טור אבן העזר קעה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן קעה (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

יבמה שאינה ראויה להתייבם בשעת נפילה משום איסור ערוה, אסורה עולמית אפילו אם יפקע האיסור.

כגון ב' אחין שנשואין ב' אחיות, ומת אחד מהם ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה, אפילו אם תמות אשתו אחר כך שפקע איסור אחות אשה, אפילו הכי אסורה.

ואפילו נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו, כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו, וכנסה ומתה אשתו של זה שהיה נשוי אחותה, ומת השלישי שכנסה וחזרה לפניו, אסורה, לא שנא מתה אשתו קודם שכנס השלישי, לא שנא מתה אחר שכנס, אף על פי שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה, אפילו הכי אסורה לו היא וצרתה, כגון שהיתה אשה אחרת לאח השלישי, כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה.

אבל אם מותרת לו בשעת נפילה, אפילו אם תיאסר אחר כך, אם פקע האיסור חוזרת להתירה.

כיצד, ג' אחין, שנים מהם נשואין ב' אחיות, ומת אחד מהם ונזקקה אשתו לשלישי שאינו נשוי אחותה, ולא הספיק לכונסה עד שמת האח השני שהיה נשוי האחרת והרי שתיהן אסורות עליו, מתה האחרונה חזרה הראשונה להתירה כיון שהיתה מותרת בשעת נפילה אף על פי שנאסרה בינתיים, אבל אם מתה הראשונה, לא הותרה האחרונה כיון שהיתה אסורה בשעת נפילה.

וכן אם היו שם עוד אחים, וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה, או שהיתה הראשונה אסורה לאחד מן האחים וייבם את האחרונה שהרי היא מותרת לו, הותרה הראשונה לשאר אחי,ן שהרי האחרונה שאסרה אותה עליהם נחלצה או נתייבמה למותר לה. אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה, הרי הוא מותר לייבם הראשונה ושאר האחין אסורים בשתיהן וחולצות ולא מתייבמות.

ד' אחים, ב' מהם נשואים לב' אחיות, ומתו הנשואין את האחיות בבת אחת, או בזה אחר זה קודם שהספיקו לייבם לראשונה, שתיהן חולצות ולא מתייבמות, שאי אפשר לשום אחת מהן להתייבם משום איסור אחות זקוקה.

קדמו וכנסו, אין מוציאין אותן מידם.

היתה אחת מהן אסורה לאחד מהיבמין משום איסור ערוה, כגון שהיא בתו או אחת משאר כל העריות, מותר בשנייה, שהרי אין הערוה זקוקה לו ונמצא שאין לו זקוקה אלא אחת, והשני אסור בשתיהן.

היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה והשניה אסורה לשני משום ערוה, האסורה לזה מותרת לזה והאסורה לזה מותרת לזה, שכל אחד אין זקוקה לו אלא אחת. אבל אם אין אסורות עליהם אלא באיסור לאו או עשה, לא נדחית הזיקה מהם, כיון שמן התורה הן בני חליצה ויבום, וחולצות ולא מתייבמות.

ג' אחין, ב' מהם נשואין ב' אחיות, ומת אחד מבעלי האחיות ועשה השלישי מאמר ביבמתו, ואחר כך מת בעל אחות השניה ונפלה גם האחות השניה לפני האח השלישי, אינה נדחית מפני הראשונה שהיא אחותה, כיון שלא עשה בה אלא מאמר שאינו קונה קנין גמור, וגם אין יכול לכנוס הראשונה שהאחרונה אוסרתו, ושתיהן אסורות עליו, ויוציא בעלת המאמר בגט ובחליצה, והאחרונה בחליצה.

וכתב הרמב"ם: מת זה שעשה מאמר והיה לו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני בעל האחות השניה, בעלת המאמר פטורה מן החליצה ומן היבום שהיא אחות אשתו, והאשה האחרת חולצת ולא מתייבמת, שאין המאמר קונה קנין גמור שיפטור צרתה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אפילו לא עשה הג' מאמר באחת מן האחיות, אלא אחר שמת אחד מנשוי האחיות מת הג' ונפלה אשתו לפני בעל נשוי האחות האחרת, אשתו חולצת ולא מתייבמת כיון שהיא צרת אחות אשתו בזיקה.

ג' אחים, ב' מהם נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית, וגירש אחד מבעלי אחיות, ומת אחיו נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת, מותרת לאח הנשאר, שלא היתה מעולם צרת ערוה, שהרי גירש אחיו הערוה קודם שנזקקה לו הנכרית.

אבל אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, אפילו אם לא כנס הנכרית ומת שנמצא שהיתה צרת ערוה בזיקה, אסורה לאח הנשאר אפילו גירש הערוה קודם שמת, וכל שכן אם לא גירש הערוה ומת.

אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית, וגירש הערוה ומת, לא שנא גירש קודם שכנס הערוה, לא שנא אחר כך, מותרת הנכרית לאח הנשאר.

ב' אחים פקחים נשואים ב' אחיות קטנות או חרשות, ומת אחד מהן, תצא משום אחות אשה, שהרי נישואי שתיהן שוות.

אחד נשוי פקחת ואחד נשוי חרשת, מת בעל החרשת, תצא משום אחות אשה. מת בעל הפקחת, בעל חרשת מוציא את אשתו בגט, לפי שקידושי הפקחת לפיקח שהן דאורייתא אוסרות את אשתו עליו משום אחות זקוקה, שאין כח בקידושי אשתו לדחות הפקחת משום אחות אשה, לפיכך מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.

היתה אחת גדולה ואחת קטנה, מת בעל הקטנה, תצא משום אחות אשה. מת בעל הגדולה, היא אוסרת הקטנה עליו כדפירשתי גבי פקחת וחרשת, ומלמדין הקטנה שתמאן בבעלה וייבם הגדולה.

ב' אחין א' פיקח וא' חרש, נשואין לב' אחיות פקחות, או אחת פקחת ואחת חרשת והפקחת נשואה לפיקח, מת חרש בעל חרשת או חרש בעל פקחת, תצא משום אחות אשה. מת פיקח בעל פקחת, החרש בעל החרשת או בעל הפקחת מוציא את אשתו בגט, שאחותה הפקחת אוסרתה עליו, ואשת אחיו אסורה לעולם שאינו יכול לחלוץ לה כיון שחרש הוא.

ב' אחין חרשים נשואין לב' אחיות פקחות, או חרשות, או אחת פקחת ואחת חרשת, וכן ב' אחיות חרשות נשואין לב' אחין פקחין או חרשין או אחד פיקח ואחד חרש, ומת אחד מהם, תצא משום אחות אשה, דכיון דב' האחין חרשין או ב' אחיות חרשות קידושיהן שוות, וכמו שהן הקידושין כך היא הזיקה, ויוצאת משום אחות אשה.

ואם היו נכריות, יכניסו, ואם ירצו להוציא בגט יוציאו, דכמו שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא גם הוא ברמיזה.

ב' אחין אחד פיקח ואחד חרש, והחרש נשוי ב' נשים פקחות ואחת מהן ערוה על הפיקח, ומת החרש, שתיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, שאם נישואי הערוה נישואין הרי השניה צרתה ופטורה, ואם אין נישואי הערוה נישואין גם אין נישואי הצרה נישואין ואינה זקוקה לו.

היו שניהם פיקחין ואחד מהם נשוי ב' נשים אחת פקחת ואחת חרשת, והחרשת היא ערוה על אחיו השני, הפקחת חולצת ולא מתייבמת, שאין נישואי החרשת שהיא ערוה נישואין גמורים שתחשב זאת צרת ערוה.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יבמה שאינה ראויה להתייבם בשעת נפילה משום איסור ערוה אסורה עולמית אפילו אם יפקע האיסור כגון ב' אחים שנשואים ב' אחיות ומת אחד מהם ונפלה אשתו לפני השני שנשוי אחותה אפי' אם תמות אשתו אח"כ שפקע איסור אחות אשה אפ"ה אסורה משנה פ' ד' אחין (לב:):

ומ"ש ואפי' נפלה לפניו פעם אחרת אחרי מות אשתו כגון שהיה להם אח שלישי שלא היתה ערוה עליו כו' ג"ז משנה שם (ל.) ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית ה"ז אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת:

ומ"ש ל"ש מתה אשתו קודם שכנס השלישי ל"ש מתה אחר שכנס אע"פ שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה אפ"ה אסורה לו (שם) אמר רב יהודה א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בנים ואסורה מאי קמ"ל תנינא ה"ז אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת מהו דתימא ה"מ היכא דלא איחזיא לה בנפילה ראשונה אבל היכא דאיחזיא לה בנפילה ראשונה אימא תשתרי קמ"ל ופירש"י שעה אחת. בנפילה ראשונה כשנפלה מאחיו הראשון: הרי היא כאשת אח כו'. ואע"ג דהדר איחזיא: בנפילה ראשונה. כל זמן נפילה ראשונה היתה אשתו קיימת שהיא אחותה: אבל היכא דאיתחזי בנפילה ראשונה. כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית עכ"ל:

ומ"ש רבינו אע"פ שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה כו' כלומר שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה שמתה אשתו קודם שכנס נשוי נכרית את היבמה אפילו הכי אסורה לו כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה ראשונה:

ומ"ש אסורה לו היא וצרתה כגון שהיה אשה אחרת לאח הג' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז ודבר פשוט הוא דכיון דהיא אסורה משום אשת אח הו"ל צרתה צרת ערוה וכתב ה"ה הדבר פשוט דל"ש בנכרית אם היה נשוי אותה האח השני בשעה שכנס יבמתו ל"ש נשאה אח"כ דכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לו בני' ואסורה כדאיתא התם וצרתה הו"ל צרת ערוה עכ"ל:

ומ"ש אבל אם מותרת לו בשעת נפילה אפילו אם תיאסר אח"כ אם פקע האיסור חוזרת להיתירה כיצד ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ומת אחד מהם כו' בר"פ ד' אחין (כז:) אמר ר"ה אמר רב ב' אחיות יבמות שנפלו לפני יבם א' חלץ לראשונה הותרה לשנייה הותרה מתה הראשונה מותר בשנייה ואצ"ל מתה שנייה שמותר בראשונה משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון ר' יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה הראשונה אסור בשנייה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה ה"ז כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ורב ה"מ היכא דקאי באפה איסור אחות אשה דאורייתא אבל הכא זיקה דרבנן היא ופירש"י ור' יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה. הואיל ובשעת נפילה היתה ראויה לו וידוע דרב ור' יוחנן הלכה כר"י ודע שיש בקצת ספרי רבינו חסרון הניכר והגירסא הנכונה בספרים המדוייקים כך הוא מתה האחרונה חזרה הראשונה להיתירה הראשון כיון שהיתה מותרת בשעת נפילה אף על פי שנאסרה בנתיים אבל אם מתה הראשונה לא הותרה האחרונה כיון שהיתה אסורה עליו בשעת נפילה:

וכן אם היו שם עוד אחין וקדם א' מהם וחלץ לאחרונה שם איתיביה ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן ד' אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקום חד מינייהו ולחלוץ לשנייה ותיהוי הראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון א"ל אחיות איני יודע מי שנאן ופירש"י כלומר זו אינה משנה ודקדק רבינו לכתוב וקדם אחד מהם וחלץ לאחרונה דמשמע דלכתחילה לא אמרי' להו לחלוץ השנייה ולייבם הראשונה דגזרי' דילמא אתי למעבד איפכא באלו הצרות עצמן וכ"כ שם התוספות אהא דפריך על מאן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה גזירה דילמא קדים וחליץ לראשונה ברישא וגם הרמב"ם ז"ל בפ"ז כ"כ אם קדם אחד מן האחין וחלץ לאחרונה הותרה הראשונה לשאר אחין דמשמע דדוקא בדיעבד וחלץ קאמר דהותרה ראשונה אבל לכתחילה לא מורינן להו לחלוץ לאחרונה כדי שתותר הראשונה:

ומ"ש או שהיתה הראשונה אסורה לאחד מן האחין וייבם האחרונה שהרי היא מותרת לו הותרה הראשונה לשאר אחין שהרי האחרונה שאסרה אותה עליהם נחלצה או נתייבמה למותר לה אבל אם האחרונה אסורה לאחד מהם משום ערוה הרי הוא מותר לייבם הראשונה ושאר האחין אסורים בשתיהן וחולצות ולא מתייבמות שם (דף כח.) תנן היה א' מהן אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן ס"ד דנפלה חמותה ברישא וכו' ותיהוי חמותה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשון אמר רב פפא כגון דנפלה הך דאין חמותה ברישא ומתוך דברים הללו יתבאר לך שמ"ש או שהיתה הראשונה אסורה לא' מן האחין היינו לומר שהיא אסורה לו משום ערוה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז ואהא דכתב רבינו ושאר האחים אסורין בשתיהן וחולצות ולא מתייבמות סיים הרמב"ם ז"ל ואם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות מוציאין אותן מהם. כתב עוד הרמב"ם ז"ל בפ"ז ב' מן האחים נשואין לב' אחיות ומתו שניהם ולא נודע איזה מהם מת ראשון הואיל ואי איפשר לייבם שתיהן והרי זיקה נפלה על שתיהן שתיהן חולצות ולא מתייבמות ואפי' היתה אחת מהן אסורה על היבם משום שנייה או מחייבי עשה או מחייבי לאוין הרי אלו חולצות ולא מתייבמות אבל אם היתה אחת מהם ערוה עליו כגון שהיתה אם אשתו או בתה הרי אחותה מותרת לו רצה חולץ רצה מייבם שהרי לא נפלה זיקתו על שתיהן שאין זיקה על הערוה וכ"כ מדאמרינן בגמרא אהא דאמר רבי יוחנן אחיות איני יודע מי שנאן ולימא ליה דלא ידעינן הי נפיל ברישא אי הכי היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא ראשון אמרי' ליה מאן שרי לך אלא שני יאמר חבראי שנייה ייבם אלא ראשונה מייבם היינו דקא"ל אחיות איני יודע מי שנאן משמע בהדיא דכל היכא דלא ידעינן הי נפיל ברישא חולצות ולא מתייבמות:

ד' אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואים את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתייבמות:

ומ"ש דבת אחת או בזה אחר זה קודם שהספיקו לייבם לראשונה פשוט הוא שכל שלא הספיקו לייבם לראשונה עד שנפלה שניה כנפלו שתיהן בבת אחת דמי:

ומ"ש קדמו וכנסו אין מוציאין אותם מידם שם במשנה הנזכר ואם קדמו וכנסו ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו וכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה העיקר אצלנו ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ר"ל כל זמן שתמצא ב"ש מקילין וב"ה מחמירין וזה היפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעת ושדבר המיוחד לב"ש הוא אמנם הוא חוץ מן המקומות המנויים שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולפיכך פסק הלכה בכאן יקיימו עכ"ל וקשה לן על דבריו דהא כיון דב"ש מקילין וב"ה מחמירין ר"א הוא דקאמר לה ואילו סתם מתני' קתני לה סתמא אם קדמו וכנסו יוציאו הכי איבעי לן למפסק הלכה. ואפשר שזה היה דעת הרמב"ם ז"ל בחיבורו שכתב אם קדמו וכנסו כל אחד אחת מן האחיות מוציאין אותן מהם. ורבינו איפשר טעמו מדתניא בגמרא ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו ובה"א יוציאו ר"ש אומר יקיימו אבא שאול אומר קל היה להם לב"ה בדבר זה שב"ש אומרים יוציאו ובה"א יקיימו ר"ש כמאן אי כב"ש היינו ר"א אי כב"ה היינו אבא שאול ה"ק לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה והשתא כיון דאבא שאול סבר דלב"ה יקיימו ור"ש סבר דלדברי הכל יקיימו הכי נקטינן.

היתה א' מהן אסורה לאחד מהיבמים משום איסור ערוה כגון שהיתה בתו או אחת מהעריות מותר בשנייה שהרי אין הערוה זקוקה לו ונמצא שאין זקוקה לו אלא אחת והשני אסור בשתיהן היתה אחת מהן אסורה לזה משום ערוה והשנייה אסורה לשני משום ערוה האסורה לזה מותרת לזה שכל אחד אין זקוקה לו אלא אחת אבל אם אין אסורה עליהם אלא באיסור לאו או עשה לא נדחית הזיקה מהם כיון שמן התורה הם בני חליצה וייבום וחולצות ולא מתייבמות הכל שם במשנה:

ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ומת אחד מבעלי האחיות ועשה השלישי מאמר ביבמתו כו' משנה שם ג' אחים ב' מהם נשואים ב' אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי האחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת אחיו השני בש"א אשתו עמו והלה תצא משום אחות אשה ובה"א מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה:

וכתב הרמב"ם ז"ל מת זה שעשה מאמר והיה לו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני בעל האחות השנייה בעלת המאמר פטורה וכו' בפ"ז והוא מבואר במשנה פרק ד' אחין (ל:) ג' אחין ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאת משום אחות אשה והשנייה משום צרתה עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש אפי' לא עשה השלישי מאמר בא' מן האחיות כו' חולצת ולא מתייבמת כיון שהיא צרת אחות אשה בזיקה על המשנה הנזכרת אהא דקתני עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתייבמת כ' וה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר ומת נכרית מחלץ חלצה יבומי לא מייבמה דהו"ל צרת אחות אשה בזיקה והאי דקתני מאמר לאפוקי מב"ש דאמרו מאמר קונה קנין גמור ואפילו חליצה נמי לא תיבעי קמ"ל דצרתה חולצת עכ"ל וכ"כ הרי"ף ז"ל והם דברי הגמרא בפרק הנזכר על מתניתין דג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו כו' ובסימן קע"ג גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו כתבתי בזה לדעת הרמב"ם ז"ל:

ג' אחים ב' מהם נשואין ב אחיות ואחד נשוי נכרית כו' שם (ל.) ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו ומת נשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו וכולן שמתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ופירש"י כנסה המגרש ומת. מותרת זו להתייבם שהרי עד שלא כנסה גירש את הראשונה שהיא ערוה ולא היתה צרתה מעולם וזהו שאמרו בפרק ראשון נתגרשו העריות צרותיהן מותרות.

ומ"ש אבל אם מת נשוי נכרית קודם שגירש אחד מבעלי האחיות את אשתו אפילו אם לא כנס הנכרית ומת שנמצא שהיתה צרת ערוה בזיקה אסורה לאח הנשאר אפי' גרשה הערוה קודם שמת שם בגמרא אמתני' טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה אמר רבי אשי זאת אומרת יש זיקה אפי' בתרי אחי

ומ"ש וכ"ש אם לא גירש הערוה ומת פשוט הוא:

ומ"ש אבל אם כנס בעל האחות את הנכרית וגירש הערוה ומת ל"ש גירש קודם שכנס הערוה (הנכרית) ל"ש אח"כ מותרת הנכרית לאח הנשאר שם אהא דאמר רב אשי זאת אומרת יש זיקה אפילו בתרי אחי כתב הרא"ש וקודם שגירשה היתה זקוקה לב' אחים נשואין ב' אחיות והו"ל צרת אחות אשה בזיקה הילכך אסורה עליו עולמית וא"ת היאך כנסה המגרש הא הויא לכל אחד ואחד צרת אחות אשה בזיקה וי"ל דלא שייך למיקרי צרת ערוה אלא כשהיא והערוה נופלים בבת אחת כשמת המגרש היתה היא צרת אשתו ונפלו שתיהם בבת אחת לפני האח הג' אבל כשהוא חי לא:

ומ"ש בה"ג אם מת ולא גירש אסורה לתרוייהו לא שתאסר להם בחייהם אלא לכל אחד כשימות אחיו תהיה אסורה לו דהויא צרת אחות אשה בזיקה וכ"כ הרי"ף ז"ל דלא אסורה נכרית אלא אחר שמת המגרש עכ"ל ובפ"ק אהא דתנן כיצד אם מתו הן צרותיהן מותרות היתה בתה או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומתה בתו או שנתגרשה ואח"כ מת אחיו צרתה מותרת אמרינן בגמרא אליבא דרבה דל"ש גירש ולבסוף כנס ל"ש כנס ולבסוף גירש צרת מותרת וכן פסקו הפוסקים ז"ל:

שני אחים פקחין נשואין ב' אחיות קטנות או חרשות ומת אחד מהם תצא משום אחות אשה שהרי נשואי שתיהן שוות: אחת פקחת ואחת חרשת מת בעל החרשת תצא משום אחות אשה מת בעל הפקחת בעל חרשת מוציא את אשתו בגט לפי שקידושי הפקחת לפיקח שהן דאורייתא אוסרת את אשתו עליו משום אחות זקוקה שאין כח בקידושי אשתו לדחות הפקחת משום אחות אשה לפיכך מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה כך היא הגירסא הנכונה בספרי רבינו המדוייקים ויש קצת ספרים שיש בהם חסרון הניכר והבבא הראשונה היא משנה בפרק ב"ש (דף קט.) והבבא השנייה היא משנה בפרק חרש (דף קיב:):

ומ"ש היתה אחת גדולה ואחת קטנה מת בעל הקטנה תצא משום אחות אשה מת בעל הגדולה היא אוסרת הקטנה עליו כדפרישית גבי פיקח וחרשת. ומלמדים את הקטנה שתמאן בבעלה וייבם הגדולה משנה בפרק ב"ש (דף קט.) ב' אחים נשואין ב' אחיות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלה משום אחות אשה ר' יהושע אומר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה ומסיק בגמ' הלכה כר"א ופירש"י תצא משום אחות אשה. ופטורה מחליצה ומיבום: מת בעלה של גדולה. ונפלה לפני בעל הקטנה זיקתה של גדולה שהיא מן התורה אוסרת הקטנה עליה דנישואיה מדרבנן ולא אלימי לאפקועי זיקה דאורייתא והו"ל אחות זקוקתו: ר' אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו. ותעקור נישואיה ויהא מייבם את הגדולה וכתב ר"י בשם הרמ"ה ואם לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ל"ש לא בא עליה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה דקי"ל יש זיקה:

שני אחים אחד פיקח ואחד חרש נשואין לב' אחיות פקחות או אחת פקחת ואחת חרשת כו' עד דכמו שכנס אחיו ברמיזה כך יוציא גם הוא ברמיזה הכל מבואר במשנה (פרק חרש קי"ב):

שני אחים אחד פיקח ואחד חרש והחרש נשוי ב' נשים פקחות ואחת מהן ערוה על הפיקח כו' עד סוף הסימן ירושלמי בפרק חרש וכתבו הרמב"ם ז"ל בס' פ"ז ואיתא תו בירושלמי בתו חרשת נשואה לאחיו חרש צרתה פטורה מן החליצה ומן היבום וכתב ה"ה שהשמיטו הרמב"ם ז"ל לפי שהוא מתבאר במ"ש:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יבמה שאינה ראוייה להתייבם וכו' משנה פ' ד' אחין (דף ל"ב) ואפילו נפלה לפניו פעם אחרת וכו' משנה שם (דף ל') ופרכינן בגמ' למה לן למיתני הך דב' אחים דכיון דאפילו בג' אחים דבנפילה קמייתא לא אידחיא לה לגמרי דהא קא נשוי נכרית שזקוקה לייבום וקורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה אפילו הכי חשבינן לה לגבי בעל אחותה כאשת אח שיש לה בנים לאתסורי עליה אפי' לאחר מיתת אחותה גבי ב' אחים דקא מידחיא מהאי ביתא לגמרי בשעת נפילה דאין כאן זיקת יבום עליה מיבעיא ומשני תנא הך דשני אחין תנא ברישא והך דג' אחין חזיא להיתירא ושיירה והדר חזיא לאיסורא ואיידי דחביבא ליה אקדמה ומשנה לא זזה ממקומה וכיון דהך דג' אחין רבותא היא כתב רבינו תחלה הך דב' אחין ואח"כ כתב הך דג' אחין בדרך לא זו אף זו. וז"ש ואפי' נפלה לפניו פעם אחרת וכו' אבל הרמב"ם בפ"ז כתב כסדר המשנה בתחלה כתב דג' אחין ואח"כ וכן ב' אחין וכו' ולשון וכן אינו מדוקדק דבכל דוכתא משמעו לשון לא זו אף זו:

ומ"ש ל"ש מתה אשתו וכו' (שם בדף ל') מימרא דרב ואשמועינן רבותא דלא מיבעיא היכא דמתה אחר שכנס השלישי דלא הוית חזיא ליה כל זמן נפילה הראשונה כיון דאשתו היתה קיימת שהיא אחותה אלא אפי' מתה ואח"כ כנס השלישי דאיכא למימר דאיחזיא ליה בסוף נפילה הראשונה כשמתה אשתו מקמי דכנסה השלישי ואפ"ה אסורה עליו אף לאחר שנפלה לפניו פעם אחרת ה"א בגמרא ופירש"י ורבינו דכתב אע"פ שלא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה הוא תמוה דכתב היפך הגמרא והב"י בפירושו הוסיף תימה על תימה שכתב כלומ' שלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה שמתה אשתו קודם שכנס נשוי נכרית את היבמה וכו' עכ"ל דהלא אע"פ שמתה אשתו לאחר שכנס נשוי נכרית אח היבמה אם מתה מקמי שמת נשוי נכרית נמי לא היתה אסורה עליו בנפילה אחרונה כיון שכבר מתה אשתו שהיא אחותה כשנפלה באחרונה ולבי אומר לי דט"ס הוא וצ"ל בנפילה ראשונה ורצונו לומר בסוף נפילה ראשונה הוית חזיא ליה ואפ"ה אסורה כיון שהיתה אסורה לו בשעת נפילה הראשונה וזהו ששינה הלשון דבתחילה כתב בנפילה הראשונה כלומר בסוף נפילה וכאן כתב בשעת נפילה הראשונה כלומר מיד בתחילת נפילתה וכדאיתא בגמרא ואם לאו ט"ס הוא יש ליישב ולומר דמה שכתב רבינו תחילה לא שנא מתה אשתו קודם שכנס השלישי וכו' פירושו כדקאמר בגמרא ופירש"י דהרבותא הוא אע"פ שמתה אשתו קודם שכנס השלישי:

ומ"ש אחר כך אף על פי וכו' הוא רבותא אחרת וקאי אהיכא שמתה אחר שכנס השלישי והכי קאמר לא מיבעיא במתה לאחר מיתת השלישי דהיתה אסורה עליו מיד בשעת נפילה אחרונה דפשיטא דאסורה דלא עדיפא נפילה אחרונה מנפילה הראשונה אלא אעפ"י שמתה אשתו ואח"כ מת השלישי דלא היתה אסורה עליו בשעת נפילה אחרונה אפ"ה אסורה:

ומ"ש אפ"ה אסורה לו היא וצרתה וכו' כ"כ התוס' (דף ל') בד"ה ונאסרה וז"ל ה"מ למינקט ואחד מופנה אלא נקט הכי משום דנכרית נמי מיתסרא לפי שהיתה צרת אחות אשה שעה אחת עכ"ל ונראה דלאו דוקא קאמרי דבעינן שתהא צרת א"א שעה אחת דהא מדרב שמעינן דאפי' מתה ואח"כ כנס השלישי נמי אסורה היא וצרתה ואעפ"י שלא היתה צרת א"א אפי' שעה אחת אלא נאסרה כיון דהו"ל צרת ערוה בשעת נפילה אחרונה וכ"כ ה"ה בפ"ז אלא דהתו' בפי' למתני' דמדברת במתה אחר שכנס השלישי כתבו ג"כ בהך לישנא דהיתה צרת אחות אשה שעה אחת אבל למסקנא דרב בכל ענין אסורה היא וצרתה ופטור אף מלחלוץ והכי משמע מדברי רבינו. מיהו נראה פשוט דכל זה דוקא במת אחד מן האחין הנשוי א' מן האחיות תחילה אבל במתה אחת מן האחיות ואח"כ מת בעלה של שנייה שריא להתייבם מיד אף לאח שהיה נשוי אחותה כיון דבשעת נפילה לא היתה ערוה עליו וקי"ל דמיתה מפלת ועוד פי' התוס' לשם דאפי' למ"ד נשואין מפילין ומתה אחת מן האחיות תחלה ואח"כ מת בעלה של שנייה וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת שמותרת לראשון ואפי' מיד היתה מותרת לו דלא אמרינן בכה"ג נישואין מפילין ע"ש:

ומ"ש אבל אם מותרת לו בשעת נפילה וכו' שם (דף כ"ז) הכל מודים בזה:

ומ"ש אבל אם מתה הראשונה וכו' שם פליגי בה רב ור"י והלכה כר"י לגבי רב דאחרונה לא הותרה להתייבם מיהו חליצה בעיא:

וכן אם היו שם עוד אחין וכו' שם בסוגיא אליבא דר' יוחנן ומביאו ב"י:

ומ"ש וקדם וחלץ דמשמע אבל לכתחילה לא כך מבואר לשם בפירש"י גזירה דילמא אתי למיעבד איפכא באלו הצרות עצמן וכ"כ התוס' בשם ר"י ושחזר ממה שפי' תחילה לאסור אפי' בדיעבד:

ומ"ש ושאר האחין אסורין בשתיהן וכו' פי ואפילו אם קדמו וכנסו נמי מוציאין מידם כמ"ש בסמוך:

ארבעה אחין וכו' משנה ר"פ ד' אחין:

ומ"ש קודם שהספיקו וכו' פי' דאילו הספיקו לייבם לראשונה כבר פקעה זיקה ואף השנייה מתייבמת:

ומ"ש קדמו וכנסו אין מוציאין אותה מידם ואיכא לתמוה כיון דהרי"ף והרא"ש הביאו סתם מתני' דאם קדמו וכנסו יוציאו ר"א אומר ב"ש אומרים יקיימו ובה"א יוציאו ומשמע דר"א אתא לאפוקי מאבא שאול דברייתא דב"ה מיקל דיקיימו וקאמר ר"א דליתא וכמו שפי' התוס' ומ"ה לא הביאו הרי"ף והרא"ש הברייתא דאבא שאול וכ"כ הרמב"ם בפ"ז ותו דבפ' שני דיבמות כתב הרא"ש דדוקא בספק אחות זקוקתו דאיכא למימר בכל חד דידיה קא מתרמיא ליה התם הוא דאם קדמו וכנסו אין מוציאין אבל ודאי אחות זקוקתו כי הכא אפי' כנס מוציאין מידו וכן כתב רבינו בשמו בסימן קע"ו וא"כ קשה היאך פסק כאן בהיפך דאפי' ודאי אחות זקוקתו אין מוציאין וכאבא שאול ונראה דט"ס הוא וצ"ל קדמו וכנסו מוציאין אותם מידם מיהו אפשר ליישב ולומר דרבינו סובר דכשמתו בבת אחת אפשר לצמצם וכר"י הגלילי אלא דלא ידעינן הי נפול ברישא ולפיכך אם קדמו וכנסו ולא ידעינן נמי הי כנס ברישא כל חד מצי אמר חבראי שנייה ייבם אנא ראשונה מייבם וליכא אלא ספק אם פגע באחות זקוקתו ולכן אין מוציאין מידם ודכוותא בזה אחר זה ולא הספיקו וכו' היינו דשוב לא נודע מי מת ראשון וקדמו וכנסו ולא ידעי הי כנס ברישא אין מוציאין מידם משום דכל חד מצי אמר וכו' כמו במתו בבת אחת כדפי' אבל במתו בזה אחר זה ונודע מי מת ראשון אע"פ דלא ידעינן הי כנס ברישא הא ודאי דאין מוציאין מיד אותו שכנס הראשונה מצי אמר חבראי כנס ברישא שנייה ואנא ראשונה מייבם בתר הכי אבל אותו שכנס השנייה לא מצי נמי אמר חבראי כנס הראשונה ברישא ופקע לה איסור אחות זקוקה דסוף סוף שנייה אסורה ליה כיון שלא הותרה מתחילה אלא דקשה דאע"פ דהדין דין אמת מ"מ הוה ליה לרבינו לפרש דבריו גם קשה לפ"ז למה השמיט דין המשנה דכשאין שם ספק וקדמו וכנסו דמוציאין מידם וכמו שפסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם אלא כדפי' עיקר דט"ס הוא וצ"ל קדמו וכנסו מוציאין אותם מידם ומה שקשה מהא דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה דקי"ל דאסור לו לכונסה ואם קדם וכנס מותר לקיימה כדלעיל ס"ס קנ"ט פירשו התוס' בפ"ב (דף י"ח) בד"ה א"ל המתן דהתם אחות יבמה אתיא לכלל היתר לאחר שיעשה אחיו מעשה לא החמירו להוציא אבל הכא גבי ד' אחין דהאחיות לא באות לעולם לכלל היתר שכל אחת אחות זקוקתו החמירו עכ"ל ואכתי קשה על מ"ש ה"ה בפ"ז ואף בשאין ידוע איזה מהן מת ראשון אם קדמו וכנסו יוציאו עכ"ל דהא ודאי ליתא כדאמרינן בגמרא בשלמא ראשון אמרינן ליה מאן שרא לך אלא שני אמר חבראי שנייה יבם אלא ראשונה מייבם וצ"ע:

וכתב הרמב"ם מת זה וכו' בפ"ז כ"כ והוא מבואר במשנה שם (דף ל') ומ"ש בשם הרא"ש כ"כ גם הרי"ף לשם ולעיל בסי' קע"ג סוף ס"ט כתב ב"י שגם הרמב"ם תופס שיטתם:

ג' אחים וכו' משנה שם (דף ל') ג' אחים ב' מהם נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית גירש א' מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא ששנינו וכולן אם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ובגמרא טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה א"ר אשי זאת אומרת יש זיקה ואפי' בתרי אחי ופירש"י ואח"כ גירש ונשאה לזו הואיל וקודם שגירש נעשית צרתה בזיקה אסורה על אחיו כשימות המגרש משום צרת אחות אשה בשלמא אי לא כנסה היתה מותרת לזה מחמת זיקת אחיו הראשון אבל משכנסה ועכשיו זקוקה לזה מכח בעל הערוה אסורה ואע"ג דלא היתה צרתה אלא בזיקה עכ"ל ובתר הכי גרסינן ולרבא הניחא אי ס"ל כרב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש ופירש"י ולרבא דאמר מיתה מפלת וכנס ואח"כ גירש שריא הניחא אי סבר כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת בלא גירש ולא דייק למתני' כרב אשי דאמר הא מת ואח"כ גירש אסורה דהא רבא מיתה מפלת ס"ל וכיון דגירש שריא אלא הכי דייק טעמא דגירש דבשעת מיתה לאו צרות הוו זו היא דנכרית מותרת אבל מת שני זה אחר ראשון ולא גירש את אשתו ואפי' לא כנס את הנכרית אסורה דהואי צרת אחות אשה בזיקה ואפי' בשעת מיתה דכיון דיש זיקה הוי כאילו באה אף מכח השני וא"ת הואיל וזיקה חשובה להיות עליה כח השני הויא אשת ב' מתים דבלאו איסור דאחיות נמי אסורה לא היא דזיקת ב' יבמין דאסורה ליתא מדאורייתא ולא גזור רבנן אלא היכא דעביד בה מאמר גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות עכ"ל ואסיקנא דרבא כרב אשי ס"ל והרי"ף והרא"ש פסקו פ"ק דיבמות כרבא דאמר מיתה מפלת ול"ש כנס ולבסוף גירש הערוה ל"ש גירש הערוה ולבסוף כנס צרתה מותרת ובפ"ב דיבמות פסקו כשמואל דיש זיקה וכך פסקו שאר פוסקים וא"כ לפי פי' רש"י כל שגירש הערוה מותרת הנכרית אפי' מת נשוי הנכרית קודם שגירש הערוה אינה אסורה הנכרית אלא בדלא גירש הערוה ואע"פ דלא כנס לנכרית ומת אסורה הנכרית לאח הנשאר אבל רבינו פסק דאם מת נשוי נכרית ואח"כ גירש ומת אסורה ונראה דנמשך אחר מ"ש הרי"ף והרא"ש בפ' ד' אחין שכתבו להך דרב אשי דאמר טעמא דגירש ואח"כ מת אבל מת ואח"כ גירש אסורה א"ר אשי זאת אומרת יש זיקה ובע"כ צ"ל דפסקו כרבא דאמר מיתה מפלת דגם רב אשי ס"ל דמיתה מפלת דלא כפירש"י דאי הוו מפרשים כפירש"י היו דבריהם סותרין זא"ז אלא צ"ל דמפרשים דלרבא נמי דוקא בדכנס הנכרית התם הוא דמיתה מפלת ושריא הנכרית אם גירש הערוה אע"פ דכנס ואח"כ גירש אבל אם לא כנסה התם הוא דקאמר רב אשי דאם מת ואח"כ גירש אסורה דכיון דהיתה צרת ערוה בזיקה גזרינן טפי גירש אטולא גירש משום זיקה דעלמא שמא יבא לייבם אותה ואפי' לא גירש כיון שאין איסור זה ידוע לכל וכ"פ הרמב"ם פ"ז והוא מ"ש הרי"ף בטעמא קמא ולפ"ז אף לרבא זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש כרב אשי והיינו דוקא בלא כנס ומטעם גזירה ולא פליגי וגרסינן בגמרא הניחא אי סבר כרב אשי דיש זיקה זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש וכך הם דברי רבינו ומ"ש במקצת ספרי רבינו אפי' אם לא כנס וכו' צריך להעביר הקולמוס על תיבת אפי' דדוקא בלא כנס משום דגזרינן גירש אטו לא גירש והיינו כרב אשי כדפי' וז"ש וכ"ש אם לא גירש הערוה ומת:

ומ"ש אבל אם כנס כו' היינו כרבא דאמר מיתה מפלת. מיהו קשה שכל זה דלא כמ"ש הרא"ש וז"ל טעמא דגירשה ואח"כ מת וכנסה המגרש ומת הוא דשריא אבל מת ואח"כ גירשה וכנסה המגרש ומת אסורה אמר רב אשי זאת אומרת וכו' דכתב כפי' רש"י דבכנסה קאמר רב אשי דאסורה וגם קשה בדברי הרא"ש שסותר מ"ש בפ"ק כרבא דל"ש כנס ולבסוף גירש ל"ש גירש ולבסוף כנס צרתה מותרת ונראה ליישב דהרא"ש סובר מדכתב הרי"ף במסקנתו לחלק בין צרת ערוה דעלמא דאם גירש הערוה דצרתה מותרת ולא גזרינן גירש אטו לא גירש והכא גזרינן דהיינו טעמא דהתם גבי ערוה כיון דגירשה מקמי דנפלה לה קמי יבם מהני בה גירושין דכי נפלה צרה קמי יבם בהיתירא נפלה קמיה אבל הכא גבי נכרית כיון דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה קמיה לא מהני בה גירושין ולא מידי והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא קמא ע"כ השתא ודאי לא קשיא דאע"פ דהכא גבי נכרית בכנסה המגרש אסורה אפ"ה הלכה כרבא בצרת ערוה דעלמא דשריא צרתה אע"פ דכנסה ואח"כ גירש הערוה משום דכי נפלה בהיתירא נפלה וס"ל להרא"ש דבמת ואח"כ גירש ולא כנסה כלל ומת אף הרי"ף מודה דהנכרית מותרת דלא חשבינן לה צרת ערוה כיון דלא כנסה כלל וכמו שפירש"י לרב אשי וסובר נמי דלרבא ג"כ זו היא למעוטי מת ואח"כ גירש וכנסה ומת דאסורה כרב אשי ואע"פ דסובר בצרת ערוה דעלמא מיתה מפלת הכא שאני מאחר דבשעת נפילה באיסור זיקה נפלה ודלא כפי' רש"י בזה גם ה"ה כתב ע"ש הרשב"א דאף לדעת הרי"ף אם לא כנס הנכרית נכרית מותרת ושיטה זו ברורה וסברא נכונה היא ולא ידעתי אמאי לא הביא רבינו דעת הרא"ש בזה ולפע"ד שהוא העיקר גם ה"ר ירוחם לא הביאו כי אם דעת הרא"ש ע"ש:

היתה אחת גדולה ואחת קטנה וכו' משנה בפרק ב"ש פליגי בה תנאי והלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן בו וכתב הר"ר ירוחם בשם הרמ"ה אם לא מיאנה הקטנה והגדילה ל"ש בא עליה לאחר שהגדילה ול"ש לא בא עליה לאחר שהגדילה מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה דקי"ל יש זיקה וליכא דמפקע לה לזיקה ע"כ ומביאו ב"י ונראה דכתב כך ע"פ פירש"י פ"ב (דף י"ח) ובפרק ב"ש (דף ק"ט) דטעמא דר"ג דאמר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה משום דס"ל אין זיקה אבל ר' יהושע דאמר אוי לו על אשתו וכו' ולא יתבה תותיה משום אחות זקוקתו ס"ל יש זיקה וא"כ אנן דקי"ל יש זיקה אם לא מיאנה עבדינן כרבי יהושע ומוציא אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה וקשיא לי דבפרק ד' אחין (דף כ"ט) אמתני' דג' אחין ב' נשואין ב' אחיות ואחד מופנה וכו' זו היא שאמרו אוי לו על אשתו ואוי לו על אשת אחיו קאמר בגמ' זו היא למעוטי הך דרבי יהושע דלא עבדינן כוותיה אלא אי כר"ג אי כר"א וי"ל דהרמ"ה מפרש דה"ק אי כר"ג למ"ד אין זיקה ואי כר"א למ"ד יש זיקה ור"ל דלכתחילה עבדינן כר"א אבל בדיעבד אם לא מיאנה בע"כ צריכין למיעבד כרבי יהושע דקי"ל יש זיקה מיהו נלפע"ד דמ"ש הרמ"ה אינו אמת אלא תלמודא כפשוטו קאמר דעבדינן כר"א או כר"י דלכתחילה עבדינן כר"א דמלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה כר"א עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל ואע"ג דקי"ל יש זיקה אפ"ה הקילו בקידושי קטנה טפי מבעלת מאמר כדכתבו התוס' לשם בד"ה אי כר"ג משום דכנוס היא אצלו מזמן גדול והא דקאמר בפ"ב (דף י"ח) ואי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין דתנן ר"ג אומר אם מיאנה וכו' אין פירושו דמהאי מתני' שמעינן לר"ג דאין זיקה מדשרי קטנה עליה כדפי' רש"י דהא ליתא אלא אפילו למ"ד יש זיקה שריא קטנה כדפי' אלא ממאי דקאמר ר"ג בפרק ר"ג (דף נ"א) שמעינן דס"ל אין זיקה וכ"כ רש"י בפ"ב ותוס' דבפרק הערל (סוף דף ע"ט) קמותיב אביי לרבה וליתי איסור פצוע דכא וידחה עשה דייבום מי לא תנן ר"ג אומר אם מיאנה מיאנה וכו' מדקא מותיב מיניה לרבה ורבא בפ"ב לשם (דף י"ח) יש זיקה ס"ל אלמא דאף למ"ד יש זיקה עבדינן כר"ג בקטנה והכי מוכח בתוס' פרק ב"ש ריש (דף ק"י) בד"ה קסבר שמואל שכתבו וז"ל וברפ"ב משמע דשמואל אית ליה מילתא דר"ג דפריך ממילתיה ואי אין זיקה תיבטל דהא אר"ג וכו' והשתא אי איתא דהתוספות ס"ל כפירש"י דטעמיה דר"ג משום דאין זיקה א"כ אי אפשר לומר דשמואל ס"ל כר"ג דהא ברפ"ב איתא להדיא דשמואל יש זיקה ס"ל אלא בע"כ דעת התוס' דהך דר"ג הילכתא היא אף למ"ד יש זיקה משום דכנוסה היא אצלו מזמן גדול כמ"ש התוס' בפרק ד' אחין והא דפסק שמואל הלכה כר"א דמלמדין את הקטנה שתמאן היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא מיאנה עבדינן כר"ג דתמתין עד שתגדיל והכי נקטינן ודלא כהרמ"ה:

דרכי משה

(א) ובהגהות אלפסי פרק ד' אחין דף תי"א כתב דה"ה אם היו ג' אחין נשואין ג' נכריות ומת אחד מהן ונפלה לפני יבום ולאחד מהן בנים ומת אין הג' יכול לייבם הראשונה דהו"ל אשת אחיו שהיה לו בנים בזיקה: