טור אורח חיים שיד

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן שיד (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנוקבה נקב יפה שיהא לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא. אבל אם היא שלימה, אסור אפילו לשוברה, ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור. היה בו נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים אסור לפותחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעלייתא וחשיב כפותח מחדש, למעלה מן השמרים מותר לפותחו.

מותר להתיז ראש המגופה בסייף, דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה כולו, אבל לנוקבה בצדה אפילו ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח אסור, דודאי לפתח מכוין כיון שאינו מסיר ראשה. והני מילי בצדה אבל למעלה מותר לנוקבה דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה מפני עפר וצרורות שיפלו בה, אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית.

חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחותכו בסכין או להתיר קליעתו. וכתב ה"ר פרץ אבל היתדות שנועלין בהן אסור להסירם דהוה כבנין גמור. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר, דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ובסמ"ק כתב: ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה ה"ר אלעזר מתיר והר"י אוסר ומיהו על ידי אינו יהודי יש להקל ע"כ.

ושבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו בחבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר, אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה.

אסור לחתוך שפופרת וליתנה בנקב שבחבית כדי שיקלח היין. היתה חתוכה כבר מותר ליתנה, אפילו לא נתנה שם מעולם, וכל שכן שמותר להחזירה אם היתה שם ונפלה.

עלה של הדס, אם הוא קטום ויש לו הרבה מהם קטומים, מותר ליתנו בנקב במקום מרזב כדי שיקלח היין. ואם אין לו אלא אחד, אפילו אם קטום ועומד אסור ליתנו שם.

אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב בנקב החבית, מפני שהוא ממרח.

חבית שנקבה והיין יוצא ממנו, אסור ליתן בו בד של שום לסותמו. ואם הוא מערים ואמר שנותנו להצניעו, אסור לאיניש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי.

בית יוסף

אין בנין וסתירה בכלים וכו' הכי אמרינן בפרק כל הכלים (קכב:) ובפרק בכל מערבין (לה:):

ומ"ש וה"מ שאינו בנין ממש וכו' בפרק בכל מערבין (לה.) תנן נתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב ובגמרא ואמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא רב ושמואל דאמרי תרווייהו הכא בבנין של מגדל עסקינן וכתב על זה הרא"ש וז"ל משמע דס"ד מעיקרא דאיירי במגדל של עץ שהוא כלי ותימה מאי קשיא ליה הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר והלא מותר לשבר כלי בשבת לאכול מה שבתוכו כדתנן בפרק חבית (קמו.) שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות וי"ל דבפרק המביא כדי יין (לג:) מוקי לה במוסתקי ופירש"י שברי כלים המדובקים יחד על ידי זפת דמחמת גריעותו לא חיישינן שמא יתכוין לעשות כלי ואע"ג דהתם לא מוקי לה במוסתקי אלא לר"א מיהו גם לרבנן איכא לאוקמי הכי דרבנן ל"פ עליה דר"א אלא משום דאיהו ס"ל וכו' הילכך בתיקון כלי דשייך ביה בנין מודו רבנן דאסור לשבר החבית לאכול ממנה גרוגרות אי לאו דאיירי במוסתקי דבנין גמור וסתירה גמורה שייכי שפיר בכלי כדאמרינן בריש הבונה (קב:) מאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה ולא כמו שפירש"י בפ' כלל גדול (עד:) גבי מאן דעביד חביתא דתנורא וחלתא דמשום בונה לא מיחייב דאין בנין בכלים והא דאמרינן בכל דוכתא אין בנין בכלים היינו דוקא כעין החזרת מנורה של חוליות דפרק כירה (מו.) ופ"ב די"ט (כב.) אבל כשעושה כל הכלי או תיקון גמור מיקרי שפיר בנין עכ"ל וכ"כ ג"כ בפרק חבית והוא מדברי התוספות בפרק בכל מערבין (לד:) ובפרק חבית (קמו.) ובפרק כלל גדול (עד:) והר"ן בפרק חבית תירץ בע"א דלא שרינן שבירת חבית אלא בכלי קטן כגון חבית דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא ומש"ה פרכינן בעירובין (לד:) אנתנו במגדל הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר הוא משום דבמגדל גדול עסקינן דהוי כאהל ושייך ביה בנין וסתירה הא במגדל קטן לא שייך ביה בנין וסתירה ושרי וכן פירש"י בעירובין (שם) וכן מוכחת סוגיא דהתם עכ"ל וגם תירוץ זה הזכירו התוס' בפרק בכל מערבין (שם) אלא שנראה שלא סמכו עליו משום ההיא דמאן דעייל שופתא בקופינא דמרא חייב משום בונה אע"ג דכלי קטן הוא. ולהר"ן שסמך על תירוץ זה איכא לתרוצי דכי אמרינן אין בנין וסתירה בכלים ה"מ בכלי שנתפרק וא"צ אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחילתו א"נ כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומיחייב משום בונה כ"כ הוא ז"ל בר"פ הבונה ובר"פ כל הכלים וכ"כ ה"ה בפ"י ואע"פ שכתבו התוס' (עירובין לד:) ומיהו בירושלמי קאמר הדא דתימא במגדל של אבן אבל במגדל של עץ נעשה כשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות משמע דבלא מוסתקי נמי שרי בכלי עץ לא סמך הרא"ש עליו ורבינו סתם דבריו כהרא"ש ובפרק חבית (קמו.) אמתניתין דשובר אדם החבית לאכול ממנה גרוגרות פירש"י משום דאין במקלקל משום איסור שבת וכתב עליו הר"ן ול"נ דנהי דכל המקלקלים פטורים איסורא מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה מיהו דוקא בכלי קטן אבל בכלי גדול לא כיון דשייך ביה בנין וסתירה וכתב בת"ה סימן ס"ה בשם א"ז דהא דשובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות איירי בחבית שאינה מחזקת מ' סאה דהוי כלי ואין סתירה בכלים ואפשר דלהר"ן נמי לא מיקרי כלי גדול אא"כ הוא מחזיק מ' סאה :

ומ"ש רבינו ובלבד שלא יתכוין לנוקבה נקב יפה וכו' פרק חבית (שם) במשנה שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות לה כלי ופירש"י שלא יתכוין לעשות לה כלי לנוקבה יפה בפתח נאה:

ומ"ש אבל אם היא שלימה אסור אפילו לשוברה כלומר אצ"ל שאסור לנוקבה יפה בפתח נאה דמתקן מנא אלא אפי' לשוברה בענין שאינו עושה כלי אסור וטעמו משום דכל שהכלי שלם שאינו מדובק במוסתקי שייך ביה בנין וסתירה כמו שנתבאר:

ואפי' נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור ג"כ שם ת"ר אין נוקבין נקב חדש בשבת ואם בא להוסיף מוסיף וי"א אין מוסיפין דרש ר"ע משום ר"י הלכה כי"א: וכתב המרדכי ול"נ דהא מיירי כשמתכוין להוסיף אבל אם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמרינן בס"פ במה טומנין (נ:) בהני סכיני דביני אורבי וכתב בת"ה סימן ס"ד דנראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול דלאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מסכינא דביני אורבי דצה ושלפא וכו' וההיא ע"כ איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא ולפי מה שכתבתי ס"ס זה אפי' לא הוציאוהו והכניסוהו בחול נמי שרי וע"ש. תניא בתוספתא דביצה פרק ג' קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות זינוק עכ"ל ונ"ל דזינוק היינו מרזב והיא מל' יזנק מן הבשן וטעמא דאסור משום דהוי כעושה כלי וכמו שיתבאר בס"ס זה שאסור ליתן עלה של הדס בנקב במקום מרזב אם אין לו אלא אחד :

היה בו נקב ונסתם אם הוא למטה מן השמרים אסור וכו' ג"ז בפרק חבית (שם:) ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחלה א"ר יהודה אמר שמואל ל"ש אלא במקום העשוי לשמר אבל לחזק אסור ה"ד לשמר ה"ד לחזק א"ר חסדא למעלה מן היין זהו לשמר למטה מן היין זהו לחזק רבא אמר למטה מן היין נמי זהו לשמר וה"ד לחזק כגון שניקבה למטה מן השמרים וא"ל אביי לרבא תניא דמסייע לך וכתבו הרי"ף והרא"ש דכיון דתניא דמסייע ליה הכי הלכתא ופירש"י ל"ש. דנוקבין: אלא במקום. דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעלייתא עבדי לה לאו כלום הוא: לחזק. שיתחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה: למטה מן היין נמי לשמר הוא. כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו: למטה מן השמרים. אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם: וכתב המרדכי דבמקום הישן נוקבין לכתחלה אפילו במקדח כגון שנשבר הברזא ול"ש נקב גדול ול"ש קטן ואין להחמיר כולי האי דאמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים הילכך בישן שרי ע"כ כלומר אפילו אם נקב הישן היה גדול מותר לנקבו ומשמע דאפילו להוסיף על רוחב הנקב שרי והא דתנן הקודח כל שהו חייב היינו בנקב חדש דוקא וא"נ במחובר לקרקע דוקא אבל לא בכלים וכמ"ש בתה"ד סי' ס"ד. וכתוב בכלבו שי"א דלא שרי לנקוב נקב ישן אלא דוקא בחבית של חרס שאין הסתימה מהודקת יפה אבל בחבית של עץ שמהדקים מאד הדודילא"ש וחותכים ראשם על דעת שלא להוציאם ודאי נראה שזה נקב חדש ואסור וכתוב עוד שאותן חביות שנסתמו בימי הקיץ אסור לנקוב הנקב שנסתם כיון דהוי סתימה גמורה והטעם לפי שלא משכו יין אחר הסתימה מ"כ בתשובה אשכנזית הורה ה"ר אביגדור ברזא הסתומה בחבית ואין אדם יכול להוציאה שרי ליקח ברזא אחרת ולתחוב הברזא לתוך החבית לכתחלה לצורך לשתות יין בשבת וראיה מפרק חבית ושוין שנוקבין נקב ישן בשבת עכ"ל וכ"כ בשבלי הלקט וז"ל מצאתי בשם ה"ר יוסף נקב שנסתם בחביות שלנו שסותמין אותם בעץ מותר לנקבו בשבת ולהוציא העץ ובלבד שלא יהיה הנקב כנגד השמרים וגם ליתן הקנה החלול בנקב להוציא היין מותר ואע"פ שלא היה בו מעולם וברזא נמי שקורין איספינ"א אפילו לא היה בחבית מעולם אם הכינו לכך מאתמול מותר עכ"ל : ב"ה ובסמוך אכתוב דין זה בשם הגמרא ויש לתמוה על מה שמצריך שהכינו לכך מאתמול שאיני רואה בגמרא רמז לזה:

מותר להתיז ראש המגופה בסייף וכו' ברייתא בפ' חבית (שם) רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף וכתב רש"י שם שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה וכ"נ מדברי הרמב"ם בפכ"ג ולפ"ז לא ה"ל לרבינו לכתוב מותר להתיז ראש המגופה דמשמע דוקא ראש המגופה אבל ראש החבית אסור ומצאתי נוסחא שכתוב בה מותר להתיז ראש החבית ונוסחא מתוקנת היא אלא שכתב רבינו בסמוך וה"מ בצדה וכו' וההיא במגופה דוקא היא כמו שיתבאר ואם רבינו אינו מזכיר כאן מגופה משמע דבגופה של חבית שרי לנקוב למעלה וליתא לכן נ"ל דשפיר גרסינן ראש המגופה וה"פ מותר להתיז ראש החבית שהמגופה בו: וכתב בתה"ד סימן ס"ד בשם א"ז דה"מ בחבית שאינה מחזקת יותר ממ' סאה אבל אם היא גדולה כ"כ נראה מדבריו שאסור משום דהויא כקרקע ושייך ביה בנין וסתירה:

ומ"ש אבל לנוקבה בצדה אפי' ברומח וכו' שם בעו מר"ש מהו למיברז חבית בבורטיא בשבתא לפיתחא קא מכוין ואסור או דילמא לעין יפה קא מכוין ושרי א"ל לפיתחא קא מכוין ואסור ופירש"י למברז בבורטיא. לתחוב רומח בדפנותיה לנקוב: לעין יפה. להרחיב מוצא היין. ואותיבנא לרב ששת מדתניא רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ומשני התם ודאי לעין יפה קא מכוין הכא אם איתא דלעין יפה קא מכוין ליפתוחי מיפתח כלומר יטול מגופתה ובסמוך אכתוב בס"ד דאפי' מגופה עצמה אסור לנקבה מצדה:

וה"מ בצדה אבל למעלה מותר לנוקבה וכו' שם במשנה אין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולא יקבנה מצדה ובגמרא א"ר הונא מחלוקת למעלה אבל מן הצד ד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ופירש"י למעלה בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה זימנין דעביד לה משום פתחא ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין והיינו דקתני שלא יקבנה מצדה ואמגופה קאי ודברי הכל ור"ח אומר מחלוקת מן הצד אבל על גבה ד"ה מותר והא דקתני לא יקבנה מצדה בגופה דחבית ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב הונא וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג ולפי זה צריך לומר דהא דבעו מרב ששת מהו למיברז בבורטיא בשבת ואסר להו אפילו למיברז במגופה היא ואפילו הכי אסר משום דכיון דמן הצד היא ודאי לפתחא מכוין דאי לעין יפה ליפתח מיפתח וכ"כ ר"י בח"ח ואע"פ שהתוס' כתבו בר"פ במה טומנין (מח:) דהא דאסור למיברז חביתא חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר"י וחכמים מתירין צ"ל דאינהו ס"ל כר"ח ומש"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי"ל כוותייהו וא"כ עכ"ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחביתא אבל למאן דפסק כרב הונא ודאי דאפילו במגופה נמי אסור למיברז לדברי הכל כיון דמן הצד הוא דע"כ לא שרו חכמים אלא מלמעלה:

חותמות שבכלים כגון שידה תיבה ומגדל וכו' בפרק המביא כדי יין (לא: לב.) אמר שמואל חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך שבכלים מתיר ומפקיע וחותך אחד שבת ואחד י"ט ופירש"י חותמות שבקרקע. כגון דלתות פתחי בורות ומערות הסגורים בקשרי חבלים: מתיר. את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי: אבל לא מפקיע. החבל לסתור עבות גדילתו ולא חותך דהא סתירה הוא ויש סתירה בבנין של קרקע: ושל כלים. כגון תיבה הנעולה ע"י קשר חבל: מתיר ומפקיע וחותך. דאין סתירה בכלים. גרסינן בגמרא בפרק חבית (קמו.) תני חדא חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר ומפקיע וחותך ופירש"י מתיר. אם הכיסוי קשור בחבל: מפקיע. סותר שרשרות החבל עכ"ל וכתב הרמב"ם דין זה. וז"ל הכלבו חותלות של תמרים מתיר הקשרים ומפקיע כל החבלים ואפי' בסכין ואפי' גופן של חותלות לפי שכ"ז כמי ששובר אגוז או שקדים בשביל האוכל שבהם עכ"ל :

וכתב הר"פ אבל היתדות שנועלים בהם וכו' אפי' ביתדות שבכלים קאמר דאסור מטעם התו' והרא"ש שיבואר בסמוך וכן כתוב בכלבו בשם הר"פ וה"ר יעקב מקינון אומר דמותר להסיר היתדות שאחרי התיבה ואני חולק עליו וכ"כ המרדכי בפרק בכל מערבין ה"ר יעקב מקינון פי' שמותר להסיר הצירים שקורין גונ"ץ בלע"ז שאחורי התיבה אם נאבד המפתח דהא סתירה גרועה היא כיון שאין צריך לשבור שום דבר אבל ל"נ לר"פ דהא אמרינן בפרק כל הכלים (קכב:) דאסור להחזיר דלת של תיבה גזירה שמא יתקע פירוש שמא יסיר הצירים דהוא בנין חשוב עכ"ל :

וכתב א"א ז"ל ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו וכו' בפרק בכל מערבין (לה.) אמתני' דנתנו במגדל ונעל בפניו ואבד המפתח ה"ז עירוב דאוקמוה רבה ורב יוסף (שם) במגדל של עץ ומסקינן דמתני' במנעול וקטיר במיתנא היא ובעי סכינא למיפסקיה כתב הרא"ש דמשמע מהכא דהא דאמרינן חותמות שבכלים מתיר ומפקיע וחותך היינו דוקא כעין קשירה של מיתנא וכיוצא בה אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה וכ"כ התוס' שם ובפרק חבית וכ"כ המרדכי בפ' חבית:

ובסמ"ק כתב ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו וכו' מחלוקת זה כתב גם בסמ"ג ובהגהות פרק כ"ג ולא כתב רבינו בשם סמ"ק לבדו אלא משום דמסיים בה שנהגו להקל ע"י נכרי: וכתב האגור שמימיו לא ראה מי שהורה לשבר הפותחת לצורך השבת ומשמע דע"י ישראל קאמר דאילו ע"י נכרי אין להחמיר כ"כ כיון דאיכא מאן דשרי אפי' ע"י ישראל :

ושבקרקע כגון דלת של בור שקשור בו חבל וכו' כבר נתבאר בסמוך. וכתב המרדכי בפרק חבית דהא דלא מפקיע וחותך דוקא כשעשוי לקיים ע"מ שלא להסירן בשבת אבל אם אינו עשוי לקיום כלל שרי ומטעם זה התיר בדף שמשימין לפי התנור ושורקין אותו בטיט בע"ש להסירו מן התנור בשבת שאינו עשוי לקיום וכתב ע"ז בתה"ד סי' ס"ה דאע"ג דהא דאסרי' להפקיע ולחתוך חותמות שבקרקעות בחותמות גריעי היא דאי בחיבור יפה אפי' חותמות שבכלים נמי אסור כמ"ש התוס' בשבת (קמו.) והרא"ש וא"כ אע"ג דלא מכוין למיעבד פתחא פסיק רישיה הוא לענין סתירת בנין מיהו כתב א"ז בשם רש"י דלא שייכי סתירה דאורייתא אפי' בקרקע היכא דאינו עושה אלא פתחא בעלמא דמיחזי כסותר מדרבנן ומתוך כך אית למימר דדוקא חותמות שבקרקע אף על גב דגריעי אינון מ"מ נעשו לחיבור ולסתימה זמן מה שהוא ולכן שייך בהו סתירה מדרבנן דמחזי כסותר אבל שריקת התנור דלא נעשה כלל לקיום רק לשמור החום לפי שעה ולמיסתר למחר שרי אפילו לכתחלה ומה שפירש"י דשרי להתיר חותמות שבקרקע משום דלא הוי קשר של קיימא שעשוי להתיר תדיר נראה שר"ל הקשר שסוגרין בו מתירין אותו כשבא לפתוח וחוזר וקושר כשבא לנעול אבל הדלת לעולם קבוע שם לאיזה זמן עכ"ל:

אסור לחתוך שפופרת וכולי בשלהי פרק חבית (קמו:) גובתא רב אסר ושמואל שרי מחתך לכתחלה דכ"ע ל"פ דאסור אהדורי דכ"ע ל"פ דשרי כ"פ דחתיכא ולא מתקנא מאן דאסר גזירה דלמא אתי למיחתך לכתחלה ומאן דשרי לא גזרינן ופרש"י גובתא. לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיבא היין דרך הקנה: מחתך. לתקנה למדת הנקב: לא מתקנא. לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא. כתנאי אין חותכין שפופרת בי"ט ואצ"ל בשבת נפלה מחזירים אותה בשבת ואין צריך לומר ביום טוב ורבי יאשיה מיקל ואסיקנא דחתוכה ולא מתקנא א"ב מ"ס גזרינן ומ"ס לא גזרינן דרש רב שישא בריה דרב אידי משמיה דרבי יוחנן הלכה כרבי יאשיה: וכתב רבינו ירוחם בח"ח שנראה מפירש"י שאסור לתקן בגוף השפופרת שום דבר ואפי' ביד אבל ר"ח כתב שמתקנה ביד אבל לא בסכין. כתב הרמב"ם בפכ"ג אין חותכין שפופרת של קנה מפני שהוא כמתקן כלי היתה חתוכה אע"פ שאינה מתוקנת מותר להכניסה בנקב החבית בשבת להוציא ממנה יין ואין חוששין שמא יתקן עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש דחתיכא ולא מתקנא כלומר שהשפופרת עצמה חסרה שום תיקון ואפ"ה מותר להכניסה בנקב החבית:

עלה של הדס אם הוא קטום וכו' בס"פ חבית אמר טבות רישבא אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ופירש"י לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם. מ"ט רב יימר מדפתי אמר משום מרזב וכ' התוס' שנראה כפירש"י שלא יתקן מרזב ליינו שיפול היין לתוכו וילך למרחוק דכשלוקח עלה הדס ומקפלו כעין מרזב נראה כעושה מרזב ולא דמי לגובתא דכיון שאינו עושה בו שום מעשה לא גזרי' רב אשי אמר גזירה שמא יקטום ופירש"י שמא יקטום. העלה מן הענף וכיון דקטמ' הו"ל מתקן כלי. מ"ב א"ב דקטים ומנח משמע דה"פ דקטים ומנח ומבע"י לרב יימר אסור משום מרזב לרב אשי שרי. ולא אסר שמואל אלא כשאינו מוכן לכך מבע"י דכיון דצריך לחזר אחריו גזרינן שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום והרי"ף לא פסק הלכה כדברי מי והרמב"ם בפכ"ג פסק כרב יימר הרא"ש פסק כרב אשי וכדבריו פסק רבינו אלא שנראה מדבריו שהוא מפרש דע"כ לא שרי רב אשי אלא בדאיכא עלים הרבה קטומים שאם יתקלקל הא' יקח אחר ולא יצטרך לקטום אבל אם אין שם אלא עלה א' קטום אסור שמא יתקלקל ויבא לקטום עלה אחר ולהניח במקום הראשון ואפשר שהביאו לפרש כן מ"ש בנוסחי דידן בגמרא א"ב דקטים ומנחי וכיון דקאמר מנחי בלשון רבים משמע ליה דעלים רבים קאמר ומ"מ מ"ש ויש לו הרבה מהם אינו מדוקדק דבשנים נמי סגי מדכתב אח"כ ואם אין לו אלא א' וכו' משמע הא שנים שרי ומטעמא דפרישית: וה"ה תמה על הרמב"ם ז"ל למה לא פסק כרב אשי דבתרא הוא ואפשר שטעמו משום דהא דגזר שמא יקטום אתי דלא כהלכתא דכי קטום מאי הוי והא אסיקנא בפרק המביא כדי יין דרב יהודה מפשח ויהיב לן אלותא אלותא ורב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לפרושי טעמא דשמואל אתא ולא משום דס"ל הכי וכיון דלטעמיה דרב יימר מיתוקמא שפיר מימרא דשמואל אליבא דהלכתא לא דחינן לה מהלכתא ולדברי הרא"ש שפסק כרב אשי דאמר גזירה שמא יקטום לא תיקשי מההיא דר"י מפשח ויהיב לן אלותא אלותא דשאני התם שקוטמו להריח בו והוי כשובר חבית לאכול ממנה גרוגרות אבל כשקוטמו ליתנו בנקב שבחבית הוי כקוטם לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו את הדלת דבקשים לר"א חייב חטאת ולרבנן פטור אבל אסור כדאיתא בפרק המביא כדי יין (לג:) הרי דלרבנן נמי איסורא איכא אלא דק"ל אם כן היכי אסרינן למיתן טרפא דאסא משום גזירה שמא יקטום הא טרפא דאסא רכין נינהו ושרי ואפי' אם היו קשין אכתי הו"ל גזירה לגזירה דהא לרבנן דקי"ל כותייהו כי קטים נמי לא מיתסר אלא מדרבנן וצ"ע והר"ן כתב שם וז"ל וכ"ת והיכי מסקינן הכא דאוכלי בהמה כיון שהם רכין אין בהם משום תיקון כלי אע"פ שהוא מכוין לכך והא בפירוש אסרינן למיתן טרפא דאסא בחביתא איכא למימר דהתם היינו טעמא לפי שדרך הוא שאפי' באוכלי בהמה מתקנין כלי העשוי כבר אבל לא שיעשו ממנו כלי לכתחלה עכ"ל ודבריו אלה אליבא דמ"ד משום מרזב דלמ"ד גזירה שמא יקטום ליכא איסורא דרבנן אלא משום שמא יקטום בקשין וכדפירש"י ואפשר דסבר דגזירה שמא יקטום היינו שמא יקטום רכין ליתן בפי החבית דכל כה"ג כיון שדרכו בכך אסור:

אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב וכולי בס"פ חבית (שם.) תנן לא יקבנה מצדה ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ופירש"י ויש כאן משום ממחק ובגמרא (שם.) משחא רב אסר ושמואל שרי מאן דאסר גזרינן משום שעוה ומאן דשרי לא גזרינן ופירש"י משחא. שמן עבה וכתבו הרי"ף והרא"ש הלכתא כרב ואע"ג דאיתא בגמרא א"ל רב שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב משחא שרי לא חשו ליה הרי"ף והרא"ש משום דלישנא דסתם תלמודא דאמר דרב אסר עדיף טפי ומשמע מהכא דלא אסרינן אלא בשעוה וכיוצא בו שהוא דבר המתמרח וכן בשמן עב אף ע"פ שאין מירוחו ניכר כ"כ מ"מ אסור כיון דשייך ביה מירוח קצת דאתי לאיחלופי בשעוה אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום החבית וההוא (שבת קלט:) דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא שהביא רבינו בסמוך דמשמע דלא שרי אלא במידי דבר מאכל הוא וע"י הערמה ודוקא לצורבא מדרבנן נראה מדברי רש"י דההיא כשהיין יוצא דרך הנקב דמחזי כמתקן וההיא דשעוה ומשחא בשאין היין יוצא דרך הנקב ומש"ה בשאר דברים מותר לסתום חוץ מבדבר המתמרח וכ"נ מדברי רבינו אבל הרמב"ם בפכ"ג כתב וז"ל וכשם שאסור לפתוח כל נקב כך אסור לסתום כל נקב לפיכך אסור לסתום נקב החבית ואפילו בדבר שאינו מתמרח ואינו בא לידי סחיטה כגון שיסתום בקיסם או בצרור קטן אבל אם הניח שום אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם מותר ואחר כך כ' הממרח רטייה בשבת חייב משום מוחק את העור לפיכך אין סותמין נקב בשעוה וכיוצא בה שמא ימרח ואפי' בשומן אין סותמין את הנקב גזירה משום שעוה וכתב על זה ה"ה וא"ת והלא כבר נתבאר למעלה שאסור לסתום כל נקב אפי' בקיסם או בצרור וא"כ למה אנו צריכין בשמן לגזירת שעוה ובשעוה עצמה לגזירת מירוח תשובתה אין סתימה זו כסתימה של מעלה שהסתימה של מעלה היא שנכנסה תוך הנקב ובעובי הכלי וסתימה זו היא על פני הכלי ומגבו ואינה אסורה מפני עצמה אלא מפני גזירת מירוח עכ"ל ואפשר דס"ל להרמב"ם דסתימת נקב החבית אסור בכ"ד משום דהוי כבונה ואם סתמו בשעוה אסור משום ממרח גם כן והא דבמשחא שרי שמואל היינו לומר שאין בו משום ממרח אבל אה"נ דאסור משום דהוי כבונה: בדק הבית: ונראה שאין כל הדברים הללו אמורים אלא בסותם בדבר שאין דרך לסתום בו אבל לסתום בעץ כמו שהוא דרך לסתום בין שהיין יוצא בין שאינו יוצא - מותר:

חבית שניקבה והיין יוצא ממנו אסור ליתן בו בד של שום לסתמו ואם הוא מערים ואומר שנותנו שם להצניעו וכו' בפרק תולין (קלט:) אמרו ליה רבנן לרב אשי חזי מר האי צורבא מדרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא ואמר לאצנועי קא מכוינא ואזיל ונאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי ואמר אנא למינם קא מכוונא אמר ליה הערמה קאמרת הערמה דרבנן היא צורבא מרבנן לא אתי למיעבד לכתחלה ופירש"י הך הערמה לאו באיסורא דאורייתא היא אלא באיסורא דרבנן דא"נ עביד ממש בלא הערמה אדרבנן הוא דעבר הלכך כיון דצורבא מרבנן הוא לא אחמור עליה דהוא לא אתי למיעבד לכתחלה להדיא בלא הערמה לעבור שם לפני הכל עכ"ל ומשמע דאברא דתומא דאנח בברזא דחביתא נמי קאמר דלא שרי אלא דוקא לצורבא מרבנן אבל הרמב"ם בפכ"ג כתב סתם דמותר להערים להניח שם אוכל כדי להצניעו ונמצא הנקב נסתם ולא חילק בין צורבא מרבנן לשאר אינשי וכתב ה"ה שאולי הוא סובר שלא אמרו דוקא צורבא מרבנן אלא למעבר להך גיסא דוקא אבל לאתנוחי ברא דתומא בברזא לכ"ע נמי שרי כתב בתה"ד סימן ס"ד שנשאל על סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או תקעו בספסל או בדף שאינם מחוברים אי שרי להוציא הסכין בשבת או לאו והשיב יראה דהיכא דתקוע הוא בכותל שהוא מחובר יש לחוש לאסור להוציאו משום דאם הוא תקוע מעט בחוזק כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כל שהו דחייב משום בונה ואין להביא ראיה להתיר מדכ' המרדכי בפרק חבית שאם היה סכין תקוע בחבית מותר להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף דכיון דחבית כלי הוא ואין בנין וסתירה בכלים להכי אין בו משום קודח אפי' אי הוי א"א שלא יוסיף בנקב אמנם נראה דהאי סכין התקוע בחבית איירי שהוציאוהו והכניסוהו כבר בחול ולאו פסיק רישיה הוא שיוסיף בנקב מדמייתי עלה ראיה מס"פ במה טומנין (נ:) מסכינא דביני אורבי פירוש סכין הנעוץ בין שורות לבנים שבבנין וההיא על כרחך איירי דלאו פסיק רישיה הוא שירחיב הגומא ובסוף דבריו העלה דכיון דכבר נהגו העולם לאסור להוציא סכין התקוע בכותל ואשכחנא ביה טעמא כדפרישית יש לנו לקיים המנהג אבל אם תקוע הסכין בדבר תלוש כספסל וכה"ג לא ידעינן כלל טעם וסברא לאסור והמחמיר בדבר מפריז הוא על מדותיו עכ"ל וכתב עוד דבסכינא דביני אורבי אין נראה לחייבו משום קודח אפי' אי לא דצה ושלפה דהתם אינו אלא שמפריש אורבי מהדדי שאינם גוף אחד ולא שייך ביה קודח והאי סכינא דביני אורבי הכי איתא בגמרא (שבת נ:) אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסור מר זוטרא ואיתימא רב אשי אמר בגורדייתא דקני ש"ד ופירש"י קנים הדקלים שיוצאין הרבה בגזע אחד ותכופים זה בזה ש"ד לנעוץ בתוכם סכין לשמרו ואין חוששין שמא יגרור הקליפה וחייב משום מוחק. ולכאורה דבתלושין מיירי אבל התוספות (שם) כתבו דבמחוברין נמי שרי והוא שהם למטה מג' דליכא איסור משתמש במחובר למטה מג' א"ל רב מרדכי לרבא מתיב רב קטינא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלים בשבת תיובתא פירש"י מתיב רב קטינא תיובתא. להנך רבנן דאמרי דאי לא דצה ושלפה אסור וכן העלו הרי"ף והרא"ש דאפילו לא דצה ושלפה שרי וא"כ מ"ש המרדכי בפ' חבית אם היה סכין תקוע מע"ש בחבית מותר שהרי אינו מתכוין להוסיף כדאמר בס"פ במה טומנין אמר שמואל האי סכינא דביני אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי לאו למימרא דכשמואל נקטינן דהא איתותב אלא מסיפא דמלתא דאסיקנא דאפילו לא דצה ושלפה שרי הוא דמייתי ולא חש לסיומי מלתא דמפורש בהדיא דשמואל איתותב ולא קי"ל כוותיה וא"כ בסכין התקוע בחבית אפי' לא דצה ושלפה שרי אלא שמדברי בעל התה"ד נראה דכשמואל נקטינן דלא שרי אלא דוקא בדצה ושלפה ואפשר שהוא מפרש דלא מתיב רב קטינא אלא לרב הונא דאמר לעיל מיניה (שם) האי סליקוסתא דצה ושלפה והדר דצה שרי ואי לא אסיר ופירש"י עשב שהוא נאה למראה ולריח וממלאין כד עפר לח ותוחבין אותו לתוכו דהטומן לפת וצנונות להאי דמיא טפי דבתרוייהו איכא למיחש שמזיז עפר אבל סכינא דביני אורבי איכא למיחש ביה נמי משום מרחיב גומא דהוי בונה ועכ"ז איני יורד לסוף דעת בעל תה"ד שבתחלה כתב דנראה דלא שרי סכין התקוע בחבית אלא בשתקעוהו והוציאוהו כבר בחול הא לאו הכי לא ובסוף התשובה כתב שאם תקוע הסכין בדבר תלוש אין טעם לאסור ומשמע דאפי' לא דצה ושלפה שרי דאי בדצה ושלפה אפי' במידי דמחובר נמי שרי וא"כ חבית דתלוש היא אמאי לא אא"כ דצה ושלפה ושמא דוקא בחבית המחזקת מ' סאה קאמר שדינה כקרקע אבל אין זה במשמע לשונו שכתב אפי' בחבית גדולה שמחזקת יותר ממ' סאה משמע דבכל חביות מיירי: תנורים שטומנין בהם החמין וסותמין פיהם בדף ושורקים אותם בטיט אם מותר לסתור סתימת הדף נתבאר בסימן זה וכתבתיו בס"ס רנ"ט: אם מותר לחתוך בשבת קשרי השפוד שקושרים בהם הטלה אכתוב בסוף סימן שי"ז:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אין בנין וסתירה בכלים וה"מ שאינו בנין ממש וכו' בפ' בכל מערבין (דף ל"ד) בתו' בד"ה ואמאי וכו' וע"פ מסקנת הרא"ש לשם ובפרק חבית ועיין בסי' ש"ח ס"ו:

היה בו נקב ונסתם וכו' פי' דכיון דכל כובד היין עליו היה צריך מתחלה לסותמו בחוזק סתימה מעלייתא כדי שלא יצא היין דרך אותו נקב שלמטה מן השמרים וא"כ כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:

מותר להתיז ראש המגופה בסייף וכו' לאו דוקא ראש המגופה קאמר דא"כ עדיין החבית סתומה במגופה שלא התיז אלא ראש המגופה למעלה מן הסתימה אלא ר"ל דבמקום שהיא סתומה במגופה לשם התיז ראש החבית והרחיב פיה למטה ממגופתה וה"א בברייתא בפרק חבית רשבג"א מביא אדם חבית של יין ומתיז ראשה בסייף ופי' שם רש"י שמרחיב פיה למטה ממגופתה וכו' וכדפי' ואיכא נוסחאות בספרי רבינו שכתוב בהן מותר להתיז ראש החבית:

ומ"ש דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה ה"א בגמרא ודאי לעין יפה קמיכוין שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדי להרחיב מוצא היין בנקב גדול ולישנא לעין יפה דקאמר הוא לומר דקא מיכוין להראות נדיבות לבו לפני האורחים: ומ"ש אבל לנוקבה בצדה פי' בצדה של חבית בדפנותיה אפי' ברומח שעושה נקב גדול וסד"א דאי איתא דלפתח מתכוין היה לו לנקבה שם כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה ולא ברומח אלא ודאי לעין יפה קמיכוין קמ"ל דאדרבה ודאי לפתח מכוין דאי לעין יפה כדי להרחיב מוצא היין ה"ל להסיר ראשה דלשם מרחיב מוצא היין בנקב גדול ביותר: ומ"ש וה"מ בצדה וכו' כלו' הא דקאמינא לנוקבה בצדה אסור היינו כל צדה בין דפנותיה של חבית בין צדה של מגופה דכיון שאין מסיר את ראשה ודאי לפתח קא מכוין אבל למעלה ממש דהיינו לנקוב נקב במגופה גופא מותר לנוקבה כחכמים דמתירין ופליגי ארב יהודה במשנה פרק חבית ריש (דף קמ"ז) וכרב הונא דמפרש פלוגתייהו מחלוקת למעלה בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פיתחא התם אלא נוטל כל המגופה אבל מצדה של מגופה זימנין דעבדי לה משום פיתחא דאינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין וד"ה אסור והיינו דקתני לא יקבנה מצדה ואמגופה קאי דאפי' מצדה של מגופה נמי אסור לד"ה אבל לרב חסדא מחלוקת מן הצד של מגופה התם הוא דקאסר ר' יהודה משום דאיכא דעבדי לה פיתחא אבל ע"ג ד"ה מותר והדקתני לא יקבנה מצדה התם בגופה דחבית כלומר בדפנותיה לכ"ע אסור דלפיתחא מכוין אבל מצד המגופה שרי לרבנן והרי"ף והרא"ש פסקו כרב הונא וזה דעת רבינו שכפל ושילש דבריו דבצדה אסור לאורויי דכל צדה אסור בין בצדה דגופא דחבית דהיינו דפנותיה בין בצדה דמגופה וכתב ב"י ואע"פ שהתוספות כתבו ריש פרק במה טומנין דהא דאסור למיברז חביתא חבית גופא משמע ועוד דבמגופה שרי דתנן אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין צ"ל דאינהו סברי כרב חסדא ומש"ה כתבו דבמגופה שרי בכל גוונא לחכמים דקי"ל כוותייהו וא"כ עכ"ל דלא אסר רב ששת למיברז אלא בגופא דחביתא אבל למאן דפסק כרב הונא ודאי דאפי' במגופה נמי אסור למיברז לד"ה כיון דמן הצד הוא דע"כ לא שרו חכמים אלא מלמעלה עכ"ל ובחנם דחק דפשוט הוא דדברי התוס' אף לרב הונא הם וכך הוא הפשט בתוספות דמדמשני בהא דרשב"ג דמתיר להתיז ראשה בסייף ודאי לעין יפה קמכוין צריך לומר דהיינו משום דכיון דמיירי שמתיז פיה למטה ממגופתה וכדפירש"י דהיינו במקום שהוא חבור השתא כיון דמרחיב הנקב כל פך למטה ממגופתה ודאי לעין יפה קמכוין אבל בדרב ששת דאסור למיברז בבורטיא דקאמר ודאי לפיתחא קמכוין דאי לעין יפה קא מכוין ליפתחיה מפתח צ"ל דמיירי בגוף החבית בדפנותיה דהכי דקמיבעיא להו מיניה דרב ששת לא קמיבעיא להו אלא אחביתא גופא דחביתא בסתמא חבית גופא משמע ופשיט להו בסתמא דאסור במאי דקמיבעיא להו והתם ודאי אין היתר למיברז ועוד דאי איתא דקמיבעיא ליה אי שרי למיברז נמי במגופה קשה היכי פשט להו בסתמא דאסור דמשמע דאין לו היתר הלא אף לרב הונא דבצדה דמגופה ד"ה אסור מ"מ במגופה עצמה שרי למיברז לחכמים דתנן במתניתין אין נוקבין מגופה של חבית דר"י וחכמים מתירין ולרב הונא פליגי בנוקב למעלה במגופה עצמה וקי"ל כחכמים וא"כ היאך פשט להו רב ששת בסתם דאסור אלא ודאי אחביתא גופא קמיבעיא להו וכו' כדפי':

חותמות שבכלים וכו' מימרא דשמואל בפרק המביא כדי יין סוף (דף ל"א) וטעמו דבכלים אין דין בנין וסתירה ולכן אפי' מפקיע או חותך נמי שרי אלא דמ"מ אם אפשר לפותחו ע"י התרת חבל אין להפקיע ולא לחותכו כיון דא"צ לסתירה זו. ולכן הזכיר מתיר גבי כלים לאורויי דלכתחלה מתיר ולא מפקיע וחותך והר"פ ס"ל דלסלק היתידות הם הצירים שבאחורי התיבה אסור דהא דאמרו דאסור להחזיר דלת של תיבה שמא יתקע כדלעיל בסי' ש"ח פירושו שמא ישיר הצירים כדכתב המרדכי בפ' בכל מערבין וא"כ ה"נ אסור להסירם דהוי כסתירה גמורה:

ומ"ש דהוי כבנין גמור ר"ל כי היכא דכשמשים הצירים הוי כבנין גמור ה"נ כשמסירם הוי כסתירה גמורה אך קשה דהא בפ' כל הכלים מחלק בדלת שידה תיבה ומגדל דנוטלין אבל לא מחזירין וכדלעיל בסימן ש"ח וא"כ היאך מדמה הר"פ סתירה לבנין ונראה דמטעם זה התיר הר"י מקי"נון להסיר היתדות שאחורי התיבה דסתירה גרועה היא כיון שא"צ לשבור שום דבר ולא דמי לחזרה דאסור שמא יתקע והביאו הב"י ובש"ע הביא שני הדעות ולא הכריע ולפעד"נ כדברי המתיר וכשנאבד המפתח נראה שמותר לפתוח בסכין או במחט לכ"ע כדתנן בריש פ' כל הכלים מחט של יד ליטול בה את הקוץ ושל שקים לפתוח בו את הדלת פי' מחט גדולה שתופרין בה שקים לפתוח בו את הדלת מי שאבד מפתח שלו עכ"ל מצאתי:

אסור לחתוך שפופרת וכו' פלוגתא דתנאי ודאמוראי בפ' חבית ופסק ר' יוחנן הלכה כר' יאשיה דמיקל וכשמואל דלא כרב דאסר בחתיכה ולא נתנה שם מעולם:

עלה של הדס כו' בס"פ חבית אמר שמואל האי טרפא דאסא אסור ומפרש רב יימר גזירה משום מרזב והלכך אפילו יש לו הרבה קטומים מוכנים מבע"י אסור משום דהו"ל כאילו עושה מרזב בשבת אם יתננו בנקב בשבת ולרב אשי הוי טעמא גזירה שמא לא ימצא קטום ויבא לקטום ולפיכך כשיש לו הרבה מוכנים מבע"י ליכא למיגזר שמא יקטום ומותר ליתנו במקום מרזב ולא גזרינן שמא יעשה מרזב בשבת אבל אם אין לו אלא אחד אפי' הוא קטום מבע"י חיישינן שמא יקטום דכיון דאין לו אלא אחד איידי דזוטר מירכס ויבא לקטום בשבת ולפ"ז לאו דוקא אחד אלא אפי' ב' וג' נמי אסור אא"כ בדאיכא הרבה קטומי' וגרסי' בגמ' איכא בינייהו דקטים ומנחי בלשון רבים ועיין בב"י:

אסור ליתן שעוה או שמן וכו' משנה ס"פ חבית ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח ובמישחא פליגי רב ושמואל ופסקו הרי"ף והרא"ש כרב דאסר דגזר במישחא עבה אטו שעוה: וכתב ב"י ומשמע דוקא הני דאית ביה משום מירוח אבל בשאר כל הדברים מותר לסתום נקב החבית והא דבד של שום בסמוך דלא התירו אלא בדבר מאכל וע"י הערמה ולצורבא מרבנן דוקא ההוא כשהיין יוצא דרך הנקב ומש"ה בשאר דברים כשאין בהם משום ממרח מותר לסתום עכ"ל ולפענ"ד איפכא דכשהיין יוצא דרך נקב דאיכא פסידא יש להקל טפי ומש"ה התירו לצורבא מרבנן ע"י הערמה ואם לא היה היין יוצא היה אסור אפי' לצורבא מרבנן והא דנקט ברישא דבשעוה ושמן אסור מפני שהוא ממרח אתא לאשמועינן דבשעוה ושמן ליכא היתירא כלל אפי' במקום פסידא ואפי' לצורבא מרבנן וע"י הערמה להצניעו שם נמי אסור משום ממרח אבל שאר דברים דלית ביה משום ממרח שרי בדבר מאכל משום פסידא וע"י הערמה לצורבא מרבנן כמ"ש אח"כ חבית שניקב וכו' הא לאו הכי כגון קיסם או צרור אסור אף על פי דלית ביה משום ממרח ולפ"ז נוחין דברי הרמב"ם שכתב דבשעוה ושמן אסור משום מירוח דהקשה ה' המגיד וז"ל וא"ת הלא אסור לסתום כל נקב אפי' בקיסם או בצרור וא"כ לא צריך לטעמא דשעוה משום ממרח ובמישחא משום גזירה דשעוה ונדחק ה' המגיד וב"י ביישוב קושיא זו ולמאי דפי' ניחא דבקיסם וצרור דאין דרך להצניעו פשיטא דאין לו היתר אף לצורבא מרבנן אלא אפי' שעוה ומישחא דאיכא למימר דהניחו שם להצניעו וסד"א דלצורבא מרבנן שרי ע"י הערמה כי היכא דשרי תלמודא בברא דתומא וקמ"ל דאסור משום דאית בהו משום ממרח ובש"ע נמשך הרב ב"י לפי פירושו בכאן גם ממ"ש הרב בהגה"ה שם נראה שהסכים לזה ולפעד"נ שאינו כן דהא לקמן בסי' של"ד כתב בנתרועעה חבית של יין דהתירו לקרות לנכרי אע"פ שודאי יתקננה כשיבא עכ"ל והוא מדברי הרא"ש בפרק כ"כ ופסק ב"י כך למעלה בסי' ש"ז אלמא משום הפסד יין הקילו טפי וזהו שפרש"י בפ' תולין (סוף דף קל"ט) בההוא צורבא מרבנן דשקל ברא דתומא ומנח בברזא דדנא מקום שיש בו נקב בחבית והיין יוצא נותנו לשם בשבת לסתום והוי כמתקן ומערים לכתחלה עכ"ל דנראה פשוט דקשיא ליה לרש"י הניחא במאי דנאים במברא ועבר להך גיסא וסייר פירי דהתירו הערמה לצורבא מרבנן משום הפסד פירותיו שהיו בלא שמירה אבל למה התירו לסתום הנקב בברא דתומא דהוי כמתקן מנא דה"נ מתקן הנקב וסותמו ולכן פי' דהכא נמי הוי פסידא דהיין יוצא. ולפ"ז כשאין היין יוצא אסור לסותמו אפי' לצורבא דרבנן אפי' בשאר דברים שאין בהם משום ממרח ואצ"ל לשאינו צורבא מרבנן ודלא כמ"ש בש"ע להתיר בשאין היין יוצא ודו"ק: הב"י הביא מ"ש מהרא"י בת"ה סי' ס"ד בדין סכין התחוב בכותל של עץ מבע"י או בספסל שאינו מחובר והקשה עליו והאריך ע"ש ולפענ"ד דתשובה זו נכונה ואגב אבאר אותה כי דבריו קצת סתומים והוא דכתב תחלה דבתקעוהו קצת בחוזק בכותל שהוא מחובר כמעט פסיק רישיה הוא שלא יוסיף בנקב והו"ל קודח כל שהו וחייב משום בונה אח"כ אמר ואין להביא ראיה להתיר ולומר דאין בזה משום קודח מדמתיר במרדכי פ' חבית בסכין התקוע בחבית מע"ש להוציאו ולהכניסו שהרי אינו מתכוין להוסיף בנקב ומייתי ראיה מפ' במה טומנין דאמר שמואל סכינא דבי אורבי דצה ושלפה והדר דצה שרי עכ"ל ונראה דדעתו בהך ראיה דאע"ג דאסיקנא דשמואל אתותב היינו משום דקשיא עליה ממשנתינו דהטומן לפת דאפי' לא דצה ושלפה נמי שרי אע"ג דמזיז עפר מ"מ כיון דהעפר ניזוז מאליו לא חיישינן כדפרש"י לשם ריש (דף נ"א) והיינו לומר דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול אי נמי כדפי' התוס' בשם ר"י בפ' כירה (דף מ"ד) דשמואל לא אסר בלא דצה ושלפה משום איסור טלטול מן הצד דהא שמואל מתיר טלטול מן הצד בפ' כירה אפי' גבי מת אלא דאוסר משום דמסיר העפר ומרחיב הגומא ואיתותב מהטומן לפת מכל מקום יש להביא ראיה מדשמואל דסכין התקוע בחבית אע"ג דמוסיף בנקב קצת כשמוציאו ומכניסו אפ"ה כיון דאינו מתכוין להוסיף שרי שהרי אפי' דצה ושלפה מבע"י אי אפשר שלא יוסיף בשבת בנקב כל שהו ומכ"ש בלא דצה ושלפה והשתא אמר מהרא"י דמכאן לכאורה מוכח דאין בסכין התקוע בכותל משום קודח מדמתיר במרדכי בסכין התחובה בחבית ומביא ראיה מדשמואל בסכינא דביני אורבי וכו' דמה ענין זה לזה התם ליכא משום קודח כמ"ש בסוף התשובה אבל בסכין בחבית אית ביה משום קודח אלא ודאי ליכא למיחש בסכין משום קודח וקאמר מהרא"י דלעולם איכא למימר בסכין התקוע בכותל שבקרקע אית ביה משום קודח דחייב משום בונה אלא דבחבית שהוא כלי כיון דאין בנין וסתירה בכלים להכי לית ביה משום קודח אח"כ אמר וא"ת דחייב משום דקא מתקן פיתחא וכו' כלומר אף ע"ג דבחבית אין בו משום בונה כיון דכלי הוא מ"מ בעושה נקב איכא משום דקא מתקן פיתחא דמתקן מנא הוא ואפי' בכלי הוא איסור דאורייתא למאי דקס"ד השתא ואפ"ה מתיר במרדכי בשאינו מתכוין להוסיף נקב בסכין שבחבית ולא חיישינן לאיסור פתח וא"כ איכא ראיה לסכין התקוע בכותל שבקרקע דבאינו מתכוין להוסיף דלא חיישינן לאיסור בונה דמ"ש הא מהא וקאמר מהרא"י הא ליתא דהא בנקב שבחבית דאסרו חכמים משום דקא מתקן פיתחא התם ליכא כלל איסור דאורייתא ולהכי כשאין מתכוין להוסיף אפי' איכא פסיק רישיה שרי וכו' אבל בסכין בכותל שבקרקע דבמקדח ממש איכא איסורא דאורייתא משום בונה איכא למימר היכא דאיכא פסיק רישיה אע"פ דאינו מתכוין להוסיף נמי אסור משום קודח דחייב משום בונה. אח"כ אמר דהאי סכין התחובה בחבית דמתיר המרדכי מטעם דאינו מתכוין להוסיף בנקב כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה אע"ג דמוסיף בנקב כיון דאינו מתכוין להוסיף בע"כ דמיירי נמי דהוציאוהו והכניסוהו לסכין בחבית מבע"י דומיא דדצה ושלפה דאיירי ביה שמואל דאל"כ מאי מביא ראיה הלא שמואל לא התיר אלא בדצה ושלפה דליכא למימר דמביא ראיה ממסקנא דאיתותב שמואל דאפילו לא דצה ושלפה נמי שרי כדכתב ב"י דהלשון במרדכי לא משמע הכי כלל אלא רוצה להביא ראיה דאף לשמואל דלא התיר אלא בדצה ושלפה נמי שרו בסכין בחבית א"כ בע"כ דבסכין התקוע בחבית נמי מיירי בדצה ושלפה וא"כ בע"כ דסכין התקוע בחבית כיון שהוציאוהו והכניסוהו לאו פסיק רישיה הוא כי היכא דבהך דשמואל בדצה ושלפה וצ"ל דלא הוה פסיק רישיה שירחיב הגומא לפר"י וכו' ודעת מהרא"י בזה לומר דהשתא לפ"ז אין התחלה להביא ראיה להתיר סכין התקוע בכותל מהא דכתב במרדכי להתיר בסכין התקוע בחבית וכו' דהתם מיירי בדצה ושלפה דלאו פסיק רישיה הוא אבל בסכין התחוב בכותל קצת בחוזק בלא דצה ושלפה איכא למימר דאסור משום קודח דחייב משום בונה בדאיכא פסיק רישיה ואמר עוד דלפ"ז דהא דסכין תקוע בחבית דמתיר במרדכי בדליכא פסיק רישיה אפילו בחבית גדולה דשייך בה בנין קאמר דשרי דאם הוה פסיק רישיה היה אסור משום קודח אח"כ אמר אבל סכינא דביני אורבי וכו' נראה דקשיא ליה למאי דכתב דסכין התחוב בכותל אסור משום קודח בדאיכא פסיק רישיה א"כ סכינא דביני אורבי דהיינו דמצניע הסכין ותוחב אותו בין שורות הלבנים שבבנין כדפירש רש"י דליכא התירא משום דאין בנין וסתירה בכלים דהא לאו כלי הוא אלא אדרבה בנין שייך ביה ואמאי שרי אפי' לא דצה ושלפה למסקנא דאיתותב שמואל הלא פסיק רישיה הוא כמו סכין התקוע בכותל שבקרקע וקאמר דכיון דאינו גוף אחד לא שייך ביה קודח ותדע שהרי ר"י לא הזכיר לשון קודח אלא לשון גומא ולכן בסכין התחוב בכותל שבקרקע אסור משום קודח אבל בדבר תלוש בספסל שהוא כלי אין סברא לאסור והא דהקשה ב"י הלא כתב בתחלה דסכין בחבית דהתיר המרדכי מיירי נמי בדצה ושלפה וחבית כלי הוא לאו קושיא הוא דהמרדכי בא להתיר אפילו בחבית גדולה היכא דליכא פסיק רישיה כגון דדצה ושלפה כדכתב ב"י עצמו ומה דקשיא ליה מלשונו שכתב אפילו בחבית גדולה דמשמע דבכל חבית איירי לאו קושיא היא דה"ק דבחבית קטנה פשיטא דשרי אפילו לא דצה ושלפה ואפי' לשמואל דע"כ לא קאמר שמואל דבעינן דצה ושלפה אלא היכא דאיכא חששא דמסיר העפר ומרחיב הגומא אבל בסכין בחבית קטנה דליכא הך חששא שרי אפי' בלא דצה ושלפה אלא אפי' בחבית גדולה דאיכא משום בנין נמי שרי היכא דדצה ושלפה דליכא פסיק רישיה כי היכא דמתיר שמואל בדצה ושלפה בדוכתא דאיכא חששא דמרחיב הגומא כיון דליכא פסיק רישיה ה"נ בחבית גדולה ולפ"ז ה"ה בכותל שבקרקע נמי שרי היכא דדצה ושלפה מבע"י כיון דליכא פסיק רישיה והכי נקטינן ודברי מהרא"י נכונים ודלא כמו שדן אותו ב"י דס"ל דכשמואל נקטינן ופי' בהלכה פירוש אחר דלא כפרש"י דאין זה דרכו של מהרא"י ז"ל ועוד הלא דבריו מבוארים בס"ד כדפי' וצריך שתדע שמ"ש באותה תשובה ומשום מוקצה טעות הוא שנפל בדפוס וצריך להגיה במקומו ומרחיב הגומא:

דרכי משה

(א) ועוד כתב בא"ז לדידן דקי"ל דדבר שאין מתכוין מותר שובר אדם חבית כו' אע"פ שאין שבור מתחלה:

(ב) אבל לדעת המתירים שם כמו שיתבאר נראה דגם כאן שרי:

(ג) וכן יתבאר בסמוך בדברי הטור:

(ד) ודין החותלים מוזכר בגמרא פרק חבית (קמו:) וכתבו הרמב"ם:

(ה) ודברי הרא"ש דבסמוך דאוסר בשל עץ ושל מתכות נראה כדברי הר"ף וכ"כ המרדכי והתוספות פרק חבית :

(ו) וכ"ה מסקנת א"ז דאפי' בשל עץ ושל מתכות שרי ואין להחמיר לכל הפחות ע"י נכרי:

(ז) וכבר נתבאר דין סתירת פי התנור לעיל סימן רנ"ז:

(ח) האריך שם בתשובה וכ"כ מהרי"ו בתשובה סימן ק"ל דבכותל אסור:

(ט) ובאמת שיותר יש לתמוה על ב"י שכתב דברים אלו שהרי בת"ה מוכח בהדיא דטעם דבחבית אסור משום דאיכא למיחש שמתקן פתח משא"כ בשאר דברים תלושים ולכן דברי ה"ה נכונים בטעמן ואין לפקפק עלייהו: