כתובות נב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם הא בכדי דמיהן פודין אע"ג דפרקונה יותר על כתובתה ורמינהי נשבית והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה פעם ראשונה פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה ר"ש בן גמליאל אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה אם לאו אינו פודה רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה:
לקתה חייב לרפאותה:
תנו רבנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה הרי היא כמזונות רבן שמעון בן גמליאל אומר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה שאין לה קצבה הרי היא כמזונות אמר רבי יוחנן עשו הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא דהות צריכה רפואה כל יומא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו איזילו קוצו ליה מידי לרופא אמר רבי יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר מעיקרא סבר (ישעיהו נח, ז) ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני:
מתני' לא כתב לה בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי ב"ד בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין כך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:
גמ' אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו כבנו ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא הא נמי דאורייתא הוא דכתיב (ירמיהו כט, ו) קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים בשלמא בנים בידיה קיימי אלא בנתיה מי קיימן בידיה הא קא משמע לן דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרוייהו עד לעישור נכסי ואימא דאב לירות דבעל לא לירות אם כן אב נמי מימנע ולא כתב ואימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל לא פלוג רבנן בת בין הבנים נמי תירות כנחלה שויוה רבנן בת בין הבנות תירות לא פלוג רבנן ותיגבי ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן תטרוף ממשעבדי ירתון תנן ואימא אף על גב דליכא מותר דינר במקום דקא מיעקרא נחלה דאורייתא לא תקינו רבנן רב פפא איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזיל למיכתב לה כתובתה שמע יהודה בר מרימר נפק אתא איתחזי ליה כי מטו לפיתחא הוה קא מפטר מיניה אמר ליה ניעול מר בהדאי
רש"י
[עריכה]
מפני תיקון העולם - שלא ירגילו להעלות על דמיהן:
כנגד כתובתה - אבל יותר מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובתה יתר על הכתובה:
תרי קולי - לא יותר על דמיה שהיא ראויה לימכר בשוק ולא יותר על כתובתה:
וצריכה רפואה הרי היא כמזונות - ואם צריכה רפואה הרי הרפואה כמזונות דתרווייהו חיותא נינהו:
מזונות אין להם קצבה - הלכך רפואה שיש לה קצבה שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות:
קוצו ליה מידי לרופא - שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך:
כעורכי הדיינין - אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך [הדין לפני] הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה:
מעיקרא - כשהשיא עצה:
ולבסוף - כשנתחרט:
מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון - בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה האחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להן שיטלו כתובת אמן והמרובים כתובת אמן ואפי' הכתובות שוות:
כל ימי מיגר ארמלותיך - כל ימי משך אלמנותיך:
גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין - מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה:
ויתן לבתו - נדוניא יפה דאילו מתה יירשו בניה:
דרחמנא אמר ברא לירות - דכתיב (במדבר כז) איש כי ימות ובן אין לו וגו' הא יש לו בנו יורשו ולא בתו:
ותקון דתירות ברתא - שיתן לה האב ממונו שהיו בניו ראויין לירש:
בשלמא בנו בידו - לבקש לו אשה שדרכו של איש לחזר על אשה:
אלא בתו מי בידו - וכי דרך אשה לחזר על איש:
ואימא דאב לירות דבעל לא לירות - כיון דטעמא כדי שיקפוץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוניא דיהב אב לבתו לירתון בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון:
אם כן - דלא ירתי לשאר הכתובה:
אב נמי מימנע ולא כתב - לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא:
היכא דכתב אב כו' - כיון דטעמא משום שיקפוץ אב לתת נדוניא לבתו היא היכא דכתב אב נדוניא לבתו נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לבתו לא נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין:
לא פלוג רבנן - לא חלקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו:
בת בין הבנים תירות - [כיון דטעמא משום נדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא] יש לו בת מן אשה אחת ובנים מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניא שנתן אבי אמה מאי שנא דתקון בנין דכרין:
כנחלה שויוה רבנן - דירתון תנן ואין בת יורשת בין הבנים:
בת בין הבנות תירות - יש לו בת מן אשה אחת ובנות מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניית אבי אמה דהא א"נ שויוה כנחלה יש משפט נחלה לבת בין הבנות:
לא פלוג רבנן - במשפט כתובת בנין דכרין דבת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול:
ותגבי ממטלטלי - כיון דטעמא משום נדוניית אבי האם הוא אלמה אמרינן לעיל (דף נ:) כשם שאין הבנים יורשין אלא מקרקע ואוקימנא בכתובת בנין דכרין:
ככתובה שויוה רבנן - ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא:
תטרוף ממשעבדי - אי ככתובה שויוה ולקמן פליגי בה בריש פרק אע"פ:
ירתון תנן - ואין ירושה במשועבדין:
ואימא אע"ג דליכא מותר דינר - יתר על שתי הכתובות יטלו כתובת אמם כדין כתובת בנין דכרין אלמה תנן בפרק מי שהיה נשוי (לקמן צא.) אין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה:
מקום דמיעקרא נחלה דאורייתא - משום נחלה דרבנן:
לא תקון רבנן - נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקה שוה לגמרי שהיא מן התורה הלכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה בנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא:
בי אבא סוראה - חמיו היה והשיא רב פפא לבנו אחות אשתו כדאמרינן באלו נערות (לעיל לט:) אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי ובסנהדרין (דף יד:) נמי אמרינן איש ושתי נשים שאין מטילין לכיס אחד כגון רב פפא ובת אבא סוראה:
אזיל - רב פפא לבית אבי הנערה לכתוב כתובתה ושם יפסוק אביה ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב:
כי מטו לפתחא - דאבא סוראה:
הוה מיפטר מיניה - יהודה נטל רשות מרב פפא לחזור לאחוריו:
תוספות
[עריכה]
אין פודין את השבוין כו'. ארישא קאי:
אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי. לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו:
ותגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן. והשתא שתקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי כתובת בנין דכרין נמי גביא ממטלטלי דהא ככתובה שויוה רבנן:
תטרוף ממשעבדי ירתון תנן. אף על פי שידע גם המקשה דירתון תנן אלא שבלשון קצר משיבו ור"ל דחכמים לא רצו לתת להם אלא דין ירושה כיון דמכח ירושה קאתו:
ירתון תנן. גבי בת בין הבנים לא בעי לשנויי בהא לישנא דירתון תנן דאפילו למ"ד [יסבון] תנן מודה דלגבי הכי כנחלה שויוה רבנן כדמוכח ביש נוחלין (ב"ב דף קלא.) אבל לגבי ממשעבדי איכא פלוגתא בינייהו כדאמר התם ובריש אע"פ (לקמן דף נה.):
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
צח א מיי' פ"ח מהל' מתנות עניים הלכה י"ב, [ומיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ט], טור ושו"ע יו"ד סי' רנ"ב סעיף ד', [וטוש"ע אה"ע סי' עח סעיף ב]:
צט ב ג מיי' פי"ד מהל' אישות הלכה י"ט, סמג לאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' עח סעיף ב ג:
ק ד מיי' פי"ח מהל' אישות הלכה ה', סמג לאוין פה, טוש"ע שם סימן עט סעיף א, וסי' צד סעיף ז:
קא ה טוש"ע שם סימן עט סעי' ב:
קב ו מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה א', בסמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סימן סט סעיף א ב:
קג ז מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה א', ומיי' פי"ט מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טוש"ע שם סעיף ב, וסי' קיא סעי' א:
קד ח מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה א', ומיי' פי"ט מהל' אישות הלכה י', סמג שם, טוש"ע שם סימן סט סעיף א ב, וסימן קיב סעיף א:
קה ט מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה א' והלכה ב, ומיי' פי"ח מהל' אישות הלכה א', סמג שם, טוש"ע שם סי' סט סעיף א ב, וסימן צג סעיף ג, וסי' צד סעיף א:
קו י מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה א', סמג לאוין פא, טוש"ע שם סימן נז סעיף א:
קז כ מיי' פ"כ מהל' אישות הלכה ג', סמג שם, טוש"ע שם סי' קיג סעיף א:
קח ל מיי' פי"ט מהל' אישות הלכה ג', סמ"ג עשין מח ולאוין פא, טוש"ע שם סי' קיא סעי' ב:
ראשונים נוספים
רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה: חדא דאינו פודה אפילו פעם ראשונה יתר מכדי דמיה, ואף על פי שהיתה כתובתה מרובה. ועוד אחרת, דאפילו פעם ראשונה אם היתה פרקונה יתר מכדי כתובתה אינו פודה אלא בכנגד כתובה.
ופסק ר"ח ז"ל בהא כרבי, ואף על פי שפרקונה יתר מכתובתה, ובאידך פסק כרבן שמעון בן גמליאל דאין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (בסוגיין). ונראה שפסקו כרבי בפרקונה יתר מכתובתה, משום דסתם מתניתין כוותיה דאמרי חייב לפדותה ולא אמרינן חייב לפדותה עד כדי כתובתה. ועוד, דתנא קמא דברייתא הכין סבירא ליה דמכיון דאמר אפילו עד עשרה בדמיה פודה, הא ודאי משמע דיתר מכתובתה נמי פודה, ואף על גב דלא קיימא לן כתנא קמא, היינו משום תקנת העולם כי היכי דלא ליתו לאגרויי בהו, אבל מכל מקום בכדי דמיה דאין כאן מפני תקנת העולם קיימא לן כתנא קמא. ועוד, דקאי רבי כוותיה ובאידך פסקו כרבן שמעון בן גמליאל משום דסתם מתניתין היא, בפרק השולח (גיטין מה, א). וכשהן שמין שמין אותן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו, דדמיהן אמרו. ועוד שמעינן לה, מהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר שאם היתה כתובתה יתר מכדי דמיה אינו פודה אלא בכדי דמיה, וכן כתבו הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל.
אמר הרי זה גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי: תנינא בספרי (דברים פיס' ריד) ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא. ופירש הראב"ד ז"ל: במוטלת על המטה, וכיון דביפת תואר אמרו וכל שכן בבנות ישראל הקדושות שאם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא, ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה.
תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן: פירוש: דכיון דתנאי כתובה היא, ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו, די לה אם תהיה ככתובה עצמה.
רשב"ג אומר אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן מפני תיקון העולם: פי' רש"י ז"ל שלא ירגלו להעלות על דמיהן ואיכא למידק במסכת גיטין תנן אין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן ואיבעי לן טעמא מאי משום דוחקא דצבורא אי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשט' בעיין דהתם והקשו בתוס' אמאי לא פשט' ונימ' תנאי היא דרבנן סברי משום דוחקא דציבורא לפיכך פודה ורשב"ג סבר אינו פודה משום דלא ליתי לאתגרי בהו. ויש מתרצים דהתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא ולא דייק הכא לישנ' דהתם כלל ואחרים תרצו דאין הכי נמי דתפשוט בעיין מהכא אלא דלא חשו ליה וטובא איכ' בתלמודא דהוה בעיא ולא מיפשט' ורבינו תם זכרונו לברכה תירץ דמהא לא מצי למפשט דלעולם אימא לך דלרבנן טעמ' משום דלא ליגרי בהו ואפ"ה כל לגבי נפשה דמפרק בממונא לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו הוא לרשב"ג דלמא טעמ' דהתם משום דוחקא דצבורא והכא כי קאמר שאינו חייב לפדותה דחיישינן לדוחקא דצבורא כי היכי דאין פודן צבור השבוים יותר מכדי דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה לא אתי רשב"ג אלא לאפוקי מדרבנן דאמר שהיא פודה ע"כ ונכון הוא. ויש אומרים דהלכת' כרשב"ג דהא אסתייע מסתמא דהתם דאלמא סתמא דהתם כוותיה דהכא וכן פסק רבינו חננאל וכן דעת רבינו ז"ל. הגאונים פסקי כרבנן דרשב"ג יחידאי היא ובאידך פלוגתא דבסמוך פסק רבינו חננאל ז"ל הלכה כרבי ואחרים פסקו הלכה כרשב"ג דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכיון דק"ל דאין פודין את השבוין יותר מכדי דמיהן כשהן שמין אותה יותר מכדי דמיהן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו בדמיהם אמרו כלומר דמי גופם ועוד שמעינן ליה מהא דרשב"ג דאמר בפרק אע"פ שהיתה כתובתה יותר מכדי דמיהן אינה פודה אלא בכדי דמיהן לפי שאין פודין את השבוים יותר מכדי דמיהן וכן פי' רש"י ז"ל יותר על דמים שראוים למכור בשוק ואין שמין את האדם כעבד הנמכר בשוק וכן כתבו הראב"ד והר"ב ז"ל [אולי צ"ל ות"ח פורק אותו בכל ממון שבעולם] (המו"ל). ור"ח פורק אותו בכל מקום שבעולם ודעת רבינו הרמב"ן וכדכתיב' בס"ד:
במתני' נשבית חייב לפדותה אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי : פי' אינו רשאי לפטור עצמו מפדיונה בכך אלא מגרש' ופודה אם רוצה. לקתה חייב לרפאותה פי' רבינו ז"ל דלהכי קתני לקתה ולא חלתה לאשמעינן שאם חלתה בפשיטות [צ"ל בפשיעתה] (המו"ל). אינו חייב לרפא אותה ועוד אומרים בשם רבינו חננאל דאפי' ברפואה שיש לו קצבה [חייב לרפואתה שלא חלקו בין רפואה שיש לה קצבה אלא באלמנה כו' אלא משום מזונות כו' כצ"ל] (המו"ל). לרפוא' שאין לו קצבה אלא באלמנה לגבי יורשים שאין חיוב רפואתה עליהם אלא משעת מזונות אבל בעלה חייב לרפאותה משום תקנתא דרבנן ולא משום מזונות והיינו דלא אדכר סוגיי' דתלמודא אלא באלמנה אבל הרא"ם ז"ל כתב דבעלה נמי (אינו) [דינו] כיורשים כדאמרי' בירושלמי קריבתי' דר"ש בר אבא אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל אין קצץ היא אכתו' מפדיונך וא"ל לא בעליך יהיב ליה ע"כ. ואמרי' נמי התם דבעלה אמר הן דקצצין והיא בעיר דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעלה ע"כ ורבינו הגדול אומר דהאי ירושלמי פליג אתלמודא דילן ואתלמודא קא סמכינן:
א"נ אפשר דלא פליגי ובעליך (חוב) [יהיב] לך לאו דווקא אלא מנכסי בעלך ובעלה בעי היינו יורשים הבאים מכח בעלה וזה דחוק אלא ודאי פליג אתלמוד דילן דלפום סברא דידן ז"ל. אמר הרי גיטה וכתובה תפדה את עצמה ופי' הראב"ד דווקא כשאינה מוטלת במטה [אבל אם מוטלת כצ"ל (המו"ל אינו רשאי והביא ראיה לדבריו מדתני בספרי ושלחה לנפשה מלמד שאם היתה חולה ממתינה לה עד שתתרפא וכ"ש בבנות ישראל הקדוש' שאין לה לשלחה אלא וודאי מתני' דהכא במוטלת על המטה וכן דעת הרשב"ם וטעמא דמסתבר הוא ולגבי אלמנה אינו רשאי לפרוע כתובתה ושתרפא עצמה דומיא רפואה מדין מזונות הוא וק"ל כאנשי גליל שאין יתומים יכולין לפרוע כתובתה כשתזון:
ועשינו עצמינו כעורכי הדיינים: גרסינן בירושלמי ולא כן תנינא אל תעש עצמך כעורכי דיינים אסור לגלות דינו ליחיד. אימא ידע רבי יוחנן דאתתא כשירה כדין דין גלילה אמר רבי מתיא כדין דלית דינא עמו אמרינן לה מלתא וכתב הר"ם ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר דיני בטעניתא אבל אי לא מסר טעניתא אלא דינא הוא דמחוי מצי למחוי ליה והא דתלמודא דילן נמי לא הוה דינא עמו דהא לא קיים ליה רבי יוחנן הא דאמר לקריבי' ה"ל קיץ אית ביה משום עורכי הדיינים כשאינו קרובו כשזה אדם חשוב מותר לגלות לו דינא אע"ג דלית ליה דינא עמיה אלא בטעניה דאגמרי' שקרא:
והא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזן מנכסי ובנן נוקבן די יהוין ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבוש אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ אפילו כלי תכשיט בית נמי לא יהיב לה ואנן קי"ל דמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרי' לקמן בפרק הנושא [פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהא כו' כצ"ל] (המו"ל) פסוק לה ממני פסוק לה פסוק לי שראש פסיק להו דהא רפואה שאין לו קצבה חייבין לרפאותה מפני שהוא כמזונות וכ"ש לבוש וכסות ובירושלמ' גרסי' אינון יתבין בבית ומתכסיין בכסות ומיהו דדוקא בהני דהכי תיקן רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזימנין דהוה מקרי' מזון אפילו לפרנסה כדאי' לעיל אמרי' ליה זיל זון ופרישנא לפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש בלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף לבוש ופרנסה קאמר:
כך היו אנשי ירושלים וכו': גרסי' בירושלמי אנשי גליל חשו על כבודם הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה היא והיינו דלא עבדי תנאי ב"ד בתנאי מזונות ואם אמר אל יפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתן:
ואימא היכי דכתיב אב לכתוב בעל וכו': פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר דלא לחייב ליה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא וודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. ודתנן תמן כלומר בירושלמי שווין רבנן בהאי נמי ולאפוקי ממ"ד יסבון תנן שוי' נפשך אהדרינא לא קאמינא ומיהו משמע דיכול היה לחזור בו ואע"ג דהני דברים הנקנים באמירה הם הני מילי כשעמדו וקדשו אבל בשלא קדשו יכולים לחזור בהם וכ"ש עם עדיין עסוקים באותו ענין דאפי' קנו מידו יכולים לחזור בו כדמשמע בפרק יש נוחלין לפום הדא סברא דכתיבנא התם בס"ד כתבו רבוותא ז"נ האידנא בטלים לכתובת בנין דכרין שהרי עיקר תקנה היה כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו עכשיו הלואי שיתן לבנו כבתו וכבר רצו לנדות כל המרבה לתת במתנה בתו דהוה מעביר נחלה אבל רבינו מאיר ז"ל כתב שאין אנו יכולים לבטל התקנה שתקנו חכמים ואפילו היה בטל הטעם ומיהו לא תגבה אלא מקרקע ואע"ג [*) דהאידנא גבי מטלטלין ותנאי כתובה ככתובה כדאיתא מ"מ דיינו כו' כצ"ל (המו"ל).] דהא דתגבי מטלטלין ותנאי כתובה בכתובה כדאיתא מ"מ דינו דלא עקרוה והבו דלא לוסיף עלה עצמה שתיקנו חכמים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה עיקר:
פי' ואפילו בכדי דמיה דחד פדיון תקינו ליה רבנן ולא שנים רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על דמיהן מפני תקון העולם ופי' משנה הוא בסוף פרק השולח (גיטין דף מה) איבעיא להו מפני תקון עולם משום דוחקא דציבורא א"ד משום דלא (ניגרי) [לגרבו] וניתי טפי. ת"ש דלוי בר דרגא פרקה לברתיה בתריסר אלפא דינרי. אמר אביי מאן לימא לן שברצון חכמים עביד דלמא שלא ברצון חכמים עביד הלכך מפני תקון העולם הוא שלא יהא השבויים מעלין את השבאים לדמים יקרים. לפיכך אין מלמדים לפדות השבוים מיתר מכדי דמיהן:
ת"ר נשבית והיו מבקשים בה עד עשרה בכתובתה פעם א' פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי ר' רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה (הרב מפרש נגד כתובתה כנגד כל הכתוב בכתובה כגון מנה מאתים ותוספת ונדוניא וכל מה שהיה חייב לה ליתן אם בא לגרשה) ואם לאו אינו פודה. פי' שלא יהיה תנאי כתובה גדול מן הכתובה ופסק רבינו יצחק הל' כרבי ואינו נ"ל דקי"ל הל' כר' מחבירו ולא מרבו:
לקתה בחלאים חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי פי' דרפואה כמזונות דמיא וכשם שיכול לפסוקי מזונותיה על גיטה וכתובה ה"נ יכול לפסוקי רפואתה ולא דמי רפואה לפדיון:
ת"ר אלמנה נזונית מנכסי יתומים ואם צריכה רפואה ה"ה כמזונות. פי' דתרווייהו חיותא נינהו רשב"ג אומר רפואה שיש לו קצבה מרפאים אותה מכתובתה. פי' דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני ל"ל קצבה ורפואה שאין לה קצבה ה"ה כמזונות:
קריביה דר"י הוו להו איתת אבא דהוה צריכה רפואה כל יומא. פי' היה מפרנסין אשת אביהן אתו לקמי' דר"י א"ל זילי קיצי לה מידי לרפואה. פי' כדי שתהיה לה קצבה ותתרפא מכתובתה אר"י עשינו עצמינו כעורכי דיינין. פי' שאינן כשרים שמלמדים טענות לבעל דין. מעיקרא מאי סבר פי' כשהשיאן עצה ולבסוף מאי סבר פי' כשנתחרט מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני משום ולזות שפתים הרחק ממך. בעי מימנע נפשיה מליזותא ונ"ל דוקא יורשים שאין חייבים בפרקונה אין חייבים ברפואה שיש לה קצבה אבל בעל שחייב בפרקונה חייב אפי' ברפואה שיש לה קצבה:
מתני' לא כתב לה בנין דכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי תהוין יתבן בביתי ומתזנין מנכסי עד דתלקחין לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' בנ"ד הם יורשין כל הכתוב בשטר הכתובה בין נדוניא בין תוספת ובפ' י"ג [דף קלא] מקשה והא אין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ למי שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא ומשני תנאי ב"ד שאני:
אר"י משום רשב"י מפני מה תקינו כתובת בנ"ד. פי' המורה וכי מאחר שמה"ת בעל יורש את אשתו למה תקינו שיוריש לבנים מה שיורש הוא ממנה דהיינו נדוני' כדי שיקפוץ אדם ליתן לבתו כבנו. פי' שאלמלא לא תקנוהו יהא כאו"א דן בעצמו איך אני נותן נכסי לבתי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותפול ירושתי ביד אחרים אבל עכשיו יתן לה (המה) [האב] ואומר אפי' תמות בתי בחיי בעלה יירשנה בנה וכך בתי חביבה עלי כבני:
ועד כמה פי' זקוק לתת לה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי. ואימא דאב לירות דהיינו הנדוניא דבעל לא לירות דהיינו מנה ומאתים ותוספת. פי' אחרי שהתקנה היא כדי שיקפוץ ניתקין נמי דנדוניא דאב לירות. א"כ פי' דלא ירתי לשאר כתובה מימנע אב ולא כתב לבתו. פי' יאמר כך אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי גם אני אמשוך ידי מלהרבות נדוניא:
ואימא. פי' כיון דטעם דניתקנה הוא כדי שיקפוץ היכא דכתב אב נדוניא לכתוב בעל להאי תנאה פי' בנ"ד היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל לא פלוג רבנן שלא יהא תנאי כתובה עדיף מכתובה עצמה והשתא דתקון רבנן דמתיבתא למיגבי כתובה ממטלטלי מיבעיא לי אי גביא נמי כתובת בנ"ד ממטלטלי אי לא ומסתמא דגביא דהא אי לאו דלא להוי תנאי כתובה עדיף מכתובה עצמה הוי מן דינא דליגבי ממטלטלי והשתא דכתובה עצמה גביא איהי נמי גביא:
ותטרוף ממשעבדי. פי' אם ככתובה שוינהו כדרך שטורפת האשה דהא כבע"ח היא ונשתעבדו לה קודם לכן ולמה בפ' י"ג ובפ' אע"פ נמי בשמעתא קמייתא אמרי' לא טרפא ממשעבדי. ירתון תנן. פי' ואין ירושה ממשועבדים. פי' במה ששעבד האב אין הבנים יורשים:
ואימא. פי' כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אע"ג דליכא מותר דינר לחלוק שאין שם אלא שתי כתובות מצומצמות ושקלו נמי בנין דקמייתא כתובת בנ"ד כדי שיקפוץ ואמאי תנן לקמן בפ' מי שהי' נשוי [דף צא] דאם אין שם מותר דינר על שתי כתובות אינן נוטלין כתובת בנ"ד אלא חולקין אותה בשוה וילפינן להא מלתא מעיקר תקנתא דכתוב יתר על חולקיהון דעם אחוהון:
רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן אין לפרש דרשב"ג קאי אמאי דקתני נמי בסיפא מכאן ואילך רצה פודה כו'. דמשמע דאילו רצה פודה אפי' עד עשרה בדמיה ואתא רשב"ג לאפלוגי דאפי' אי רצה נמי אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן דהא ודאי ליתא דבפרק השולח תנן אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן כו' ואיבעיא לן עלה טעמא מאי אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ונפקא מינה כגון דאמר חד אנא פריקנא ליה דאי משום דוחקא דצבורא ליכא ואי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשיטא בעיין התם ואי רשב"ג קאי אסיפא וכדכתי' אמאי לא פשטוה מהכא ואין לפרש דבהכי פליגי תנאי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא והכא כיון דבעל לחודיה פריק לה ליכא משום דוחקא דצבורא ולפי' פודה ורשב"ג סובר דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולכך אינו פודה והתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא לן דלישנא דהתם לא דייק הכי כלל אלא הנכון דרשב"ג ארישא קאי ואמאי דקא מחייבי רבנן לפדות עד עשרה בדמיה קא פליג רשב"ג ושפיר מצינן לפרושי דטעמיה משום דוחקא דצבורא וה"ק שאינו חייב לפדותה דחיישי' לדוחקא דיליה כי היכי דאין פודין צבור את השבויין יותר על דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה ולא אתא רשב"ג אלא לאפוקי מדרישא דת"ק דאמר שהוא פודה על כרחו. וכן כתבו בתוספות אין פודין את השבויין וכו' ארישא קאי כנ"ל ורבנן נמי מצי סברי דטעמא משום דלא ליגרו בהם ואפ"ה כל לגבי נפשיה דמפריק בממוניה לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא וכן תירצו בתוספות. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל תירצו דס"ל לרשב"ג דתקנת חכמים היא שלא יפדו לעולם השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שרוב הפעמים הצבור פודין אותם עשו התקנה בכולם ואפילו באותם שאין על הצבור לפדותן ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מפני תקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן. ע"כ. פירש ז"ל טעם דסובל נמי טעמא דדוחקא דצבורא דכיון דרוב הפעמים הצבור פודין לא רצו לחייב לבעל להעלות על דמיה שלא ירגילו בכך וידחקו הצבור בזה שלא יוכלו להתאפק לראות בצרת אחיהם אשר בשביה והוא קרוב למה שתירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבוים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ:
תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
הרי הן כמזונות פי' דבר זה הלכו בו חכמים לחייב את היתומים ע"מ לזכות להם שכיון ששנינו ומעשה ידיה שלהן לפי' אמרו יוציאו היתומים עליה ההוצאה עד שתתרפא ותעשה מלאכה ויקחו מעשה ידיה. לקוטי הגאונים ז"ל:
רפואה שיש לה קצבה וכו'. וכתב בעל העטור ז"ל דה"ה בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמעון בר אבא חששה עינה וכו' ומסתברא דליתא להאי סברא דרבינו ז"ל דודאי בחיי בעלה לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה דפרקונה ורפואתה שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר כן אלא מעתה לקתה בחיי בעלה ברפואה שיש לה קצבה במה תתרפא והלא כתובה אין כאן ותו מדנקט לה במתניתא דהכא באלמנה אלמא באלמנה בלחוד הוא דפליגי וטעמייהו דת"ק סבר כיון דהיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף לרפואתה היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיוביה ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה ונזונת משלהן ומתרפאת משלהן בין ברפואה שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ורשב"ג שאין תנאי ב"ד אלא במזונות אבל נתרבתה רפואתה ברפואה שאין לה קצבה מדין מזונות והלכתא כותיה ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראיה דאלמנה הוה ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותרפא היא עצמה. הרא"ה ז"ל וכבר כתבתי לשון הריטב"א ז"ל במשנתינו:
שיש לה קצבה פי' כגון שיאמר לה הרופא רפואתיך בכך וכך זוזים מתרפאת מכתובתה דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני לית להו קצבה וז"ל גאון ז"ל כל מכה דקיצי עלה לרופא דמי ומקביל אנפשיה לרפאה מתרפא' מכתובתה ורפואה שאין לה קצבה דלא קיצי עלה לרופא דמי מתרפאה מן הנכסים וכמזונות היא. ליקוטי הגאונים ז"ל:
עשו הקזת דם. ב"ד שבארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל עשו הקזת דם וכו' פירוש בארץ ישראל היה מנהגם להקיז תמיד ולפיכך עשו ההקזה כמו המזונות והיתומים יהיו חייבים לפרוע ההקזה כמו המזונות אבל במקומות אחרים שאינם מקיזים תדיר כל כך אלא פעמי' שלש בשנה כבר ידוע כמה יגיע ההוצאה ודיינינן לה כרפואה שיש לה קצבה. ע"כ:
הוו להו איתת אבא. היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפאה מכתובתה. כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו כעורכי הדיינין פירוש כשאחד מבעלי הדינין יש לו אוהב מטעים לו זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיין כדי לזכותו ואותם האנשים נקראים עורכי הדיינין על שם שעורכין הדין לטובתו של זה. ע"כ. וכן פרש"י ז"ל בפירושנו:
גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה אמר ר' מתנא בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה מצי מחוי ליה והא דגמ' דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ ור' יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ ומ"ה אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב ושמעינן מינה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה והוא דלא ליגמריה שקרא. הריטב"א ז"ל:
וכתבו רבינו שרירא ורב האיי ז"ל בתשובה וז"ל וששאלת אמאי אמר ר' יוחנן הכי והלא ראש ישיבה הוא וכל הדינין על פיו נפסקין כיון דדינא כרשב"ג באלמנה אם צריכה רפואה שיש לה קצבה מתרפאה מכתובתה וכו'. והני לא קריב להו לדינא ולא דן ר' יוחנן ביניהן ואי שתיק ולא אמר להו מידי הוה שקלא מנכסי המת להתרפא בהדי מזונות ומשום דאגמרינן מילתא דא חסרוה דתיהוי רפואתה מכתובתה נתחדש דכי הא מילתא דאגמרינן טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה מעשה עורכי הדיינין הוא ותנן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ולא דינא הוא דדן ר' יוחנן ביניהון ומעיקרא לא איכוון ר' יוחנן למעבד מאי דמחרט מיניה ולמיהוי כעורכי הדיינין אלא סבר ומבשרך לא תתעלם הני קריביה כיון דאית ליה אורחא לארווחינון לא ליעלם לבסוף איחרט ודמיא מעשה כעורכי הדיינין ודומיא מעשה דרב נחמן בהכותב דאסבר עצה לההיא קריבתיה דמחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ויחרט אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ומעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם. ע"כ:
מתניתין הא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובנן נוקבן דהוו ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבושא וכסויא אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אפי' כלי תשמיש בית לא יהיב לה ואנן קי"ל שמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרינן לקמן בפרק הנושא פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהרפואה שאין לה קצבה חייבין לרפאותה מפני שהיא כמזונות וכל שכן לבושא וכסויא ובירושלמי גרסינן אינון יתבין בביתי ומתכסיין בכסות ומיהו דוקא בהני דהני תקון רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזמנין דהוו קרי מזון אפי' לפרנסה כדאמרינן לעיל אמר ליה זין זון ופרישנא דלפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש כלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה דאף ללבוש ולפרנסה קאמר. הריטב"א ז"ל:
כל ימי מיגר אלמנותיך כל הימים שתהיה נגררת באלמנותיך לאחר מיתתי כן קבלתי לא כל יומי מיגר ארמלותיך כל הימים שתמשך אלמנותיך. רש"י ז"ל במהדורא קמא ללשון אחרון כתב מיגד בדלת מלשון משכו דמתרגמינן נגידו וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה:
כך היו אנשי ירושלים כותבין כלומר כמו לשון התנאי ששנינו למעלה במשנה היו כותבין אנשי ירושלים ואנשי גליל אבל אנשי יהודה היו מוסיפין בתנאי וכותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובה ופוטרין אותה. יש לשאול אמאי איצטריך למתני שנותנין לה כתובתה ונפטרין מן המזונות פשיטא דכיון דבפי' התנו התנאי קיים בכל מקום שבעולם. ויש לתרץ דהא קמ"ל דביהודה כיון שמנהגם היה לכתוב זה התנאי בפי' אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי אבל בגליל שלא היה מנהגם לכתוב אם לא כתב אין היורשין יכולין לפוטרה ובזה נחלקו רב ושמואל דרב אמר הלכה כאנשי גליל שאין התנאי מועיל אלא כשנכתב בפירוש אבל מסתמא אין היורשין יכולין לפוטרה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי הר"י ז"ל:
כך היו אנשי ירושלים וכו'. גרסינן בירושלמי אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם. הריטב"א ז"ל:
גמרא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו שאלמלי לא תקנו היה כל אחד דן בעצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים אם כן עכשו נותן לה הרבה ואומר אפי' מתה בחיי בעלה יירשוה בניה וכן בתי חביב עלי כבני ואתו רבנן ותקנו כתובת בנין דכרין כי היכי דתירות ברתא כדקתני כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו בנו בידו לבקש לו אשה בתו מי בידה שאין דרך אשה לחזור אחרי הבעל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לי לפרש בשלמא בנו בידיה קיימי כו' דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הלכך בנו בנקל ימצא אבל בנתיה מי קיימן בידיה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:
וז"ל תלמידי הר"י ז"ל כדי שיקפוץ אדם וכו'. דכיון שיודע האב שבני בתו יירשו כתובת אמן יקפוץ בשעת נשואין ויכתוב לה משלו ומתוך כך יקפצו עליה בני אדם ויקחו אותה ואין בזה משום אעבורי אחסנתא שגם זו מצוה היא דכתיב ואת בנותיכם תנו גו' ודאי אינו אומר שיחזר לה אחר בעל שאין זה דרך העולם לחזר האשה אצל האיש אלא הא קא משמע לן דלרבייה נכסיה וכתיב לה מידי כי היכי דקפצי וכו'. ע"כ:
הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה והיינו דלא עבדו תנאי ב"ד כתנאי מזונות ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א ז"ל:
ועד כמה עד עשור נכסי כלומר שאם אינו מוצא אדם הגון שיקחנה בפחות מצוה עליו לתת עד עשור נכסי. תלמידי הר"י ז"ל. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ועד כמה זקוק ליתן לה. ע"כ:
ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כלומר כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אדם וירבה בנדוניא של בתו ואם כן מאי דכתב אב לבתו בנדונייתה דהיינו נכסי צאן ברזל ירתון בניה אבל מאי דכתב בעל מדידיה דלא שייך ביה הדין טעמא לא לירות ואמאי אמרינן לקמן בפ' אף על פי דתנאי כתובה ככתובה דמי ויורשים אפילו התוספת שכתב לה הבעל משלו ומהדרינן אף אב נמי מימנע ולא כתב כלומר אם ידע שלא ירשו בני בתו משל בעל לא ירצה לכתוב לה כל כך שיאמר בלבו למה ארבה אני בנדוניית בתי שמא לא תניח בנים שמא לא יהיה להם מותר דינר ויתבטל דין כתובת בנין דכרין ולמה אכניס עצמי בספק שאפסיד ולא ארויח אבל עכשיו שידע שאם יהיו לה בנים ירתון משל בעל לא ממנע שיאמר בלבו כיון שפעמים אפשר שירויחו בני בתי בדבר שהם יורשים התוספת שכתב אביהם גם אני אוסיף בנדונייתה על הספק. תלמידי הר"י ז"ל:
אימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר לא ליחייב ביה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא ודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. הריטב"א ז"ל:
וז"ל רש"י במהדורא קמא אימא כיון דטעמא דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ וכו'. היכא דכתב אב לבתו נדוניא שתביא עמה לכתוב בעל תנאי כב"ד די הוויין וכו' והיכא דלא כתב אב לבתו כלום לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. עד כאן:
וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ואימא היכא דכתב וכו'. כלומר כיון שהטעם שיורשים התוספת שכתב אביהם לאמן הוא כדי שיקפוץ אביה לכתוב לה נדוניא טובה אם כן נאמר דהיכא שכתב לה אביה נדוניא יירתו בנתיה התוספת שכתב לה הבעל והיכא דלא כתב אב לא לירות מאי דכתב הבעל ומתרצים לא פלוג רבנן דכיון שהוצרכו לתקן שיירשו בניה מפני שיכתוב לה האב לא רצו לחלק בתקנותיהם ובין כתב ובין לא כתב יורשין התוספת שכתב אביהן לאמן. ע"כ:
בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמרת כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא יהוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמטי הכי קאמר תנא דמתני' בנין דכרין אבל בנין נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו'. ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
כנחלה שויוה רבנן כמו שבשאר נחלות אין האב יכול להוריש את הבת בין הבנים גם בכאן אין הבת של זו האשה יורשת כתובת אמה ותוספת כיון שיש לו בנים מאשה אחרת הראויין לירש ממונו מדין תורה ומקשינן בת בין הבנות תירות כלומר היכא שיש לו בת מזו האשה ויש לו שתים או ג' בנות מאשה אחרת ואין לו בן לא מזו ולא מזו נאמר שזו הבת הא' תירש כתובת אמה והתוס' שכתב אביה לאמה ושאר הבנות יורשות גם כן כתובת אמן ומהדרינן לא פלוג רבנן כלומר לא רצו חכמים לחלק בתקנתם ולומר דבת בין הבנים לא תירש ובת בין הבנות תירש אלא כיון דבת בין הבנים לא תירש גם כן בת בין הבנות אינה יורשת דאי אמרת בת בין הבנות תירות אמה כי ירתא מכח אמה הוא דקא ירתא וכי מתרמיא נמי בת בין הבנים כגון דהוו ליה בת מחדא ובנים מאחריתי אתי למימר נמי תירות הבת כתובת אמה וכי קא ירתא מכח אמה קא ירתא לפיכך אמור רבנן אפילו בת בין הבנות נמי לא תירות בת כי היכי דלא ליתי למירת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ותיגבי ממטלטלי כלומר כיון דאמרת כנחלה שויוה רבנן תגבי אף ממטלטלי דנחלה הא איתא בין ממקרקעי בין ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירתי לא עדיפי מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה אינה גובה ממטלטלי הכי נמי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי. תלמידי הר"י ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן פירוש דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו די לה אם תהיה ככתובה עצמה. ע"כ:
תטרוף ממשעבדי כיון דאמרת דככתובה שויוה רבנן כמו שכתובה תטרוף לקוחות כתובת בנין דיכרין נמי תטרוף לקוחות ואמאי תנן בפרק מי שהיה נשוי שניה ויורשיה קודמין ליורשי א' דמשמע שאין יורשי ראשונה יכולין לטרוף מבני שניה ומתרצינן ירתון תנן כלומר אע"ג דככתובה שויוה רבנן עיקר תקנתא לא הוה אלא למהוי כירוש' ושיגבו מכל תרי דלהכי נקט לישנא דירתון ולא נקט לישנא דיסבון לאשמועינן דהוי כירושה וכמו שהיורשין לא טרפי ממשעבדי כתובת בנ"ד נמי לא טרפי ממשעבדי. תלמידי הר"י ז"ל:
תטרוף ממשעבדי ירתון תנן המקשה עצמו היה יודע נמי דירתון תנן מדפריך תטרוף ממשעבדי אלמא פשיטא ליה דלא טרפא ממשעבדי ולקמן בפרק אע"פ אמרינן דמ"ד דלא טרפה ממשעבדי קתני ירתון אלא בלשון קצר השיב לו כלומר לא רצה ליתן להם אלא דין ירושה הואיל וגובה ירושת אמו ומ"ה ירתון תנן ולעיל דקא משני כנחלה שויוה רבנן לא שני ירתון תנן משום דבעי לשנויי אפילו למ"ד יסבון תנן. לשון הרא"ש ז"ל. נמצא עכשו דמאי דאמרינן ככתובה שויוה רבנן וכירושה שויוה רבנן לא אמרינן אלא להקל כלומר להפסד יותר כתובת בנין דכרין שלא תטרוף ממשעבדי ושלא תירש הבת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה