כתובות סט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
גופא דעובדא היכי הוה א"ל הכי והכי הוה מעשה אמר ליה גברא דלא ידע מאי ניהו מרזיחא שלח ליה לרב הונא הונא חברין מאי מרזיחא אבל דכתיב (ירמיהו טז, ה) כה אמר ה' אל תבא בית מרזח וגו':
אמר ר' אבהו מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר (איוב כט, כה) אבחר דרכם ואשב ראש ואשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם ינחם אחרים משמע אמר רב נחמן בר יצחק ינחם כתיב מר זוטרא אמר מהכא (עמוס ו, ז) וסר מרזח סרוחים מר וזח נעשה שר לסרוחים אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה:
מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום:
גמ' ת"ר המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן הנשואין הרשות בידה מן האירוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר הגדולה בין מן הנשואין ובין מן האירוסין הרשות בידה קטנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין יעשה השליש מה שהושלש בידו מאי בינייהו אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו דרבי מאיר סבר הרשות בידה ואתא רבי יוסי למימר אפילו מן הנשואין נמי גדולה אין קטנה לא אימא סיפא אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום הא מאן קתני לה אילימא רבי יוסי הא מרישא שמעת מינה דאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו גדולה דבת זביני אין קטנה דלאו בת זביני היא לא אלא רבי מאיר היא וחסורי מיחסרא והכי קתני יעשה השליש מה שהושלש בידו במה דברים אמורים מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה במה דברים אמורים בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום אלא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו איתמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי רבא אמר רב נחמן הלכה כרבי מאיר:
אילפא תלא נפשיה באיסקריא דמכותא אמר איכא דאתי דאמר לי מילתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא ולא פשיטנא ליה ממתניתין נפילא מאסקריא וטבענא אתא ההוא סבא תנא ליה האומר תנו שקל לבני בשבת וראוין ליתן להם סלע נותנין להם סלע ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל אמר ליה הא מני
רש"י
[עריכה]
גופא דעובדא - תחלת הדברים מה לשון שלחת לו:
ינחם כתיב - אין לך לומר פתח בשום אות אא"כ אל"ף או ה' סמוכין לו או ע"פ הנקודה שתחתיה והיא באה במקום אות כאילו כתוב ינאחם וכיון שלא כתיב כאן אל"ף על כרחך ע"פ מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המתנחם:
מר וזח - מי שנפשו מרה ודעתו זחה ומעותקה מעליו:
נעשה שר לסרוחים - לגדולים הבאים לנחמו:
מתני' המשליש מעות לבתו - מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא:
והיא אומרת - לאחר שנשאת:
נאמן בעלי עלי - שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה:
יעשה שליש כו' - יקנה השדה ואין שומעין לה דמצוה לקיים דברי המת:
וכי אינה אלא שדה - וכי מה תועלת לו לקנות אפילו אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה:
בד"א - בגמרא מפרש מאן קתני לה:
בד"א - ששומעין לה:
גמ' מן הנשואין הרשות בידה - שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי לאכול פירות:
מאי בינייהו - בהי פליגי בגדולה או בקטנה:
דר"מ סבר הרשות בידה - דהאי דקאמר ר"מ מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר:
אימא סיפא - דמתני':
הא מרישא שמעינן מינה - דלא א"ר יוסי שומעין לה אלא בגדולה מדקא מייתי טעמא למילתיה וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה אלמא בגדולה הראויה למכור שדות קאמר:
אלא ר"מ - וע"כ כי אמר בברייתא נמי מן הנשואין הרשות בידה בגדולה אמר ולא בקטנה:
אלא גדולה מן האירוסין איכא בינייהו - דקאמר ר' מאיר מן האירוסין יעשה שליש שלישותו ואפילו היא גדולה וקא א"ל רבי יוסי כיון דגדולה היא שומעין לה:
הלכה כר"מ - טעמא משום דמצוה לקיים דברי המת:
אילפא - שם חכם:
תלא נפשיה - גופא דעובדא במס' תענית משום דאותבוהו לרבי יוחנן ברישא כשהלך אילפא בסחורה כי אתא אמרו ליה אי הוה יתיב מר וגריס לא מר הוה מליך אזל תלא נפשיה באיסקריא דמכותא בכלונסות ארזים שתולים בה וילון הספינה:
מכותא - וילון:
אמר כל מאן דאתי כו' - כלומר אע"פ שהלכתי בסחורה לא שכחתי תלמודי ויש בידי לתקן כל הברייתות שסידרו רבי חייא ורבי אושעיא [בתוספתא שלהן אמינא להן סמך במשנתנו של הש"ס שסדר רבי ולהכי נקט רבי חייא ורבי אושעיא] לפי שהן עיקר כדאמרי' בעלמא כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא תותבו מינה בבי מדרשא:
תנא ליה - שנה לפניו ברייתא זו ושאלו למצוא לה סמך במשנה שסדר רבי:
שקל - חצי סלע:
וראוין - שאינן נזונין בפחות:
נותנים להם סלע - דאי הוה ידע שיתייקרו המזונות ויצטרכו לסלע לא הוה אמר:
אל תתנו - הרי מיחה בידם ולא עשאן יורשים אלא בענין זה:
אם מתו - בלא בנים:
אין נותנין להן אלא שקל - שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם והואיל ועשה את האחרים יורשים אחריהם ודאי דווקא שקל קאמר כדי שתפול ירושה אחריהם לאותן אחרים:
הא מני - היכא דאמר להו אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל ואע"ג דסוף סוף כולהו נכסי דידהו נינהו לא יהבינן להו בקוטנן אלא שקל בשבת והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא דאמר בפ' נערה לא כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הצבור דהתם הוא דאמר אל תקברוהו מנכסיו ונכסי דידיה נינהו הלכך לא צייתינן ליה לקוברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כי אם לפי צוואתו:
תוספות
[עריכה]
אמר רב נחמן ינחם כתיב. ואע"ג דקרינן ינחם מ"מ דרשינן הכי מדלא כתיב מנחם דליכא למיטעי וכתיב ינחם דאיכא למיקרי ינחם אע"ג דלא קרינן הכי איכא למדרש שהמתנחם מושיבין בראש לנחמו ופירוש הקונטרס דחוק:
אמר רבא הלכתא כו'. לעיל (דף נא.) פירשנו דבזה"ז כולהו ממטלטלי:
המשליש מעות לבתו. פירש בקונט' והיא אומרת נאמן עלי לאחר שנשאת לא דק דבגמ' מסקינן דליכא בין ר"מ ובין ר' יוסי אלא גדולה מן האירוסין:
וכי אינה אלא שדה. ור"מ סבר דאינה יכולה למוכרו:
אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו. פירוש אף קטנה מן הנשואין אבל הא ודאי דגדולה מן האירוסין נמי איכא בינייהו דלר"מ יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' יוסי הרשות בידה כדתנן במתני':
קטנה דלאו בת זביני היא. וליכא למימר דסיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור דאם כן הוה ליה למיתני בהדיא אבל קטנה אפילו מן הנשואין לא תמכור אבל לר"מ דמוקמא למתני' בחסורי מיחסרא אתי שפיר דקאי אבד"א כו' דמדבר בהדיא בנשואין:
הא מני ר' מאיר היא דאמר מצוה לקיים דברי המת. אבל לרבי יוסי לית ליה ותימה אי לית ליה למה ליה למימר לא יהא אלא שדה ולמיתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מצוה לקיים דברי המת ושמא לדבריו דרבי מאיר קאמר:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ו (עריכה)
מג א מיי' פי"ג מהל' אבל הל' ג, סמג עשין מד"ס ב, טוש"ע י"ד סימן שעו סעיף א:
מד ב מיי' פט"ז מהל' אישות הלכה ז, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סימן קיב סעיף ז:
מה ג מיי' וסמג שם, טוש"ע אה"ע סימן ק סעיף א:
מו ד מיי' פ"כ שם הל' ה, סמג שם, טוש"ע אה"ע סי' קיג סעיף ב:
מז ה ו ז מיי' שם הלכה יד וסמג שם, טוש"ע אה"ע סימן נד וטוש"ע ח"מ סימן רנב סעיף ב:
מח ח [מיי' פי"ב מהל' זכיה הל' ו], טוש"ע ח"מ סימן רנג סעיף יז [וסי' רמח סעיף ב]:
ראשונים נוספים
אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה: כבר כתבתי למעלה דוקא בנוטלת עישורא נכסי, אבל היכא דאמידניה אפילו ממטלטלי, ומזוני לעולם ממקרקעי ולא ממטלטלי. ומיהו רבנן בתראי תקינו מטלטלי בין לכתובה בין למזונות כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות. והני מילי בנכסים מרובים, אבל בנכסים מועטים אלו ואלו נזונים, ולא אמרינן בכי הא הבנות נזונות והבנים יחזרו על הפתחים כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל בהלכות בריש פרק מי שמת (בבא בתרא סה, א מדפי הרי"ף), ופרנסה דליתיה מתנאי כתובה לא שקלא ממטלטלי, וכדקיימא קיימא בשבאה ליטול עישור נכסים, וכן כתוב בהלכות.
קיימא לן דבת בעלת חוב דאחי הויא, ונוטלת מהן מבינונית ובלא שבועה: והיכא דאיכא בן ואלמנה ובת, ואלמנה תובעת כתובה או מזונות ובת תובעת פרנסתה, אלמנה קודמת דהויא לה בעלת חוב דאבא ובת בעלת חוב דאחי. והא דגרסי בירושלמי בפרק מי שהיה נשוי (במכילתין פ"י ה"א) פרנסה וכתובה פרנסה קודמת, דההיא בכתובת בנין דיכרין קא מיירי, משום דשויוה רבנן כירושה, וכשם שנוטלת במקום בנים כך נוטלת במקום כתובת בנין דכרין. והיכא דבת תובעת מזונות ואלמנה תובעת כתובה ואיכא מקרקעי, ודאי אלמנה קודמת, דהא איכא דין קדימה במקרקעי. אלא אפילו היכא דליכא אלא מטלטלי דלית בה דין קדימה לדעת רבנו אלפסי ז"ל כמו שכתב לקמן בפרק הכותב (מה, א מדפי הרי"ף), מכל מקום כתובה קודמת משום דזו וזו מתקנת אחרונים יש להן מן המטלטלין, וכי תקינו רבנן כעין דאורייתא תקנו וכמו שכתובה קודמת למזון הבנות במקרקעי מן הדין, כך יש לה שתקדים למנין הבנות במה שתקנו להם הגאונים ז"ל. וכן דעת הראשונים ז"ל.
וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו: ואם תאמר, והא קיימא לן (ב"ב קנה, א) ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, כבר נשמר רש"י ז"ל בפירושו, שפירש: לא יהא אלא שקנה לה שליש השדה אלו רצתה למוכרה אחר כך הרי היא מכורה מעכשיו. פירוש לפירושו, שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב, ואף על פי שקנו מהן קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא. אבל הראב"ד ז"ל דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו, אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה. וכן נראה מדברי ר"ח (ועי' רשב"א ב"ב שם, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתצח, וח"ב סי' רמו).
מתני': המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן עלי בעלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי רבי מאיר: פירוש: משום מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בגמרא, אמר ר' יוסי לא יהא אלא שדה והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה מעכשיו. ואסיקנא דבגדולה מן הארוסין פליגי, ר' מאיר סבר אף על פי שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא, הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש מה שהושלש בידו. ור' יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים, אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשה קטנה כלום, אבל גדולה מן הנשואין לכולי עלמא מוכרת ונותנת וקיים, ואפילו לר' מאיר, לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד עליה שליש אלא עד שעת נשואין, אבל משנשאת והיא גדולה לא. והלכך בעודה קטנה לכולי עלמא אין מעשה קטנה כלום בין מן הארוסין בין מן הנשואין, וגדולה מן הנשואין שומעין לה, בגדולה מן הארוסין פליגי, וקיימא לן כרבא אמר ר' נחמן דפסקי כר' מאיר, ויעשה שליש מה שהושלש בידו.
ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דדרשינן מסורת מדלא כתיב אלף לאחר הנו"ן כיון שאינו מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרח' דקרא משמע לן כאלו כתיב ינוחם מדלא כתיב מאשר מנחם אבלים כתב כאשר אבלים ינחם ולסמוך אבלים לישב בראש:
אמר רבא הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה: פי' בשלא אזמיני' אבל אזמיני' לאב אפילו ממטלטלי כדאיתא בפ' נערה ומסתברא אע"ג דתקון רבוותא ז"ל דמגבינן האידנא כתוב' ומזונות אפילו ממטלטלי ה"ה לפרנסה נמי עביד רבנן תקנתא וליכא למימר בהא הבו דלא להוסיף על' הוא כדאמרינן בכתוב' בנין דכרין. אילימא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו וליכא למימר דס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין כ"ע מודו שיעשה השליש מה שהושלש בידו ולר"מ הרשות בידה ואלו מתניתין איפכא משמע דטפי אית לי' לר"מ מצוה לקיים דברי המת מר' יוסי אלא הכי קאמר אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו וליכא למימר כס"ד וכן פי' איכא בינייהו וכו':
אימא סיפא ומהדרי' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו וכן פי' בתוס' האומר תנו שקל לבתי בשבת וכו' פי' רש"י בפ' יש נוחלין בס"ד:
מתני' המשליש מעות לבתו והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר"מ א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה ה"ה מכורה מעכשיו בד"א בגדולה אבל בקטנה אין מעשה קטנה כלום פי' מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה בהן והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו מעות בידו יעשה שליש וכו' ואל יתנו ליד בעלה שמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה השליש שדה והיא רוצה למוכרה ולתת המעות לבעלה מי יוכל לעכב ע"י והלכך גם במעות נמי שומעים לה ונותנים אותם לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעים אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו:
ת"ר המשליש מעות לחתנו ליקח בהן שדה לבתו והיא אומרת ינתנו לבעלי מן הנשואין הרשות בידה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו ואסיקנא דבקטנה כ"ע לא פליגי דאפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין נמי כ"ע לא פליגי דהרשות בידה כי פליגי בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר יעשה שליש וכו' ור"י סבר הרשות בידה:
איתמר ר"י א"ש הלכה כר"י ורבא אר"נ הלכה כר"מ וקי"ל כר"נ בדיני ותו דאמרינן לקמן בהל' והא קי"ל כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת:
תניא האומר תנו לבני שקל בשבת והן ראויין לתת להן סלע נותנים להם סלע פי' דלאו דוקא קאמר אלא לזרזינהו שיכלכלו דבריהם במשפט ושקל הוא חצי סלע תרגומא בקע תקלא ותרגומא שקל סלעא ואם אמר אל תתנו להן אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל פי' דדוקא קאמר ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן בין שאמר תתנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם אלא שקל פירוש כיון (שמת) [שפי' שאם ימותו] בניו שיירשו אחרים תחתיהן דווקא קאמר א"ר אמר מ"ע הל' בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנים להן כל צורכן והא קי"ל כר"מ דאמר מצוה לקיים דברי המת ה"מ במילי אחריניתא אבל בהא ניחא ליה (פי' דמשום כדי חייו) והאי דאמר הכי לזרזינהו הוא דאתא תנן התם הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלי פי' ומשום כדי חייו אבל במקרקעי לא עד שיהא גדול ופקח ובפ' הניזקין מפרש כבר ו' כבר ז' כבר תמני כבר תשע כבר עשרה כל חד וחד לפום חורפי' אמר רפרם ל"ש אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר פי' אפוטרופוס שמינהו ב"ד או אבי יתומים אין מעשהו כלום זולתו ממאי מדקתני אין מעשה קטנה כלום פי' אלמא היכא דאיכא שליש אין מעשה קטנה כלום וה"ה לאפוטרופוס דלמא היכא דאיכא שליש שאני פירוש שהשליש פרשו לו מה יעשה אבל אפוטרופוס אינו אלא לעשות צרכי היתומים לכל הצריך ואם מכרו אלו הפעוטות אין זה שינוי מצות המת שאף אפוטרופוס הוא מוכר לצורך מזונותיהם א"כ ליתני אבל בקטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו [מאי אין מעשה קטנה כלום] דאפילו בעלמא פירוש במקום שיש אפוטרופוס שדומה מקצת לשליש וכ' ר"ח ז"ל משמיה דגאון דמתנתן דפעוטות מתנה אף על פי שיש שם אפוטרופוס ואינו נ"ל דהא הכא לבעלה מתנה היא ובעי למיפשט ממתני' דכאן גם באפוטרופוס לא מציא למיתיב ליה ובפ' הניזקין פליגי במתנתא בלא אפוטרופוס אם היא קיימא כמו המכר שלו דרב יימר אמר אין מתנתו מתנה ומר בר"א אמר מתנתו מתנה (אלא) [אלמא] גרוע מתנה ממכר והיכי ס"ד למיעבדא טפי ממכר:
אמר רב נחמן בר יצחק כתיב ינחם פי' רש"י ז"ל ינחם אין לך לומר פת"ח בשום מקום אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לה או על פי נקודות שתחתיה והיא באה במקום אות כאלו כתוב ינחם באלו נקודות וכיון דלא כתב כאן אל"ף על כורחיך על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם וזהו המנוחם עצמו כלומר כאבל המנוחם. ע"כ פרש"י כתיבת יד מדוייק. ובפי' רש"י ז"ל דכתיבת יד אחר מדוייק אתה קורא ינחם בנקודות פי' לפירושו כשאני רואה הכתב ע"פ מסורת בלי נקודה אין לי לפתוח מדעתי אם לא יהיה אל"ף או ה"א סמוכין לה אבל כשהוא נקוד בפירוש הנקודה שתחתיה היא באה במקום אות הלכך הכא דכתיב ינחם היינו על פי מסורת הכתב אתה קורא ינחם בנקודות אלו והלכך הא דקאמר ר"נ ינחם כתיב היינו על פי המסורת ולא על פי הנקודה שתחתיה שהוא נקוד ינחם כנקודו. עוד הוה מצינן לפרושי לשון רש"י ז"ל הכי דלעולם אין לך לומר פתח אלא אם כן אל"ף או ה"א סמוכין לו על פי הנקודה שתחתיה פירוש שתחת הפתח והויא לה קמץ ולכך הויא כאלו כתוב ינחם בנקודות ומיהו ליתא דכל התור' מלא פתח בלא אלף וה"א סמוכין לה אלא כדפרישנא הוא נכון בלשון רש"י.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל ינוחם כתיב לא אשכחן הכי בשום נוסחא וליכא לפרושי דמשמע לן הכי דפרשי' מסורת מדלא כתיב אל"ף לאחר הנו"ן שאין זה מצוי בשום מקום אלא משמע דמהכרחא דקרא משמע לן שעניינו כאלו כתוב ינוחם מדלא כתיב כאשר מנחם אבלים וכתיב כאשר אבלים ינחם נסמוך אבלים תחשב ראש. ע"כ:
וז"ל ריב"ש ז"ל ינחם כתיב ואע"ג דמשמע ינחם אפ"ה כיון דמשמע נמי הכי הוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא נטעי ומדלא כתיב הכי מ"מ דרשינן ינחם ופרש"י דחוק. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ינחם כתיב אע"ג דקרו ינחם בשב"א מ"מ דרשי' מדהוה ליה למכתב מנחם כי היכי דלא ליתי למטעי ולמקרו ינחם בחירי"ק ומדכתב לישנא דמשמע הכי ומשמע הכי ש"מ דבעי למימר שהאבל יושב בראש דסברא הוא דאית לן למימר הכי שמנחמין מושיבי' את האבל בראש לנחמו ולפקע צערו:
אמר רבא הלכתא ממקרקעי כו'. וראיתי בתשובת הגאונים תקינו במתיבת' בימי מר רב הונא גאון ז"ל בר מר רב יצחק למגבי בע"ח וכתובה אפילו ממטלטלי דיתמי וכתבי רבוואתה דדוקא מזוני דאינון תנאי כתובה גבו ממטלטלי כתקנתא דבתראי אבל פרנסה דאינה תנאי כתובה כדקיימא קיימא ולא גביא אלא ממקרקעי ואינו נראה לי דאטו תקנתא דבתראי בכתובה בלחוד הוה בכל מילי תקון בין לכתובה בין לבע"ח וה"ה לפרנסה דכל גוביינא גבי אפילו ממטלטלי אדרבה פרנסה כיון דשמין באב אית לן למימר דניחא ליה לאב דתתפרנס אפי' ממטלטלין דידיה כו' דאמרן לעיל דבת בעלת חוב הויא ואם כן לא שנא חוב דידה מכל חוב דעלמא וכי היכי דכל בע"ח דעלמא גבי אפילו ממטלטלי דיתמי בהאי תקנה הכי הבת ולא שנא. ה"ר ישעיה מטראני:
מתני' המשליש מעות כו'. פרש"י המשליש מעות לבתו. מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא. והיא אומרת. לאחר שנשאת. נאמן בעלי עלי. שלא יעכבם לעצמו תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ע"כ. וכתבו עליו בתוספות דלא דק דבגמרא מסקי' דליכא בין ר"מ ובין ר"י אלא גדולה מן האירוסין ע"כ. ובספר ישן הביא לשון רש"י בלשון אחר וז"ל כתב רש"י המשליש מעות לבתו כו' פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת כשהיא ארוסה נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' ע"כ. ולהך נוסחא ליכא קושיא כלל ובקצת פירושי רש"י כתיבת יד כתוב והיא אומרת לאחר שתנשא נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו כו' והך נוסחא יש לפרשה דהכי קאמרה כיון שלאחר שתנשא נאמן בעלה עליה שלא יעכבם לעצמו מעתה אף קודם שתנשא מאחר שנתארסתה תנם לו והוא יקנה לי שדה כשארצה. ומיהו ברוב הפירושים כתוב והיא אומרת לאחר שנשאת הא אין עליך לפרש אלא כמו שהבינו התוספות מלשונו ז"ל וצריך לתרץ פירושו אשר מפיו אנו חיין והוא האיר עינינו בתורתו ואין לך לומר שנעלם ממנו סוגי' דשמעתין דקיימא עליה דמתני'.
ויש לדקדק דבמתני' קתני והיא אומרת נאמן בעלי עלי ובברייתא קתני והיא אומרת ינתנו לבעלי ועוד דבמתניתין קתני המשליש מעות לבתו ובברייתא קתני המשליש מעות לחתנו ליקח מהן שדה לבתו ועוד דבגמרא אסיקנא דכי קתני בסיפא דמתניתין בד"א בגדולה כו'. דר"מ קתני לה מעתה תקשי אמאי אסמכיה לדברי רבי יוסי בסיפא דמתני' ועוד מה בעי תלמודא בגמ' מאן קתני לה הא ודאי מתני' כפשטא משמע דר' יוסי קתני לה ואי משום דקשיא ליה עלה הוה ליה לאקשויי להדיא הא מרישא שמעת מינה. ועוד דקשיא דאמרינן בגמרא אילימא קטנה מן הנשואין כו' משמע דדוקא קטנה מן הנשואין איכא בינייהו אבל גדולה מן האירוסין הרשות בידה לכ"ע מעתה תקשי דא"כ הוה ליה ר' מאיר לקולא ור' יוסי לחומרא דהא לא פליגי אלא בקטנה מן הנשואין דלר"מ הרשות בידה ולרבי יוסי קטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובמתני' משמע דרבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא ועוד מאי פריך תלמודא דאי רבי יוסי מרישא שמעת מינה כו' דילמא סיפא איצטריך לקטנה מן הנשואין דאפילו מן הנשואין לא תמכור ועוד דקאמר לקמן בגמרא הא מני ר"מ היא דאמר מצוה לקיים דברי המת משמע דרבי יוסי לית ליה דמצוה לקיים דברי המת מעתה למה ליה למימר במתני' לא יהא אלא שדה ולמתלי טעמא בהאי תיפוק ליה משום דלית ליה מלד"ה.
לכך יש לפרש דר"מ ורבי יוסי בתרתי פליגי והוא שזה מצוה שלא יהיו המעות בעין אלא מסר המעות ביד שליש לצורך בתו לקנות נדוניא לכשתנשא והיא לא רצתה לקיים דברו לקנות השדה אלא שיהיו המעות בעין ביד בעלה והוא נאמן עליה לקנות השדה כשתרצה ואם לא תרצה לא יקנה השדה כלל ובהא פליגי ר"מ ורבי יוסי דרבי מאיר סבר דעכ"פ יקנה השדה ואין שומעין לה שלא לקנות דמצוה לקיים דברי המת ור"י סבר דמה תועלת לו לקנות אין כאן מעות אלא כבר נקנה השדה והיא רוצה למכרה הרי היא מכורה הלכך שומעין לה וכיוצא בזה שאין כאן תועלת לקיים דבריו לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אבל ר"מ סבר דבכל גונא מצוה לקיים דברי המת ואפילו לשעה ובהך פלוגתא אין כאן חילוק בין מן האירוסין למן הנשואין דאפילו אמרה כן משנשאת ס"ל לרבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו ויקנה השדה ור"י סבר הרשות בידה ולא יקנה דמה טעם יש לחלק בינייהו. ומסקי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' ולהכי הדרינן למימר בחסרון יעשה שליש מה שהושלש בידו לא סגי לן לאוסופי בד"א מן האירוסין כו' משום דאתינן לאוסופי פלוגתא אחריתי במתני' דהיינו פלוגתא דברייתא והא דשמעינן ר"מ לר' יוסי דאם צוה שיהיו המעות ביד שליש לצורך חתנו ליקח בהם שדה לבתו ולא יהיו ביד חתנו והיא אומרת ינתנו לבעלי דאין הפרש בהוויית הקרקע אלא ביד מי יהיו המעות או השדה לאחר שיקנה דה"נ ס"ל לרבי יוסי דהרשות בידה וכדאיתא בהדיא בברייתא וכדבעינן למימר בס"ד ובהא איכא לאפלוגי בין מן האירוסין למן הנשואין דמן הנשואין לכ"ע הרשות בידה שאף האב לא עלה בדעתו למוסרם ביד שליש אלא עד שתנשא דמשנשאת הבעל זכאי בפירות וכיון דבעי למיכל פירי א"כ היכי יהיו המעות או השדה ביד שליש בידיה דבעל בעי מיהוי כי היכי דלשבח ליה למעבד פירי טפי וס"ל לרבי יוסי דמן האירוסין נמי כיון דסוף סוף לאחר שתנשא בידא דבעל בעי למיהוי מהשתא נמי אפילו מן האירוסין הרשות בידה ור"מ סבר דמכל מקום מצוה לקיים דברי המת ויעשה שליש מה שהושלש בידו ויהיו בידו המעות או השדה עד שתנשא.
והשתא ניחא כל מאי דאקשינן לעיל דברישא דמתני' דההפרש הוא אם יקנה השדה או לא ומיירי בנשואה לכך נקט נאמן בעלי עלי דכיון שנשאת נאמן הוא בעיניה שלא יעכבם לעצמו ויקנה השדה כשתרצה אבל בברייתא דההפרש הוא אם ישארו ביד השליש או ינתנו לבעל לכך נקט ינתנו לבעלי ובמתני' דאין ההפרש אלא אם יקנו השדה או הנדוניא אם לאו לכך נקט המשליש מעות לבתו פי' לצורך בתו לקנות שדה או נדוניא לכשתנשא אבל בברייתא לא מיירי בקניית נדוניא לכשתנשא אלא בשלישית מעות לצורך החתן דהיינו שיקחו שדה לצורך בתו והפירות יהיו לבעל ושיהיו המעות ביד שליש ולכך נקט המשליש מעות לחתנו וניחא נמי דסיפא דקתני בד"א בגדולה כו'. היינו פלוגתא אחריתי וכדכתיבנא ולא קאי אדברי ר' מאיר דלעיל. וניחא נמי דבעי תלמודא עלה דסיפא מאן קתני לה דהא לפי שיטתם מודה רבי מאיר בשדה שאם רוצה למכרה דהרי היא אסורה ואפשר דכי קאמר בד"א עלה דהמכירת השדה קאי אלא דבמאי דאידחיא דלא מצי קאי עלה דר"מ ובמכירת השדה דפשיטא דקטנה לאו בת זביני היא. וניחא נמי דכי קאמר תלמודא אילימא קטנה מן הנשואין כו' אף על גב דהוה ליה ר"מ לקולא ור"י לחומרא לא תקשי ממתניתין דלא שייך הא פלוגתא דברייתא בדמתני' כלל דבמתני' איירי לענין מצוה לקיים דברי המת ואלו פליגי בברייתא בקטנה מן הנשואין לא שייכא פלוגתייהו במצוה לקיים דברי המת דאיכא למימר דכ"ע ס"ל מלד"ה וכל מן הנשואין אין כאן מצוה כלל דהא אמרינן שאף האב לא עלה בדעתו למוסרה ביד שליש אלא עד שתנשא וס"ל לר' מאיר דאפילו בקטנה נמי הכין אמדינן דעתיה דאב ורבי יוסי סבר דלגבי קטנה יש טעם למצות האב וכל כה"ג מצוה לקיים דברי המת אבל כשאין טעם נכון למצותו ואין תועלת למצותו אין לנו לומר מלד"ה וניחא נמי דפריך תלמודא שפיר מרישא שמעת מינה כו' דברישא נמי בדנשאת מיירי וכדפרישנא וניחא נמי דקאמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה והיא רוצה כו' פירוש מה תועלת לו לקנות כיון דאי נקנה כבר והיא רוצה למוכרה הרי היא מכורה וכה"ג דוקא הוא דלית ליה מלד"ה ומיהו כשיש תועלת ונפקותא במצותו הא ודאי דר' יוסי נמי אית ליה מלד"ה:
וכתב ריב"ש בחידושיו וז"ל אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה כו'. פירוש ואפשר דרבי יוסי לית ליה מלד"ה או אפשר דאית ליה ושאני הכא מטעמא דאם רוצה למכרה מוכרה מעתה ואפ"ה תני תלמודא בכל דוכתא האי סברא דמצוה לקיים דברי המת לר"מ משום דרבי יוסי לאו ברירא הוא דאית ליה הכי. ע"כ. כנ"ל שיטת רש"י. אבל התוס' קא מפרשי דליכא בין רבי מאיר ובין רבי יוסי אלא גדולה מן האירוסין והפרישא דבינייהו הוא דהיא אומרת שהמעות יהיו ביד בעלה ולא ביד השליש ובהכי פליגי ר"מ ור"י דר"מ סבר דמצוה לקיים דברי המת ויהיו המעות ביד שליש לקנות השדה ורבי יוסי סבר דכיון דאלו נקנה השדה והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה היא מכורה ולא מקיימי דברי המת שצוה שיהיה ביד שליש עד שתנשא השתא כשמתרצה שיתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא ור"מ כי היכי דס"ל דמצוה לקיים דברי המת במעות שיהיו ביד שליש הכי נמי סבר דאינה יכולה למוכרה מן האירוסין וליתן המעות לבעלה משום דמצוה לקיים דברי המת שצוה שיהיה מונח ביד שליש עד שתנשא כן פירשו התוספות ולשיטת רש"י אין אנו צריכין לכך דאע"ג דס"ל לר"מ דהרי היא מכורה כיון דבנשואה מיירי וכדכתיבנא מ"מ בעי לקיומי דבריו בקניית השדה ואע"ג דאין כאן תועלת וכדכתיבנא.
גם הרשב"א פי' דפלוגתא דר"מ ור"י במתני' בגדולה מן האירוסין דר"מ סבר אע"פ שהיא גדולה ומעשיה קיימין בעלמא הכא משום מצוה לקיים דברי המת יעשה שליש וכו'. ורבי יוסי סבר כיון שהיא גדולה מיד נתרוקנה זכות הנכסים לבת ומוכרת ונותנת וקיים אבל בעודה קטנה לא משום דאין מעשיה כלום אבל גדולה מן הנשואין לכ"ע מוכרת ונותנת וקיים ואפילו לר"מ לפי שלא עלה על דעת האב להעמיד שליש אלא עד שעת נשואין אבל משנשאת והיא גדולה לא. ע"כ:
וז"ל הר"י מטראני ז"ל המשלי' מעות וכו'. פירוש מסר מעות ביד שליש לצורך בתו שיקנה לה שדה והיא אומרת נאמן עלי בעלי שהוא יקנה לי ותנו המעות בידו יעשה השליש מה שהושלש בידו ואל יתנם ביד בעלה דמצוה לקיים דברי המת ולקמן נפרש דבעודה ארוסה קאמר ר"מ אבל בנשואה מודה. אמר רבי יוסי וכי אינה אלא שדה מה תועלת יש לקיים דברי המת אפילו אם יקנה לה שדה השליש והיא רוצה למוכרה וליתן המעות לבעלה מי יכול לעכב בידה הלכך גם המעות נמי שומעין לה ונותנין לבעלה כיון שהיא רוצה ודוקא לגדולה שומעין אבל אם היא קטנה אין מעשה קטנה כלום. ע"כ:
ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל המשליש מעות לבתו כו'. פירוש מי שנותן מעות ביד חברו הנאמן לו ונותנה על דעת שיקח בהם שדה או נדוניא לבתו ארוסה ושינתנו לחתנו ומת אביה והיא אומרת תנו אותם לבעלי דנאמן הוא עלי שהוא יקנה השדה או הנדוניא אין שומעין לה אלא יעשה שליש מה שהושלש בידו דמלד"ה דברי רבי מאיר ומסקנא דאפילו בגדולה היה סובר ר"מ דיעשה שליש מה שהושלש בידו וכל זמן שלא נשאת אבל נשאת הרשות בידה וקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ורבי יוסי פליג על ר"מ בגדולה מן האירוסין דס"ל דאפילו מן האירוסין הרשות בידה ויתנו לארוס דאמאי מעכבין בידה והלא אם היתה השדה קנויה והיא רוצה למוכרה יכולה למוכרה ומי שקנאו ממנה ומן הארוס זכה בו שלא עשאו שליש אלא על המעות וכשקנה השדה זכתה מיד דכיון שהיא גדולה יכולה היא לזכות בה מיד השתא נמי כשמתרצית שינתנו המעות לבעלה שומעין לה כיון דבת זביני היא.
והא דקתני סיפא בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דלא קאי ארבי יוסי דלרבי יוסי לא אצטריך דהא בהדיא משמע דרבי יוסי בגדולה איירי דהא בקטנה לא היה אומר שאם הוא שדה ורוצה למוכרה דהרי היא מכורה דקטנה אינה יכולה למכור אלא ודאי כי קתני סיפא בד"א בגדולה אר"מ קאי ומתני' חסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין אבל מן הנשואין הרשות בידה ובד"א שהרשות בידה בגדולה כיון דאיכא תרתי גדולה ונשואה הרשות בידה שלא עלה על דעת האב שיהיו המעות ביד שליש לעולם אבל לעולם בקטנה אין מעשה קטנה כלום ואפילו מן הנשואין יעשה שליש כו' ע"כ. פליג אשיטת רש"י ואינו כמו שיטת התוספות ממש דוק ותשכח:
וז"ל ריב"ש ז"ל המשלי' מעות לבתו פירוש לקנות לה שדה כדי להכניסו לבעלה כשתנשא והיא אומרת נאמן בעלי עלי כלומר שיתן המעות לבעלה יעשה שליש כו' דברי ר"מ בגמרא מפרשי' טעמיה דר"מ משום דמצוה לקיים דברי המת הא לאו הכי נותנין לה שהמעות שלה הם לגמרי אלא על תנאי נתנם לה ע"כ:
וז"ל הרב ר' יהונתן הכהן המשליש מעות לבתו כו'. כלומר מסר מעות ביד שליש לקנות לה שדה או נדוניא לכשתנשא והיא אומרת לאחר שנשאת נאמן בעלי עלי שלא יעכבם לעצמו תנם לו וירווח בהם בתוך זמן זה עד שיזדמן לו קרקע יעשה שליש מה שהושלש בידו כלומר אין שומעין לה אלא יעמדו הנכסים ביד השליש עד שיקנה קרקע דסבר ר"מ מלד"ה.
א"ר יוסי וכי אינה אלא שדה כלומר ולמה אין שומעין לה הרי אפילו היה הקרקע קנוי מאלו המעות כמו שצוה האב דהיה דעתו שלא ילכו לאיבוד והיאך היה יכול לשומרו שאם נתרצתה זאת הבת לבעלה שימכרהו יכול אדם לקנותו מהם והמכר קיים עולמית הלכך עכשו שנתרצי' לבעל ליתן בידו המעות שומעין לה לפי שאין בידינו לשמרו עולמית ואין לנו לחוש לדברי האב כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה מודה רבי יוסי דאין שומעין לה כיון דאין בידה להפסיד הקרקע אם היה בידינו ג"כ לא נפסיד המעות כל זמן שנוכל לשומרן.
בד"א בגדולה וכו'. מפרש בגמרא דר"מ קתני לה וחסורי מחסרא והכי קתני יעשה שליש מה שהושלש בידו בד"א מן האירוסין כו' בד"א בגדולה כו' כלומר גדולה מן האירוסין אין שומעין דשמא יתבטלו הקדושין אבל משנשאת לא חשש האב עליה שהרי יודע שברשות בעלה תהיה ורבי יוסי פליג בגדולה אפילו מן האירוסין שומעין לה כיון דבת זבוני היא אבל בקטנה בין מן האירוסין בין מן הנשואין דברי הכל אין שומעין לה ובגדולה מן הנשואין שניהם שוין דשומעין לה ובגדולה מן האירוסין פליגי. ע"כ:
וכי אינה אלא שדה והיא רוצה למוכרה כו'. פירש ר"ח אלו לא הניח לה אביה מעות לקנות לה שדה והיא רוצה למוכרה הלא מכירתה מכירה. ע"כ:
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל וא"ת והא קי"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים כבר נשמר מזה רש"י ז"ל בפירושיו שפי' לא יהיה אלא שקנה לה השליש השדה אלו רצתה היא למוכרה אח"כ הרי היא מכורה מעכשיו פירוש לפירושו שאין זה נכסי האב אלא מעות של אב ואע"פ שקנו מהם קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא אבל הראב"ד כתב דלא אמרינן למכור בנכסי אביו אלא בקרקע שהיא ירושה לו מאביו אבל הכא בתו אינה אלא כמקבלת מתנה וכן נראה מדברי ר"ח ז"ל. ע"כ הרשב"א ז"ל:
גמ' מאי בינייהו אילימא קטנה כו'. דר"מ סבר כו' פירש רש"י ז"ל בהי פליגי בגדולה או בקטנה. דר"מ סבר הרשות בידה. דהאי דקאמר רבי מאיר (הרשות בידה) מן הנשואין הרשות בידה אפי' בקטנה נמי אמר. ע"כ. משמע מתוך פירושו דהשתא קא בעי בהי פליגי וכי קאמר דבקטנה מן הנשואין פליגי דוקא בקטנה בלחוד קאמר ולא תקשי לדידיה וכדפרישנא לעיל. אבל לשיטת התוס' קשיא דאי ס"ד השתא דבקטנה בלחוד פליגי אבל בגדולה מן האירוסין לכ"ע יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן הנשואין דכ"ע הרשות בידה א"כ יותר סובר רבי יוסי מרבי מאיר שמצוה לקיים דברי המת דהא בקטנה מן הנשואין לרבי יוסי יעשה שליש מה שהושלש בידו ולר' מאיר הרשות בידה ואלו במתני' איפכא משמע דטפי אית ליה לר"מ מצוה לקיים דברי המת מרבי יוסי אלא ע"כ ה"ק אילימא דקטנה מן הנשואין נמי איכא בינייהו כי היכי דאיכא בינייהו גדולה מן האירוסין אימא סיפא כו' ומהדר' דגדולה מן האירוסין בלחוד איכא בינייהו:
אימא סיפא אבל בקטנה וכו' מהאי לישנא משמע דמתניתין וברייתא בחדא גונא מתפרשי ולהכי קאמר אימא סיפא סתם דמתני' וברייתא חדא היא אבל לשיטת רש"י דבמתניתין פליגי בחדא פלוגתא ובברייתא פליגי בפלוגתא אחריתי אמאי סתים וקאמר אימא סיפא וצריך לפרש דה"ק אימא סיפא דמתני' וכן פירש מורי ז"ל כנ"ל:
מן הנשואין הרשות בידה וטעמא דרבי מאיר דקסבר מצוה לקיים דברי המת והיינו טעמא דבגדולה מן הנשואין הרשות בידה משום דהא נפקא מרשות לגמרי בנשואין ובבגרות ואומדן דעתא הוא דלא השלישן שתהא אצל השליש לעולם א"כ עד מתי צוה שיהו משולשין הילכך אומדן דעתא הוא שלא השלישן אלא עד שתבגור ותנשא והלכה כר' מאיר. ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל:
אלא גדולה מן האירוסין כו'. כתב רבינו האיי גאון וז"ל לא אמר רבי מאיר יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא למזבן לה ארעא כשהיא ארוסה אבל גדולה מן הנשואין הכל מודים שהרשות בידה ובתר דזבין שליש ארעא הכל מודים שאם מכרה ונתנה קיים וכן גדול דהורמני' לנפשיה לא אמור רבנן שאם השליש אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא שהרשות ביד הבן וכגדולה מן הנשואין דמי שהרשות בידה וכי מהני אפוטרופוס לענין פעוטות דאמר רפרם לא שנו אלא שאין שם אפוטרופוס אבל יש שם אפוטרופוס אין מקחן כו' אבל אצל גדול לא עבדינן עובדא. ע"כ:
רבא אמר רב נחמן (אמר) הלכה כר"מ והלכה כרב נחמן בדיני הלכך פסקא דשמעתא דקטנה אפילו מן הנשואין יעשה שליש מה שהושלש בידו ובגדולה מן האירוסין יעשה שליש מה שהושלש בידו וגדולה מן הנשואין הרשות בידה ואומר ר"מ הלוי דהני מילי כשהניח האב יורשין אחרים שאין לבת זכות במעות הללו אלא מכח השלישיות אבל אם מת אביה ולא הניח האב יורשים אחרים אלא זו הבת בלבד אם היא קטנה יעשה שליש מה שהושלש בידו ואם היא גדולה הרשות בידה ואפילו מן האירוסין שמיד זכתה בממון מכח ירושה ואתיא ירושה דאיתתא ומבטלת שלישות דממון זה לא ניתן ביד שליש בתורת מתנה אלא בתורת פקדון וירושה של תורה חלה על כל הממון בכל מקום שהוא ואע"פ שצוה האב בפירוש לא תתנו לה עד שתנשא או עד זמן פלוני יתנו לה דה"ל מתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל. תלמידי רבינו יונה ז"ל. ואין במשמע לשון רש"י לחלק בהכין כלל דוק ותשכח:
האומר תנו שקל לבני בשבת והן ראוים לתת להם סלע נותנין להם סלע פירוש אם הניח ממונו ביד אחרים ואמר להם תנו שקל לבני בשבת והם ראוין לתת להם סלע שהוא כפלים מן השקל נותנין להם סלע ולא מבעיא היכא שאינם יכולין להספיק אפילו ע"י הדחק אלא אפילו יכולין להספיק על ידי הדחק בשקל נותנין להם סלע כיון שאינו מספיק להם לפי כבודו מדקאמר תנו שקל לבני ולא קאמר אל תתנו להם אלא שקל מוכחא מלתא דכך רצה לומר אם יספיק להם שקל תנו להם שקל ולא יותר כדי שלא יפזרו הממון ואם לא יספיק להם זה תנו להם די ספוקם לפי כבודו דסתמא דמלתא אינו רוצה שיעמדו בניו בדוחק.
ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל כלומר כיון דגלה דעתו בפירוש ואמר אל תתנו להם אלא שקל אע"פ שאינם יכולין להספיק בשקל אלא על ידי הדחק לא יתנו להם אלא שקל. מיהו נראין הדברים דאע"ג דאמר בפירוש אל תתנו להם אלא שקל אם אינם יכולין להספיק בשום ענין ואפילו על ידי הדחק נותנין להם סלע דסתמא דמלתא לא נתכוון זה האדם להמית את בניו ברעב ולא להפילם על הצבור וכי היכי שאם אמר פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום הכי נמי אם אומר שלא יתנו להם כל צורכם אין שומעין לו ובכה"ג לא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת במדת סדום אלא דנותנין להם סלע עד שיגדילו ולכשיגדילו יזכו בכל הממון מכח ירושה כדכתיבנא לעיל. כך פירש ר"מ הלוי ז"ל, ותלמידי רבינו יונה ז"ל אזלי לשיטתיה ורש"י ז"ל לא כתב כן:
ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם בין שאומר תנו כו'. דכיון שירשו אחרים תחתיהם גלה דעתו שרוצה שישאר הממון לאחרים ולפיכך אע"פ שלא אמר אל תתנו סלע לבני ואף על גב שאינו מספיק להם בשום ענין אין נותנין להם אלא שקל לא שנא שיהיו אותם האחרים ראויין לירש לא שנא אנשים זרים דעלמא דכיון שהקפיד בדבר ואמר בפי' שישאר הממון לאחרים. ויש להקשות היכי אמרינן הכא דכי אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם שיזכו אותם האחרים והא אמרינן בפרק יש נוחלין [קכט ב'] נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק והכא נמי בשאמר תנו אמאי אין נותנין להם כל צורכיהם דאע"ג דאמר יירשו אחרים תחתיהם כיון שהזכיר לבנים בלשון מתנה כאלו הזכיר לשון ירושה הוי וירושה אין לה הפסק דלאו כל הימנו לפסוקי הירושה כיון שחלה.
והרב רבי זרחיה בעל המאור כתב דמאי דאמרינן גבי נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה אין רוצה לומר דלשון מתנה לא דיינינן ליה בכל מקום אלא בלשון ירושה אלא ה"ק שאין זה הלשון של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה ובירושה נתכוון לומר שיירשנה ושיקחם הא' וירושה אין לה הפסק אבל היכא שאמר בפירוש בלשון מתנה ודאי יש לה הפסק וזכו לאחרים. ודוגמתו הא דאמרינן (בפסחים) [בתרומות פ"י מ"ד] תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה הפת מותרת שאין טעם כמון אלא ריח כמון ור"ל שאין זה טעם כמון ה"נ ר"ל שאין הלשון הזה של נכסי לך לשון מתנה אלא לשון ירושה אבל היכא שהלשון הוא מבואר בלשון מתנה יש לה הפסק. ועוד יש לתרץ דכי אמרינן דאין לה הפסק ה"מ כשאומר נכסי לך שיזכה לא' בכל הממון וכיון שיזכה בממון אין בירושה הפסק דכי קאמר בתר הכי ואחריך לפלוני אין בדבריו כלום שהירושה שזוכה הראשון אינו יכול לעוקרה אבל הכא בשעה שאמר שלא יתנו להם אלא שקל או ממטלטלי או מפירות קרקע נמצא שלא ירשו כלום בממון הנשאר לאחר מיתתן שלא הורישן אלא אותו השיעור בלבד ולפיכך כשימותו ירשו הנשאר אותם האחרים שהם הזוכים ראשונה בכל אותו הנשאר. כך נראה למורי הרב נר"ו עיקר.
ורבינו יעקב ז"ל מתרץ דכי אמרינן ירושה אין לה הפסק ה"מ בשאין הממון ביד שליש כגון שאמר נכסי לך שהראשון זוכה הוא עצמו בממון אבל הכא שהממון ביד שליש ולעולם לא הגיע ליד היורש לא שייך למימר ביה ירושה אין לה הפסק. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל ה"ר יהוסף הלוי ן' מיגש איכא לאקשויי עלה דהא מתניתין דהכא קי"ל נכסי לך ואחריך לפלוני והראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכיון דירושה אין לה הפסק הכא שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אמאי אין נותנין להם אלא שקל דאלמא אם מתו ירשו הנך אחרים תחתיהם והא בניו יורשים נינהו וירושה אין לה הפסק ופירוק קושיא זו אליבא דהלכתא דכי אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה ה"מ היכא דאמר ליה נכסי לך דמשמע דאקנינהו ניהליה לכולהו נכסי דאע"ג דבלשון מתנה אקנינהו ניהליה כיון שראוי ליורשו הוא אמרינן אין לשון מתנה אלא לשון ירושה הוא וירושה אין לה הפסק וכל שכן היכא דלא אקני ליה מידי לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא שקנה למלתא סתם ואמר ליה נכסי אלו יירשם פלוני אחריך דאמרינן כיון דלא אפקיה מן הירושה דהא אחריך קאמר ירושה אין לה הפסק והא דקאמר אחריך לא כלום הוא דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה דתנאו בטל אבל הכא כיון דלא אמר נכסי לבני ליתן להם מהם שקל בשבת אלא תנו שקל לבני בשבת הוא דקאמר אשתכח דלא אקנינהו מנכסים אלא שקל בלחוד ושארם להנהו אחרים הוא דאקנינהו לאחר מיתת בניו וה"ל כמאן דאמר פלוני יירשני לבדו משאר אחיו שדבריו קיימין דהא אוקימנא להאי דקתני ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראויים לירשו ורבי יוחנן בן ברוקה היא וזה שאמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם אינו דומה לאחריך שהרי לא נתן להם הכל כדי שיהא אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כאחריך אלא שקל בלבד הוא שנתן להם וכמה שמתו לא הגיע לידן אלא מלתא שלא הקנה אותה להן כלל לא בלשון מתנה ולא בלשון ירושה אלא להני יורשין אחרים הוא שהקנה אותם בלשון ירושה דקנו ליה כרבי יוחנן בן ברוקה. ע"כ:
הא מני ר"מ היא שאמר מצוה לקיים דברי המת וכן הלכתא כדאמרינן בסמוך להדיא והא קי"ל כר"מ כו'. והקשה ר"ת כיון דהלכתא כר"מ למה הוצרכו חכמים לתקן שיהו דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דבשלמא הא דר"מ אצטריך משום דאיתא בברייתא האומר לעשות דבר לאחר מיתתו שמצוה לקיים דבריו כדאיתא בפ"ק דגיטין אבל כיון דאיתא להא למה להו תקנתא דהתם וכ"ת דמשום הא אין כופין דליכא אלא מצוה בעלמא הא ליתא מדאמרינן בגיטין [מ א'] האומר פלוני' שפחתי עשו לה קורת רוח כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח דמצוה לקיים דברי המת אלמא כופין על מצוה זו. ותירץ ז"ל דלא אמרי' דמצוה לקיים דברי המת אלא בדבר שהושלש בידו מתחלה לכך דומיא דמתניתין דהכא וההיא דהאומר תנו שקל לבני כל הממון הושלש בידו לכך הא לאו הכי אין בו מצוה והביא ראיה לדבריו ממעשה דרבא ואיסור גיורא דלא הוה משכח רבא אנפא היכי זכי בהו רב מרי בהנהו זוזי ואמאי והא איכא מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי דכיון שלא הושלש הממון בידו מתחלה לכך אין בו משום מצוה לקיים דברי המת והוקשה לו ז"ל ההיא דשפחה שאמרו כופין את היורשין לעשות לה קורת רוח והתם אין השפחה ביד שליש. ותירץ דכיון שהיא ברשות עצמה וזוכה מעצמה מיד וגם יש בה זכות לשמים לזכות בה מיד הרי דינה כממון דעלמא שהושלש לכך וזה דוחק גדול.
אבל הנכון שאין אומרים מצוה לקיים דברי המת אלא במי שאומר בלשון צואה שאומר עשו כך וכך אבל אם אמר בלשון מתנה נתתי דבר פלוני לפלוני או הריני נותן דבר פלוני לפלוני אין בזה מצוה לקיים דברי המת ולפיכך הוצרכו לתקן דין מתנת ש"מ שהוא מקנה באמירה ואפילו כשאומר בלשון צואה אין בו מצוה אלא כשאמר למי שספק בידו לעשות כגון שצוה ליורשין או לאחרים שהממון ברשותן או שנתן להם כח בדבר ושאמר כן בפניהם ושתקו או קבלו עליהם הא לאו הכי אין כאן מצוה ואלו דברים שהכל מסכימים עליהם. והשתא אתיא שפיר ההיא דשפחה כי לשם אמר כן ליורשין ושתקו אבל ההיא דאיסור גיורא הא אמר רבא אי שלח לי לא אתינא וא"כ אפילו יצוה איסור שיתנם רבא לרב מרי אין על רבא מצוה לקיים דבריו. הריטב"א ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה