דהבנות יזונו מתחת יד הבנים וכדכתי' מעתה אף בנכסים מועטים לא גריעי כח הבנים כולי האי אלא כלם שוים וכדכתיב' והא דקאמר בשביל שאני כו' פי' אני שיש לי נכסי' מרובים ויפה כחי בהם הפסדתי בנכסים מועטים ולאו דפריט לנפשיה טפי מלאחריני אלא לרמוזי הנכסים מרובים ואי הוה קאמר בשביל שהוא זכר הוה משמע דיפוי כחו משום דיור' ד"ת וזה אינו יפוי כח דכבר באו חכמים ויפו כח הבנות והלכך לא פריך מידי כנ"ל:
ה"ג אמר ליה רבא אלא מעתה מאן דאית ליה תרי בני חד עסיק באורייתא וחד לא עסיק. רש"י במהדורא קמא. ובספרינו לא גרסי' הכי אלא ה"ג אמר ליה רבא מאן דעסיק בתורה ירית מאן דלא עסיק בתורה לא ירית. ויש לפרש דהכי קאמר אטו היכי נימא דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והרי התורה לא חלקה בהכי כלל מעתה כיון דאין התמיהה אלא אמאי דשמעי' דמאן דלא עסיק בתורה לא ירית כלל הלכך לא תיקשי מההיא דפרק נערה דאיברא דעדיף כח העוסק בתורה מיהו מתמהינן דהיכי מצי למימר דהיכא דלא עסיק בתורה לא ירית כלל והתוספו' לא פירשו כן אלא התמיה הוא אמאי דאמרי' דעוסק בתורה ירית פי' היכי מחלקי' כלל בין מאן דעסיק בתורה למאן דלא עסיק דאין ליפות כח העוסק בתורה בזה כלל ולכך קשיא לה מההיא דפרק נערה דוק ותשכח כנ"ל:
מתני' והודה בקנקנים וא"ת פתח בכד וסיים בקנקן ואין לומר דכד היינו כדי יין וכדי שמן וקנקנים הייינו קנקני מים דא"כ היינו טענו חטים והודה לו בשעורי' ממש ולא מתרצא סוגיא דשמעתא בהכי כלל. וי"ל דקנקנים קרי כשהם רקים וכדים מקרו כשהם מלאים שמן וזהו שכתב רש"י והודה לו בקנקנים רקים בלא שמן ודוק כנ"ל:
ה"ג וחכמים אומרים אין זה הודאה ממין הטענה דבאותו מין שכופר לו אינו מודה לו כלל ובקנקני' דקא מודה להו בהו לא כפר ליה ולא מידי הלכך לא הויא הודאה מקצת הטענה דבעינן הודאה ממין הכפירה ושמן לחוד וקנקני' לחוד ותרי מיני נינהו. רש"י במהדורא קמא:
גמרא ש"מ לרבנן טענו חטים כו'. הקשו בתוס' דמאי פריך לרב נחמן מדרבנן הא איכא אדמון דקיימא לן כוותי' ואין לתרץ דהכי פריך דאם כן לימא הלכה כאדמון ואמאי אמרה מימרה באפי נפשיה דא"כ אמאי קאמר לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן הא לר' חייא בר אבא נמי איכא לאותובי' הכין לפסוק להדיא כרבנן ותירצו בתוספו' דמכולהו פריך דמשמע דאדמון מודה בחיטים ושעורים דמפטר' דמדלא נקט חטים ושעורים אלא נקט כדי יין ושמן דכרימון בקליפתו דמי כדבעי למימר קמן רב שימי בר אשי וקשה קצת דא"כ אמאי קאמר תלמודא ש"מ לרבנן כו' יקשה אפי' מאדמון וממילא משמע דמדרבנן נמי הויא תיובת' וי"ל דאי הוה פריך הכי הוה משנינן דבכל גוונא קא מחייב אדמון ואפילו בחטין ושעורים וכדרב נחמן אבל השתא פריך דכיון דרבנן פטרי אפילו בכדי יין אין לנו לאפושי פלוגתא בינייהו והלכך יש לנו לומר דאדמון נמי קאמר דחייב היינו בכדי יין בלחוד אבל בחטים ושעורים מודה דפטור דכל מאי דמצינן לקרב הסברות עדיף טפי ומ"ה נקט רבנן בתיובתיה כנ"ל. אבל אכתי קשיא ליה להריטב"א דלקמן הוא דחדית רב שימי טעמא דרימון בקליפתו משמע דלעיל מיהא לא אסיק אדעתין לחלוקי בהכין כלל. ותירץ הוא ז"ל לעיקר קושיין דמשמע לן השתא דלכ"ע אמרה רב נחמן והתוס' כבר תירצו בלשונ' מאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל דוק ותשכח:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ש"מ לרבנן דפטרי טענו חיטים ושעורי' והודה לו באחד מהן פטור דהיינו דומיא דטענו כדים ושמן והודה בכדים חייב דקטעין ליה חטים ושעורים בהדי הדדי כי מודה ליה בחד מינייהו הויא ליה הודאה ממין הטענה ואע"ג דלא הויא הודאה ממין הכפירה והיכא דטענו חטים והודה לו בשעורים ואע"ג דמודה מקצת הטענה הוא דחטים שוין יותר משעורי' פטור משום דבמ' שטענו לא הודה לו ולאו הודאה ממין הטענה הוא ומדרבנן דבעו במתני' הודאה ממין הכפירה הויא תיובתא לשמואל דלא בעי הודאה ממין הכפירה ע"כ משמע דפליג אשיטת התוס':
בטוענו מדה שלא הפקיד לו כדים וטען מלא עשר כדין שמן הפקדתי אצלך והלה אומר כדים הפקדת לי ולא שמן והלה לא טענו כלום מעולם הלכך כי מודה ליה בקנקנים לאו הודה ממין הטענה הוא ואהכי פטרי ליה רבנן משבועה. רש"י במהדורא קמא:
אי הכי מאי טעמא דאדמון הקשו בתוס' מאי קשיא דהא ר"ג נמי אית ליה דטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירצו דמשום דרב נחמן פסק לשם הלכה כרבנן דפטרי ואנן קי"ל הלכה כאדמון לפום כללא דלקמן מסתמא ואם כן מאי טעמא יהבי' לאדמון דלא פליג עליהו דרבנן. לשון הריטב"א ז"ל ונראה דהכי פריך מאי טעמא דאדמון דכיון דאוקמת לה בטוענו מדה אם כן טעמיה דאדמון דקאמר הואיל והודה במקצת הטענה לא ברירא ומה זו הטעם והא לא הודה במקצת הטענה כלל. ומיהו רש"י כתב לעיל במהדורא קמא דטענו חטים והודה לו בשעורים חשיב הודאה במקצת הטענה. ותלמידי רבינו יונה כתבו וא"ת מנא לן שאם טענו חטים והודה לו בשעורים ס"ל לאדמון דפטור דילמא ס"ל כרבן גמליאל דמחייב י"ל מדקאמר אדמון הואיל והודה ממין הטענה ולא אמר הואיל והודה במקצת משמע דס"ל לאדמון דלא מחייב אלא כשתבע לו שניהם והודה לו באחד מהם דאשתכח דהודה ממין הטענה אבל היכא שתבע לו דבר אחד והוא הודה לו באחר לא מחייב מפי מורי הרב נר"ו ע"כ. ובמשניות שלנו גרסי' אדמון אומר הואיל והודה במקצת הטענה מיהו הר"י מטראני גריס כגירסת רבינו יונה הואיל והודה ממין הטענה כו' והכין איתא בנוסחי עתיקי ודוק:
אמר רבא דכ"ע אדמון ורבנן יש לי בבורך בור שלתח' כד של שמן דהיו טחין אותה בסיד והיה יורד שם השמן מן הכד וזה אומר אין לך אצלי אלא כדים בכה"ג ודאי מודים כ"ע דפטור דשמן קא טעין ליה קנקנים לא טעין ליה ומה שטענו לא הודה לו או שאמר לו מלא עשרה כדי שמן יש לי אצלך במשמע ולא כדים עצמן וזה אומר כדים יש לך אצלי ולא שמן כ"ע לא פליגי דפטור. רש"י במהדורא קמא:
קנקנים לא קא טעין ליה לכך האריך וקאמר האי לישנא יתירא לומר דגריע האי מטענו חטים והודה לו בשעורים דהתם מצי למימר טענתי לו חטים ושוב היה בדעתי לטעון שעורים וזה שהודה בשעורים חשיבא מקצת הטענה וממין הטענה אבל זה שדקדק לומר מלא עשרה כדי שמן כו' הוה ליה כמאן דאמר שמן יש לי בידך ולא קנקנים ולכ"ע פטור ואפשר דאפילו רבן גמליאל דמחייב בטענו חטים והודה לו בשעורים מודה הכא דפטור והיינו דאמרי דכ"ע כו' ורש"י במ"ק נדחק לומר דכ"ע אדמון ורבנן ובמ"ב לא כ"כ אבל כתב קנקני' לא טעין ליה וכי הודה לו בקנקנים לאו הודאה היא ע"כ ודייק כדכתיבנא דו"ק:
עשרה כדים מלאי שמן יש לי בידך והודה לו זה בקנקנים כ"ע לא פליגי דחייב דהיינו כחטים ושעורים והויא ליה כהודאה ממין הטענה וכשמואל כי פליגי דאמר ליה עשרה כדי שמן סתמא דלא אמר ליה לא מלא ולא מלאים אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים וכמאן דאמר ליה כדים מלאים שמן דמי דמשמע נמי כדים ושמן והוה ליה כטוען את חברו חטים ושעורים והודה באחד דחייב ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמ' הכי משמע מלא עשר' כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וזה אומר קנקנים ולא שמן ומה שהודה לו לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו בפני ב"ד ואפילו אי הדר ופשיט ליה למילתיה ואמר קנקנים ושמן טענתי לו לא משגיחינן ביה דאמרי' ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה. רש"י במהדורא קמא:
והקשה הר' יונה דהכא קאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון מטעם יש בלשון הזה לשון קנקנים ובמסכת שבועות שמעינן ליה לר"ג דאמר דאפילו לא יהיה ממין הטענה כלל אלא שטענו חטים והודה לו בשעורים חייב ותירץ דודאי ס"ל לר"ג שאפילו לא תבעו אלא שמן לבדו והודה לו בקנקנים דחייב ומאי דאמר רואה אני את דברי אדמון לא בא לומר שבענין זה בלבד היה הוא מחייב אלא הכי קאמר בזה שחולקין אדמון וחכמים רואה אני את דברי אדמון דמחייב אבל לדידי אפילו ביותר מזה חייב שאפילו לא יהיה הודאה ממין הטענה חייב עוד תריץ דנפקא מינה לענין הודאה שאם הודה לחבירו בעשרה כדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים ולפיכך אמר רבן גמליאל רואה את דברי אדמון דאמר יש בלשון הזה לשון קנקנים לאשמועינן דינא לגבי הודאה דאע"ג דלדידיה אם לא יהיה בלשון הזה לשון קנקנים חייב דלא בעי הודאה ממין הטענה אפילו הכי פסק דיש בלשון הזה לשון קנקנים להודיענו דין א' שאם הודה לחבירו בכדי שמן חייב לתת לו השמן והקנקנים כדכתיבנא ע"כ. ועיין בהגהת אשר"י ולמאי דפרישנא לעיל דאפילו למאן דאמר טענו חטים דפטור ניחא דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים הוה ליה כאלו קאמר להדיא שמן יש לי בידך ולא קנקנים וכי הודה לו בקנקנים אפילו ר"ג דקאמר טענו חטים והודה לו בשעורים חייב הכא מודה דפטור דשניא דחטים ושעורים דלא טעין מעיקרא להדיא חטים ולא שעורים ואיכא למימר דשוב הוה טעין נמי על השעורים ושפיר מקריא מודה מקצת אי נמי לדמי השעורים אסיק שמייהו חטים דמשמע ליה מה לי חטים מה לי שעורים סוף סוף כל כך דמים הוא חייב לי ולכך הקריא שפיר ממין הטענה אפילו כי פריך להדיא חטים ולא שעורים אפילו רבן גמליאל יודה דלהכי קאמר רואה אני את דברי אדמון לאפוקי מדרבנן דאמרי דאין בלשון הזה לשון קנקנים אלא יש בלשון הזה לשון קנקנים פי' הוי כמאן דאמר שמן ולא קנקנים כנ"ל:
אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו'. לימא תהוי תיובתא דר' חייא בר אבא כו' וא"ת מה קושיא דאיהו מוקים לה מתניתין כדקס"ד מעיקרא כדאקשינן לרב נחמן דמיירי בטוענו כדים ושמן ואיהו דאמר כרבנן ולית ליה כללא כדלקמן ויש לומר שכבר נשמר מזה רש"י דאנן השתא דייק לן מתני' באוקמ' דאוקימנא לרב נחמן מדקתני הטוען את חבירו כדי שמן ולא קתני כדים מלאים שמן הריטב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן וז"ל לימא נהוי תיובתא דר' חייא פירוש משום דדייקא ממתניתין בפירוקא דפרקינן משום דלא קתני מלאים שמן ולא קתני יש לי בבורך אלמא בהא פליגי וכדפירש"י ע"כ. והשתא ניחא דלמה ליה לאקשויי מדיוקא ולומר אלא טעמא דאין בלשון הזה לשון קנקנים כו' והא בהדיא קאמר רבא דכולי עלמא היכא דאמר ליה מלא עשרה כדי שמן ותקשי לר' חייא כו' אלא ודאי לא הקשה ליה מרבא כלל אלא מדיוקא דמתניתין וכדפירש רש"י ולשון אלא טעמא כו' לא דייק שפיר אלא י"ל דהיינו לשון קושיא בכל התלמוד והכין הוא אורחיה למנקט בכמה דוכתי בתלמודא כדבעי לאקשויי אשום חד ולאו דקאי אמאי דקאמר לעיל מיניה וזהו שכתב רש"י אלא טעמא כו' לשון קשיא הוא לאותובי למאן דאמר פטור כו' כנ"ל:
נעשה כמי שטענו רמון בקליפתו פירוש ושניא חטים ושעורים דתרי מילי נינהו ולכך אם מודה באחת לא הויא הודאה ממין הכפירה ומשום הכי פטרי רבנן אבל שמן וכד חד מלתא חשיבא כרימון בקליפתו ולהכי חייב לכ"ע וא"ת אכתי תקשי אמאי לא תני במתניתין מלאים דהיינו עיקר מה דאקשינן עליה דר' חייא וכדכתיבנא לעיל. ויש לומר דהכי קאמר נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו וכי קאמר עשרה כדי שמן הויא ליה כאלו אמר מלאים ואדמון סבר שהכד והשמן הוא כרימון בקליפתו לחייב ורבנן סברי דלא דמיא דסוף סוף תרי מילי נינהו וא"ת מאי אתקיף ליה רבינא והא היינו פלוגתייהו דאדמון וחכמים ובהאי סברא פליגי. וי"ל דהכי פריך דאת קא בעי לתרוצי דלהכי לא קתני מלאים משום דדמיא לרימון בקליפתו ואין דרך מי שתובע מחבירו רמון לפרט לו רמון בקליפתו וכן כשאדם שואל רמון מחבירו אינו אומר לו רמון בקליפתו אלא רמון סתם הכי נמי בכד ושמן אכתי תקשי דלא דמי ארימון בקליפתו ואכתי תקשי דליתני מלאים ומדלא תני מלאים משמע דלא פליגי בעיקר דינא אלא במשמעותא דלישנא והדרא קושיא לדוכתין כנ"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא כמי שטענו רמון בקליפתו והודה לו בקליפה דהיינו מרמון גופיה והויא הודאה ממין הכפירה הכא נמי קנקנים כשמן גופיה דמו וחטים נינהו. לא מנטר דלא עביד למהוי אלא בקליפתו הלכך הויא קליפה כרימון גופיה אבל שמן עביד דקאי בלא קנקנים כגון בבור ולא דמו קנקנים כשמן גופיה ע"כ. פי' אי אמרי' דדמו קנקנים כשמן גופיה והויא ליה כחטים וחטים אין צריך למיתני מלאים ואי לא דמו קנקנים לשמן גופיה היה צריך למיתני מלאים וכיון דלא תני אלמא דבמשמעותא דלישנא פליג ותקשי לר' חייא כנ"ל:
אלא הכא במאי עסקינן דאמר ליה עשרה כו'. לעולם דאמר ליה סתם כדי שמן ואפילו הכי ליכא לאותובי לר' חייא דהכי הוא פלוגתייהו כגון דאמר היאך שמן לא היו דברים מעולם קנקנים נמי חמשה אית לך גבאי וחמשה לית לי גבאי אדמון סבר כמאן דטעין ליה קנקנים מלאים שמן דמי דסתם הכי משמע ואיכא בקנקנים גופייהו הודאה במקצת וכפירה במקצת והויא ליה הודאה ממין הכפירה ורבנן סברי כי טעין ליה סתם משמע דשמן טענו ולא קנקנים וליכא הכא אפילו הודאה ממין הטענה ובחטים ובשעורים ליכא למשמע מהא לא פטור ולא חיוב. רש"י במהדורא קמא:
ומגו דמשתבע אקנקנים כו'. וא"ת ולמה ליה למימר הכין דילמא דישבע דקאמר אדמון לא קאמר אלא אקנקנים וי"ל דמדקאמרי רבנן אין הודאה במקצת ממין הטענה משמע דפליגי נמי אשמן דאי לא תימא הכי לא הוה להו למימר אלא אין כאן לא הודאה ולא כפירה דלא טענו אלא שמן וההודאה במקצת והכפירה במקצת הוא בקנקנים כנ"ל וסוגיין מחלפא אסוגייא דשבועות דאקשינן לר' יוחנן מהא מתני' ואוקמה כאדמון ואיהו דאמר כרבנן משום דמוקי לה בשטענו כדים מלאים שמן וזה מן הסוגיות המתחלפות בתלמוד וקי"ל כסוגיא דהכא דהוי דוכתא דפלוגתא וכיון שכן הלכה כאדמון ואצ"ל דקי"ל כרב נחמן. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו השיטה מוחלפת מההיא דאמר בשבועות תלמוד ערוך בפיו של ר"י הא מני אדמון היא אלמא ס"ל לאדמון טענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהן חייב כדקס"ד מעיקרא והכא מפרקינן אליבא דר' יוחנן ביש בלשון הזה קנקנים פליגי ובכה"ג איכא טובא בתלמודא. וכן כתב הרא"ה וז"ל וסגיין מחלפא מההיא דשבועות דאלו הכא מפרקינן לדר' יוחנן אליבא דאדמון והתם אמרינן דר' יוחנן פליגא ואתיא דלא כאדמון וכיוצא בזה בתלמוד:
מתני' מעות נדוניא ופשט לו את הרגל כלומר אם היית תולה אותי ברגל על העץ איני נותן לך כלום. ל"א שאמר לו טול רגלי שאין לי מה שיתן לך. לישנא אחרינא כאדם שמתלוצץ בחבירו וטופח לו רגלו ואומר לו אפילו מן הטיט של תחת רגלו אינו נותן לו. רש"י במהדורא קמא. והראב"ד פירש שהלך לו והוא יותר מחוור כפי הלשון. והקשו הראשונים למה אין כופין לאב לתת מה שפסק דהא דברים הנקנין באמירה מדרב גידל וכתבו דליתיה כפירוש הראב"ד או שאין לו כדפרש"י והא בברייתא דקתני כי האי לישנא דקתני עלה אבל בקטנה כופין אותו וקס"ד דכופין לאב קאמר ורשב"ם ז"ל תירץ דההיא דרב גידל בשקדש לאלתר והיינו דקתני עמדו וקדשו ובתוספות דחו פי' דעמדו לישנא דתלמודא כדתנן עמד וגדר עמד ופרנס והיה נראה לומר דהכא כשפסק לאחר קדושין והיינו דקתני הפוסק לחתנו ולא קתני הפוסק לבתו כדנקט רב גידל אלא שק"ק דא"כ למה לא יכופו אותו חכמים דת"ק לכנוס או לפטור דהא כיון שקדש על פסק מעות כבר נתחייב לה לכנוס או לפטור וי"א כי בירושלמי אמרו דליתא לדרב גידל אלא בנשואין הראשונים והא דהכא מוקמינן לה בנשואין שניים וכל זה דוחק מדלא פרישו לה בגמ'. ויותר נראה לומר דמיירי בדליתיה או שאין לו כלישנא דפשט לו את הרגל והא דקס"ד דכי קתני כופין אותו לאב קאמר בדין הוא דהוה מצי למיפרך דכיצד כופין אותו אלא דניחא ליה למפרך דאפילו אפשר למכפייה איפכא מסתברא וכן פירש רש"י לקמן איפכא מיבעי ליה אם באת לכוף את האב איפכא מסתברא טפי לפי שהגדולה תנאה תנאי ע"כ כלומר דע"כ לאו בדוקא נקטיה ההוא לישנא כי למה כופין את האב על מה שפסקה בתו הא ודאי אפילו אפשר לנו לכופו איפכא מסתברא. הריטב"א ז"ל. והרשב"א כתב דמתניתין מיירי כשאין ב"ד יורדין לנכסיו כגון שהלך למדינת הים ואין כאן נכסים שלו אבל יש לו נכסים ב"ד יורדין לנכסיו ונותנין לזה לפי שהם דברים הנקנין באמירה ע"כ. כתבו התוספות דבירושלמי מוקי לה למתני' כשפסק במעמדה אבל לא פסק בעמדה אפילו רבנן מודו והשתא אתי שפיר הא דאמר בגמרא כופין למאן כו' ע"כ ורש"י ז"ל לא פירש כן וכדבעינן למכתב קמן בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה