טור ברקת/תרנא
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תרנ"א - נטילת הלולב וברכתו - ובו ט"ו סעיפים
- (א) מצות ד' מינים שיטול כל אחד לולב אחד וב' ערבות וג' הדסים. ומצוה לאגדם בקשר גמור, דהיינו ב' קשרים זה על זה משום נוי. ויכול לאוגדם במין אחר. ואם נשרו מהעלין בתוך האגודה בענין שמספיק אין לחוש. ואם לא אגדו מבעוד יום או שהותר אגודו - אי איפשר לאוגדו ביום טוב בקשר גמור אלא אוגדו בעניבא.
- (ב) יטול האגודה בידו הימינית, ראשיהם למעלה ועיקריהם למטה, והאתרוג בשמאלית.
- (ג) אטר נוטל לולב בימין כל אדם, ואתרוג בשמאל כל אדם; דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן, ולא בתר ימין ושמאל דידיה.
- (ד) גידם שאין לו יד - נוטל לולב בזרועו. וכן האתרוג.
- (ה) יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג, כדי שיברך[1] עובר לעשייתו. או יהפוך האתרוג עד שיברך.
- (ו) לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב אלא בשעת נטילתו.
- (ז) אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו - שפיר דמי, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד. אבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו, לא יצא. ואם כרך עליו סודר ונטלו, או שכרך סודר על ידו ונטלו - י"א דלא יצא.
- (ח) ינענע בשעה שמברך. וכן ינענע בהודו לה', פעם אחת. ובהודו לה' שבסוף שכופלים אותו שליח ציבור והצבור - מנענעין שני פעמים. וכן באנא ה' הושיעה נא מנענע שני פעמים, לפי שכופלים אותו.
- (ט) הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וינענע שם ג' פעמים בהולכה וג' פעמים בהובאה, ואח"כ מטה ידו לצד אחר ועושה כן. וכן לכל צד מארבעה צדדין ומעלה ומטה.
- (י) יקיף דרך ימין בנענועו מזרח, דרום, מערב, צפון.
- (יא) צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו ומנענע בשניהם יחד.
- (יב) ד' מינים הללו מעכבים זה את זה; שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר, אבל נוטלם לזכר בעלמא. ואם היו ארבעתם מצויים אצלו ונטלן אחד אחד, יצא.
- (יג) אם חסר לו אחד מהמינים, לא יקח מין אחר במקומו.
- (יד) לא יוסיף מין אחר על ארבעת המינים, משום בל תוסיף.
- (טו) לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד. אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה. ויש מי שפוסל להניח הדס שוטה בלולב, נוסף על השלשה בדין עבות. ויש מתירין. והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלשה הדסים עבות.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]מה נעמו דברי חז"ל שאמרו רמז בארבע מינים שבלולב וזה לשונם: יש בני אדם שבהם תורה ואין בהם מצוה - דוגמא להם לולב. ויש בני אדם שיש בהם מצוה ואין בהם תורה - ודוגמא להם הדס שיש בו רוח ואין בו טעם. ויש בני אדם שיש בהם טעם וריח כאתרוג, ויש בהם תורה ומצוה. ויש בני אדם אין בהם לא תורה ולא מצוה כערבה שאין בה לא טעם ולא ריח. אמר הקב"ה לכלותם אי איפשר אלא יקשרו אלו עם אלו ועל ידי כן אני מתעלה שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה".
ולכן יאמר נא: "מצות ד' מינים שיטול כל אחד מישראל לולב אחד וב' ערבות וכו'" - כלומר דאע"ג שאמרו חז"ל רמז לד' מינים הללו כי כל אחד מישראל יש בו מאחת מהנה, והם לא כן יעשו להיות הבוחר בתורה ולא במצוה או בהפך אלא מצוה על כל אחד מישראל לקחת ד' מינים הללו. שאם אתה אומר כי הנמצא בו תורה לחוד והנמצא בו מצוה יהיה לחוד וכן כולם -- אם כן כך היה צריך לעשות כי מי שיש בו תורה יקנה לעצמו לולב אחד, והנמצא אתו מצוה יקנה לו הדס, והנמצא אתו תרתי לטיבותא תורה ומצוה יקנו לו אתרוג, והבור רק יביא הערבה. ויעשו הכל קשר אמיץ. ולא כן הוא. כי ה' לא צוה אלא "ולקחתם לכם" - כל אחד ואחד צריך לעצמו ד' מינים הללו להגיד כי מחוייב כל איש מישראל בתורה ובמצוה ולהיות נמצא בו אהבה עם חבירו.
ולכן יאמר נא "מצות ארבע מינים שיטול כל אחד" כדי שידע נמי דברים הנרמזים בהם. כי הלולב הוא כנגד חוט של שדרה לומר כי יתבונן בכל הדברים המכונים לזה בענין סור מרע ועשה טוב. ולא יחשוב בדעתו כי בענין סור מרע בלבד מספיק, שאם כן הוא, למה נברא האדם? והלא מתחילה היתה הנפש במקום קדוש תחת כסא הכבוד נקייה וטהורה כאשר אנחנו כל יום מעידים על עיקר זה ואנו אומרים "אלהי נשמה שנתת בי טהורה". ואם כן תקשי לך למה ממקום קדוש יהלכו אל עולם השפל? והרי קדמך הכתוב כי "אדם לעמל יולד" - נברא לעשות התורה והמצוה. ולכן יתבונן בכל הדברים המקבילים לשדרה מענין סור מרע כי הוא עיקר קיום האדם פן יפסיד גופו ולא יבנה עוד לזמן התחיה ישתדל משחז"ל לעתיד אברהם אבינו ע"ה יושב על פתח גהינם ואינו מניח אדם מישראל מהול לירד בתוכה חוץ משנים דלא מבשקר(?) להו - המושך בערלתו והבא על הכותית. וזה תלוי בשדרתו של אדם. ועוד אמרו חז"ל הכל חיים לעתיד חוץ מי מאן דלא כרע במודים עד שיתפקקו חוליות שבשדרה. ולענין הטובה נאמר "כל עצמותי תאמרנה" כי כל אבר נתן בו הקב"ה מצוה כדי שיחיה בה לעתיד.
וכן לענין ההדס הדומה לעין אינו מספיק שלא יראו זרות ויחדל מלהיות בו עינים רמות אלא יקיים כל המצות התלויות בעינים; תפילין - והיו לטוטפות בין עיניך; ציצית נאמר בו וראיתם אותו. ויש ענפים רבים מנו אותם כמה מן הגדולים. ולענין הערבה ימנע מן הליצנות שמכלה המשפחה(?) וזעום ה' יפול שם. וענין שבועת שוא שנאמר "וכלתו ואת עציו ואת אבניו וכו'". רכילות ולשון הרע, וכיוצא מן הדברים בטלים. והעיקר האתרוג הדומה ללב כי לב רע כולל כל הדברים הרעים כמו ששנינו "איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם לב רע" כי זה הוא בהשואה עם מעשה הרע שנאמר "יעזב רשע דרכו" של המעשה, "ואיש און מחשבותיו" ויעשה המצות התלויות בלב. ועל הכל יקנה לו לב טוב שהוא דרך טובה שידבק בה האדם.
והתבונן כונת חז"ל בשני דרשות שאמרו בד' מינים הללו האחת הם רמז ד' מינים לד' אותיות שבשם וזה לשונם: "פרי עץ הדר - זה הקב"ה דכתיב ביה הוד והדר לבשת. כפות תמרים - זה הקב"ה שנאמר צדיק כתמר יפרח[2]. וענף עץ עבות - זה הקב"ה כמה דאת אמר והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל - זה הקב"ה כמה דאת אמר סולו לרוכב בערבות".
ועוד דרשו ענין אחר, פרי עץ הדר זה שיש בו תורה ומצות. כפות תמרים - מי שיש תורה ולא מצוה, ככתוב לעיל. וכונת חז"ל בדרשות הללו לומר כי מי שנמצא בו דברים הללו תורה ומצוה הוא נקשר עם הקב"ה, וכל אחד כפי מה שיעשה בתורה ובמצוה. ואותו הדומה לערבה שאין בו לא אחת בהם - הרי הוא נקשר עם השאר ולא ימוט על ידי שימצא בו קשר של אהבה כמ"ש ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". וכדי שלא יחשוב האדם כי על ידי כן הוא נקשר עם הקב"ה גם שיעשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשינה ואשם - לכן חז"ל דרשו דרשה אחרת - הדס הדומה לעינים, אתרוג הדומה ללב. לומר כי צריך ליזהר בסור מרע.
ולפי כי עיקר האדם הוא בד' מינים הללו באיברים הדומים להם -- לכן בא החיוב בהם מזולת' - הלא הם השנים העיקרים העין והלב. כך אמרו חז"ל "עינא ולבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". שלכן נאמר "תנה בני לבך לי ועיניך". והדוגמה להם ההדס והאתרוג. והשלישי המכריע עליהם הוא הדיבור כמו ששנינו לא נחתם גזר דין של אבותינו במדבר אלא על לשון הרע. והוא שקול לעבודה זרה גילוי עריות שפיכות דמים כמו שאמרו חז"ל. וכאילו כופר בעיקר שנאמר "שפתינו אתנו מי אדון לנו". ולכן בא הדוגמא להם הערבה הדומה לשפתים. ולפי כי עיקר בנין הגוף הוא הצלעות וחוט השדרה ובו תלוי כל העבירות - לכן בא הדוגמא שלו הלולב.
וכל זה להודיע כי העיקר הוא סור מרע ואחר כך ועשה טוב, כאילו הד' לעומתם תורה ומצוה ואהבת ריע, ובזה יהיה האדם דבק עם הקב"ה בד' אותיות שנאמר "והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך". וזה יהיה על ידי הקשר שנקשרים ד' מינים הללו יחד. לכן יהיה נקצר(?) וצרור עם ה'. ולכן על כל אלו הסיבות אינו מספיק שיהיה כל אחד מביא כפי לימודו בתורה או לעושי מצוה וכו' - שהרי כל פרטים הללו כל אדם מתחייב בהם וצריך להם.
ולכן יאמר "מצות כל ארבע מינים שיקח כל אחד מישראל לולב אחד" על כל הדברים האמורים כדי להדבק בקונו, "ושלש הדסים ושתי ערבות" על הנחה זו. "ומצוה לאוגדם בקשר" אמיץ, שלכן נפשו של אדם בד' חלקים שבו (שהם נפש רוח נשמה חיה) נקשרים בקרבו וחוזרים ונקשרים עם הקב"ה צרורים בצרור החיים. ולכן צריך "שיהיה הקשר כפול זה על זה משום נוי" כי תפארת אדם הם התורה והמצוה, ובכן מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר", ושוכן בקרבך קדוש.
"ויכול לאוגדם במין אחר" - כי הנה אין קשר איש הישראלי זה עם זה ועם הקב"ה בד' מינים הללו בלבד, כי בכל דבר של מצוה שעושים דבקים בו שנאמר "ולדבקה בו". ולכן אפילו מין אחר מהני. אמנם המדקדקים אוגדים אותו במינו לפי כי אין לך דבקות עם ה' כמו על ידי התורה שהוא דוגמא לה הלולב כנ"ל. "ואם נשרו מן העלין אל תוך האגודה בענין שמספיק אין לחוש" בענין עוד.
"ואם לא אגדו מבעוד יום וכו' אי איפשר לאוגדו אלא בעניבא" - הנה גם את זה אינו צריך מי שאוגד הלולב במינו, אלא בכל שעה אוגד אותו, מפני דלא שייך בזה קשירה. אמנם לענין הרמז הנמצא בזה הוא הנרצה כי צריך כל איש הישראלי להנהיג עצמו בדרכי ה' במדות הטובות הנקרא "דרך השם" מיום שעמד על דעתו עד מקום שיהיה כל דרך המתנהג בה אצלו כקטן גמור. והם הדברים הצריכים יותר הרמוזים בארבע מינים הללו.
ראשונה בענין הלולב שעולה בגימטריא חיים כנ"ל. יתבונן להיות שפל רוח ולבו מכוון למעלה לאביו שבשמים. וכל העלים שלו יהיו דבוקים - כל מעשיו יהיה דבוקים עמו על שם "בכל דרכיך דעהו". והנלוה אליו הוא הערבה שיהיה ערב על בני האדם בכל מעשיו, ולא יהיה מאותם הפרושים לובשים שחורים מתרחקים מדרכי בני אדם כמ"ש הרמב"ם ז"ל, ויקיים "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי". ויהיה ערב בדבריו, אוהב שלום ורודף שלום בשפתיו הדומים לערבה. מנחם אבלים ועניים מרודים בשפתיו מוכיח אדם בדברי ערבות לומר לולי הערבו' לא הוצרכתי לומר לך ללמד זכות על כל אדם אז למוכיחים ינעם כי המונע התוכחה נענש בנגעים כדאיתא בזוהר פרשת תזריע דף מ"ו (ח"ג מו, א) עיין שם.
והוא הנרצה אצלי בפסוק "כל עמל האדם" הצדיק הנקרא 'אדם', "לפיהו" - לפי שהפה ברשותו לא יחפוץ להוכיח ויבא לו עמל בנגעים. וזה יותר רע ומר מן המדבר לשון הרע דאילו המדבר לשון הרע לוקה בנגעים ומתכפר לו, אבל הלוקה בנגעים מפני שלא הוכיח - נהי כי נתכפר לו, אבל "וגם הנפש לא תמלא", שהרי אינו מקיים המצוה ונאמר "ויהי האדם לנפש חיה" - תרגם אונקלוס "לרוח ממללא". כי עיקר בריאת הנפש לקיים המצות כדלעיל. והמונע המרדות והתוכחת לא השלים נפשו - נמצא מונע התוכחת דבר רע. וכן שנינו "אוהב את התוכחות", וכל המשנה תלויה בשפתים.
ועוד יהיה פונה לימין אל ההדס שיהיה קונה שם טוב עם כל זאת לא תשבע עינו מלהשגיח בתורה ובמצוה כי יראה עני לחונן אותו כי תראה ערום וכיסיתו. וסמוך ללולב ומינים אלו לב טהור דוגמת האתרוג שנאמר "לב טהור ברא לי ה'" לרחם על דל והלך לדון האדם לכף זכות וכיוצא בדברים הללו. כי אין להם שיעור.
וכל זה יקנה לעצמו ויהיה נקשר בהם בעבות אהבה בחבלי אדם "מבעוד יום" - מזמן הבחרות - עד שיהיה כל זה דרך טבע אצלו כאגד של קיימא. אמנם "אם לא אגד אותו מבעוד יום" בזמן הבחרות, "או שהותר אגודו" ואחר כך לפי רוב השנים היה מתרפה במלאכתו. "אי איפשר לאוגדו ביום טוב" שלו, הוא יום המיתה כאשר מפורש בהלכות יום טוב הדק היטב. כי הנה ביום טוב שקרוב יומו אי איפשר לקיים כל אלה הדברים. ולכן "אף על גב כי לא יכול לקשור אותם" עוד אלה הדברים עמו בקניין - "יעשה בעניבא" ואל יניח אותם לגמרי לטוב לו כאמור.
אמנם לענין מי שאוגד הלולב במינו כאמור, שהרמז לזה מה שאמרו חז"ל "ג' מדות טובות נמצאו ביד ישראל ביישנים רחמנים גומלי חסדים", דהיינו קשר אמין במינו של איש הישראלי - אף על גב שלא אגדו מבעוד יום - בזמן הבחרות, גם עד זקנה ושיבה עוד יחזור ויקשור אותם עמו לפי כי זה דרכם של ישראל, לא יפסק מהם.
"יטול האגודה בידו הימנית וכו'" - לפי שנאמר "אורך ימים בימינה" - למיימינים בה בתורה ובמעשה המצוה לקיים "בכל דרכיך דעהו". ולכן יטול האגודה בימין - הוא ענין כל הדברים טובים לאחר שהרגיל עצמו בהם צריך שיהיה כונתו לשמים. ולכן אף על גב כי מתחילה עשה לסברת ר"א לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה -- לכן לאחר שעשה זה האגד באיזה אופן שיהיה, עתה "יטול האגודה בידו הימנית ראשיהם למעלה" - לרמוז כי כל כונתו לשמים. ומה גם אם יודע כונת הלולב ומיניו בלי ספק כי אז ראשו של לולב למעלה כדלקמן. וראש האדם עצמו מתעלה ופנה למעלה. "ועיקריהם למטה" - כי כך כח כל המצות שלמעלה עושים רושם גדול על ידי השורש שלהם כמו שאמרו חז"ל "הידעת חקות שמים" - אין לך עשב ואילן שאין ממונה עליו מלמעלה מלאך ומזל וכוכב. ונוסף על הכל ד' מינים הללו כי אין ממונה עליהם שר ולא מלאך ולא מזל זולת הקב"ה כי הוא כונת חז"ל כמ"ש "פרי עץ הדר - זה הקב"ה וכו'. כפות תמרים - זה הקב"ה וכו'". כלומר זה הקב"ה הממונה על כל אחד מהם, אין עוד מלבדו כאשר פירשתי בפירוש התורה. וזהו שאמר "ולקחתם לכם" - קחו מקח טוב - זה הקב"ה, "ביום ראשון" - כל הדברים שנקראו 'ראשון' כמו שאמרו חז"ל "הקב"ה אני ראשון וכו'". ולכן כל אגודה זו "ראשיהם למעלה" כי מאחר כי איש הישראלי מכוין דעתו ועושה קשר במינים הללו בכונה טובה אשר יעשה אותם האדם לקשור עצמו בכל ד' בחינותיו (נפש רוח נשמה חיה) במצות הללו, ויקשור עצמו עם האבות והאמהות הנדמים בהם כנזכר במדרש "וכונן(?) לחקר אבותם" - למה צוה הקב"ה להביא מינים הללו בחג הסוכות? לתקן העון אדם הראשון שהיה בד' מינים הללו שחטא בלבו כנגד של אתרוג שאכל ממנו וחשב מחשד מינות. וחטא בעון "ותרא האשה" - הוא הדוגמא להדס ונמשך אחריה בערבי נחל וחטא בשפתיו ואמר "האשה אשר נתת עמדי". ועוד חטא להיות מושך בערלתו שהוא דוגמת הלולב לשדרו של אדם. וכן ישראל שבו על עון אבותם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "והמה כאדם עברו ברית". והפרו ברית מילה וטמאו אותו בשכבת זרע שאינה שלהם, וחשבו בלבם שנאמר "כחשו בה'", ובשפתותיהם אמרו "לא הוא" (ירמיהו ה, יב). אין להאריך בדברים הללו.
סוף דבר כי כאשר יתקן האדם הלולב ומיניו יכוין לתקן כל עניינים הללו, ומה גם כי אין לך אדם שלא היה נכלל בגופו של אדם הראשון בגופו ובנפשו כנ"ל. ומה גם עתה מי יאמר זכיתי לבי מן המחשבות, טהרתי מחטאתי דמעשה. ולכן זאת תהיה הכונה הנכונה בתחילה כאשר יקח הלולב ממיניו לתקן כל העונות והפשעים הנזכר. ואני ראשון לכל בעניינים אלו. ואחר כך יעשה כולם אגודה אחת ויכלול הערבה עמהם בעבור הערבנות. ומה גם אולי למד אדם ממעשיו אז יקשור עצמו עמהם כאילו נקשר ועומד לפני הסנהדרין לדון אותו בארבע מיתות בית דין. כי כן ד' מינים הללו נרמזים בהם כמו שאמרו חז"ל במדרש. ואחרי טהרתו - אז ידביק נפשו רוחו ונשמתו עם האבות והאמהות שבהם נרמזים במינים הללו כנ"ל. ואז יהיו כולם מרכבה להקב"ה ככתוב אצלי בפסוק "ששם עלו שבטים שבטי יה" (תהלים, קכב) - הראובני השמעוני - שם יה מעיד בהם. ולכן "שם עלו" להיות מרכבה בערך שהאבות הם המרכבה. וכן שם יה עדות לישראל כמו שאמרו חז"ל "איש ואשה זכו שכינה ביניהם. יוד באיש, ה' באישה" - להודות לשם ה'. והיו כולם אגודה אחת עם קונם ותתקיים באיש העושה כל אלה "והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך" (שמואל א, כה). כלומר בעודו בחיים בעולם הזה הוא צרור בצרור החיים, דבק עם ה' אלהיך.
והרי כי בזה "ראשיהם" של מינים הללו "למעלה" בכמה פנים בדבקות הקב"ה אשר צוה עליהם והוא הממונה עליהם. "ועיקריהם למטה" - סוד סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וזאת תורת האדם האוגד כולם על כונה זו - אשרי אנוש יעשה זאת בלי ספק מתקיים עליו "כל הנוטל לולב באגדו וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים העליונה ובנה מזבח העליון והקריב עצמו עליו קרבן לכפר על כל עונותיו".
כל אגד זה "יטול בידו הימנית". "והאתרוג" שהוא כנגד הלב "יקח בשמאלית" כדי להכניע לב השמאלי והיצר הנתון בתוכו. ולקרבו לעבדות ה' לקיים מה שאמרו חז"ל "בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע". להיות עבודתו שלימה.
"איטר נוטל לולב בימין כל אדם וכו'" - כי אין זה דומה להנחת תפילין, דאילו התם כתיב "על ידכה" - יד כהה. אבל הכא לאו בתר ימין ושמאל דידיה אזלינן אלא ימין ושמואל של כל אדם. והרמז לאיש שהוא חוטא הנקרא 'אטר יד ימינו' שנאמר "כל אשר תמצא לעשות בכחך עשה", דהיינו יד ימין שבה הוא הכח כולו שיעשה כל מעשיו לסטרא דימינא. דרך ישרה שיבור לו האדם. וזה החליף דרך ישרה והלך לצד שמאל בעונו ויכל בזה ימיו. לכן עתה בשובו לעשות מצות קונו על פי הדברים האמורים יקח הלולב ומיניו לצד הימין ממש בדרך התשובה כי כן ימינו של הקב"ה פשוטה לקבל שבים. והיינו "יד של כל אדם", רצה לומר יד הפשוטה לכל האדם וגם עד שקנה ושיבה מקבל.
"גדם שאין לו יד" - היינו המחוסר במצוות. כי האטר הוא המחליף שמאל בימין כדאמרן אשר לא טוב עשה. אמנם מי שלא פשט ידיו במצות נקרא "גדם" בלי ספק מתחסר באיברי הנפש. ובפרט במעשה הצדקה שהיא שקולה כנגד כל התורה כנגד כל המצות שנאמר "והעמדנו עלינו מצות לתת מחצית השקל וכו'" כמו שאומרים חז"ל. ולכן יתקן עצמו "ויקח הלולב בזרועו וכן האתרוג".
"ויברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם נטילת האתרוג כדי שיהיה מברך עובר לעשייתו" - כי כן הוא בכל מצות התורה גם בקריאת התורה, כי טוב לברך לה' כי הוא אשר בחר בנו קודם שבאנו לעולם מזמן של אברהם אבינו ע"ה שנאמר "אתה ה' אשר בחרת באברהם". ונוסף עוד בחר בנו מהיות גוי מקרב גוי, ובחר בנו לתת לנו התורה והמצוה "עובר לעשייתן" - קודם שאמרנו "נעשה ונשמע" שנאמר "ויאמר ה' למשה כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל". ולכן זכר לדבר כי הקב"ה המתחיל לקרב אותנו וכך היא מדתו לעולם שנאמר "הַאֱלֹהֵי[3] מִקָּרֹב אָנִי" (ירמיהו כג, כג). ולכן מברך עבור לעשייתן קודם שיטול האתרוג.
ולא ידעתי מה מועיל שיהפוך האתרוג - שהרי אפילו נטלן אחד אחד יצא. והרי כבר נטל הלולב. אמנם היותר נראה, אם אין זולתו, לתת אותם בידו תחילה ואחר כך יברך ויטול אותם. ואם לא - יקח שניהם בידו השמאלית ויברך "על נטילת לולב", ויקח הלולב בימין ויברך "שהחיינו". והרי האתרוג נשאר בידו השמאלית. והיותר טוב מזה שיהיו שניהם לפניו מונחים על הארץ או בדבר אחר ויברך ואחר כך יקח אותם בידו. ולמה יעשה תקנות מאחר דאיפשר בלאו הכי.
ואמנם יש טעם לענין הברכה לפי כי כאשר יעשה האדם מצוה ראוי והגון הוא להמשיך ברכה לכל העולם. דאף על גב שאמרו חז"ל "שכר מצות בהאי עלמא ליכא" - היינו לעצמו, אבל מביא טובה לעולם. הלא זה דברי בפסוק "כי ישר דבר ה'" (תהלים, לג), אבל יש דבר כמו זר נחשב כי "וכל מעשהו באמונה" - בהקפה לעולם הבא. אמנם "אוהב צדקה ומשפט" - גורם כי חסד ה' מלאה הארץ, מביא טובה לעולם. וזהו מה שאמר שאול לשמואל ע"ה "ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה'" - רצה לומר יודע אני שאין בי כוח לברך אותך אבל לפי שעתה עשיתי מצוה יש בי כח לברך. ולכן "ברוך אתה לה'" משום כי "הקימותי" עתה את דבר ה'. וכן המברך בארץ מתברך באלהי אמן.
"לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב" - גם בזה יבא ענין הרמז להודיע כי העולם הזה אינו כלום, גם חיים של עולם הזה אינם חיים. ולכן בא הרמז במעשה הלולב כי הדוגמא שלו בריאת האדם בעולם הזה שהשדרה שלו רומזת אל הלולב. בשעת מעשה שלו - "לא יברך שהחיינו" - כי מה האדם בעולם הזה, אדם להבל דמה. אמנם אימתי ראוי לברך שהחיינו? לזמן התחייה כי אז הוא עולם שאין בו מות שנאמר "בלע המות לנצח" והחיים הם נצחיים וקיימים. ולכן הדוגמא שלו בגשמי הוא ענין "נטילת הלולב" - אז מברך שהחיינו. וכן נמי כאשר יקום האדם וינטל מן הקבר שנאמר "בפתחי את קברותיכם" ואעלה אתכם לארץ ישראל - אז ראוי לברך שהחיינו ודאי וקיימנו לעד.
"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב וכו'" - חזר והגיד על מעשה הצדקה שנאמר בה "פתוח תפתח את ידך" כי היא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה וגם לזמן התחייה. שלכן נאמר "פתוח תפתח" בכפלים, רצה לומר בעבור הצדקה תרויח שתי פתיחות. זה יצא ראונה: בשעת מיתה הצדקה פותח הדרך לפניו ואין מעכב שטן ולא פגע רע לפי שנאמר "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות". כך אמרו חז"ל משל לשני דרכים, האחת דרך ישרה כמה אמות ואחר כך כולה מליאה קוצים וצרורות. ואחת בהפך - כמה אמות קוצים וצרורות ואחר כך כולה מישור, שלכן אמר התנא "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם" - לפי כי בשני הדרכים יש דרך ישרה - רק כי האחת הוא מעט דרך ישר לפני ואחריתה דרכי מות. אמנם האחרת הישרות הוא לבסוף. ולכן אמר התנא מתיירא אני שלא יגיע לך כענין ר' יהושע שאמר לו התינוק "זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה". ותפס הקצרה הראשונה והוצרך אחר כך לחזור בו. ולכן הנני מודיעך מעשיו איזו משני דרכים הללו ראוי להקראת "דרך ישרה שיבור לו האדם" - מלת "לו" תצדק בעצם הנפש. "כל שהיא תפארת לעושה" (בגירסת "לעושה" - לבורא יתברך) "ותפארת לו נמי מן האדם" - הוא מעשה הצדקה לפי כי על ידי הצדקה אפילו אותו מעט מן הדרך הטוב שיש בו קוצים וצרורות (דהיינו מקטרגים) נדחים מפני הצדקה שנאמר "והלך לפניך צדקך" - הוא המלאך שנברא בכל פעם שעושה אדם צדקה. הרי פתיחה אחת.
והשניה, "תפתח" לזמן התחיה שנאמר "בפתחי את קברותיכם" - אותו המלאך מרקד לפניו את הדרך עד בואו לארץ ומקבל נשמתו. נמצא שאתה מרויח שתי פתיחות. "את ידך" - בענין התחיה שנאמר בו 'יד' כמו שאומרים חז"ל בזו "היתה עלי יד ה'".
ולכן אמר בענין הגשמי "אם עשה בית יד", כי הרמז הוא על הצדקה הנעשית ביד. "ונתן בו הלולב" שהדוגמא שלו שדרת האדם ובנין הגוף. "ונטלו - שפיר דמי". "דלקיחה" שאמר הכתוב "ולקחתם לכם" רצה לומר לעצמיכם, "על ידי דבר אחר" - מעשה הטוב, "שמה לקיחה". "ובלבד שיהיה דרך כבוד" שנאמר "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" (משלי, כא). דמאחר שהוא נותן הצדקה בדרך כבוד, "וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד" (יחזקאל יח, ז) (הנקרא 'כבוד' כההוא דרבי יוחנן קארי למניה "מכבדותי") -- לכן ימצא כבוד כאשר יקום לזמן התחיה ימצא בגדים נאים לכבוד ולתפארת. ומה גם ימצא בגן עדן חלוקא דרבנן לו לכבוד.
"אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא" - היינו הרמז למה שאמר הכתוב "וכל כליו רעים" (ישעיהו, לב), דאילו הנדיב מה כתוב בו "והוא על נדיבות יקום" - בעבור הנדיבות יקום לזמן התחיה. ואפשר שאין לו צריך גלגול מחילות אלא יקום על רגליו והתהלך בחוץ על משענתו כמו שאמר הכתוב "עוד ישבו זקנים וכו' ואיש משענתו בידו". אמנם וכלי שלא עשה צדקה כהוגן כדבעי למעבד כליו רעים האיברים שלו הם רעים וחלושים - לא יוכל לעמוד לזמן התחיה כי זהו שאמר הכתוב "נבל הוא ונבלה זו עשה עמו" כי לא יוכל לעמוד בכלים שלו (הם האיברים) שלכן אמר "נתנו הלולב" הוא הגוף שלו, ואין לו לב להטיב לעצמו, "לא יצא" - איפשר כי לא יצא מן הקבר, ואם יצא - לא מעצמו.
"ואם כרך עליו סודר ונטלו" - היינו מצות ציצית, "או שכרך סודר על ידו" לזולת, "יש אומרים דלא יצא" - אף על גב דכתיב "הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טליך", היינו הציצית שיזכה בו לתחייה. יש אומרים כי לא יצא מעצמו מאחר שחטא בקפיצת יד לא תעלה לו יד של התחיה לצאת מן הקבר מעצמו אלא מתגלגל.
"ינענע בשעה שמברך וכו'" - מאחר שהנחנו כי המצוה מועלת לאדם מיד אחרי מותו וגם לזמן התחיה - ראוי להתבונן מה שאומרים חז"ל בפסוק "כל עצמותי תאמרנה" כי כל אבר שבאדם יש בו מצות אחת להועיל לו לעמוד בזמן התחיה. ולכן ראוי לו לאדם לנענע הלולב שהוא דומה לעצם אדם בשעה שמברך כי זה יהיה כדאי לתת בו ענין הרגשה לברך ליוצרו בקבר ונפשו תברך לפניו בגן עדן, ומה גם לזמן התחיה, שנאמר "תאמרנה" - גם לעתיד. ולכן "ינענע נמי בהודו לה'" כי גם בגן עדן הוא יתן הודאות להקב"ה. "ובהודו לה' שבסוף גם ינענע" - שהוא רמז על זמן התחיה שהצדיקים מודים להקב"ה ומתפללים שנאמר "אך ישרים יודו לשמך וכו'".
"הנענוע הוא שמוליך ידו מכנגדו והלאה וכו'" - עוד חזר והגיד על צורך הנענוע שיהיה שלשה פעמים לרמוז על סוד הגלגול שנאמר "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר". ועיקר הנענוע הוא לרמוז כי אינו מאותם הסברות החושבים כי הגוף הראשון לא יקום לזמן התחייה מאחר שלא השלים כל צורכו. ולא מאותם החושבים כי לא יחיה זולת הגוף האחרון שנתקן. אלא כולם יקומו - כל הגופים כדאיתא פרשת משפטים, כי אפילו לא עשה זולת מצוה אחת יקום ויחיה. והרי הוא מתעסק במצות לולב שדומה לשדרה שהוא עיקר האדם לזכות לתחיה. ולכן "מנענע לארבע רוחות העולם" - רצה לומר דאף על גב שנאמר "בארבע רוחות השמים פזרתי אתכם", הרי נאמר "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך משם יקבצך ה'", היינו שמקבץ עפרו, "ומשם יקחך והביאך אל הארץ וכו'". ו"מלמעלה ומלמטה" - דהיינו הנשמה מלמעלה והגוף מלמטה.
"יקיף דרך ימין וכו'" - דהיינו מהלך השמש שהוא יוצא מצד מזרח ונאמר "הולך אל דרום סובב אל צפון", ונאמר "סובב סובב.. ועל סביבותיו שב הרוח". כלל הדברים, כי המנהג האמיתי[4] על דרך האמת דרך כך צריך להיות. בראשונה הולך אל דרום (הוא הימין), סובב אל צפון, אחר כך מנענע לצד מזרח, אחר כך מנענע למעלה ואחר כך למטה, ומסיים במערב. ויש טעם לדבר בדרך רמז כי הנה מאחר כי כן הנענוע הוא כדי לדחות טללים רעים - אין לך מי שהוא דומה אותם אלא בחינת הימין כדאיתא בזוהר בפסוק "ואל זועם בכל יום" - זעום אינו אומר או נזעם אלא זועם. הוא פועל יוצא. לפי כי בכל יום יעיר בבקר בבקר וזועם למאריהון דדינין. שלולי כן היה העולם מתמוטט. וסימן לדבר "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו", "הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם". ולכן מנענע לצד דרום לעורר בחינת "אל" הנזכר לדחות טללים רעים. ואחר כך הולך אל צפון - כי משם הם כל דברים הרעים לעכב אותם ולדחות אותם שנאמר "מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ". ולפי שהקדים הנענוע לצד ימין ונתעורר "חסד אל" - מתמתק סטרא דצפון ומטיב עמנו שנאמר "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי". ומהו נותן? הטוב הגנוז בו לצדיקים שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך". ואחר כך חוזר למזרח - לפי כי אז מתקיים "כי הנה החושך (של צפון) יכסה ארץ ועליך יזרח ה' (מן המזרח)". ואחר כך מנענע למעלה להוריד אותה השפעה עלינו למטה. ומסיים בהכי למערב להודות לשם ה' כמו שאמרו חז"ל "שכינה במערב", והיה לעת ערב יהיה אור.
"צריך לחבר האתרוג ללולב בשעת נענועו". ומן הטעם האמור, כי האתרוג דומה ללב ולכן צריך שיהיה מחובר עם המינים הללו כדי שיהיו כל מעשיו מכוונים לשמו של הקב"ה כי זה יהיה בשעת הנענוע כולל כל הכונות הנאמרים בלולב ובמיניו שהם דוגמא לשדרה ולעינים ולשפתים. ומה תועלת ימצא לאדם אף על גב שיעשה כל המצות הנאמרות באיברים הללו אם אין לבבו שלם עם ה' אלהיו? ולכן "צריך לחבר האתרוג עם הלולב ומיניו בשעת הנענוע". ומה גם לענין הגלגול ורמז של התחיה וכל הדומה לזה - צריך לנענע שניהם יחד. ולעולם אין להפריד האתרוג מן הלולב משעה שמברך עליו עד תום כל דבר התפילה. ואפילו אם עולה לקרוא בתורה - מעלה אותם עמו עד אחר שיעשה הושענא - לא יסורו מידו ולא יפריד האתרוג מן הלולב אפילו רגע אחד.
"ארבעה מינים הללו מעכבין זה את זה וכו'" - מפני שכבר נתבאר למעלה כי ארבעה מינים הללו כל אחד מהם הוא יורה על ארבעה דברים - הם הדרשות אשר חז"ל הגידו. הראשון הוא להקב"ה (פרי עץ הדר - זה הקב"ה דכתיב ביה הוד והדר לבשת). ודרך השני - הרמז לאבות (פרי עץ הדר - זה אברהם שהדרו הקב"ה בזקנה וכו'). הדרך השלישי באמהות (פרי עץ הדר - זו שרה שהדרה הקב"ה בזקנה שנאמר אברהם ושרה זקנים וכו'). והרביעי בסנהדרין. ועוד דרשו חז"ל אלו ישראל (פרי עץ הדר - מי שיש בו תורה ומצוה וכו').
וכבר נתבאר למעלה הרמז של כל אחד מהם בפרט ובכלל. ולכן ימצא כי מכל צד של דרשה - כל אחד מעכב. אם תאמר שחלק אחד מישראל בטל - אי איפשר. וכן נמי לענין הסנהדרין והאמהות והאבות -- אי איפשר לפחות אחד מהם. מכל שכן בענין שנרמז להקב"ה בארבע בחינותיו - איך יתכן להיות פחות מארבעה מינים.
ונוסף עוד מה שאמרו חז"ל שהם כנגד ארבע איברים שבאדם - הלב והעין והשפתים והשדרה - שהם עיקר האדם לענין החטא. ובאלו המצות יעזוב רשע דרכו. ומה גם שיש בזה רמז לענין ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש ותשובה עם כל אחת. עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחל לו שנאמר "שובו בנים שובבים". עבר על מצות לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר "כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'". עבר על כריתות ומיתות בית דין - ייסורין תולין וכו' שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". אבל חילול השם - עד המיתה.
והנה יש לרמוז אותם בארבע מינים הללו. כי האתרוג הוא התשובה למי שעבר על מצות עשה הנקרא "פרי עץ הדר" על שם "הדר הוא לכל חסידיו". 'כפות תמרים' תקנת העובר על מצות לא תעשה שלכן נאמר "צדיק כתמר יפרח". 'עץ עבות' תקנת העובר על כריתות ומיתות בית דין שנעשה עבות החטא משולש כמה דאת אמר "ויעבתוה". ותקנת חילול ה' - הרמז לערבה שנאמר "סולו לרוכב בערבות", הפך ממה שנתחלל שם שמים על ידו.
ולכן בהיות נמצאת התשובה זו(?) הכללית בישראל או(?) מתעורר כל אחד לתקן אשר חטא בארבע איברים - עינא וליבא שהם תרי סרסורי דעבירה כנגד האתרוג והדס. ואשר חטא בחוט השדרה כנגד הלולב, ואשר דבר סרה בשפתיו הם הערבה. ואז כאילו נידון לפני הסנהדרין כדאיתא בחז"ל. ולכן אחר כך יהיה בקשר באימהות ובאבות, וכולם נעשים מרכבה להקב"ה בד' אותיותיו. ובכן ימצא הנענוע שלם ויוכל להכניע ד' קלפיות שורש המלכיות - הם טללים רעים - ט"ל קללות - הלא המה בפסוק(?) "שלשה המה נפלאו ממני וכו'" (משלי ל, יח) לחז"ל שהם ד' מינים שבלולב. וכבר פירשתי הסדר שלהם. "דרך הנשר בשמים" - זה נבוכדנצר שחיק מחיק כי לאחר שנקרא 'אריה' דהיינו הרמז על זמן החרבן והגלות נקרא 'נשר' גם כן על שהקדים לבא ב' פעמים. ולכן אמר החכם כי יפלא בעיניו הדבר דרך נשר זה בשמים שאמר "אעלה על במתי עב אדמה לעליון". והשני "דרך נחש" - זה המן דשף כנחש. אמרו חז"ל לית דידע למללא לישנא בישא כהמן. וזה היה "עלי צור" - הוא צור ישראל שאמר כבר הזקינו(?) הדברים. "דרך אניה בלב ים" - זה יון. "דרך גבר בעלמה" - "ויבא עשו מן השדה" שבא על נערה המאורסה, אלו ישראל, ועשה בהם נקמה. מי מכניע את אלו? הקב"ה באמעצות כל אלו העושים תשובה והאבות שנאמר "ה' במשפט יבא עם זקני עמו (הסנהדרין) ושריו (האבות)" לדון עכו"ם ואז "יפקוד ה' על צבא המרום במרום" ואחר כך "ועל מלכי האדמה על האדמה".
ומאחר כי נמצא צורך כמה דברים בכל מין מאלו בלי ספק כי "מעכבין זה את זה, שאם חסר לו אחד מהם לא יברך על השאר" - כי איך תמשך הברכה על המחוסר חלק מן התשובה והוא מחוסר אבר ופגם מאות אחת משמו הגדול כביכול. "אבל נוטלים לזכר בעלמא" על דרך "והחי יתן אל לבו". "ואם היו ארבעתן מצויים אצלו ונטלן אחד אחד יצא" - כי הנה הרמז של כל אחד מהם בא לבדו; אם לענין התשובה, אם לענין האיברים, ואם רמוז הסנהדרין והאמהות והאבות והקב"ה. ולכן "יצא" - דהיינו כי יצא מן העונש של העון ונמלט מן הקליפה שנאמר "לאמר לאסירים צאו" שיזכה אל התחיה כי יצא מן הקבר. ואז נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" כי הם שפשטו ידם בזבול, "כי תולעתם לא תמות".
"אם חסר לו אחד מהמינים לא יקח מין אחר במקומו" - מכל הסיבות של הרמזים האמורות לא ימצא במין אחר ולא *** מהם מכל שכן שהרי נתבאר כי כל שאר המינים יש ממונים עליהם - כוכבים ומזלות וצבא השמים - כמו שאמרו חז"ל בפסוק "הידעת חקות שמים" - אין לך כל עשב שאין ממונה עליו ואומר לו "גדל". חוץ מד' מינים אלו שאין עליהם ממונה זולת הקב"ה. ולכן נתן אותם לעמו. ואיך יתכן לו לתת מין אחר במקומו - נמצא שהוא מין(?).
"לא יוסיף מין אחר על ד' המינים משם בל תוסיף" - והרי אין לנו זולת אלו האמהות והאבות ותו לא. ויחיד אחד אשר משתף שמו עמנו אין עוד מלבדו.
"לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד אבל בערבה והדס מוסיף וכו'" - ועתה שנתבאר כמה רמזים במינים אלו ודאי כי המוסיף עושה פגם בעצמו ובזולת אין להאריך.
פירוש שני לצד עילאה
[עריכה]ועתה ישראל תדע ותשכל לעשות המצות כתקנן כאשר צוני ה' אלהי. כי כן מוסכם כי המצות צריכים כונה, אמנם לא יהיה ענין הכונה בפירוש המלות כקטון כגדול - אלא הכונה עמוקה לקיים בעצמו מה שאמרו חז"ל "תלמיכי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר ורב שלום בניך". וכבר ביארתי מה שאמרו חז"ל "אל תקרי בניך אלא בוניך" שרצונם להודיע כי אינו נקרא 'בן' להקב"ה אלא 'בוניך' - אותם המתבוננים לבנות מזבח ה' ההרוס על ידי מעשיהם שהם כתקנן במחשבה טובה - אז הקב"ה מצרפה למעשה. והיינו מה שאמרו חז"ל "כל הנוטל לולב באגדו והדס בעבותו מעלה עליו הכתוב כאילו עלה לירושלים ובנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח". אז מתקיים בו מה שאמר הכתוב "ויוסיפו לך שנות חיים" כנגד קרנות שעשה במזבח עליון, והם סוד מה שאמרו חז"ל "עשר קרנות היו בראשן של ישראל" (מאמר). ובעונותינו גדע בחרי אף כל קרן ישראל ונתנן בראש אומות העולם שנאמר "ועל קרניא עשר די ברישא". וכאשר ישראל עושים תשובה - מחזיר אותם שנאמר "וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק".
ולכן עתה בישראל עשו תשובה ביום הכפורים הגיע זמן להחזיר עשר קרנות הללו למקומן ולעקור הקרנות אשר זרו את יהודה לגמרי. ולכן כל המתכוין בענין זה ודאי יוסיפו לו שנות חיים מפני כי קרנות אלו בגימטריא הם שנות. ולפי שעל ידו מתקיים "וערבה לה' מנחת יהודה" ששלח לתמר גדי עזים האיל בעל הקרנים והכניע אותו -- לכן נאמר 'עוד היורש אביא לך עד עדולם יבא קדוש ישראל'[5] (מיכה א, טו עיי"ש) ויחזיר קרנת אלו. ולכן ראוי למי שמכוין בזה כי יוסיפו לו מאותם שנות חיים שהמשיך שנים קדמוניות אל מקום המזבח.
ולכן יאמר נא: "מצות ארבעה מינים שיטול כל אחד" מישראל לחלקו שמו של הקב"ה בארבע אותיותיו. ויכוין בו שהוא הויה בגימטריא ב"ן לקיים בעצמו "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך", ויהיה מכלל הנקרא 'בוניך' כדבר האמור. והיינו "לולב אחד" הנמצא בו שיעור שני ווין. "ושני ערבות" על שם יכין ובעז שהם בסוד ה"ה כפולה. "ושלשה הדסים" בסוד יו"ד במלואה, זכר לאבות.
"ומצוה לאגדם בקשר גמור", שהוא קשרא דמהימנותא, "דהיינו שני קשרים זה על זה", לפי שהרי במינים הללו כולם הם כפולים. ולכן צריך להיות קשר אחד - לענין בחינת הזכר שנקשרים ומתחברים זה עם השושבינים ועם החתן. ואחר כך קשר אחר לקשור החתן עם הכלה. ולכן יהיה "זה על זה". והיינו "משום נוי" אל הכלה. "ויכול לאוגדם במין אחר" על כונה זו, אמנם העיקר הוא מין במינו ולא עבר זר בתוכם.
"ואם נשרו מן העלים בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש". וסוד הענין כי הנה נתבאר בזוהר פרשת קרח בפסוק "קריאי מועד" כי "קדש תתאה היא חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא להו ולאעלא יתהון תחות גדפהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא". והנה נתבאר בזוהר כי העלים של מינים הללו אינון חילין ומשריין עילאין. אין להאריך. ומאחר שהעלים אלו חילין דילה - נכנסו לתוך הקשר של הלולב - אין לחוש. שהרי לכך הם קרואים לאעטרא להו על ידי דאעילת לון תחות גדפהא. והבן. ולכן אינו נקרא הפסקה כי הם הגורמים החיבור כדאיתא בזוהר פרשת בלק בפסוק "גבורי כח עושי דברו" עיין שם. אין להאריך.
"ואם לא אגדו מבעוד יום" - שהוא ענין הזמנה, "או שהותר אגודו אי איפשר לאוגדו ביום טוב בקשר גמור אלא בעניבה". אמנם מי שקושר הלולב במינו שיש לו עלים מוכנים קושרו יפה ביום טוב כי לא שייך עניבה וקשר בעלים. וכן נמי יהיה קשר הלולב במינו כי אותם הקושרים במשי וכיוצא לנוי - אין זה נוי אלא מכוער. אמנם בעלין שלו יקשור אותו שהוא רמז לחילין ומשריין המזומנים במועד כנזכר. ואלו הם 'מין במינו' מסטרא דימינא, והזר הקרב יומת.
ועוד יכוין כשיקשור הלולב שיהיו ששה קשרים לפי כי הלולב הוא סוד הצדיק יסוד עולם כנזכר במאמר לעיל, והוא ששי כדאיתא פרשת בראשית וכמה מקומות. ועוד יכוין להמשיך מלמעלה ששה אורות כאשר האם רובצת על הבנים עד הוד אתפשטת כדאיתא בזוהר ובתיקונים, ונמשך ממנה חמשים שערי בינה ומשם נמשכים לצדיק ונקרא כל (כדאיתא בזוהר) - הרי ששה[6] אורות. ואחר כך קושר כולם כאחד בצדיק זה כל המינים אלו לחבר אותם אחר כך עם האתרוג כאשר יבא לקמן.
"יטול האגודה בידו הימנית" - והכונה כדי לעורר בחינת אברהם שנאמר "ימין ה' רוממה" בסוד "וימינו תחבקני", ויהיו המינים אלו "ראשיה למעלה" לעורר ייחוד עליון כדלקמן, "ועיקריהם למטה" להמשיך האור דרך השדרה (הוא הלולב) להגיע אותם "לאתרוג שהוא בידו השמאלית". ועיקר הדבר לקיים מה שאמר בתיקונים "איהו בנצח ואיהי בהוד". ואחר כך מחבר אותם האדם על ידי מעשה ומחשבה קדושה.
"אטר יד ימינו נוטל לולב בימין כל אדם" - והסוד אף על גב כי בזמן הגלות השיב אחור ימינו כביכול -- יש תקנה כאשר האדם עשה מצוה כתקנה שהוא "נוטל לולב בימין כל אדם ואתרוג בשמאל כל אדם דבתר ימין ושמאל דעלמא אזלינן" שהם ימין ושמאל עליונים דהיינו "איהו בנצח ואיהי בהוד", "ולא בתר ימין ושמאל דידיה" הגשמיים מאחר כי הוא מכוין לימין ושמאל דעלמא עילאה נעשה הייחוד על ידו.
"גדם שאין לו יד" - כי הסוד שלו מה שאמרו חז"ל "נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו'" ונטל ימינו והחזירה לאחוריו - זה נקרא 'גדם' כביכול אין לו יד - כאשר נתבאר אצלי בפירוש איכה הנקרא "מגינת לב", כי הם סוד ה' דברים שנתחסרו בבית שני שנאמר "ואכבדה בו" - "ואכבד" כתיב - נתחסר בעבור ה' עליונה שנתחסר. על כן זה "נוטל לולב בזרועו וכן האתרוג" - הוא סוד מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו בן, בכה - נתנו על זרועו שנאמר "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו", עיין שם. וכדי שלא להוציאך חלק - הענין הוא להעלות הלולב ומיניו על ידי הבינה - הוא המלך שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ". ומעלה בנו - תפארת ישראל והנלוים אליו - על זרועותיו. ואחר כך מעלה אותו יותר למעלה כנזכר שם.
"יברך על נטילת לולב ושהחיינו קודם שיטול האתרוג" - וענין הברכה מפורש בפרשת עקב דף רע"א (ח"ג רעא, א) וזה לשונו: "פקודא דא לברכא לקוב"ה על כל מה דאכיל ואתהני בהאי עלמא. ואי לא בריך - אקרי גזלן לקוב"ה וכו'. בגין דברכאן דבריך בר נש לקדוש ברוך הוא אתי לאמשכא חיין ממקור דחיי לשמיה קדישא ולארקא עליה מההוא משחא עילאה, ואתי לאתמשכא מתמן לכל עלמא וכו'. כיון דשמא קדישא מתברך מתמן - שרא ונחת על רישיה חולקא קדמאה וכו'. מאן אתר לכתר מרישא חדא דצדיק תמן סלקין דמתערי לארקא אחרנין מלעילא ואתמלייא מעילא ומתתא. הדא הוא דכתיב ברכות לראש צדיק. כיון דהאי דרגא אתמלייא - אריק להאי כלה ומתמן נגדין ואתמשכן לתתא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי בתחילה נמשכים כל הברכות מההוא מקורא דחיי - הוא מה שאמר הכתו "והחכמה תחיה בעליה". והכל נמשך בדרך הצינורות לצדיק. והיינו סוד הלולב כאמור. ומשם נמשכים לכלה - הוא סוד האתרוג כאמור. ולכן "מברך על נטילת לולב" - דהיינו הברכה שנוטל הצדיק. "ואחר כך מברך שהחיינו" - על המשך החיים הנמשכים ממקורא דחייא "והגיענו לזמן הזה" - הוא בסוד הכלה. ושם נאמר פירוש המלות פרשת עקב במאמר זה.
אמנם יעשה באופן שיברך קודם ואחר כך יטול הלולב והאתרוג. ויזהר שלא להפוך האתרוג כלל לפי שעושה פגם כי זהו מורה על הפיכת השולחן. והבן. אמנם אחר שברך יחזיר האתרוג עם הלולב, פני האתרוג עם פני הלולב. והוא סוד מה שאמר הכתוב "ישר יחזו פנימו" - רוצה לומר אימתי קרא החיבור של חתן וכלה "ישר" - בזמן כי "יחזו פנימו" - והם בפנים זה עם זה. לכן יזהר ביותר שיהיו פנים בפנים תמיד.
"לא יברך שהחיינו בשעת עשיית לולב" - היינו בשעה שמתקן וקושר אותו. ואף על גב שנתבאר כונת הקשרים שהם כדי להמשיך חיים מלמעלה -- כל אותה הכונה הוא בסוד הכנה בלבד, אבל ההמשכה לא תהיה רק בשעת נטילת לולב בסוד הנענוע כדלקמן.
"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב וכו'" - הנה זה הענין יהיה הרמז למה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ד (ח"ג רד, א) וזה לשונו: "אערך לך ואצפה. אערך לך - מהו? אסדר לך בוצינא דילך לאדלקא, כמה דאת אמר ערכתי נר למשיחי. מהו "ואצפה"? הא כל בני עלמא מצפין וכו'. נהורא קדמאה דברא קדוש ברוך הוא הוה נהיר עד דלא הוו יכלין עלמין למסבליה. מה עבד קדוש ברוך הוא? עבד נהורא לנהוריה לאתלבשא דא בדא. וכן כל שאר נהורין עד דעלמין כולהו אתקיימו בקיומייהו ויכלין למסבל. ובגין כך אתפשטו דרגין וכו' עד דמטו להאי בקר ביוסף ואיהו נטיל כל נהורין עילאין וכו'. אתא דוד ואתקין חופא להאי בקר דיוסף לאתחפאה ולקיימא עלמין בסידורא דבוצינא דא. הא הוא דכתיב בקר אערוך לך ואצפה כמה דאת אמר ויצפהו זהב טהור וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי נעשה ציפוי ליוסף הצדיק למעלה. ולכן כאשר בענין הגשמי עשה זה האדם כיתור(?) "ונתן הלולב בתוכו ונטלו - שפיר דמי", מפני כי כן נעשה למעלה כי הצדיק נעשה לו מכסה כאמור בסוד "ויצפהו זהב טהור". "ובלבד שיהיה בדרך כבוד" - מפני כי כן נמי למעלה אותו המכסה הנעשה לצדיק הוא אור גדול בדרך כבוד כההיא דר' יוחנן קארי למניה מכבדותי. וסוד הענין מה ראה רבי יוחנן לקרא שם לבגדיו מכבדותיו -- הענין הוא על יסוד זה הנזכר, לפי כי ההוא חופאה שמכסה הצדיק עליון נקרא 'כבוד' כדאיתא פרשת פנחס בפסוק "ובהיכלו כלו אומר כבוד", ואומר "ויבא מלך הכבוד". ולכן צריך כי זה בית יד יהיה דרך כבוד.
ואם נרמוז בכינוי "בית יד" -- לא על חינם כינו כך אלא כי מקום זה הוא בית של יד העליונה ומקום זה יהיה רמז לחמש ידות דיוסף שלקח יד אחת וארבע הידות נתן להם.
"אבל אם אינו דרך כבוד כגון שנתן הלולב בכלי ונטלו לא יצא". והענין יובן כאשר נבאר דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. והסוד יהיה מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "כתיב ועשית בריחים עצי שטים וכו'. לקבל דא חמש אצבען בידא דבר נש והבריח התיכון - באמצעיתא רב ועילאה מכלא. ביה קיימין שאר אחרנין. ואינון חמש בריחים דאקרון חמש מאה שנין דאילנא דחיי אזיל בהו. וברית קדישא אתער בחמש אצבען דידא וכו'. ועל דא כל ברכאן דכהנא באצבען תליין. פרישו דידא דמשה על דא הוה וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר מהו סוד היד. ובזה תבין סוד "בית יד" זה. ואמנם זה הוא דרך כבוד. אבל "אם נתנו בכלי ונטלו לא יצא" לפי כי יש 'כלי' למעלה והוא כלי חרש שמקבל טומאה. וגם כאשר נאמר כי הוא יהיה כלי טהור כמה דאת אמר "בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית יהוה" (ישעיהו סו, כ) -- עתה אין זה בדרך כבוד להלביש הלולב (שהוא הצדיק) בכלי, ואחר כך לחבר אותו עם האתרוג שהיא הכלה כאמור. ולכן לא יצא ידי חובתו דחיישינן שהשפחה נאחזת שם.
"ואם כרך עליו סודר ונטלו או שכרך סודר על ידו ונטלו - יש אומרים לא יצא" - וכן נראה מפני שנאמר "סדין עשתה ותמכור", כי אשת חיל מתקנת זה הסדין ותמכור לזולת. לפי שנאמר "ופרשו השמלה". ולפי שהוא טהורה - אין לחבר עמה עוד סדין. והוא בסוד מ"ש בזוהר פרשת ויקהל "ונגה לו סביב" ושם נאמר "בהאי נוגה פתי לאתתא לנטלא נהורה וכו'". והבן.
"ינענע בשעה שמברך", ויכוין בסוד הנענוע להמשיך האור העליון דרך חוט השדרה כמו שאמר במאמר הקודם ריש פרשת עקב, כי על ידי הברכה אתי לאמשכא ברכאן ממקורא דחיי לכולהו דרגין עד דמטי לרישא חדא דצדיק שנאמר "ברכות לראש צדיק". ומתמן אתמשכן לכלה. והנענוע ימצא שהצדיק הוא עולה למעלה להמשיך חיים עליונים ולכן מה טוב לאדם לברך בתוך הסוכה לפי שכבר נתבאר בזוהר פרשת אמור כי יש סוכה עליונה והיינו סוד אימא עילאה (כנזכר שם), וכאשר מנענע האדם הלולב בתוך הסוכה הוא עולה הצדיק ופנה למעלה לאמשכא חיים מההוא מקורא עילאה, וממשיך אותם למטה בסוד "ברכות לראש צדיק". ומשם נותן אותם לכלה - הוא סוד האתרוג כפי פשוטו.
ואין מקום בזה לברר אלה הדברים אשר חשבו הראשונים ז"ל, אמנם ענין סוד הנענוע כשהאדם נמי מתנענע הנענוע - הוא מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ו (ח"ג רמו, א) וזה לשונו: "בלולה בשמן כתית וכו' - אמר ר' שמעון יאות אמרת אבל מאי 'כתית'? אלא רזא עילאה איהו דכיון דאיהו שמן מאי כתית? אלא רמז הוא דקא רמיז לשמשא בנוקבא לאנגדא לגבה שמן רבות כתית כדקא יאות ליה. לא הוי אלא כתית לאפקא מזיתין דאינון שייפין עילאין דגופא ולאנגדא לגבה ההוא נגידו מלעילא בכל שייפא ושייפא, לא הוי אלא כתית. וצדיק איהו דכתיש כתישין ואפיק מכל אינון שייפין עילאין דאינון זיתין קדישין משח רבו בתיאובתא שלים לגבי נוקביה. ואי לא כתיש - לא יפוק ההוא משחא אלא בלא תיאובתא דשייפין וההוא נגידו לא אתהני מיניה נוקבא ולא הוי כדקא יאות עד **הא כלולה מניה לאתהנאה מיניה ולאתזנא מיני", עכ"ל.
נלמד מזה סוד הנענוע מהו. וכבר נתבאר במקום אחר כי זהו מה שאמרו חז"ל "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". ומה גם עתה על ידי הלולב ודאי מוריד וממשיך "רוח" למדה הנקרא 'יוצרו' שנאמר "ויוצר רוח האדם בקרבו" (כדאיתא בזוהר). והנה הנענוע יהיה פעם אחת בשעה שמברך ואחר כך ד' פעמים. ואף על גב שמברך ותכף אומר הלל - הנענוע של הברכה לחוד הוא לצורך המשכת האור של כל יום ויום של המדות. ואמנם הנענוע של הלל להמשיך מדת החסד הנקרא "יומא דכולהו" שהוא מתפשט בכל הספירות. ואף על גב שתראה בזוהר פרשת פנחס ובמקום אחר כי כל הנענועים הם ד' -- שים לבך בתיקונים כי שם מבואר. ונאמר "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" (משלי כב, יז).
וכן שנינו "היכן מנענעים? בהודו לה' תחילה וסוף - הרי שני פעמים. ובאנא ה' הושיעה נא - שני פעמים. מפני שכופלים אותו". ונמצא שהם ד' פעמים. והנה כשאמרו היכן מנענעין ודאי הוא בעת קריאת הלל מלבד נענוע של נטילת לולב. ואיך יעלה על לב אדם כי ספר הזהר הוא חולק על המשנה. ואף על גב כי רבו הדעות בזה -- מכל מקום רבי עקיבא לא בא לדחות דברי בית הלל שאמרו "היכן מנענעין בהודו לה' תחילה וסוף". דבר פשוט הוא. אמנם לענין מ"ש "ובאנא ה' הושיעה נא" אמר צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין באנא ה' הצליחה נא - רוצה לומר גם באנא ה' הצליחה נא לפי שתחילה לא פירשו שצריך לנענע שני פעמים באנא ה' הושיעה, רק סתם אמר "ובאנא ה' הושיעה נא". ולכן פירש הדבר רבי עקיבא ואמר "צופה הייתי ברבי גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין לולביהן באנא ה' הצליחה נא", ולא יתכן לפרש כי לא היו מנענעין באנא ה' הושיעה נא כלל -- וכי כל העם היו תועים מדרך השכל? לא יתכן לומר כן! אלא כל העם היו מנענעין גם באנא ה' הצליחה נא דהיינו שני פעמים - פעם אחת באנא ה' הושיעה נא ופעם שניה באנא ה' הצליחה נא. ורבן גמליאל ורבי יהושע לא נענעו אלא שני פעמים באנא ה' הושיעה נא והיינו כפי דעת הזוהר והתיקונים. ולא פליגי.
"הנענוע הוא שמוליך ידו וכו'" - ומאחר שנתבאר למעלה סוד הנענוע
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'כדי שיבא' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס היפכו את הפסוקים המובאים של לולב והדס - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס כתוב 'והאלהים' - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס 'האימתי' - ויקיעורך
- ^ מפני כי יש כמה הבדלים בין ציטוט הפסוק לכפי שמופיע אצלנו לכן העדפתי לא לתקן אלא להציג כפי שמובא בדפוס - ויקיעורך
- ^ נראה לענ"ד שיש להגיה כאן 'הרי חמשה אורות', וצע"ע - ויקיעורך