כתובות יח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיו לך שהוא נאמן משום דקא בעי למיתני סיפא אם יש עדים שהוא לוה ממנו והוא אומר פרעתיו אינו נאמן והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שהוא נאמן אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי דתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו כיצד מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הרי זה נשבע וזהו שנשבע על טענת עצמו וחכמים אומרים אינו אלא כמשיב אבידה ופטור ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אמר רב בטוענו קטן והאמר מר אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מאי קטן גדול ואמאי קרי ליה קטן דלגבי מילי דאביו קטן הוא אי הכי טענת עצמו טענת אחרים היא טענת אחרים והודאת עצמו כולהי טענתא טענת אחרים והודאת עצמו נינהו אלא הכא בדרבה קמיפלגי דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו והאי בכולה בעי דלכפריה והאי דלא כפר ליה משום דאין אדם מעיז פניו הוא
רש"י
[עריכה]
וליתני מנה לויתי ממך - מלתיה דר' יהושע דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך מאי שנא דאשמעינן בקרקע ואיצטריך למתנייה באביו משום סיפא לנקוט מלתיה במטלטלין ולישמעינן בדידיה גופיה:
נאמן - מדאורייתא בלא שבועה:
וניתני מודה ר' יהושע כו' והאכלתיו פרס - פרעתיו חציו שהוא נאמן בלא שבועה הואיל ואין שור שחוט לפניו דאשמועינן רבותא דאע"ג דמודה במקצת פטור הואיל ואינו תובעו:
אליבא דמאן - תנאי פליגי בהא מילתא בשבועות (דף מב.) ואי אמר רבי יהושע הכי לא כחד מנייהו הוא דאי כרבנן הא אמרי אפי' תובעו וזה מודה במקצת משיב אבידה הוא דתנן בשבועות מנה לאבא בידך אין לך בידי אלא חמשים דינר פטור משום שהוא כמשיב אבידה ומאי אשמעינן רבי יהושע באין שור שחוט אפי' שור שחוט לפניו נמי נאמן ואי אליבא דר' אליעזר בן יעקב כי לא תבע ליה נמי האמר שבועה בעי:
ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור - מן השבועה בתמיה הא תקנתא דרבנן היא במס' גיטין (דף מח:) המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכיון דכי אינו תובעו נמי מחייב ליה שבועה הרי אין לך משיב אבידה גדולה מזה וחייב:
אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן - משנה היא בשבועות:
טענת אחרים הוא - ומאי פעמים דקאמר ומאי טענת עצמו:
אלא הכא בדרבה קא מיפלגי - אלא לעולם בטוענו קטן ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן הני מילי בשטוענו קטן אני נתתיו לך וקרא כתיב כי יתן איש אל רעהו ולא קטן ומהכא יליף לה בשבועות אבל הכא שבא בטענת אביו אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין ורבנן פליגי עליה אפילו בטוענו גדול וקרו ליה משיב אבידה ובדרבה קא מיפלגי:
תוספות
[עריכה]
דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמי. תימה דבריש גיטין (דף ד: ושם) תנן דבארץ ישראל אצ"ל בפני נכתב ובפני' נחתם אפי' מיהודה לגליל משום דאיכא עולי רגלים ובתי דינין ועדים מצויין לקיימו ויש לומר דהתם האשה מחזרת אחר עדי קיום אע"ג דיהודה וגליל כשעת חירום דמי תמצא עדי קיום כיון דאיכא עולי רגלים אבל המחזיק אין רגיל לחזר אחר עדי מחאה ואם תאמר התם. דאמר שאני בני מחוזא דניידי וצריך לומר אפי' באותה שכונה בפני נכתב דאין עדים מצויין לקיימו אטו במחוזא לא תועיל מחאה שלא בפניו וי"ל דהתם דרך הליכתן מן העיר כששמעו מחאה רגילות הוא לומר פלוני מיחה ושומעין אחרים עד שנשמע הקול למחזיק אבל גבי גט אין רגיל שיאמרו בהליכתן אנו חתמנו על הגט [או מכירין אנו חתימת עדים החתומים]:
אין צריך לפרעו בעדים. ואם תאמר למאן דאמר צריך לפרעו בעדים תקשי ליה מתניתין דהכא דליתני מנה לך בידי ויש לומר דפלוגתא דתנאי היא בפרק שבועת הדיינין (שבועות דף מא:) אי נמי דלא חשיב להפירכא דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן ואם תאמר מאי משני אכתי ליתני ואם יש עדים ואמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני אינו נאמן וי"ל דלא היה רוצה להאריך בלשונו או שמא מילתא דפשיטא הוא:
אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי. כדמסיק דבבנו מעיז וא"כ לא מצי למיתני ואם יש עדים אינו נאמן דלעולם נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי הכל דבבנו מעיז ומעיז:
ורבי אליעזר בן יעקב ליתליה משיב אבידה פטור. פי' בקונטרס התנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם ואית ספרים דגרסי הכי בהדיא ואין נראה לרבינו יצחק דמשיב אבידה פטור מדאורייתא מטעם מגו ולא מכח ההיא משנה פריך אלא פריך וכי לית ליה מגו וכן משמע בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) דפריך ולית ליה לרבי יצחק המוצא מציאה כו' ומשני הוא דאמר כר"א בן יעקב דאמר פעמים שאדם נשבע וכו' ופריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור והשתא אי מכח מתני' פריך הוה ליה למימר ולית ליה לר"א בן יעקב המוצא מציאה כדקאמר ארבי יצחק ועוד כיון דמשני הוא דאמר כר"א בן יעקב א"כ רוצה לומר דר"א פליג אמתניתין א"כ מאי פריך ור"א בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור אין הכי נמי דלית ליה אלא מכח מגו פריך כדפרישית:
אלא הכא בדרבה קא מיפלגי. פירש בקונטרס לעולם בטוענו קטן ודקא קשיא לך הא אין נשבעין על טענת קטן ה"מ בבא בטענת עצמו אבל בבא בטענת אביו טענה חשובה היא וכי תימא מ"ט דרבנן דאין סברא לומר דסברי דאף בבא בטענת אביו לית ביה ממשא אלא בדרבה קמיפלגי ונראה דמשום דקרי ליה טענת עצמו דחקו להעמיד בטוענו קטן אבל קשה דעיקר התירוץ חסר מן הספר ועוד דבהגוזל קמא (ב"ק דף קו: ושם) ממעטינן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול עד שתהא תביעה ונתינה שוין בגדלות וה"ה דמהאי קרא ממעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן דהיינו כגון שנתן לו אביו ותבעו בקטנות ונראה דה"פ לעולם בגדול מיירי אלא לא תימא דקרי ליה טענת עצמו משום דהודאת עצמו היא אלא בדרבה קמיפלגי ולרבנן דסברי דבבנו מעיז טענת עצמו היא וה"ק ראב"י פעמים שאדם נשבע על מה שאתם מחשיבים טענת עצמו אבל לדידי דאינו מעיז טענת אחרים היא ובסוף שבועת הדיינין (שבועות דף מב. ושם) דתנן אבל נשבעין לקטן ומפרש בבא בטענת אביו וראב"י היא ההוא קטן נמי לאו דווקא אלא גדול וקרי ליה קטן משום דלגבי מילי דאבוה קטן הוא כדמפרש הכא וקשה קצת דהוה ליה לאקשויי ולשנויי אמתניתין דהתם כמו שמקשה על רב דבההיא שמעתא גופה לא מקשה על המשנה אלא על רב:
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. אפילו לרבנן דר"ש דלא דרשי טעמא דקרא קא בעי רבה שפיר מפני מה אמרה תורה כו' דאמאי לא מהימן בלא שבועה במגו דאי בעי כפר הכל או נילף מהכא דלא אמרינן מגו ומשני דאין זה מגו דאין אדם מעיז לכפור ואף על גב דבפרק שבועת הדיינין (שם דף מ:) אמרינן בכופר הכל משביעין אותו שבועת היסת משום דחזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו ופריך אדרבה חזקה דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ומשני דאשתמוטי קמשתמיט אלמא בכופר בכל נמי אדם מעיז לכפור דאשתמוטי קא משתמיט כמו במודה מקצת מ"מ קאמר הכא שפיר חזקה דאין אדם מעיז לכפור הכל כל כך ולא הוי מגו דיותר ברצון הוא מודה במקצת הטענה דאינו מעיז כל כך אבל אין לפרש דרבה אתא לפרושי מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ולא כופר הכל וקאמר חזקה דאין אדם מעיז לכך נאמן כשכופר הכל דאם כן במקום שיכול להעיז אפילו כופר הכל חייב ובסמוך אמרינן איפכא לרבנן דבבנו מעיז ופטור אף מודה מקצת הטענה משום דמשיב אבידה הוא מגו דאי בעי כפר הכל ואם תאמר ומנלן דכופר הכל פטור וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד מכלל דכופר הכל פטור דהא איצטריך להיכא שמעידים שגנב לו והוא אינו יודע אלא י"ל דגזירת הכתוב היא דכי הוא זה משמע דבעינן כפירה והודאה ועוד מודה מקצת יש להשביעו שחייב לו ממון שהודה ועל ידי כך מגלגל עליו שבועה כעין גלגול אבל כופר הכל נסתלק לגמרי ממנו:
חזקה אין אדם מעיז פניו. לא כמו שפי' בקונטרס בהגוזל (ב"ק דף קז.) דאין אדם מעיז לפי שעשה לו טובה שהלוהו אבל בפקדון מעיז דאם כן בפקדון מודה מקצת נמי יהא פטור במגו דאי בעי כופר הכל ובכל דוכתא משמע דמודה מקצת חייב בפקדון גבי עשר גפנים טעונות מסרתי לך כו' (שבועות דף מב:) דמשמע דאיירי בפקדון וגבי סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה (שם מג.) וגבי מציאה נמי אמרי' בהניזקין (גיטין נא. ושם) דמודה מקצת חייב ולא מהימן במגו אלא אור"ת דהיינו כגון חזקה שאין האשה מעיזה פניה בפני בעלה שאין לאדם פנים לכפור הכל וריב"א פי' אין אדם מעיז היכא שחבירו מכיר בשקרו ואין להאריך.:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ב (עריכה)
יח א מיי' פי"א מהל' מלוה ולוה הלכה א', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' ע' סעיף א':
יט ב מיי' פ"ד מהל' טוען ונטען הלכה ה', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ע"ה סעיף ג':
כ ג מיי' פ"ה מהל' טוען ונטען הלכה ט', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' צ"ו סעיף א':
ראשונים נוספים
דהתם יהודא וגליל: פי' בשנים פי' ילפינן שאין שיירות מצויות והקשו בתוספות מ"ש לענין המביא גט ממדינת הים לא"י שא"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופי' טעמא לפי שיש עדים מצוים לקיימו. ותרצו דשאני התם לענין גט שהאשה מחזרת בגיטה לקיימא וכיון שכן דיה בעולי רגלים ובבני מתיבתא משא"כ מענין מחאה וחזקה שאין בעל הדבר שואל כלו ואינהו בדידהו ואנן בדידן טרודי ולא חיישינן לאפוקי קלא:
וליתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך וכו': ופרקינן משום דבעי למתני סיפא ואם יש עדים שלוה הימנו אינו נאמן דקי"ל המלוה את חבירו בעדים וכו' דאי לא לתני ומודה לו במנה לויתי ממך בקנין והא דלא קתני לה באומר כך תוך זמנו דהשתא אם יש עדים שלוה ממנו אינו נאמן י"ל דהא נמי פשיטא דלא עביד איניש דפרע בגו זמנו דליכא בסיפא שום רבותא ומכאן דקדק ר' מאיר הנשיא הלוי ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזירו בעדים דאי לא לתני מנה גזלתי ופרעתיו לך שהוא נאמן ואם יש עדים שגזל והוא אומר החזרתי אינו נאמן לה והדין דין אמת ונאמן אבל מכאן ראיה דאנן לא פרכינן ולתניי' אלא במלתא דשכיחי ודמיא לכתובה דאיירינן בה לעיל דהוה ליה כתובה אבל בגזל לא פרכינן דליתני כמה שנויי דגזל הכא טפי ממקח וממכר דאיירי בה:
ולתני מודה ר' יהושע באומר לחבירו מנה לאביך [בידי] והאכלתיו פרס שהוא נאמן בלא שבועה : וא"ת ומאי קשיא דהא לא מצי למתני סיפא ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן דהא קי"ל דא"צ לפרעו בעדים וי"ל דמ"מ מצי למתני ואם יש עדים שהיה לאביו אצלו פרס אינו נאמן דכיון שהם מעידים שחייב לו פרס בשעת מיתתו כגון שהודה לו בפניהם שוב לא הוי משיב אבידה דהא לא מצי כפר בכל וחייב הוא שבועה כדין מודה במקצת כשזה תובעו בברי:
אליבא דמאן אי אליב' דרבנן הא אמרי' משיב אבידה הוי קשי' לן מאי קאמר דהא כיון דאית בה פלוגת' דרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי שפיר מצי למתני דמודה ר' יהושע לר"ג בהא משום דסבר לה כרבנן וי"ל דאין ה"נ והכי דדחי אבל שהסוגי' דניח' ליה טפי למתני מידי דלית ליה פלוגתא ובתוספ' פירשו בענין אחר עוד וזה נכון:
בטוענו קטן : פי' בר יעדאי בטענות שמא אפילו לגדול אין נשבעין:
ג"ה אלא הכא בדרבה קמפלגי וכו': פי' רש"י ז"ל אלא לעולם בטוענו קטן להכי קרי ליה בטענות עצמו ודקאמרת דהא תנן אין נשבעין על טענות קטן ההיא בבא בטענות עצמו ומשום דאין נתינות קטן כלום אבל בטענות אביו נשבעין והקשו בתוספות דא"כ כל התירוץ הוא חוץ מן הספר דהא כיון דאוקמינן בטוענו קטן פרכינן מדתנן אין נשבעין על וכו' וא"כ ההיא פירכא הוי לן לפרושי בהדיא לכך פי' הכא בטענות ברי דאלו לקטן אין נשבעין לעולם. וא"ת ובגדול אמאי פליגי בדרבה קמפלגי דאמר רבה מ"ט אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע עיקר הפירוש דנהי דרגלים לדרב לחייבו לשבועה כיון דמודה מ"מ כיון דקי"ל דכופר בכל פטור למה הוא חייב כשמודה במקצת דהא אית ליה מגו ומגו דאוריית' וכ"ת מנ"ל דכופר בכל פטור דדלמ' כי כתיב כי הוא זה היא גופא קמ"ל דאפי' במודה במקצת ישבע משום דכופר בכל נשבע. וי"ל דאיכ' מתני' טובא דתנן הכופר בכל פטור כדאית' במס' שבועות:
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני ב"ח : כלומר וכיון שכן אין כאן מגו דכופר הכל שאין אדם רוצה להעיז פניו לכפור בפני ב"ח וכו' ובכולהו בעי דלודי ליה כלומר וכ"ת שכופר במקצת נמי לימ' שיהא נאמן שלא היה מעיז פנים האי בכולהו בעי דלודי והאי דלא אודי ליה פי' וכיון דמצי למתני בהכי לא חיישינן דמעיז פנים ומיהו אפשר שאין דעתו לכפור על זה אלא כשיצא מב"ד זכאי לא ישתדל עוד לפורעו הלכך אמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה מקודם שיצא מב"ד זכאי הלכך משום דכופר בכל מעיז פנים ומודה במקצת אין מעיז פנים ומפני כן נשבע ולא מהימן במגו מפני שאין אומרים מגו ממעיז לשאינו מעיז להאי מגו כאותו מגו בלא שבועה:
כשעת חירום דמו — כתוב בקונטריסין: קשה, אמאי לא אוקי: "ומודה ר' יהושע" בדידיה, וכגון שברח למקום שהיה חירום, ואשמועינן דמשום דהוי חירום לא הויא חזקה? ויש לומר, דעניין חירום שמעינן ליה ממתניתין דג' ארצות וכו'. עד כאן:
וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו מנה לויתי ממך ופרעתיך וכו' — כתוב בקונטריסין: לפירוש הקונטרס מיושב המיגו, דהוי מיגו דאי הוה [בעי] שתיק. אבל לפירוש התוספות דאיירי בתובעו, צריך לומר מיגו שהיה אומר להד"מ. וקשה, שהיינו מיגו שהיה כופר הכל ופשיטא דפטור, דהא כופר הכל פטור. ונראה לדעת התוספות רוצה לומר, מיגו שהיה אומר: "לויתי ממך מנה בעדים", אבל המלוה עצמו לא היה לו עדים שהלוהו, אלא על פיו של זה שאומר "לויתי ממך בעדים"; מעתה אינו כופר הכל.
עוד כתבו הקונטריסין: וקשה, נימא דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן, משום הכי מודה ב"שדה זו של אביך" ברישא ו"אם יש עדים" בסיפא. ויש לומר, דאי אפשר לומר כן, שהרי המקשה סלקא דעתיה דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ולא שמעינן דאין מחזיקין וכו'. ולכך תירץ לו הספר, משום דקא בעי למתני סיפא וכו'. פירוש: אתה סובר שהמלוה את חבירו בעדים צריך כו', אינו כן, אלא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך וכו'. אבל מה שאמרו התוספות, דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן, היינו אליבא דמאן דאמר צריך לפורעו וכו', ואם כן לא תוכל לומר דאתא לאשמועינן דאין צריך, שהוא אינו סובר כן; הילכך הוצרכו התוספות לפרש דאתא לאשמועינן דאין מחזיקין וכו', עכ"ל הקונטריסין. ולא ידעתי מה הוא.
ואיברא דקושייתם קושיא היא כלפי מאי דכתבו התוספות ז"ל, דלא חשיב לה פירכא וכו' וכדבעינן למכתב קמן בס"ד; הא ודאי צריך ליישב, דאם כן, מאי פריך תלמודא? ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל: וליתני מנה לויתי ממך. מילתיה דר' יהושע, דאשמועינן דמודה היכא דאין שור שחוט לפניך. מאי שנא דאשמעינן בקרקע וכו'. פירוש, דעיקר מאי דתני הכא דין זה דממונא, היינו דבא לאשמועינן דהיכא דאין שור שחוט וכו', דמודה ר' יהושע. ומעתה עדיפא טפי לאשמועינן הך מילתא בדידיה, אף על גב דבסיפא לא אשמעינן דכוותה כולי האי; דמה לנו לאשמועינן הכא דאין מחזיקין בנכסי קטן? והא הכא לאו היינו דוכתא דחזקות, כדי לאשמועינן הך דינא, ועיקר מאי דתנא האי דינא היינו משום אין שור שחוט וכדכתיבנא. הילכך ליתנייה בדידיה, כן נראה לי. ועוד נאריך בזה בסמוך בסייעתא דשמיא.
ואיכא למידק טובא, דמאי פריך? אטו לא הוה ידע דפליגי בה אי צריכה לפורעו בעדים אי לאו? והא תריצנא לעיל אאידך קושיא, משום דקא בעי למתני סיפא; וכיון שכן, מאי פריך? ואי פירכיה היינו למאן דאמר צריך לפורעו בעדים, אם כן מאי משני לה? אכתי הקושיא במקומה עומדת, דלמאן דאמר צריך, מאי איכא למימר? וכתבו התוספות ז"ל וזה לשונם: ואם תאמר, למאן דאמר צריך לפורעו בעדים, תקשי ליה מתניתין דהכא, דליתני מנה לך בידי. ויש לומר, דפלוגתא דתנאי היא בפרק שבועת הדיינין, ע"כ. ואיכא למידק, דמאי קשיא להו לתוספות ז"ל? הא ודאי דפלוגתא דתנאי היא, ואין להקשות לתנא מהמשנה. ואפשר, משום דלא ברירא שפיר הך פלוגתא בדברי התנאים, דלשמואל לא פליגי תנאי אלא בדקאמר ליה בשעת הלואה: "אל תפרעני אלא בעדים", ורב אחא הוא דפריך התם: "דילמא בשעת תביעה קאי" וכו', וכדאיתא התם. לכך הקשו בתוספות, דאותו האמורא דסבירא ליה צריך לפורעו בעדים, מה יתרץ לקושיא זו? דהא לשמואל לא פליגי תנאי בהכי. ותירצו, דלשמואל אין שום קושיא, דהא אין צריך לפורעו בעדים סבירא ליה כדאיתא התם; ומאן דסבירא ליה צריך לפורעו בעדים, יפרש כרב אחא דפליגי תנאי בהכי, ולא תקשי ליה ממתניתין ולא מידי. והשתא ניחא, דלא הקשו התוספות ז"ל קושיא זו לעיל גבי מחאה, משום דההיא פשיטא דהיינו פלוגתא דתנאי וליכא לאקשויי מידי.
ואין לפרש, דקושיית התוס' היינו קושייתנו, דהמקשן ודאי למאן דאמר צריך לפורעו בעדים קא פריך, דלמאן דאמר אין צריך אין כאן קושיא כלל, דהא קתני סיפא: "אם יש עדים" וכו', וכדפריך תלמודא. אלא ודאי למאן דאמר צריך לפורעו וכו' קא פריך, ואם כן, מאי משני ליה "והקיימא לן" וכו'? אכתי תקשי למאן דאמר צריך וכו'. דהא ודאי ליתא, דאם זו היא קושיית התוספות ז"ל, מאי משני דפלוגתא דתנאי היא?
ויש לי לפרש, דפשיטא ודאי דלמאן דאמר צריך לפורעו ליכא לשנויי להך פירכא מידי, דפלוגתא דתנאי היא וכמו שכתבו התוספות ז"ל, דתלמודא אפילו למאן דאמר אין צריך לפורעו בעדים קא פריך: וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו "מנה לויתי" וכו', ואם יש עדים והוא אומר "פרעתיך" אינו נאמן. פירוש, ליתני הכין בקוצר, וכדי ליישב למאן דאמר אין צריך לפורעו וכו' אנן נוקי מתניתין כגון דיש עדים דאמר לו "אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני", ובזה יתיישב שפיר. וכיון דהכא לאו היינו דוכתא דהני דיני, להכי אם תקצר המשנה לא איכפת לן ולא מידי. ומשני, משום דקא בעי למיתני "אם יש עדים" וכו'. פירוש, דבעי תנא לפרושי להדיא: אם יש עדים שהוא לוה ממנו וכו', וזה לא יתיישב, דהא קיימא לן אין צריך לפורעו וכו'. ולאורוכי התנא בלישנא ולמימר: ואם יש עדים ואמר "אל תפרעני אלא בפני" וכו' – הא לאו קושיא היא, דאין התנא רוצה להאריך בלשונו, וכמו שכתבו התוספות ז"ל. כך יש לפרש שמעתין. והיינו דהאריך וקאמר: משום דקא בעי למיתני "אם יש עדים שהוא לוה ממנו" וכו', ולא תירץ בקוצר, דהא קיימא לן דאין צריך לפורעו בעדים, כיון דמעיקרא לא פריך אלא למאן דאמר "צריך לפורעו בעדים". כן נראה לי.
ומיהו התוספות ז"ל אינם מפרשים כן, אלא דהמקשן סלקא דעתיה דצריך לפורעו בעדים, וכמו שכתבו הקונטריסין בשם הגיליון וכדכתיבנא לעיל. ותירצו עוד לקושייתם ז"ל, דמאן דסבירא ליה צריך לפורעו בעדים, לא חשיב לה פירכא הא דפריך תלמודא: "וליתני מנה לויתי" וכו', דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין בנכסי קטן. ולהאי תירוצא על כרחך יש לך לומר דפריך לה הכא, אף על גב דסלקא דעתיה דהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, מכל מקום חשיב לה פירכא, משום דעיקר מאי דתנא הך דינא הכא היינו משום רישא, ללמדך דמודה רבי יהושע היכא דאין שור שחוט שהוא נאמן, ולא איכפת לן אי איירי סיפא בדווקא, ואי אשמעינן חידושא רבה אי לא; ולכך קשיא ליה, דליתני בדידיה. ומיהו לעיל תריצנא לה משום דבעי למיתנא סיפא וכו', משום דלא משייכא סיפא כלל, דפשיטא טובא. אבל כי תנינן לה הכא בדידיה, הא משייכא שפיר סיפא דמתניתין, והא אשמועינן חידושא מיהא.
ומעתה קשיא להו לתוספות, דאם כן לשיטה זו, מאי משני? אכתי ליתני: ואם יש עדים ואמר לו "אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני" אינו נאמן. דבשלמא לתירוצא קמא של התוספות יש לתרץ, דתלמודא הכי פריך: וליתני "מודה רבי יהושע וכו' ופרעתיו לך" שהוא נאמן, שהשתא ניחא לן תרתי: חדא דאיירי מתניתין בדידיה, ועוד, דאשמועינן סיפא רבותא דהמלוה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, דעדיפא הך רבותא מלאשמועינן אין מחזיקין בנכסי קטן. אבל להך תירוצא בתרא, דלא חשיב לה פירכא כו', ועל כרחך יש לך לומר דמאן דפריך לה הכא, משום דעיקר מאי דבעינן לאשמועינן הכא היינו רישא דמתניתין וכדכתיבנא, אם כן מאי משני?
ותירצו התוספות, דלא היה רוצה להאריך. וקשה, דליתני בקוצר, ואנן ניקום בהכי, ושבקיה למתניתין דאיהי תדחוק ותוקי אנפשה וכדכתיבנא לעיל? לכך תירצו עוד, דמילתא דפשיטא טובא היא, כן נראה לי.
ודע, שבתוספות כתיבת יד כתוב וזה לשונם: ואם תאמר, למאן דאמר צריך לפורעו בעדים, תקשי ליה מתניתין דהכא? ויש לומר דפליגא וכו'. ומה שכתב בדפוס: "דליתני מנה" וכו' הוא טעות.
וזה לשון הרא"ש ז"ל: ואם תאמר, למאן דאמר צריך לפורעו בעדים, מאי איכא למימר? דפלוגתא היא בפרק שבועת הדיינין. ויש לומר, דאיהו לא חייש לאותה פירכא דהוה פריך: "וליתני" וכו', דעדיפא ליה למיתני "אם יש עדים שהיתה של אביו", לאשמועינן דאין מחזיקים בנכסי קטן, עד כאן. ולשון התוספות ניחא טפי, וכדפרישנא לעיל. דללשון הרא"ש ז"ל, למה למימר דפלוגתא היא וכו'? פשיטא דהויא פלוגתא, מדקאמר: "והא קיימא לן" וכו'. ועוד, אמאי לא הקשה כן לעיל?
ותלמידי הרשב"א ז"ל כתבו זה לשונם: הא דלא אמרינן הכא: "הניחא למאן דאית ליה אין צריך, אלא למאן דסבירא ליה דצריך מאי איכא למימר", משום דרבה הוא דהוה סבירא ליה הכי והדר ביה. עד כאן:
ועוד הקשו הקונטריסין על לשון התוספות, דתירצו דלא חשיב לה פירכא וכו'. דלעיל בריש פירקין הקשו התוספות על רש"י ז"ל, דהוה ליה למיתני בסיפא: "ואם תבעו אינו נאמן". וקשה, נימא דנקט "ואם יש עדים" לרש"י, לאשמועינן דאין מחזיקים בנכסי קטן? ותירצו, דלפירוש רש"י דאיירי באינו תובעו, על כרחך היה צריך לומר: "ואם אינו תובעו אינו נאמן", כדי שתהא סיפא דומיא דרישא. ועוד, דאם איתא דנקט סיפא לאשמועינן שאין מחזיקים וכו', אם כן נדקדק להפך: דווקא אם יש עדים אינו נאמן, אבל אם תבעו נאמן; ואינו כן לרש"י ז"ל, דאדרבה אינו נאמן, ואם כן הוה ליה למימר בסיפא: "ואם תבעו אינו נאמן". אבל על מה שתירצו התוספות, דלא חשיב פירכא, דניחא ליה לאשמועינן דאין מחזיקין וכו', התם איירי אפילו בתובעו כמו שמפרשים התוספות, דנאמן במיגו. עד כאן בקונטריסין:
וכתוב בשיטה ישנה וזה לשונה: וליתני מודה רבי יהושע באומר מנה וכו' — ואם תאמר: רישא גופה הוה מצי לפרוכי, דמאי איריא דנאמן משום מיגו דמצי למימר לא לויתי כלל? והא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. יש לומר, האי פירכא דרישא ממילא אתיא במאי דפריך בסיפא, והרי פירכא זו בכלל זו, עד כאן. ובמאי דכתיבנא לעיל ניחא שפיר, דאכתי קשיא לתירוץ השיטה, דלמה לי למימר משום דקא בעי למיתנא אם יש עדים וכו':
והקשה ר"מ, וליתני: גזלתיך ופרעתיך נאמן, שהפה שאסר וכו', ואם יש עדים שגזלו ממנו ואמר "פרעתיך" אינו נאמן, כדמוכח בפרק כל הנשבעין. וכן בנחבל שאמר "חבלתיך ופרעתיך", נאמן. ותירץ, דלא בעי למיתני מילתא דלא שכיח, דגזלות וחבלות לא שכיחי. ועוד הקשה, וליתני: האומר לחבירו שכרתיך ונתתי לך שכרך, נאמן, ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן, כדאיתא בפרק כל הנשבעין. ותירץ דלא פסיקא ליה, דכיון דזמנין אפילו יש עדים נאמן, כגון עבר זמנו, דאז בעל הבית עובר בבל תלין. הרא"ש ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: יש מרבותינו שדקדקו מכאן, מדלא אקשינן: וליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו "גזלתיך" וכו', דכשם שהמלוה את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, כך הגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים. ומסתבר לי דאין זו ראיה, דאפשר לומר דהגוזל בעדים צריך לפורעו בעדים; דבשלמא מלוה לפרעון קיימא, אבל גוזל, לאו אדעתא דיחזיר הגזל. והא דלא אקשי הכא: מודה ר' יהושע באומר לחבירו "גזלתיך", משום דלא בעי למנקט הא דרישא באיסורא כלל, דהא אי גזל אפסיל ליה, וכי אמר דעבד תשובה אתכשר ליה. ואף על גב דאינו נעשה גזלן על פי עצמו ליפסל בעדות, מכל מקום לא מיתני ליה מתניתין אלא בממונא גרידא, וכעניין שאמרו לקמן גבי הני בבי דמתניתין: "כל הני למה לי?" ופרקינן: "צריכי, דאי תנא רישא הוה אמינא כו', תנא הני תרתי", כלומר: שדה זו וכו' והעדים שאמרו וכו', משום דממונא, אבל אשת איש דאיסור אימא לא? צריכא, דסדרא דמתניתין הכי הוא, דאשמועינן זו ואף זו, כדאיתא במתניתין טובא, דאמרינן "זו ואף זו קתני". וכיון שכן, משום צריכות דכולהו בבי דמתניתין לא ניחא ליה לאוקמה באיסורא כלל, אף על פי שאינו באיסור אשת איש, הייתי אומר דהתם נאמנת ונאסרת על פי עצמה, וצריך לאשמועינן שהתיר עצמה על פי עצמה; והכא אין צריך לאשמועינן כלל, דהא אינו נפסל על ידי עצמו ואפילו לא חזר והתיר, אלא שרצה בממון גרידא. עד כאן:
וכן תירץ אחד מתלמידיו, וסדרא דמתניתין כך: תחילה מוקי לה בממונא גרידא, ובתר כן באיסורא; ואילו הוה נקיט להא ברישא, לא הוה ממונא גרידא, דקצת איסור יש כאן, כי כשאומר "גזלתיך" הרי בא לפסול עצמו. ואף על פי שאינו נאמן, דאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום לאו ממונא גרידא הוא. ע"כ:
עוד כתב הרשב"א ז"ל, דאי נמי יש לומר דמדינא בין לוה בעדים בין גזל בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים; ומיהו תקנת חכמים דאינו נאמן, אלא שכנגדו נשבע שבועת המשנה ונוטל, דהוה ליה כההיא דתנן: אלו נשבעין ונוטלין, הנגזל כו'. וכשם שאין הגזלן יכול לומר: לא גזלתיך כמה שאתה אומר, אלא כך וכך גזלתיך, כל שכן שאינו נאמן לומר "החזרתי", שאילו היה נאמן לומר "החזרתי", להימניה במאי דקאמר: לא גזלתי אלא כך וכך, מיגו דאי בעי אמר "החזרתי". והכא היינו טעמא דלא אקשינן: "וליתני בגזלן", משום דבדינא קא מיירי, בתקנתא לא קא מיירי; דאי איירי בתקנתא, ליתני בדידיה ולימא: מודה רבי יהושע באומר לחבירו: שכרתיך ונתתי לך שכרך, שהוא נאמן, הפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים ששכרו אינו נאמן, כדאיתא בריש כל הנשבעין. אי נמי דלא משמע ליה אינו נאמן, כל שכנגדו אינו נוטל אלא בשבועה חמורה.
ומיהו מההיא דנגזל אין ראיה גמורה שלא יהא נאמן לומר "החזרתי לך" כדרך שהוא נאמן במלוה, דאיכא למימר, דהתם בהולך לבית דין בעידיו, דאין יכול לומר "החזרתי", ולא בדיני חזרה ופרעון קא מיירי, אלא לאשמועינן דינא דגזלן בזמן שאינו יכול לומר "החזרתי" וטענתן בגופה של גזלה, זה אומר: כך וכך גזלתני, וזה אומר: לא גזלתיך אלא מחציתו או לא כלום, דבעלמא נתבע נשבע ונפטר במודה מקצת, או פטור לגמרי בכופר בכל, ובגזלן עשו תקנה, ושכנגדו נשבע ונוטל. ותדע לך, דהא שכיר אם תובעו שלא בזמנו ואמר לו "פרעתיך", נאמן, אי נמי אם שכרו שלא בעדים אפילו בזמנו; ואפילו הכי פסיק ותני: השכיר נשבע ונוטל. והא דאמרינן לקמן: לעולם ערעור דגזלנות, וכגון דקאמרי עדים דעבד תשובה, דאלמא בלא עדים אינו נאמן לומר שעשה תשובה, כלומר שהשיב את הגזלה אשר גזל? ליתא, דהתם לאו לאפוקי מיניה גזילה קאמרינן, אלא לאכשורי גופיה הוא דאתינן, וכיון שכן מספקא לן אי עביד תשובה או לא, וזוזי היכא דקיימי לוקמי דלא מפקינן מיניה מספק, ופסולא דגופא לא מכשירינן מספיקא עד דאתו עדים ואמרי דעבד תשובה. ונסכא דר' אבא נמי לא הויא ראיה, דהא מהימנינן ליה דקאמר "דידי חטפי" במיגו דאי בעי אמר "החזרתי"? איכא למימר, התם כשגזילה קיימת בידו. והדבר צריך תלמוד אם הוא נאמן לומר "החזרתי" אם לא.
ותמיה לי, אכתי אמאי לא אוקמה בדידיה, ולימא: מודה ר' יהושע באומר לחברו: טלית זו שלך היתה שהפקדת אצלי ולקחתיה ממך, נאמן; ואם יש עדים שהפקידה אצלו אינו נאמן? ויש לומר, דלא תנא אלא כשיש עדים שהיתה שלו לבד, ואף על פי שאין יודעין האיך באת לידו, אם במכר ואם בשאלה או בשכירות, אפילו הכי אינו נאמן לומר "לקוח הוא בידי". אבל הכא, אף על פי שיש עדים שהיתה שלו, נאמן לומר "לקוחה היא בידי", דמטלטלי נינהו, עד דאיכא עדים שהפקידה אצלו. ועוד, שבכאן הוא צריך לשתי כתי עדים: עדי פקדון, והוא דראו עכשיו בעדים, וזה נראה לי עיקר. ואכתי קשיא לי: ליתני בדידיה, ובכלים העשויין להשאיל ולהשכיר, ומיתני ליה סיפא שפיר, דאם יש עדים שהיו שלו אינו נאמן. וצל"ע. ע"כ:
וזה לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל: וגבי גזלן אם נאמן לומר "פרעתי ביני לבינך" אם לא, נחלקו חכמי פרובונצ"י וגירונד"א ז"ל. מורי הרב רבינו משה בר נחמן מגירונד"א ז"ל אומר, דנאמן לומר "פרעתי", שאף על פי שגזל, שמא עשה תשובה והחזיר. והרב רבינו שלמה מן ההר ז"ל אומר שאינו נאמן לומר "פרעתי", מפני שאין לדמותו ללווה, כי הלווה כשלוקח בהלואה הוא לוקח לדעת שיחזיר; ולפיכך אם יש עדים בדבר, אין לנו להאמינו כשאומר "פרעתי". ושאלו לרבינו מאיר הלוי ז"ל, והכריע כדברי הרמב"ן ז"ל, והביא ראיה מסוגיא זו, דאם איתא דגזלן צריך להחזיר בפני עדים, הוה ליה למפרך: וליתני מודה רבי יהושע באומר "מנה גזלתיך" וכו'. ומורי הרב רבי יונה ז"ל מעמיד דברי רבו הרב רבי שלמה ז"ל, ואומר דמשום הכי לא פריך תלמודא: ליתני לה בגזלן, משום דבעי למיתנא בסיפא: ואם יש עדים שגזל ממנו והוא אומר "פרעתיך" אינו נאמן, והוה קשיא ליה לתלמודא: פשיטא דלא מהימן, דהכי חזינן בכולי סוגיין דמקשה תלמודא: פשיטא דלא מהימן. וסיוע למילתא, מדחזינן שפסלו אותו לעדות, ואם איתא דנאמן לומר "פרעתי", היאך פסלו אותו על הספק? כי שמא החזיר ועשה תשובה; ומאחר שלא האמינוהו לעניין התשובה עד שיעשה תשובה בפני שני חברים, הכי נמי יש לנו (לחשוב) [לחשוד] אותו על עניין הפרעון. ועוד, דאמרינן בשבועות, שהנגזל נשבע ונוטל מתקנת חכמים; ואם איתא דנאמן לומר "פרעתי", מה הועילו חכמים בתקנתם? שהרי יכול לומר: אמת הוא כדבריך שגזלתי כל מה שאתה אומר שחסרת, שהוא חסר מביתך, אבל החזרתי לך! אלא נראה שאינו נאמן לומר "פרעתי", עד כאן. ודעת הרא"ה ז"ל כדברי הרמ"ה ז"ל, דאף הגוזל את חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים:
ועוד כתב הרא"ה ז"ל וזה לשונו: ותימה, וליתני: מודה רבי יהושע באומר לחבירו: שדה זו שלך היתה, וירדתי בה שלא בתורת מכר, וחזרתי ולקחתיה ממך ואכלתיה שני חזקה, שהוא נאמן; ואם יש עדים שהיתה שלו וירד בתחילה שלא בתורת מכר, אינו נאמן. ותו קשיא לי, וליתני: מודה רבי יהושע באומר לחבירו: מנה נתחייבתי לך והוחזקתי בו כפרן ופרעתי לך, שהוא נאמן; ואם יש עדים שהוחזק כפרן, אינו נאמן. אי נמי, ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו: מנה לויתי ממך והיה זמני לפרעך לזמן פלוני וכבר פרעתיו לך, שהוא נאמן; ואם יש עדים שהיה חייב לו, והוא אומר: פרעתיך תוך זמני, אינו נאמן לטעון שפרע קודם זמנו, דקיימא לן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה. אי נמי, ליתני מודה רבי יהושע באומר לחבירו: מנה הלויתני, ומחלת אותו אצלי על מנת שאעשה כך וכך וקיימתי תנאי וחובי מחול, שהוא נאמן; ואם יש עדים שהלוהו על אותו תנאי, אינו נאמן לומר שקיים תנאו בלא שבועה, ולא מהימן במיגו דיכול לומר "פרעתי", דהך טענה עדיפא דאין צריך להעיז פניו, וקיימא לן דכל כי האי מיגו לא מהימן בלא שבועה, כמו שכתבתי בבבא קמא ובבבא מציעא. ואפשר לומר בקמייתא, דהא פשיטא ליה. אי נמי בהוחזק כפרן לא קא מיירי. ובאידך נמי, "דאי" לא קתני, והוא הדין לתוך זמן. מיהו מסתברא דשמעינן מינה, דהא דקא אמרי מקצת רבוותא ז"ל דבקניין אינו יכול לומר "פרעתי" – ליתא, דאם כן, ליתני בקניין: מודה רבי יהושע באומר לחבירו: מנה נתחייבתי לך בקניין ופרעתיו לך, נאמן; ואם יש עדים שנתחייב לו בקניין, והוא אומר "פרעתי", אינו נאמן! אלא ודאי ליתא. עד כאן לשון הרא"ה ז"ל:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: וליתני מודה רבי יהושע וכו' — ופרקינן, משום דלא מצי למיתני סיפא: אם יש עדים שלוה ממנו אינו נאמן, דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך וכו'. פירוש, ואפילו לוה ממנו בקניין בפני עדים, דאי לא, ליתני במודה: מנה לויתי ממך בקניין. והא דלא קתני לה באומר כך תוך זמנו, דהשתא אם יש עדים שלוה אינו נאמן? יש לומר, דהא נמי פשיטא, דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, וליכא בסיפא שום רבותא. ומכאן דקדק הרמ"ה ז"ל, שהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזיר וכו'. והדין דין אמת, אבל מכאן אין ראיה. דאנן לא פרכינן דליתנייה אלא במלוה דשכיחא, ודמיא לכתובה דאיירינן בה לעיל, דהוה ליה כחוב, אבל בגזל לא פרכינן דליתנייה, דמאי שיאטיה דגזל הכא טפי ממקח וממכר דאיירי ביה? עד כאן:
וליתני מודה וכו' והאכלתיו פרס שהוא נאמן — פירוש, נאמן בלא שבועה. ואם תאמר: מאי קשיא? דהא לא מצי למיתני סיפא: ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן, דהא קיימא לן דאין צריך לפורעו בעדים. ויש לומר, דמכל מקום מצי למתני: ואם יש עדים שהיה לאביו אצלו פרס אינו נאמן, דכיון שהם מעידים שהיה חייב לו פרס בשעת מיתתו, בעד שהודה לו בפניהם, שוב אין כאן משיב אבדה, דהא לא מצי כפר בכל וחייב הוא שבועה כדין מודה מקצת כשזה תובעו בברי. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון שיטה ישנה: ואם תאמר, לישני ליה משום דבעי למיתני בסיפא: אם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן, והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ומאי מהני עדי הלואה לעניין פרעון? והרי טענת פרוע טענה מעלייתא היא היכא דאיכא עדי הלואה, וטענה לא לויתי היכא דליכא עידי הלואה. יש לומר, קושיא זו נכללת בכלל מאי דמקשה תלמודא, אלא שרצה לברר הדבר, והכי פירושו: אי אליבא דרבנן, הא אמרי משיב אבדה הוי, ופשיטא דברישא מהימן; ובסיפא נמי דאיכא עדי הלואה מהימן, עד כאן:
והריטב"א ז"ל כתב עוד וזה לשונו: אליבא דמאן, אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבדה הוי — קשיא לי, מאי קאמר? דהא כיון דאית בה פלוגתא דר' אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי, שפיר מצי למתני דמודה רבי יהושע לרבן גמליאל בהא משום דסבר לה כרבנן. ויש לומר דאין הכי נמי, והכא בדחיה כל דהו סגי, דניחא ליה טפי למיתני מידי דלית ביה פלוגתא כלל. ובתוספות פירשו בעניין אחר עוד, וזה נכון. ע"כ:
ובפירוש רש"י כתיבת יד נמצא בגליון וזה לשונו: וקשיא לי, מפני מה לא אמר כדאמר לעיל, משום דקא בעי למיתנא סיפא: אם יש עדים שלוה מאביו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן, ואמאי? והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים, מה לי אם אמר "פרעתיך כולו" מה לי אם אמר "פרעתיך חציו"? בין זה ובין זה אינו צריך לפורעו בעדים. ונראה לי, משום דהוה ליה קושיא אחריתי לסלוקי אפילו מקמייתא, מאי שנא בדאין שור שחוט לפניו, הא אמרו רבנן נאמן, והקושיא היתה עומדת במקומה כדלעיל, מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו. משום הכי לא פריך מסיפא. ויש לומר, היינו טעמא דלא מקשינן מסיפא, משום דסיפא שפיר קא אתיא כדלעיל, ואם יש עדים שהלוה אביו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן, אלא צריך לישבע, דהא מודה מקצת הטענה הוא; וכי אמרינן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, הני מילי כשאומר "פרעתיך כולו", אבל "פרעתיך חציו" מודה מקצת הטענה הוא. וצריך אני ראיה ברורה בזה הדבר, וצריך עיון. ע"כ:
וזה לשון הרמב"ן ז"ל: ואי רבנן הא אמרי משיב אבדה הוי — מפרשים בתוספות, דסבירא להו לרבנן דבנו מעיז, אף על פי שיש עדים שהלוהו אביו מנה [ו]לאו הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא, אפילו הכי נאמן לומר "האכלתיו פרס" מיגו דאי בעי אמר "פרעתי הכל לאביך", שהרי המלוה את חבירו בעדים וכו', והכא בעי למתני סיפא: "ואם יש עדים אינו נאמן". ומאי דלא קאמר משום דקבעי למיתני סיפא, משום דלרבי אליעזר בן יעקב רישא גופא קשיא, כדפריך ואזיל. והוצרכו רבותי לפירוש זה, משום דדייקינן עלה: היכי קא סלקא דעתך למיתני הכי? דהא אפילו בסיפא נאמן, משום האי טעמא דכתיבנא. ורש"י ז"ל לא פירש כן. ולדידי נמי לא ניחא לי לישנא דגמרא. ועוד, דמאי קא סלקא דעתיה? הרי כבר אמרו בסמוך, משום דקא בעי למיתני סיפא וכו', ותשובתו בצדה היתה, ומה ראית לחזור ולהקשות כן פעם אחרת? אבל נראה לי דהכי קאמר: ליתני מודה באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס מהימן, פירוש: ואפילו יש עדים שהלוהו. ואם יש עדים שהוא חייב לאביו, כלומר: שהלוהו ולא פרעו, והוא אומר פרעתיו לך, אינו נאמן אלא נשבע. דכיון דקיימא לן אינו צריך לפורעו בעדים, כל מקום שאין עדים שלא פרעו, "ליכא עדים" קרינא ליה. ומפרקינן, אי כרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי, והיכי ליתני "נאמן"? שאפילו במה שהודה אינו אלא משיב אבידה, כעין פירוש רש"י ז"ל שסוגייתו נכונה. וראיתי לרב יהוסף ז"ל בדבר פירוש אחר, ואינו נכון. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל גבי שור שחוט מה שכתב הרמב"ן ז"ל פירוש לפירוש רש"י ז"ל בהאי שמעתא, עיין עלה:
וזה לשון הרא"ה ז"ל: וליתני מודה רבי יהושע וכו' והאכלתיו פרס נאמן — פירוש, ולפום הא הוה תני סיפא: ואם יש עדים שהלוהו אביו אינו נאמן. והשתא ודאי קא סלקא דעתיה דמקשה, דרישא אפילו בטוענו נמי אידך, ואפילו הכי מהימן, מדרהיט ותני סיפא: "ואם יש עדים אינו נאמן", אלמא דווקא כשיש עדים. וכיון דכן קשיא, היכי מיתני ליה סיפא? דכיון דקא סלקא דעתין השתא דבלא עדים לא הוי מודה מקצת, ואפילו בטענה, כי איכא עדים דהלואה דאביו הלוהו בעדים לא מהימנו לן מידי, דלאו ראיה נינהו לחיובא כלל כיון דקיימא לן דיכול לפורעו שלא בעדים. ותירצו בתוספות דהיינו נמי דאמרינן: אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן, הא אמרי משיב אבידה הוי, כלומר, ולא מתניא ליה סיפא, דבסיפא אפילו יש עדים שהלוהו אביו נאמן, דחשבינן ליה כמשיב אבידה. וליתא, דכיון דהא אמרינן ליה לעיל, הוה ליה למימר השתא, ודקא ארי לה מאי קארי לה? ותו, דהוה ליה למתני הכי בהדיא, דלא מתני לה סיפא. וכי תימא משום אידך דקא מקשה: "אי רבי אליעזר בן יעקב הא אמר שבועה בעי", וקשיא אפילו רישא, אם כן לימא הכי בהדיא: "אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן קשיא סיפא, אי אליבא [ד]ר' אליעזר בן יעקב האמר וכו' קשיא סיפא ורישא". ואיפשר דמתניא ליה סיפא, כגון ואם יש עדים על הודאת פיו, כגון שיש עדי חיוב במה שהוא מודה, שראו שהודה לו כן בשעת מיתה, או שהודה לזה שהיה חייב כך לאביו, דתו לא מיקרי משיב אבידה, ובוודאי דקא משתבע ואתיא כולה כאבוה. ע"כ:
והרא"ש ז"ל כתב וזה לשונו: אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוא — ופירש רש"י ז"ל: מאי איריא אין תובעו? אפילו תובעו נמי. וקשה, דלוקמיה כי האי גוונא ואפילו תובעו. ונראה לי דהכי פריך: הא אמרי משיב אבידה וכדמסקינן, בבנו מעיז, הילכך לא הוה מצי למיתני סיפא: "אם יש עדים שלוה ממנו והוא אומר האכלתיו פרס אינו נאמן", דאפילו יש עדים נאמן במיגו דאי בעי אמר "פרעתי הכל", הואיל ובבנו מעיז, ע"כ.
ויש ליישב פירוש רש"י ז"ל דהכי קאמר: אי אליבא דרבנן וכו', פירוש, דהא לא פרכינן דליתני בגוונא אחריתי ויאריך בלשונו טפי, אלא הכי פרכינן, דבכי האי גוונא דקתני ליתני במטלטלי, כדי לאשמועינן רבותא. ובכהאי גוונא דבעי דליתני לא מצי למתני, דמשמע דווקא בדאין הלה תובעו, דלישנא הכי משמע לפירוש רש"י וכדכתיבנא לעיל, ואילו לרבנן אפילו הלה תובעו. ולהאריך ולמתני כדהלה תובעו לא קשיא כלל, דאין לו להאריך וכדכתיבנא. ועוד, דעיקר מתניתין אתא לאשמועינן: "ומודה רבי יהושע" וכו', אף על גב דבהאי מיגו פליג משום שור שחוט לפניך, בהאי מיגו מודה משום דאין שור שחוט; ובכהאי גוונא ד"האכלתיו פרס" אין לו עניין לשור שחוט כלל, דמטעם משיב אבידה הוא דפטור לרבנן ולא שייך לומר "ומודה" כלל, כן נראה לי.
וראיתי לאחד מגדולי החכמים שלפנינו שכתב בתשובותיו לתרץ קושיא זו וזה לשונו: ואפשר לתרץ, דמאי דרש"י ז"ל כתב: "ומה אשמועינן רבי יהושע באין שור שחוט" וכו'? כוונתו על מאי דאתמר: "ומודה ר' יהושע באומר לחברו שדה זו של אביך", דמשמע ודאי באין הלה תובעו, ע"כ. ודבריו סתומים, ואפשר דתירוציה כדתריצנא בתירוצא קמא:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: אי אליבא דרבנן וכו' — פירש רש"י ז"ל: הא אמרי משיב אבידה הוי, אף על פי ששור שחוט לפניך, כלומר, שיש לו תובע; ומאי שנא כשאין שור שחוט לפניך דנקט? וכבר כתבנו שאין פירושו מחוור בכאן. ויש אומרים: אי אליבא דרבנן, משיב אבידה הוי, ואפילו כשיש עדים שהלוהו אביו, וזה מודה לבן במקצתן, נאמן במיגו דאי בעי אמר: פרעתי הכל לאביך, דהא מלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים, ובבנו מעיז הוא. ואפילו אמר הבן: עומד הייתי אצל אבא בשעת מיתה כשהודית לו שהיה לו בידך אותו מנה, עדיין יכול לומר ד[ל]החזיקו בעשיר עשיתי. אם כן קשיא סיפא, דקתני: "ואם יש עדים שהלוהו אינו נאמן". ואי אליבא דר' אליעזר בן יעקב, הא אמר שבועה בעי, דלא שנא בו ולא שנא בבנו אינו מעיז, וקשיא רישא דקתני "נאמן", דמשמע נאמן לגמרי. ואף על גב דאמרינן בעלמא גבי הנפק, דמאי "נאמן"? נאמן בשבועה, הכא טפי עדיף ליה למתני מיגו דלית ביה שבועה כלל ממיגו דאית ביה שבועה, ותו ליכא לאקשויי עליה ליתני מיגו דלית ביה שבועה וליתני מיגו דאית ביה שבועה. והיינו דלא אמר (הכי) [הכא] "משום דבעי למיתני סיפא", כדאמר באינך קושיין דאקשינן עד השתא, דהכא כולה מתניתין קשיתיה: סיפא אליבא דרבנן, ורישא אליבא דר' אליעזר בן יעקב. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: אי אליבא דר' אליעזר בן יעקב הא שבועה בעי — וברישא לא מהימן, דמודה מקצת הוא, דבבנו נמי אינו מעיז. ואם תאמר: לימא ליה דהא דר' אליעזר בן יעקב בדטענו ליה, כדמסקינן בסוגיין, אבל בדלא טענו ליה מהימן? יש לומר, משום דבעי למיתני סיפא: "אם יש עדים" וכו'; ואם איתא, ליתני "אם תובעו אינו נאמן", ולא הוה צריך למיתני "אם יש עדים". אבל זה קשה, שפירש רש"י ז"ל במשנתינו בדלא טענו ליה מיירי, וכי קתני בסיפא "אם יש עדים" וכו'. ע"כ:
וזה לשון הקונטריסין: והאכלתיו פרס וכו' — פירש רש"י ז"ל: אף על גב דבעלמא מודה מקצת הטענה חייב לישבע, הכא כיון שאינו תובעו פטור. למה צריך לפרש זה הדבר? ממה נפשך יש לנו מיגו דאי הוה שתיק. ויש לומר, על כרחך פירש רש"י ז"ל כן, משום דאינו נאמן במיגו דאי הוה שתיק אלא היכא שבכל טענותיו הוא פטור, דבין אם יאמר "לא היתה של אבותיך" ובין אם יאמר "לקחתיה ממנו" פטור, דכופר הכל הוא ופטור. אבל הכא כשטוען "ו[ה]אכלתיו" הוא דמחייב עצמו במקצת, הוה אמינא כיון דבעלמא מודה במקצת חייב שבועה, אם כן הכא לא יהא נאמן במיגו דאי הוה שתיק? קא משמע לן דהכא נמי נאמן ופטור, וכיון דאינו תובעו דהוי מיגו דאי הוה שתיק.
- וליתני מודה וכו' מנה לאביך בידי ו[ה]אכלתיו פרס — תימא, לפירוש רש"י ז"ל דאיירי באינו תובעו, אמאי פריך אי אליבא דרבנן וכו'? ליתני בדידיה: מנה לך בידי ופרעתיו לך חמישים, וכשאינו תובעו דפטור אליבא דכולי עלמא. ומעתה לא יקשה מה שהקשה הספר: אי אליבא דרבנן וכו'. ובסיפא מיושבת "ואם יש עדים אינו נאמן", צריך לפרש "אינו נאמן וצריך לישבע", דהוה ליה כאומר לחברו "מנה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי אלא חמשים", ועדים מעידים שחייב לו חמשים, שצריך לישבע, שלא תהיה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. ויש לומר, דאם תובעו אינו נאמן לא היה מיושב לרש"י ז"ל אי הוה בדידיה, דלא אמרינן אם תובעו אינו נאמן אלא היכא דאם תובעו ואכתי יש לו מיגו ואף על פי כן אינו נאמן, כגון כשבא בטענת אביו, כיון דבבנו מעיז ומעיז דאז יש לו מיגו. אבל אי איירי בדידיה דלית ליה מיגו, דבו אינו מעיז, אם כן אם תבעו לית ליה מיגו, דהא מודה מקצת הוא. ועוד יש לומר, דלא אפשר לאוקמה בדידיה, דאם כן סיפא אינה מיושבת "ואם יש עדים", וצריך לישבע מטעם שלא תהא הודאת פיו וכו', ואנן בעינן שיהא חייב לפרוע ובלא שבועה, דלשון "ואם יש עדים אינו נאמן" משמע לגמרי וצריך לפרוע ובלא שבועה. ע"כ:
ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה — פירש רש"י ז"ל: והא תנן "המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם", בפרק הניזקין. ואיכא למידק עליה, מדאמרינן התם במסכת גיטין: "ור' יצחק לית ליה משיב אבידה לא ישבע מפני תקון העולם?" ומפרקינן: "הוא דאמר כר' אליעזר בן יעקב" וכו'. והדר אקשינן: "ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור?" אלמא משיב אבידה דפטור לאו דומיא דמתניתין הוא. וכי תימא התם הכי קאמר: "ורבי אליעזר לית ליה משיב אבידה", ומתניתין נמי משיב אבידה הוא? לאו מילתא היא, דהא אמרת לית ליה מתניתין, וכי היכי דרבי יצחק לית ליה, ר' אליעזר בן יעקב נמי לית ליה, וכיון דקאמרת לית ליה מתניתין, מאי קושיא איכא במשיב אבידה?
- אלא הכי פירושו: ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור? הא ודאי דינא הוא לאפטורי, דהא אי בעי לא מחזיר, ומיגו איכא הכא, ומיגו דאורייתא הוא כדאמרינן לקמן: "מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה?" וכו'. וההיא סוגיא דהתם הכי מפרשה, דתנן: "המוצא מציאה לא ישבע מפני תקון העולם", מדקא נסיב טעמא משום תקנתא, אלמא כשהלה טוענו "שני כיסין קשורין מצאת לי" עסקינן, ואפילו הכי פטרת ליה; אם כן, קשיא לרבי יצחק דמחייב! ומפרקינן, "איהו דאמר כרבי אליעזר" דלית ליה האי תקנתא בכהאי גוונא. ואקשינן: "רבי אליעזר לית ליה משיב אבידה פטור"? כלומר, דר' יצחק ניחא, כיון שהלה טוענו ברי, דין הוא שישבע; אלא דר' אליעזר, משיב אבידה הוא, ודינא הוא דמהימן משום מיגו כדאמרן. ואוקימנא כדרבה. והלשון עצמו מוכיח, שזה נקרא "משיב אבידה" וזה נקרא "מוצא מציאה", ושם אפרש. ועיקר מילתיה דר' אליעזר בן יעקב כתובה בארוכה במסכת שבועות, ושם תמצא מפורשת גם מימריה דרבה בסייעתא דשמיא. הרמב"ן ז"ל:
ועוד הקשה הרשב"א ז"ל על פירוש רש"י ז"ל, דמאי מדתנן, "המוצא מציאה" וכו'. דמשיב אבידה פטור משום מיגו, ומיגו דאורייתא הוא כדאיתא לקמן. ומוצא אבידה מדינא חייב, אלא שפטרוהו מחמת התקנה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: והקשו בתוספות על פירוש רש"י זכרונו לברכה, דמאי קושיא? דמוצא מציאה ממש הוא, ואפילו כשהוא עצמו טוענו ברי. ואמרו כן מפני תקון העולם, שאם לא כן אין לך מגביה מציאה לחבירו. הקשו על פירוש רש"י ז"ל מההיא דפרק הניזקין, ופירשו שם כפירושם, והכל מתורץ:
בטוענו קטן — הקשה רבינו מאיר: ולוקמה דר' אליעזר בן יעקב, וכשאין אדם טוענו ואפילו קטן? ותירץ, דלא הוה מצי למיתני בסיפא "אם יש עדים" וכו'; וכיון שאין אדם תובעו אפילו קטן, אם כן משיב אבידה הוא אפילו לר' אליעזר בן יעקב. הרא"ש ז"ל:
וכתב הריטב"א ז"ל: בטוענו קטן — פירוש בברי, דאילו בטענת שמא אפילו בגדול אין נשבעין. ע"כ:
גירסת הקונטרס: אלא הכא בדרבה קא מפלגי וכו' — ופירש רש"י ז"ל: אלא לעולם בטוענו קטן, ולהכי קרי ליה טענת עצמו. ודקאמר: "והא תנן אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן", ההיא בבא בטענת עצמו, ומשום דאין נתינת קטן כלום; אבל בטענת אביו נשבעין. והקשו בתוס', שאם כן הוא התירוץ, הוא חוץ מן הספר, דכי אוקימנא בטוענו קטן פרכינן מדתנן: "אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן", ואם כן ההיא פירכא הוה לן לפרוקי השתא בהדיא. לכך פירשו, דלעולם בגדול הבא בטענת ברי, דאילו לקטן אין נשבעין לעולם. וכי תימא: בגדול במאי פליגי? בדרבה קא מפלגי. הריטב"א ז"ל:
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הכי גריס רש"י ז"ל: אלא בדרבה קא מפלגי, ופירש: אלא בטוענו קטן כדאמרינן מעיקרא, ואפילו הכי קא מחייב רבי אליעזר, דקסבר בין בו בין בבנו אינו מעיז בין בבנו גדול בין בבנו קטן, ורבנן סברי אפילו בבנו גדול מעיז; וכן דעת הריא"ף ז"ל. ואינו מחוור לי לפרש כן לפי גירסא זו. [ו]אי לא גרסינן "אלא" אתי שפיר, אבל אי גרסינן "אלא", הכי פירושו: אלא לא פליגי בטוענו גדול אלא בקטן, כדאמרן מעיקרא; אבל בגדול הבא בטענת ברי, כגון שאמר: עומד הייתי אצל אבא בשעה שהלווך מנה, אפילו לרבנן חייב, דאינו מעיז בבנו גדול. וכן דעת הגאונים ז"ל. ובפרק הנזיקין כתבתיה בארוכה בס"ד. ע"כ:
וזה לשון שיטה ישנה: אלא הכא בדרבה קמפלגי — פירש רש"י ז"ל: לעולם בטוענו קטן. ואף על גב דטענת קטן לית ביה מששא, הני מילי כי אתי בטענה דנפשיה, אבל כי אתי בטענת אבוה אית ביה מששא, דבדרבה פליגי, דקא סלקא דעתיה דלרבי אליעזר דבבנו קטן נמי אינו מעיז, כיון דאתי בטענת אביו, והכי פירושו: פעמים שאדם נשבע על טענה שהיא נחשבת טענת עצמו בבא בטענה דנפשיה, ומאי ניהו פעמים שנשבע? כגון דאתי בטענת אביו; ואמרי רבנן דבטענת אביו נמי פטור, דבבנו מעיז. כך פירש רש"י ז"ל. ויש מפרשים דבטוענו גדול נמי עסקינן, ודקאמרת טענת אחרים הוא, הכי פירושו: פעמים שאדם נשבע על מה שנראה לכאורה בטענת עצמו, שאינו עזות כל כך כשמעיז בבנו ויכול הוא להעיז בו, וקא משמע לן דנשבע, דבבנו נמי אינו מעיז. ופירוש פעמים, לאפוקי היכא דתבע ליה בשמא, דלא משתבע כדאיתא פרק שבועות הדיינין. ופירוש בדרבה קמפלגי, בטעמיה דרבה, אי איתיה לההוא טעמא בבנו או לא, אבל דכולי עלמא אית להו דרבה. ויש מפרשים: בדרבה פליגי, אי איתא לדרבה אי לא, דלרבנן דדרשי טעמיה דקרא כדרבה, הלכך בבנו מעיז, דליתא לטעמא דשאר מודה מקצת בבנו; ורבי אליעזר לא דריש טעמיה דקרא, הלכך כל מודה מקצת נשבע. ולי נראה ד"ר' אליעזר סבר" וכו' פירושא בעלמא הוא שהכניסוהו בגמרא. ע"כ:
מפני מה אמרה תורה — אין לפרש, לפטריה מיגו דמצי למכפר; דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. אבל יש לפרש: לפטריה משום דמשיב אבידה הוא? חזקה וכו' ואינו משיב אבידה, שאינו יכול לכפור אפילו אם ירצה לכפור, דאין אדם מעיז וכו'. והפירוש הנכון כך הוא: מפני מה וכו' – פירוש: מפני מה מודה מקצת גרוע מכופר בכל? ומפרש: חזקה וכו', הלכך כופר בכל ודאי קושטא קאמר, שאם היתה אמת התביעה, לא היה יכול לכפור בה. שיטה ישנה:
וזה לשון הריטב"א ז"ל: עיקר הפירוש, דנהי דרגלים לדבר לחייבו שבועה כיון דמודה מקצת, מכל מקום כיון דקיימא לן דכופר בכל פטור, למה הוא חייב כשמודה מקצת? דהא אית ליה מיגו גמור, ומיגו דאורייתא. וכי תימא: מנלן דכופר בכל פטור, דדילמא כי כתב "כי הוא זה", הוא גופא דאפילו מודה מקצת ישבע, משום דכופר בכל נשבע? ויש לומר, דהא איכא מתנייתא טובא דתנן דכופר בכל פטור, כדאיתא במסכת שבועות. חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, כלומר: וכיון שכן – אין כאן מיגו דכופר בכל, שאין אדם רוצה להעיז פניו לכפור בבעל חובו. והיינו דאמרינן: והאי בכוליה בעי דליכפריה, אלא משום דאין אדם מעיז וכו', עד כאן.
וכן פירשו בתוס'. והקשו: ומנלן דכופר בכל פטור? וליכא למימר מדאצטריך קרא לחייב שבועה בעד אחד וכו', ככתוב בתוספות. וכתוב בקונטריסין: תימא, נימא שלא הייתי רוצה לומר מדאצטריך עד אחד דכופר הכל פטור אלא בו, דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו; אבל בבנו דמעיז, ומשום אליבא דרבנן דרבי אליעזר בן יעקב הייתי אומר כופר הכל חייב. ויש לומר, דרבה דאמר לעיל: "מפני מה אמרה תורה" וכו', לא עלה על דעתו עדיין קודם התירוץ של הספר עניין העזה, אלא סתם אמר דבריו, ואין חילוק בין בו ובין בנו. ועוד יש לומר, דמדאצטריך עד אחד, ילפינן כופר הכל פטור אפילו בבנו, דאם אינו עניין לבו עצמו, דהא ילפינן ליה מדכתיב מודה מקצת ולא כתיב סתם: "שבועת ה' תהיה בין שניהם", וכתיב מודה מקצת: "כי הוא זה" וגו', ילפינן דכופר הכל פטור, ומדאצטריך עד אחד ילפינן דכופר הכל פטור אפילו בבנו. עכ"ל הקונטריסין:
והאי בכולי בעי דליכפריה — וכי תימא, אם כן מודה מקצת נמי, במאי דכפר קושטא קאמר, שהרי אינו יכול לכפור? משום הכי קאמר: האי בכוליה בעי דליכפריה, פירוש: זה דעתו לכפור בכל, ואין בו כח לכפור בכל ואפילו על דעת השמטה, ומודה במקצת וכופר במקצת על דעת השמטה. ואם תאמר: לישני ליה, בכל אין יכול לכפור אם התביעה אמת, אבל במקצת יכול הוא לכפור? יש לומר: כיון דאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, אינו יכול לכפור אפילו מקצת אלא על דעת השמטה; ועל דעת השמטה אינו יכול לכפור בכל. ואמר רחמנא רמי שבועה עליה וכו', ואין לומר: נמתין לו עד דהוה ליה זוזי ויפרע, מאחר שלא כפר אלא על דעת השמטה; דכיון דמפקת ליה מבית דין זכאי, תו לא פרע. שיטה ישנה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה