כתובות כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לאו כולהו סלוק ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות ועדות עדות חזקה היא אלא לאו הכי קאמר נשיאות כפים כי עדות מה עדות ליוחסין אף נשיאות כפים ליוחסין לא עדות הבאה מכח חזקה כחזקה כי ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית אמר ליה שקרא ראשון בבית הכנסת בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול שקרא אחריו לוי והעלהו ר' אמי לכהונה על פיו ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי אמר ליה מוחזקני בזה שהוא לוי אמר ליה מה ראית אמר ליה שקרא שני בבית הכנסת בחזקת שהוא לוי או בחזקת שהוא גדול שקרא לפניו כהן והעלהו רבי יהושע בן לוי ללויה על פיו ההוא דאתא לקמיה דריש לקיש אמר ליה מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית [א"ל] שקרא ראשון בבית הכנסת א"ל ראיתיו שחילק על הגרנות אמר לו ר' אלעזר ואם אין שם גורן בטלה כהונה זימנין הוו יתבי קמיה דר' יוחנן אתא כי הא מעשה לקמיה א"ל ריש לקיש ראיתיו שחילק על הגורן א"ל ר' יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה הדר חזייה לר"א בישות אמר שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה רבי ור' חייא חד העלה בן ע"פ אביו לכהונה וחד העלה אח ע"פ אחיו ללויה תסתיים דר' העלה בן ע"פ אביו לכהונה דתניא הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה תאמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה לא תאמינו לאכול בתרומה א"ל אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה ואיני מאמינו להשיאו אשה שאין בידו להשיאו אשה תסתיים ומדרבי העלה בן ע"פ אביו לכהונה ר' חייא העלה אח ע"פ אחיו ללויה ורבי חייא מאי שנא בן דלא דקרוב הוא אצל אביו אח נמי קרוב הוא אצל אחיו
רש"י
[עריכה]
לאו כולהו סלוק - רובן נשארו בבבל דכתיב כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב):
ועדות - אם באו עדים שהוא כהן שמכירין את אביו ואת אמו:
ועדות חזקה היא - בתמיה וכי עדות חזקה קרי ליה:
עדות הבאה מכח חזקה כחזקה - העדות נקבל ונאכילו בתרומה כאילו ראינוה אנן לאותה חזקה שזה העיד:
או בחזקת שהוא גדול - כדאמרינן בעלמא (גיטין דף נט:) רב קרי בכהני ואע"ג דלאו כהן הוה:
שקרא אחריו לוי - ואי לאו כהן הוא אין לוי קורא אחריו דאמרינן במסכת גיטין (שם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ומפרשינן דאין לוי קורא במקום שאין כהן ויש מפרשים נתפרדה החבילה שבמקום שאין כהן אם רוצה ישראל לקרות לפני לוי קורא ודוקא דאין שם כהן אבל היכא דאיכא כהן לא נתפרדה החבילה ולא יקרא ישראל גדול לפני לוי והכא כהן אחר הוה התם הלכך אי לאו דהאי כהן הוה לא הוה לוי קרי אבתריה:
שקרא לפניו כהן - ואי לאו דהאי לוי הוא לא היה קורא שני אלא שלישי שנים כהנים היו קורין לפניו והוא שלישי דהכי אמרינן במסכת גיטין אם אין שם לוי קורא כהן במקומו:
ללויה - לתת לו מעשר ראשון:
ואם אין שם גורן - אם אין שם זורעי תבואה במקומו:
זימנין - פעם אחרת:
הדר - ריש לקיש:
חזייה לרבי אלעזר בישות - החזיר פניו ונסתכל ברבי אלעזר בעין רעה שהבין שמפי ר' יוחנן שמע לשון זה וכשאמר לשון זה לא אמרה בשם רבי יוחנן לפיכך לא קיבלה הימנו:
להשיאו אשה - שמא ממזר או נתין הוא:
שיש בידו להאכילו תרומה - שהרי הוא כהן והכל חולקין לו תרומה:
תוספות
[עריכה]
עדות הבאה מכח חזקה. פי' שאנו יודעין שהוא כהן מחמת הקורא אחריו שמוחזק לן שהוא לוי:
שקרא אחריו לוי. לפירוש ר"י הלוי שפירש בגיטין (נט: ושם) אם אין שם כהן נתפרדה חבילה שיקרא ישראל גדול לפני לוי יש לפרש הכא שקרא אחריו לוי קטן מישראל שקרא אחריו:
שקרא לפניו כהן. פירוש פעם אחת:
הרי שאמר בני זה וכהן הוא. מדנקט בני זה וכהן הוא משמע שאינו ידוע לנו אם הוא בנו והוא בא להעיד שהוא בנו ושהוא כהן שאינו בן גרושה דאי ידוע לנו שהוא בנו הוה ליה למינקט בני זה כהן בלא וי"ו ותימה א"כ יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במגו דאי בעי אמר אינו בנו וי"ל דאע"ג דאיכא מגו לא מהימן דלדבריו קרוב הוא כדאמרינן בהחולץ (יבמות דף מז. ושם) לדבריך כותי אתה ואין עדות לכותי ואין אדם נאמן לפסול את בנו ואע"ג דרבי קאמר בסמוך אני מאמינו להאכילו בתרומה שהרי בידו להאכילו בתרומה אלמא אע"ג דקרוב הוא לדבריו נאמן במגו התם ודאי מהימנינן ליה משום דאית ליה מגו אפי' ידעינן שהוא בנו אבל האי מגו אי הוה ידעינן שהוא בנו ליכא מגו:
נאמן להאכילו בתרומה. פירוש אע"ג דליכא אלא הוא שהוא קרוב דקסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין ואין נאמן להשיאו אשה פירוש להצטרף עם אחר להשיאו אשה כיון שהוא קרוב והשתא אתי שפיר הא דאמר ר' חייא אם אתה מאמינו יחידי להאכילו בתרומה אע"פ שהוא קרוב האמינהו עם אחר להשיאו אשה אבל אין לפרש דאין נאמן יחידי להשיאו אשה דפשיטא דאינו נאמן ובהא לא הוה אמר רבי חייא האמינהו לישא דלא מישתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין ובהא נמי אין לפרש דנאמן עם אחר להאכילו בתרומה דאי הוה צריך שני עדים בתרומה א"כ הוה סבר דמעלין מתרומה ליוחסין ואם כן היכי מכשיר קרוב כיון דאינו נאמן להשיאו אשה וא"ת כיון דסבירא ליה דאין מעלין מתרומה. ליוחסין אם כן היכי מוקמינן בהגוזל בתרא (ב"ק קיד:) ההיא דרבי דלקמן במסיח לפי תומו ונאמן בתרומה דרבנן אבל בתרומה דאורייתא לא מהימן והא לרבי כיון דס"ל דאין מעלין מתרומה ליוחסין אם כן ס"ל דמעלין מתרומה דרבנן לתרומה דאורייתא כדמשמע לעיל דכל היכא דאכיל בתרומה דרבנן אכיל נמי בתרומה דאורייתא וי"ל דהאי דמצרכינן למימר לעיל דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או איפכא היינו משום דלא תקשי למ"ד אין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין אבל רב אשי בהגוזל אפשר דסבירא ליה כמ"ד מעלין ועוד נראה דלכולי עלמא בין למאן דאמר מעלין מתרומה ליוחסין בין למאן דאמר אין מעלין מעלין מתרומת דגן תירוש ויצהר של א"י ואפי' היא דרבנן לחלה דאורייתא כיון שבזמן המקדש הויא דאורייתא אבל תרומת פירות או תרומת חו"ל אין מעלין לכ"ע אפי' לתרומת דגן תירוש ויצהר של א"י דרבנן דדוקא בתרומת א"י או חלה דאורייתא בסוריא אמר מעלין מדרבנן לדאורייתא אבל לא בבבל וההיא דהגוזל בתרא איירי בתרומת פירות או חוצה לארץ וכן מתני' דלקמן דנאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן ומוקי לה בתרומה דרבנן היינו בתרומת פירות או חוצה לארץ ולמ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אפי' מתרומת דגן תירוש ויצהר דא"י אפילו היא דרבנן מעלין דהא ר' יוסי ס"ל בפ' יוצא דופן (נדה מו:) תרומה בזמן הזה דרבנן ודוקא משום דקסבר חולקין תרומה לעבד בלא רבו הוא דאית ליה דאין מעלין הא אי הוה סבר דאין חולקין הוה מודה דמעלין והא דאמר לעיל מעיקרא אכול בתרומה דרבנן. ולבסוף אכול בתרומה דאורייתא לא מכח שהיו אוכלין בגולה קדשי הגבול אוכלין בתרומה דאורייתא אלא משום שהיו נושאים כפים בגולה שמעלין מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא אע"ג דהרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלין בגולה כו' משמע שמכח אכילה היה מתירו אין לחוש בכך ולההוא לישנא דקאמר בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול מה שלא העלם מנשיאות כפים לתרומה דאורייתא היינו משום דריע חזקייהו:
נאמן להאכילו בתרומה. הקשה ריב"ם דתנן בפרק עשרה יוחסין (קדושין דף עט: ושם) מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים וכשחזר הביא עמו בנים ומתה אשתו צריך להביא ראיה על בניו ואינו נאמן להאכילם בתרומה כדמוכח התם בגמ' דתניא התם הביא ראיה על הגדולים א"צ ראיה על הקטנים ואמר רשב"ל עלה לא שנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא והיכי קאמר רבי הכא דאב נאמן להאכילו בתרומה ותירץ דרבי תנא הוא ופליג ור"ת אומר דההיא דקדושין אתיא כר' יהודה דאמר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד וקדשי הגבול דהתם היינו לכל דבר קדושה כגון תרומה ונשיאות כפים ויוחסין והא דקאמר #התם' אבל ליוחסין לא היינו יוחסין לקורבה כגון לסקול ולשרוף על ידו כדמסיק התם ר' יוחנן אמר אף ליוחסין ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין על החזקות [א"נ הכא באשתו עמו דאין צריך להביא ראיה כדאמר התם]:
שבידו להאכילו בתרומה. תימה איך נאמין אותו על תרומה בהאי מגו הא אין בידו להאכילו אחר מיתה וא"כ אין זה מגו כמו שמצינו ביש נוחלין (ב"ב קכז:) גבי בכור ובפרק בתרא דקדושין (דף עח:) דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן אמר רבי יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור כו' למאי הלכתא אי לתת לו פי שנים אילו בעי למיתב ליה מתנה מי לא יהיב ליה לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס אלמא אי לאו קרא לא הוה נאמן לפי שאין בידו וי"ל דלא דמי דהכא כיון דנאמן להאכילו בחייו משום דבידו סברא הוא דנאמן אפילו לאחר מיתה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
צב א ב מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה י"א:
צג ג מיי' פ"כ מהל' איסורי ביאה הלכה ה':
ראשונים נוספים
א"ל רבי יוחנן ואם אין שם גורן בטלה כהונה: כלומר במקום שאין שם בית דין, שאין נשיאות כפים חזקה, ובעיירות שאין חילוק מתנות חזקה (לעיל עא).
תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי: איכא למידק, מהא דתנן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים ובא הוא ואשתו ובניו, ואמר אשה שיצתה עמי למדינת הים הרי היא זו ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואוקימנא לה בגמרא בקטנים וכרוכים אחריה, אבל גדולים אי נמי קטנים ואין כרוכים אחריה צריך להביא ראיה על הבנים. ואתמר עלה בגמרא, אמר רבי שמעון בן לקיש לא שאנו אלא בקדשי הגבול אבל ליוחסין לא, כלומר, אף בכרוכין אחריה, אלמא אף בקדשי הגבול שאינן כרוכין אחריה אינו נאמן, ואיכא למימר דר"ל כרבי חייא דאמר הכא אם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה, ורבי יוחנן כרבי. והא דאמר התם רבי יוחנן אמר אפילו ליוחסין, לאו למימרא דבין ליוחסין בין לאכילת קדשי גבול בעינן כרוכין, אלא הכי קאמר: בכרוכין אחריה אף ליוחסין סגי, אבל לקדשי הגבול אף כשאין כרוכין איהו מהימן.
אמר רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו תרומה האמינו להשיאו אשה ואם אי אתה מאמינו להשיאו אשה אל תאמינו להאכילו בתרומה: ואם תאמר, ומאי קושיא ומי לא מודה רבי חייא בעד אחד שהוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. יש לומר, דרבי חייא כרבי יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, וכשאתה מעלו לתרומה כאלו אתה מעלה אלא אכתי לא ניחא דהא טעמא דרבי חייא, משום דאב קרוב הוא אצל בנו, דהא א' מהימן כדאמרינן בסמוך, ורבי חייא מאי שנא בן דלא קרוב הוא אצל אביו, משמע דאחר מהימן, דילמא לית ליה דרבי יהודה דאמר מעלין מתרומה ליוחסין, וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתא מאי קשיא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה. ויש לומר, דהכי קאמר ליה רבי חייא: אב ודאי לאו מתורת עד אחד מהמנה ליה, דהא קרוב הוא אצל בנו, ולתרומה עד אחד כשר מיהא בעי, אלא מאי טעמא מהימנת ליה דסבירא לך דרחמנא הימניה דכתיב יכיר יכירנו לאחרים, וכשם שהוא נאמן לומר זה בני ממזר כך נאמן לומר בני זה וכהן הוא, אם כן אף להשיאו אשה האמנוהו ליה.
ואהדר ליה רבי משום מגו הוא דהימניה. הואיל ובידו הוא להאכילו בתרומה. ופירש רש"י ז"ל: הואיל ובידו ליתן לו תרומה. ואיכא למידק, דהא אין בידו להאכילו בתרומה חנם ולחלוק לו בבית הגרנות, ועכשיו בעידותו הוא מחלק לן בבית הגרנות. ועוד, הא תינח בעודו עמו אבל הלך בנו למדינת הים מאי איכא למימר, ומאי מגו איכא, ומיהו בזו יש לומר, דמכל מקום בידו להאכילו עכשיו ולהחזיקו באכילת תרומה, וכיון שהוא מאכילו עכשיו ומחזיקו בכך הוחזק לעולם, אלא דאכתי קשיא הך.
והרמב"ן נ"ר פירש שמועה זו ליישב את כולה: דהכא בלא ידע לן דבריה הוא כדקתני בני זה וכהן הוא, ומשום הכי סבירא ליה לר' דמגו דאיבעי אמר איש זה כהן הוא ומאמינים אותו להאכילו בתרומה, השתא נמי דקאמר בני הוא נאמן במגו, והיינו דקאמר הואיל ובידו להאכילו בתרומה כמעיד עליו סתם פלוני זה כהן הוא, אבל אינו נאמן להשיאו אשה דאפילו שתק ולא גלה לנו שהוא בנו לא היה נאמן עליו להשיאו אשה, ואפילו לכשיצטרף עם אחר אינו נאמן, דלעולם קאמר דאינו נאמן להשיאו אשה, ורבי חייא השיב כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, מתוך כך אל תאמינו להאכילו אף בתרומה, ואהדר ליה רבי דאני מאמינו להאכילו בתרומה משום מגו כדאמרן דהעדאת עד אחד אינה מתורת עדות גמורה, אלא כל שאנו מכירין ומדמין שהוא אמת, אבל אין בידו להשיאו אשה דכיון דשנים בעינא, אלמא עדות גמורה בעינא ואין תורת עדות משום נאמנות כדאמרינן בבבא בתרא (קנט, א) אטו משה ואהרן משום דלא מהימנו אלא גזירת הכתוב, והילכך כאן אינו נאמן אף בצירוף אחר, אף על גב דאיכא האי מגו, דרחמנא פסליה.
והכי מוכח בירושלמי דגרסינן התם (בפרקין ה"ז, ע"ש) חד בר נש אתא לגבי רבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן, אמר ליה רבי חייא רובה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן וכו', אמר רבי אבין כן אמר ליה אם מאמינו את שהוא בנו תאמינו שהוא כהן אם אי את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו, כלומר, נאמין את האב משום מגו כאילו הוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו בנו הוא, אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא, כלומר, מכיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, זה מוכיח כמו שפירש. אלא שבירושלמי הפכו הסברות דברי ר' דגמרין בשם ר' חייא ודר' חייא בשם ר'.
והשתא דאתית להכי ההיא דפרק עשרה יוחסין (קידושין עט, ב), דאוקימנא בכרוכין אחריה ולקדשי הגבול, בדאיכא סהדי דבריה הוא, הילכך הוא אינו נאמן עליהם, שהוא בן כשרה עד שיביא ראיה או בקטנים וכרוכין אחריה.
בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול: פירוש לפי שלא היה שם כהן או שהיה כהן עם הארץ שהגדול בתורה קודם כדאיתא במסכת מגילה וכדאמר רב קרי בכהני אמר לי' בחזקת שהוא כהן שקרא אחריו לוי פירוש דאמרינן בגיטין ואם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופירש"י ז"ל שאין לוי קורא כלל ואתי' הא דהכא שפיר. ורשב"ם ז"ל פירש שאין לוי קורא שני אלא שלישי או ראשון או בשאר מקומות לפי מעלתו ולהאי פירוש נמי אתי' שמעתין שפיר אבל יש שפירש נתפרדה חבילה שתקנו חכמים שיהי' לוי קורא שני לעולם אע"פ שאין חשוב כישראל ואין קורא אלא לפי מה שראוי במעלתו וגם אם ראוי ליקרא שני קורא שני ולאותו פירוש יש לדחוק כאן דה"ק שקרא אחריו לוי בחזקת שהוא לוי שהכיר בו שהיה ישראל אחריו חשוב ממנו ובס"ד הארכתי בזה במסכת גיטין ושם כתבתי דעת מורי ז"ל שרשאי לקרו' כהן או לוי בכל מקום שירצה ובלבד שיאמר אע"פ שהוא כהן או אע"פ שהוא לוי ולא חיישינן לנכנסין שלא שמעו דאינהו משאל שאילי ואמרי להו ולפ"ז הא דגרסינן בתוספ' עיר שכולה כהנים שאין יודעים לקרות בתורה אלא הכהן שקורא הכהן ז' פעמים י"ל שזהו מנהגם שלא היה קורין איש בשמו וכדמוכח נמי בשמעתין ולפי מנהגם יכולין לקרא כהן אחר כהן כשאמרו לכל אח' אע"פ שהוא כהן וכן היה עושה ז"ל כשהיה שם שני כהנים חתנים וכן היה נוהג בעצמו לקרא בתורה ג' או בשאר מקומות והש"צ קורא אע"פ שהוא לוי:
ואם אין שם גורן בטלה כהונה: פירוש במקום שאין ב"ד שאין נשיאת כפים חזקה בעיירות שאין חילוק מתנות חזקה אם אין שם גורן בטלה כהונה:
שמעת מיניה מילי דבר נפחא ולא אמרי' לי' משמי': פירוש שאלו אמר משמי' הייתי מקבלו ולא הייתי עושה טענה בדב' ור"א בר שילא אמר משמי' דר"מ משום שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך שהכל יודעים שהיה תלמידו של ר' יוחנן וכדאמרינן ביבמות יהושע היה יושב ודורש והכל יודעים שהיה תורתו של משה ושמעינן משמעתין שאין לקרוא לאדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיהא מביא ראיה שאלו היה נאמן בלא ראיה היאך מעלין חזקה זו להאכילו בתרומה כפירוש רש"י ז"ל אלא ודאי כדאמרינן ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה דומיא דתרומה דכשם שאין מעלין מתרומה לייחסין כך אין מעלין בזה ובנשיאת כפים הוא דאפלגו אבל בהא כ"ע מודו:
דתניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן הוא להאכילו בתרומה ואין נאמן להשיאו אשה : פי' רש"י ז"ל להשיאו אשה שמא ממזר או נתין הוא ולא נהירא שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל אלא שהנכון כדפירש ר"ת ז"ל דלענין יוחסין קאמר להשיאו אשה בבדיקה וכדכתבינן לעיל:
אמר לו ר' חייא אם אתה מאמינו לאכול בתרומה וכו': פירש רש"י ז"ל שיש בידו ליתן תרומה והקשו שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות ועכשיו מחלקין ומפקינן משאר כהנים ועוד דהניחו בעודו עמו אבל אי הוא אז הולך למדינת הים מאי איכא למימר ומאי מגו איכא ויש דוחין בזו דכיון דהוחזק עכשיו בעוד שזה נאמן עליו במגו הא הוחזק לעולם ומיהו אכתי קשה אידך דשמעתין נמי קשה לן טובא האיך אמר ליה רב לר' חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד וליוחסין בעינן ב' דא"ל רב חייא כר"י ס"ל דמעלין מתרומה ליוחסין הא ליתא דהיכא שביק רבנן ואמר כר"י ועוד אי כר"י וארבנן פליג איהו ור' הוה ליה לפרושי ועוד דבסמוך מוכח משום קורבה פסיל ליה ר' חייא כדפרכינן:
ורב חייא מ"ש (אב) [בן] דלא אב קרוב הוא וכו': דאלמא בעד אחד דעלמא מודה ר' חייא דסגי לתרומה והדר' קושיא לדוכתיה ויש מתרצין דרב חייא ה"ק ליה כיון שאתה מאמינו אע"פ שהוא קרוב אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לן דרחמנ' הימנוה דכתיב כי יכיר יכירנו לאחרים כשם שנאמן הוא לומר ממזר אני כך נאמן לומר שהוא כהן וא"כ אף להשיאו יש לך להאמינו מטעם זה ומהדר ליה משום מגו הוא דמהימן משום שבידו להאכילו בתרומה תו (קמ"ל) [ק"ל] אשמעתין בהא דתניא בפרק עשרה יוחסין אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה אין צריכין להביא ראייה על הבנים ואוקימנא בכרוכין אחרי' וכדאמרי' עלה ואמר ר"י ל"ש אלא בקדשי גבול אבל ליוחסין לא וש"מ דאפי' להאכילו בתרומה צריך ראייה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחרי' ויש דוחק דריש לקיש כרבי חייא סבירא ליה והא דרבי יוחנן והתם אפילו ליוחסין דאי לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן וסבר לה כרבי יוחנן ויש דוחק עוד דההיא ודאי פליגי אדרבי ומיהו רבי תנא הוא ופליג והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמעתין ליישב כל מה שהיה קושיא דסוגיא דהכא כשלא נודע לנו עד עכשיו שהוא בנו וכדקתני בני זה וכהן הוא ואלו היה רוצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר כהן הוא מעלי' הלכך כשאומר בני זה וכהן הוא יש להאמינו כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר על זה אמר רבי נאמן הוא לבדו להאכילו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין אפילו כשיש אחד עמו להצטרף מן השוק ואמר ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדה למה אין אתה מאמינו ליוחסין וא"ל רבי אני מאמינו להאכילו בתרומה מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אלו לא אמר שהוא בנו ואיני מאמינו ליוחסין לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו כלומר לענין יוחסין כיון דבעינן ב' עדים אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדים משום מגו וכדאמרינן בפרק בתרא אטו משה ואהרן משום דלא מהימנא גזירת הכתוב הלכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן אע"ג דאיכא האי מגו דרחמנא פסלי' אבל לענין תרומה שהאמינו תורה עד אחד אין זו מדין עדות ממש אלא מדין תורה וכשם שהאמינו המסיח לפי תומו הלכך שייך ביה מגו והשתא ל"ק סוגיא דבפרק י' יוחסין דהתם קודם לכן היו מחזיקים בו שהם בניו ואין לו מגו כדקתני זו האשה ואלו בניה ואלו בניהם לא קתני דהא מקמי הכי ידעינן שהם בניו ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם אחר שנולדו בכאן ולא הוחזקו בכשירות אצלינו שאלו במי שנותן כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה לית לן למיחש למידי ולפי' יש ראייה בירושלמי דגרסינן התם חד בר נש אתא לגבי רבי ואמר ליה זה בני וכהן הוא אמר לו בנך הוא אלא שאינו כהן אמרלו רב חייא אם מאמינו אתה שהוא בנו מאמינו תאמינו אתה שהוא כהן אם אי אתה שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה בה חוק עדות ויהיה נאמן עליו כלומר שנאמין את אב משום מגו דהא כי בעי אמר רחוק אני ויהיה נאמן אמר לו בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה כלומר כיון שאמר שהוא בנו שוב אינו נאמן במגו עליו וזה מוכח בפ' זה אלא בירושלמי הפכו' הסברות דברי דגמרין רבי לר"ח ור"ח לרבי:
ת"ש חזקה לכהונה נשיאות כפים וחילוק גרנות ועדות. פי' המורה אם באו עדים ואומרים שהוא כהן וכגון שמכירים את אביו ואת אמו ועדות חזקה הוא בתמיה ה"ק עדות הבא מכח חזקה כחזקה. פי' כההוא דאתא לקמיה דר"א אמר מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית א"ל שקרא ראשון בבה"כ א"ל בחזקת שהוא כהן או בחזקת שהוא גדול פי' בחכמה כדאמרינן בעלמא רב קרי בכהני ואע"ג דלא הוה כהן א"ל שקרא אחריו לוי פי' דאי לאו דכהן הוא אין לוי קורא אחריו ואמרינן בהניזקין אין שם כהן נתפרדה החבילה כלומר איבד לוי את זכותו והעלהו ר"א לכהונה ע"פ:
ההוא דאתא לקמיה דר"ל א"ל מוחזקני בזה שהוא כהן א"ל מה ראית [א"ל] שקרא ראשון בבה"כ. א"ל ראית שחלק על הגורן א"ל ר"א ואם אין שם גורן בטלה הכהונה. פי' המורה אם אין זורעים במקומו. (אר"י) תניא הרי שבא ואמר בני זה כהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי א"ל ר"ח אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו להשיאו אשה. ואם אינך מאמינו להשיאו אשה אל תאמינהו להאכילו בתרומה. א"ל רבי אני מאמינו להאכילו תרומה שכן בידו להאכילו תרומה. ואיני מאמינו להשיאו אשה שכן אין בידו להשיאו אשה:
וזה לשון הרא"ש ז"ל: שקרא אחריו לוי — לפירוש ר"י שפירש בגיטין: נתפרדה חבילה ולא יקרא בתורת לוי, יש לפרש שקרא אחריו לוי, כלומר שניכר שבתורת לוויות קרא, כגון שקרא לפני ישראל הגדול ממנו; ואילו קרא הראשון תחילה מחמת גדולתו, גם השלישי שהוא גדול מן השני היה קורא לפניו.
בני זה וכהן הוא — משמע שאין אנו מכירין בו שהוא בנו, והוא בא להעיד עליו שהוא בנו, והוא כהן ולא בן גרושה. דאי ביודעים שהוא בנו, אם כן הוה ליה למימר: בני זה כהן הוא, בלא וי"ו. ותימא, אם כן יהא נאמן לכולי עלמא לתרומה וליוחסין במיגו דאי בעי אמר אינו בני. וכי תימא לא מהימנין ליה במיגו, כיון שלפי דבריו קרוב הוא, כעין שמצינו בהחולץ דאמר ליה: לדבריך ע"ג אתה, נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך? לא היא, דעל כרחך נאמן במיגו, דהא בסמוך קאמר: מאמינו אף להאכילו בתרומה, שבידו להאכילו תרומה. ויש לומר דבהאי מיגו דבסמוך מהימנין ליה, משום דאפילו יודעין שהוא בנו מכל מקום איכא מיגו; אבל האי מיגו, אי הוה ידעינן שהוא בנו, מאי מיגו איכא? עוד יש לומר דאין זה מיגו טוב, שאינו רוצה להעביר ממנו נחלתו.
נאמן להאכילהו בתרומה — אפילו ליכא אלא הוא. ואף על פי שהוא קרוב, דסבר רבי אין מעלין מתרומה ליוחסין. ואינו נאמן להשיאו אשה – פירוש, להצטרף עם אחר, מפני שהוא קרוב. אבל אין לפרש: ואין נאמן להשיאו אשה מפני שהוא יחיד; דאטו בהא לימא רבי חייא: האמינו להשיאו אשה? ביחיד קרוב לא משתמיט שום תנא דלימא עד אחד כשר ליוחסין. וליכא נמי לפרושי נאמן להאכילו בתרומה עם אחר; דאי הוה מצריך רבי שני עדים לתרומה, אלמא הוה סבר מעלין מתרומה ליוחסין, אם כן לא יכשיר קרוב לתרומה, הואיל ואינו מאמינו להשיאו אשה. ולרבנן דאמרי: כל משפחות בחזקת כשרות הן, מיירי נמי הכא דנפק עליה קלא.
נאמן להאכילו בתרומה — הקשה ר' יצחק בן ה"ר מאיר: הא משנה שלימה היא בעשרה יוחסין: מי שיצא למדינת הים, וכשחזר הביא עמו בנים, ומתה אשתו, צריך להביא ראיה על הבנים ואינו נאמן אפילו להאכילן תרומה, כדמוכח בגמרא דהתם, דתניא: הביא ראיה על הגדולים אין צריך להביא ראיה על הקטנים. ואמר ריש לקיש עלה: לא שנו אלא בקדשי הגבול, אבל ליוחסין לא. והיכי אמר רבי הכא דאף נאמן על בנו להאכילו בתרומה? ותירץ, דהאי משנה אתיא דלא כרבי דהכא.
- ואומר רבינו תם, דאין זה מחלוקת חדש, דההיא דקידושין אתיא כרבי יהודה, דאמר מעלין מתרומה ליוחסין. וקדשי הגבול דהתם, היינו כל דבר קדושה, כגון תרומה ונשיאות כפים ולהעלותו ליוחסין. והאי דקאמר: אבל ליוחסין לא, היינו לענין קורבא וליהרג זה על זה, כדמסיק רבי יוחנן התם: אף ליוחסין, ואזדא ר' יוחנן לטעמיה, דאמר ר' יוחנן: סוקלין על החזקה.
שבידו להאכילו תרומה — תימה, מאי מיגו איכא הכא? הרי אין בידו להאכילו בתרומה אחרי מותו. וכהאי גוונא אמרינן גבי בכור בפרק יש נוחלין, ובפרק האומר בקידושין, תניא: יכיר יכירנו לאחרים. מכאן אמר ר' יהודה: נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'; למאי הלכתא? לתת לו פי שנים. אי בעי למיתבא ליה מתנה, מי לא מצי יהיב ליה? ומשני: לא צריכא, בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן. ועוד, דאפילו מחיים אין זה מיגו טוב, שאם יוליכנו לגורן ויצוה ליתן לו חלקו, הרי יפסיד; והשתא שאומר שהוא כהן, נוטל כל אחד חלקו. ואין לפרש שיאכלו בתרומה בשעה שהעיד, שהיה יכול לומר אינו בני וכהן הוא; אם כן להשיאו אשה נמי נימא הכי.
- ותירץ ה"ר משה בר נחמן, שכיון שבידו להאכילו בתרומה, דאי בעי אמר: כהן הוא ואינו בני, והיה אוכל על פיו לבדו, ואין זה עדות גמורה כשאר עדות; הלכך אנו מאמינים אותו להאכילו בתרומה, דאי בעי אמר: כהן הוא ואינו בני, והיה אוכל על פיו לבדו. ואין בידו להשיאו אשה, דאי נמי אמר הכי אינו נאמן אלא אם כן יצטרף אחר עמו, וכיון דבעינן שנים – אלמא עדות גמורה היא, ואין תורת עדות משום נאמנות, כדאמרינן בבבא בתרא: אטו משה ואהרן משום דלא מהימני? אלא גזרת הכתוב הוא. הלכך אף על גב דאיכא מיגו – פסול, משום דרחמנא פסליה. ועוד, דאם יצטרף אחר עמו, ליכא מיגו, דאם אמר: לאו בני הוא, העד מכחישו.
- והכי מוכח בירושלמי, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לקמיה דרבי. אמר לו: בני זה וכהן הוא. אמר לו: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר לו רבי חייא: אם מאמינו אתה שהוא בנו, מאמינו אתה שהוא כהן; ואם אין אתה מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. כלומר, שאין יודעין שהוא בנו, נאמינו במיגו ויעשה כמו שהוא רחוק, דאי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן. אמר לו: בנו הוא, אלא שאני אומר שהוא בן גרושה או בן חלוצה. כלומר: להשיאו אשה אינו נאמן, משום דבעינן עדות, ואינו נאמן על בנו:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: שקרא אחריו לוי — במסכת גיטין בפרק הניזקין (דף נט:) אמרינן: אין שם כהן נתפרדה חבילה. ויש שפירשו שאין לוי קורא כלל, ולפי זה עולה זו יפה, דכיון דקרא לוי כאן הרי זו ראיה שקרא כאן כהן.
ההוא דאתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי וכו' עד ללוי על פיו. רבי ורבי חייא חד העלה בן על פי כו' עד הרי שבא ואמר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה דברי רבי — קשיא לן, דהא תנן התם במסכת קידושין: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים. ואיתמר עלה בהדיא דאפילו לענין קדשי הגבול תנן דלא מהימן. ואיכא דאמרי, רבי תנא הוא ופליג. ורבינו נ"ר תירץ דההיא דבמוחזק לן בהנהו דהוו בניה, וכיון דכן, תו לא מהימן עלייהו. אבל הכא כגון דלא ידעינן ליה, ומיגו דאי בעי אמר: לאו בני הוא, ויכול להעיד עליו להאכילו בתרומה, השתא נמי דאמר: בני הוא וכהן הוא, נאמן. ורבי חייא סבר, כיון דקא מודה דבנו הוא, שוב אינו נאמן להעיד עליו. ורבי סבר שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, וכדאמרינן בשבוי דמהימנא. ורבי חייא סבר דלא דמי, דשאני התם דשתיקותא מתירתא.
- ומיהו תמיהא לן הא דקאמר ר' חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה; מאי קאמר? וכי לא שמיעא ליה הא דלעיל, דבין לרבנן בין לרבי יהודה עד אחד אינו נאמן להשיאו אשה? ויש אומרים דרבי חייא פליג, דקסבר דעד אחד נאמן אף להשיאו אשה, אבל כאן אינו נאמן לפי שהודה שהוא בנו. ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה, שבידו להאכילו בתרומה, ואין אני מאמינו להשיאו אשה. פירש רש"י ז"ל: שבידו להאכילו בתרומה, שהרי זה היה כהן ונותנין לו תרומה, וכיון שכן הרי הוא יכול להאכילו. ואינו נכון, דלאו מיגו מעליא הוא; דהא תינח היכא דאיתיה, אבל כי מת או אזיל ליה למדינת הים מאי איכא למימר?
- ואפשר לפרש, שבידו להאכילו בתרומה, כלומר שאילו רצה לא היה מודה שהוא בנו והיה מעיד עליו שהוא כהן, ונאמן להאכילו בתרומה שהרי מעלין לתרומה על פי עד אחד. ואינו נאמן להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה, שאפילו אינו אלא כעד אחד דעלמא אינו נאמן ליוחסין. ואינו נראה דפלוגתייהו בהא, דמר סבר דעד אחד נאמן ליוחסין ומר סבר דלא מהימן.
- ונראה לפרש דרבי הכי קאמר מעיקרא: נאמן להאכילו בתרומה, כעד אחד דעלמא; ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו בצירוף עד אחד, דהוו להו תרי. והיינו דקשיא ליה לרבי חייא, כיון דבתרומה מהימן לך כעד אחד דעלמא, להשיאו אשה נמי ליהוי כעד דעלמא, ואם איכא אחרינא בהדיה ניהמניה. ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה שבידו להאכילו בתרומה; כלומר, שאילו היה רוצה לא היה מודה שהוא בנו, ומעיד עליו שהוא כהן, ונאמן, וכיון דכן, השתא נמי מהימן במיגו. ואינו נאמן לענין להשיאו אשה, שאין בידו להשיאו אשה על פיו אפילו הוא רחוק, בלא צירוף אחר; וכיון שכן, הרי זה עדות גמור ואין קרוב נאמן.
- ובירושלמי מפורש זה הטעם שכתבנו, במה שאמרו שבידו להאכילו בתרומה. וכך אמרו שם: חד בר נש אתא לגבי רבי, אמר ליה: בני הוא זה וכהן הוא. אמר ליה: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא: רבי, אם מאמינו את שהוא בנו, האמינו שהוא כהן,
ואם אין את מאמינו שהוא (בנו) [כהן], אל תאמינו שהוא (כהן) [בנו], ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. אמר ליה: בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה או בן חלוצה הוא. הרי זו מפורש בדברי רבי חייא שאמר: ויעשה בהרחק עדות, כלומר: יהא נאמן מתוך שאם רצה היה נעשה בהרחק עדות, שלא היה מודה שהוא קרובו והיה נאמן להעלותו על פיו. והשיבו שכיון שהודה שהוא בנו, שוב אינו נאמן להעיד עליו. וזהו כמו שפירשנו, אלא שמוחלפת שם השיטה מדרבי לר' חייא. רבינו נ"ר.
- והא דאמרינן הכא, דאף על גב דקיימא לן דהוי בנו חיישינן שהוא בן גרושה או בן חלוצה, כדאמרינן נמי: החולק תרומה עם אחיו הכהנים בבית דין אינה חזקה, הני מילי היכא דליתא לאתתא הכא, כי ההיא דקידושין דאמרינן: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה צריך להביא ראיה על האשה ועל הבנים, דלא קים לן בההיא איתתא כלל. אבל היכא דאיתיה הכא, דידעינן לה מעיקרא, מיהו לא היה קים לן בה אי כשרה היא או פסולה, מסתמא מוקמינן לה בחזקת כשרה, דאלו הות פסולה מסתמא קלא הוה לה למילתא. והיינו דאמרינן: כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפיק עליה קלא, טעמא דנפיק עליה קלא הא לאו הכי מוקמינן לה בחזקת כשרות:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: שמעת מילי דבר נפחא ולא אמר לי משמיה? פירוש, שאילו אמר לי משמיה הייתי מקבלו ולא הייתי טועה בדבר; עכשו נראה שלא אמר משמו של רבי יצחק, מפני שכיון שהיה תלמידו מובהק לא היה צריך לכך, כי הכל יודעים שהיה תורתו של רבי יצחק. וכההיא דאמר ביבמות (דף צו:): יהושע יושב ודורש, והכל יודעים שהיא תורה של משה. ושמעינן משמעתין שאין לקרוא אדם בתורת כהן או בתורת לוי עד שיביא ראיה, שאילו היה הוא נאמן בכך בלא ראיה, היאך מעלין אותו לכהונה בחזקה זו להאכילו בתרומה, כדפרישית? אלא ודאי כדאמרינן. ומיהו מסתברא דבעד אחד סגי ליה, דומיא דתרומה, שכשם שאין מעלין מתרומה ליוחסין כך אין מעלין בזה. ובנשיאות כפים הוא דאפליגו, אבל בהא כולי עלמא מודו, דתניא: הרי שבא ואמר: בני זה וכהן הוא, נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. פירש רש"י: להשיאו אשה, שמא ממזר או נתין הוא. ולא נהירא, שכל ישראל בחזקת כשרים לענין פסולי קהל, אלא הנכון כדפירש רבינו תם ז"ל, דלעניין יוחסין קאמר, ולהשיאו אשה בבדיקה וכדכתיבנא לעיל:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: הרי שבא ואמר: בני זה וכהן הוא, נאמן להאכילו בתרומה — איכא למידק אהא, דהא תנן בפרק עשרה יוחסין (דף עט:): מי שיצא הוא ואשתו למדינת הים, ובא הוא ואשתו ובניו ואמר: אשה שיצאת עמי למדינת הים הרי היא ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה לא על האשה ולא על הבנים. ואמרינן עלה בגמרא: בכרוכין אחריה או בקטנים; אבל כשאינן כרוכין אחריה או בגדולים לא מהימן. וקתני סיפא: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, צריך להביא ראיה על האשה והבנים; אלמא איהו לא מהימן. ואמרינן עלה בגמרא: לא שנו אלא בקדשי גבול, אבל ביוחסין לא; אלמא מתניתין בקדשי הגבול, ואפילו הכי איהו לא מהימן דקרוב הוא אצל בנו. איכא מאן דאמר, רבי תנא הוא ופליג.
- ולי נראה, דהתם כגון דידעי בסהדי דבריה הוא, הלכך לא מהימן, דקרוב הוא אצל בנו. והכא במאי עסקינן? דלא ידיע לן דבריה הוא, כדקתני: בני זה וכהן הוא, ומהימן מיגו דאי בעי אמר כהן הוא סתם דמהימן, דהא לא ידיע לן דבריה הוא. הדין היא סברא דרבי. ודרבי חייא סבירא ליה, כיון דמודה דבריה הוא לא מהימן, ואפילו במיגו דאי בעי אמר לאו בריה הוא, דרחמנא פסליה כדאמרינן לעיל: אטו משה ואהרן דלא מהימני? אלא דרחמנא פסלינהו. ורבי סבר, הכא דומיא שהפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא. ורבי חייא סבר, לא דמי, דאילו התם אי נמי שתקה כשרה לכהונה; אבל הכא, כיון דאילו שתיק לאו בחזקת כהן הוא, לא מהימן, דליכא גבי עדות מיגו כי האי גוונא.
- ואיכא למידק נמי, ר' חייא מאי קשה ליה: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינהו [וכו']? מי לא מודה רבי חייא בעד אחד דעלמא, שנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה, כדאיתא לעיל בברייתא? ואפילו רבי יהודה לא פליג התם אלא היכא דאיכא למיחש לגומלין, אבל היכא דליכא למיחש לגומלין לא. ואיכא לדחוקי ולמימר, דרבי חייא בכל עד דעלמא נמי סבר שנאמן להשיאו אשה, הילכך אי מהימן, ליהמניה בכל מילי. וטעמא דרבי גופיה, שכן בידו להאכילו בתרומה.
קשיא לן לפירוש רש"י, דאף על גב דאיהו כהן ומצי למיתן ליה, אנן היכי יהבינן ליה ומחזקינן בכהן? ותו, איהו מצי למיתן ליה תרומה; אילו אזיל למדינת הים, אי נמי לכי מיית, אכיל בתרומה? הא ליכא מיגו. לפיכך נראה לי דהכי קאמר: ואינו נאמן להשיאו אשה אפילו שיצטרף עם אחר וישיאוהו שניהם. ורבי חייא השיב: כשם שאי אתה מאמינו להצטרף עם אחר אף על גב דאיכא מיגו, כך לא תאמינו להיות בעד אחד להאכילו בתרומה. ואמר לו רבי, שאינו דומה מאמינו להאכילו בתרומה, שכן בידו להאכילו בתרומה, דאי בעי הוה אמר: כהן הוא ואינו בנו, והיה אוכל על פיו לבדו. ואין זו עדות גמורה ואין בידו להשיאו אשה, דאי נמי אמר הכי אינו נאמן להשיאו אשה אלא אם מצטרף עמו אחר; וכיון דעדות בעינן, אף על גב דאיכא האי מיגו – פסול, דרחמנא פסליה. ועוד, דגבי עדים ליכא מיגו, דלא מצי למימר לאו בני הוא, דעבידא מילתא לאיגלויי.
- ומן הירושלמי למדתיה, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לקמיה דרבי, אמר ליה: בני הוא זה וכהן הוא. אמר ליה: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר ליה רבי חייא וכו'. אמר רבי אבא, קאמר ליה: אם מאמינו את שהוא בנו, מאמינו שהוא כהן; אם אי את מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה כהרחק עדות ונאמן עליו. פירוש, כיון שאין לך עדים שהוא בנו, יעשה כמי שהוא רחוק, דהא אי בעי אמר רחוק אני ויהא נאמן עליו. אלא בנו הוא אלא שאני אומר בן גרושה ובן חלוצה הוא. פירוש, מכיון שהוא בנו שוב אינו נאמן עליו, והיינו סבריה דרבי חייא דגמרא דידן, ובני מערבא איפכא תנו; מכל מקום ראיה היא לדברינו. ע"כ:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אמר לו רבי חייא אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה וכו' עד בידו להאכילו בתרומה — פירש רש"י ז"ל, שהאי יש בידו ליתן לו תרומה. והקשו עליו, שהרי אין בידו לחלוק לו תרומה בבית הגרנות, ועכשיו מחלקין לו ומפקיעין לשאר הכהנים. ועוד, הניחא בעודו עמו, אבל אם מת הוא או הלך למדינת הים, מאי איכא למימר ומאי מיגו איכא? ויש דוחין בזו, דכיון דהוחזק עכשו בעוד שזה נאמן עליו במיגו, הוחזק לעולם. ומיהו אכתי קשיא אידך.
- ואשמעתין נמי קשה לן טובא, היאך אמר לו ר' חייא לרבי: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה האמינו להשיאו אשה? וכי לא היה יודע ר' חייא דלתרומה סגי בחד, וליוחסין בעינן תרי? וכי תימא דר' חייא כר' יהודה סבירא ליה דמעלין מתרומה ליוחסין, הא ליתא, דהיכי שביק רבנן ואמר כרבי יהודה? ועוד, דאי בדרבי יהודה ורבנן פליגי איהו ורבי, הוו [להו] לפרושי. ועוד דבסמוך מוכח משום דקורבא הוא דפסיל ליה רבי חייא, כדפרכינן: ור' חייא מאי שנא אב דלא? דאב קרוב וכו', דאלמא בעד אחד בעלמא מודה רבי חייא דסגי לתרומה, והדרא קושיא לדוכתא.
- ויש מתרצים בזה, דרבי חייא הכי אמר ליה: כיון שאתה מאמינו אף על פי שהוא קרוב, אין אתה בא בזה מדין עדות אלא משום דסבירא לך דרחמנא הימניה, דכתיב: "יכיר", יכירנו לאחרים; וכשם שנאמן לומר שהוא ממזר, כך נאמן לומר שהוא כהן. ואם כן, אף להשיאו אשה יש לך להאמינו מטעם זה. ואהדר ליה רבי, דמשום מיגו הוא דהימניה מתוך שבידו להאכילו בתרומה.
- תו קשיא לן אשמעתין מהא דתניא בפרק עשרה יוחסין: אשה נשאתי במדינת הים ואלו בניה, אין צריך להביא ראיה על הבנים, ואוקימנא בכרוכין אחריה. ואמרינן עלה, אמר ריש לקיש: לא שנו אלא בקדשי הגבול, אבל ליוחסין לא, ושמע מינה דאפילו להאכילו בתרומה צריך להביא ראיה על האשה וגם על הבנים כשאין כרוכין אחריה. ויש דוחין, דריש לקיש כר' חייא סבירא ליה. והא דאמר רבי יוחנן התם אפילו ליוחסין, הכי קאמר, דבכרוכין מהני אפילו ליוחסין, דאילו לתרומה אף כשאין כרוכין הוא נאמן, וסבר ליה ר' יוחנן כרבי.
- ויש דוחין עוד, דההיא ודאי פליגא אדרבי, ומיהו רבי תנא הוא ופליג. והרבה פנים אחרים נאמרו בתירוץ קושיא זו.
- אבל הנכון מה שפירש רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בשמועתינו ליישב כל מה שהקשינו, דסוגיין דהכא כשלא נודע לנו עד עכשו שהיה בנו, וכדקתני: בני זה וכהן הוא, ואילו רצה היה שותק מלומר שהוא בנו והיה אומר: כהן הוא, ומעלין אותו לתרומה. הילכך כשאומר: בני זה וכהן הוא, יש לנו מיגו להאמינו, כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועל זה אמר רבי: נאמן הוא לבדו להאמינו בתרומה ואינו נאמן ליוחסין, אפילו כשיש אחר מן השוק להצטרף עמו; ואמר לו רבי חייא: אם אתה מאמינו להאכילו בתרומה לבדו, למה אין אתה מאמינו ליוחסין בצירוף? ואמר לו רבי: אני מאמינו להאכילו בתרומה, מפני שבידו להאכילו בתרומה ושיחלקו לו בגורן אילו לא אמר שהוא בנו; ואיני מאמינו ליוחסין, לפי שאין בידו להשיאו אשה לבדו, כלומר דלעניין יוחסין, כיון דבעינן שני עדים, אלמא עדות גמורה בעינן ואין תורת עדות משום מיגו, וכדאמרינן בבבא בתרא: אטו משה ואהרן משום דלא מהימני? אלא גזרת הכתוב; הילכך אף בצירוף אחר עמו אינו נאמן, אף על גב דאיכא האי מיגו, דרחמנא פסליה. אבל לעניין תרומה שהאמינה בו תורה עד אחד, אין זו מדין עדות ממש אלא מדין בירור, וכשם שהאמינו בו מסיח לפי תומו שייך ביה מיגו. והשתא לא קשיא סוגיא דפרק עשרה יוחסין, דהתם קודם לכן היו מוחזקים בו שהם בניו ואין לו מיגו, וכדקתני: זו האשה ואלו בניה, ואלו בניהם לא קתני, דהא מקמי הכי יודעין שהן בניו, ולפיכך אינו נאמן עליהם וצריך להביא ראיה עליהם, אחר שלא נולדו בכאן ולא הוחזקו בכשרות אצלנו. שאילו במי שנושא אשה כאן ואין עליה קול שהיא גרושה או חלוצה, לית לן למיחש למידי.
- ויש לפירוש זה ראיה בירושלמי, דגרסינן התם: חד בר נש אתא לגבי רבי, אמר לו: בני הוא זה וכהן הוא. אמר לו: בנך הוא אלא שאינו כהן. אמר לו ר' חייא רובא: אם מאמינו את שהוא בנו, האמינו שהוא כהן. אמר ר' אבין, כך אמר לו: אם מאמינו את שהוא בנו, מאמינו שהוא כהן; אם אין את מאמינו שהוא כהן, אל תאמינו שהוא בנו, ויעשה בהרחק עדות ויהא נאמן עליו. כלומר: נאמין את האב משום מיגו דהא אי בעי אמר רחוק אני, נאמן. אמר לו: בנו הוא אלא שהוא בן גרושה או בן חלוצה; כלומר: כיון שאמר שהוא בנו, שוב אינו נאמן עליו במיגו. וזה מוכיח בפירוש זה, אלא שבירושלמי הפכו הסברות, דברי רבי דגמרין לרבי חייא ודברי רבי חייא לרבי. עכ"ל הריטב"א ז"ל.
ורש"י ז"ל כתב כאן: להשיאו אשה — שמא ממזר או נתין הוא. ולעיל בריש שמעתין כתב ז"ל וזה לשונו: נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה. מיוחסת, מעלה היא ביוחסין. ע"כ. הרי שינה פירושו הכא מדלעיל. ומשמע לי דבעי לפרושי, דשניא פירוש דלהשיאו אשה דהכא מדלעיל, משום דקשיא ליה, דמאי קאמר רבי חייא: אם אתה מאמינו וכו'? אטו מי לא שניא ליה יוחסין מאכילת תרומה? והרי לעיל פשיטא לן דלכולהו תנאי שניא יוחסין מתרומה, דליוחסין בעינן שני עדים, ולא משתמיט שום תנא למימר דעד אחד כשר ליוחסין. לפיכך פירש ז"ל, דהכא היינו דלא ניחוש שמא ממזר או נתין הוא, ולהכי איכא למימר דבעד אחד סגי, דלהכי ליכא למיחש כולי האי, וכמו שהקשו התוס' לעיל. ולהשיאו אשה דלעיל היינו אשה מיוחסת בדוקה בד' אמהות, ומשום מעלה עשו ביוחסין, ולהכי לא סגי אלא בשני עדים. כן נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל. ומיהו התוספות כתבו לעיל, דמאי דפריש הכא קאי נמי אדלעיל:
וכתוב בקונטריסין וזה לשונם: ואינו נאמן להשיאו אשה — פירש רש"י, דשמא ממזר או נתין. וקשה, דלעיל בברייתא דתנו רבנן: אני כהן וחברי כהן, לא פירש מטעם ממזר ונתין כמו שפירש כאן, ולמה שינה רש"י ז"ל? ויש לומר, דהכא שהאב היה ידוע שהיה כהן, והוצרך להעיד על בנו, על כן יש להסתפק דשמא ממזר או נתין, כיון שהוא אביו והוצרך להעיד עליו. אבל לעיל שהיה חברו, יכול להיות שהיה כהן או חלל, אבל אין להסתפק בממזר ונתין. ע"כ. ומה שכתבתי לעיל נראה לי:
הערות
[עריכה]- ^ נראה לי שעד כאן השלמה מדברי הראשונים, מכאן שוב דברי ר' בצלאל אשכנזי. ואפשר שגם הקטע הבא מדברי הריטב"א הוא מהשלמה, אלא שאין נראה לי כן. ויקיעורך
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה