טור אבן העזר לז

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אבן העזר · סימן לז (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

טור

האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר, בין בכסף בין בשטר בין בביאה, וכסף קידושיה שלו, וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה, אלא שבכסף יכול לקדשה מיד אחר שתולד וקידושין קידושין גמורין והיא כאשת איש, אבל אינו יכול למוסרה לביאה עד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד. ומשבגרה, אין לו רשות בה.

קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב, ושניהם ביום שנשלם בו ו' חדשים של ימי נערות, ובדקנוה ומצאנוה בוגרת - מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר, וקדושי האב אינן כלום אפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר. והרמ"ה כתב: דוקא במכחישתו, אבל אם אינה מכחישתו צריכה גט משניהם. אבל בתוך הו' חדשים, אם קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים - הוי ספק וצריכה גט משניהם.

קידשה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר - חוזרת לרשות אביה, אפילו כמה פעמים. אבל אם השיאה ונתאלמנה או נתגרשה קודם שתבגר - אין לו עוד רשות בה.

וכשם שיכול לקדשה בעצמו, כך יכול לקדשה על ידי שלוחו, או על ידי עצמה שיאמר לה "צאי וקבלי קידושיך", בין בכסף בין בשטר.

ומכל מקום מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר "בפלוני אני רוצה".

ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קידושיה - איזה מהם שקדם הויין קידושין. אין ידוע איזה קודם - אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם. וכתב הרמ"ה: אי שוי שליח אחרינא לקידושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש ואזל כל חד מינייהו וקדש, דבתרא הוי קדושין ולא דקמא, דכיון דשויה שליח לבתרא בטליה לקמא, וסיום דבריו: הדין הוא סברא דילן, ומיהו לענין מעשה לא מורינן הלכה למעשה אלא בעיא גט מתרוייהו.

קטנה או נערה שקידשה עצמה או נשאת בלא דעת אביה - אינו כלום, ואפילו מיאון אינה צריכה, ואפילו שדכה אביה תחילה.

וכתב רב אלפס: אפילו נתרצה האב כשידע ואפילו נתקדשה בפניו אינו כלום, ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה, וכל שכן אם מת המקדש ונפלה לפני אחיו שאינה צריכה לא חליצה ולא מיאון. ואדוני אבי ז"ל תמה על רב אלפס שכתב אפילו נתרצה האב, וכן כתב הרמ"ה: דוקא סתם דלא ידעינן אם נתרצה אם לא, כגון ששמע ושתק, אבל אם נתברר שנתרצה כששמע, הוו קדושין משעת שמיעה, אפילו אם לא שידך, ואפילו אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואחר כך נתרצה, הוכיח סופו על תחילתו והוה קידושין משעת שמיעה, אפילו אם נתאכלו המעות קודם שמיעה. במה דברים אמורים שלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה, לא הוו קידושין אפילו נתרצה האב אחר כך.

וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה - חיישינן שמא נתרצה והוו קידושין, כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור ולשדכה לשני.

ואם נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעתו, ואביה כאן או שהלך למדינת הים - אינן נשואין, ואם כהן הוא אינה אוכלת בתרומה, ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה.

קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה - כתוב בשאלתות דהוו קדושין וצריכה מיאון, וכדאתי אבוה לא בעיא קידושין אחריני. והתוספות כתבו שאינן קידושין ואפילו מיאון אינה צריכה, ומכל מקום אין לאסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות, כיון דדרך קדושין ונשואין היא אצלו.

המקדש בתו סתם, או שאמר לו "אחת מבנותיך מקודשת לי" - אין הבוגרת בכלל, אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושין ושיהיה הכסף שלו, והוו קידושי הקטנה ודאי. וכתב הרמ"ה: ודווקא דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה לפלוני, אבל אמרה ליה מפלוני, מסתמא כי קביל מיניה אדעתא דידה בלחוד הוא דקביל, ואפילו הכי לא מכרע מילתא לאפוקי שאר בלא גט אלא היא, וכל הקטנות והנערות מקודשות מספק, ושאר הבוגרות אינם בכלל.

וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות ואמר לו המשדך "בתך מקודשת לי" ועשתה אותו שליח לקבל הקידושין - אין דעתו על האחרות והוי מקודשת קידושין ודאין. ואפילו לא שידך ואמר לו "בתך הגדולה מקודשת לי" ואין לו בנות אלא מאשה אחת - ודאי דעתו על הגדולה והיא מקודשת בודאי.

ועוד היה אומר רבינו תם: אפשר לומר אפילו לא אמר לו "בתך הגדולה" אלא "בתך" סתם - דעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין, דלא חשיב קידושין שאין מסורים לביאה אלא כשאמר "אחת מבנותיך". ומכל מקום לא להורות הלכה למעשה אמר כן.

כתוב בשאלתות: ראובן היו לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל - בתו הגדולה (אינה) ברשותו ואינה מקודשת, ואותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי הקידושין, ואם אינו יודע ששכח, כולן צריכות גט.

שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: על ראובן שהיו לו שתי בנות קטנות רחל ולאה, וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד, ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן, ובא אחי ראובן למקום שראובן אחיו מצוי ולאה בתו, והוציא טורטנייש ואמר לראובן בפני עדים "הילך קידושין לבתך" ולא פירש איזה מבנותיו ולא למי קדשה, ולא דבר בענין קידושין כלום בפני עדים קודם המעשה, אך אחר שפרשו משם שאלו אחד מהעדים למי קדשה והשיב לעצמו קדשה. והשיב: שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט.

מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו לקדשן, ואמר "קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות ואם גדולה שבקטנות או קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות" - כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות. וכן אם אמר "קדשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם הקטנה שבקטנות או קטנה שבגדולות או גדולה שבקטנות שהיא קטנה מהקטנות שבגדולות" - כולן מותרות חוץ מהקטנה שבקטנות.

מי שיש לו ה' בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם נשים ואמר אבי הבנים למי שיש לו חמשה בנות "אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני" וקבל האב הקידושין - כל אחת צריכה גט מכל האחים, הואיל וכולם נתנו רשות לקדש להם. מת אחד מהם, כל אחת צריכה ד' גיטין וחליצה אחת מאחד מהן.

האב שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי" - אסורה לכל העולם עד שיאמר "נודע לי למי קדשתי". ואפילו לא נודע לו עד שבגרה. בא אחד ואמר "אני קדשתיה" - נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע. אבל אם האב מכחישו, אינו נאמן אפילו להצריכה גט ממנו. באו שנים וכל אחד אומר "קדשתיה" - שניהם נותנים לה גט, ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס. בא אחד וכנסה ואחר כך בא אחד ואמר "אני קדשתיה" - אינו נאמן לאוסרה עליו.

האשה שאמרה "קדשתי את עצמי ואיני יודעת^[1] למי" ובא אחד ואמר "אני קדשתיך" - נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא, אבל לא לכונסה.

האב שאומר על בתו בעודה קטנה או נערה "קדשתיה וגירשתיה" - נאמן לפוסלה לכהונה. אבל לאחר שבגרה אמר "קדשתיה וגירשתיה כשהיתה קטנה" - אינו נאמן.

בית יוסף

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד עד שתבגר ז"ל הרמב"ם בפ"ג וכן משמע בכמה דוכתי וכן בירושלמי פרק האומר אהא דתנן אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי לא אמר כלום הא בת יום אחד מתקדשת בכסף וכתב הרא"ש ונראה דה"ה דמתקדשת בשטר ולא אמרו בכסף אלא לאפוקי קידושי ביאה כדבסמוך ובר"פ האיש מקדש (מא.) תנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה ואיפליגו ר"ל ור"י (מג:) בנערה והלכה כר"י דאמר אפילו נערה אביה מקבל קידושיה ולא היא אא"כ מדעת אביה:

ומ"ש וכסף קידושיה שלו בפרק קמא דקידושין (דף ג:) ובפרק נערה שנתפתתה (דף מו:) מייתי לה מקרא:

ומ"ש וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה במשנה פרק נערה שנתפתתה (שם) האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ואע"פ שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מיתנו:

ומ"ש אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו' ארישא דמילתא שכתב דזכאי לקדשה בין בכסף בין בשטר בין בביאה קאי ולמדנו דמ"ש בין בביאה לא קאי אמשעה שתולד דהא אינו יכול למוסרה לקידושי ביאה עד שתהא בת ג' שנים ויום אחד כלומר שאם מסרה לקידושי ביאה אינה מקודשת משום דביאה פחותה מבת ג' ויום אחד לאו ביאה היא וזה פשוט במשנה פרק יוצא דופן (דף מד:) ומייתי לה בפ"ק דקידושין (י.) :

ומ"ש ומשבגרה אין לו רשות בה פשוט בכמה דוכתי ומהם פרק עשרה יוחסין (דף עט.) אצל הדין שיבוא בסמוך:

קדשה אביה בבקר והיא קדשה עצמה בערב וכו' מחזיקין אותה בחזקת בוגרת מהבקר וכו' אבל בתוך הששה חדשים אם קדשה אביה כו' בפ' עשרה יוחסין (דף עט.) איתמר קדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם אימת אילימא בתוך ו' בהא לימא רב הרי היא בוגרת לפנינו השתא הוא דבגרה אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל חיישינן לקידושי שניהם והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים לבד לא צריכה בההוא יומא דמישלם ו' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו השתא (מדהשתא בוגרת) בצפרא נמי בוגרת ופירש"י וקדשה היא בעיר בו ביום: והרי היא בוגרת. בדקנוה לדעת אם יצאה מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום: הרי בוגרת לפנינו. וקידושיה קידושין ולא של אביה: אי נימא בתוך ו' חדשים. שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד כשהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ו' חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימנים ניכרים בדדיה כדתנן במסכת נדה (מז:) פגה בוחל וצמל: בהא אמר רב הרי בוגרת לפנינו. הא כל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואשתכחה בוגרת מי יימר דבצפרא נמי בוגרת היא ודילמא השתא הוא דבגרה: אלא לאחר ו' חדשים. והא ודאי משמלאו לה ו' חדשים בגרה לה. דקדיש ביומא דמשלם שית. אביה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתבגור: מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת. שכל היום היא בחזקת שתביא עכ"ל ומסיק בגמרא דהלכתא כרב וכתב רבינו ירוחם דלפי גירסת הרי"ף ורש"י אם הביאה סימני בוגרת תוך ו' חדשים הרי היא בוגרת ולפי גירסת התוספות עדיין היא נערה:

ומ"ש אפילו אינה מכחישתו וכו' כ"כ שם הרא"ש וז"ל ואסיקנא דפליגי בשאין מכחישתו והלכה כרב ע"כ וטעמא מדגרסינן התם תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישי' לקידושי שניהם מאי לאו חד כרב וחד כשמואל לא אידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כאן בשאין מכחישתו ונימא מדמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואמר שמואל כ"ע כיילי ליה בקבא זוטא והאי מרבנן כיילי ליה בקבא רבה ואי ס"ד לא פליגי אמאי קא איקפד כי עבד עובדא במכחישתו פירש"י אמאי קפיד הא רב במכחישתו קאמר והאי דעבד עובדא כוותיה במכחישתו עבד אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והא בשאין מכחישתו עבד עובדא עכ"ל:

ומ"ש בשם הרמ"ה דוקא במכחישתו וכו' נראה שטעמו לפי שהוא מפרש הא דאמרינן ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי איקפד כי עבד עובדא במכחישתו היינו לומר דקים ליה לתלמודא דבמכחישתו הוא דעבד עובדא ומש"ה קאמר את"ל דלא פליגי לא הוה קפיד אלא ע"כ פליגי במכחישתו דעד כאן לא אמר רב הרי בוגרת לפנינו אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו מודה דחיישינן לקידושי שניהם. ועיין ברבינו ירוחם. והרמב"ם כתב בפ"ג היתה הבת ספק בוגרת בין שקדשה אביה שלא לדעתה בין שקדשה היא עצמה שלא לדעת אביה ה"ז מקודשת מספק לפיכך צריכה גט מספק וכתב הרב המגיד זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפ"י יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר וכו' וקי"ל כרב ורבי' לא הזכיר דין זה גם הסוגיא אשר שם אינה מתחוורת אצלי לדעת רבי' שלא הזכיר סימני בוגרת כלל בפ"ב עכ"ל:

ומ"ש רבינו אבל בתוך הו' חדשים אם קדשה אביה שלא לדעתה וכו' מבואר בדברי הגמ' שכתבתי בסמוך: אשה שנתקדשה ונסתפקו במספר שנותיה ונבדקה ולא מצאו לה סימני' כ' הרשב"א בתשובה סימן אלף ורי"ו שיש להתיישב בדבר וכתבתיה בסי' קנ"ה כתב הרשב"ץ מי שקידש בתו וכששמעה מיחת' אם יש עדים כשרים שהיו לה בשע' קידושין יותר מי"ב שנה וששה חדשים ויש נשים שמעידות שראו לה קודם הקידושין ביותר מב' חדשים סימני נערות ודאי אין חוששין לקידושין ובלאו הכי חוששין וצריכה גט ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא הוא דבגרה כדאי' פ"י יוחסין דבעדו' סימנין סמכינן אנשי' כיון שבאו לכלל שנים דלאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא בעלמא הוא כמ"ש הרמב"ן א"נ משום דסמכינן אחזקה דרבא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנין ומ"מ בדיקת נשים בעינן וכל שלא נבדקה לא סמכינן עלה אלא להחמיר ולומר גדולה היא שלא תמאן אבל להקל לומר גדולה היא ותחלוץ לא וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ומכאן נלמוד דלעדות שנים לא סמכינן אנשים דהוי עדות גמורה וכדמוכח פ' האומר נאמן האב לומר בני זה בן י"ג ובתי בת י"ב לנדרים אבל לא למכות וכ"כ הרמב"ם וסה"ת עכ"ל :

קדשה ונתארמלה או נתגרש' קודם שתבגר חזרה לרשות אביה אפי' כמה פעמים אבל אם השיאה ונתארמלה או נתגרשה קודם שתבגר אין לו עוד רשות בה כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכך יש ללמוד מדתנן בפ' נערה שנתפתתה (דף מג:) המארס את בתו וגירשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה ומסיים בה משהשיאה אין לאביה בה רשות ובפ' האיש מקדש (דף מד:) אמרינן דהא דתנן וכולן אם מיאנו צרותיהן מותרות דקדיש איהי נפשה ומיאון מיהא בעיא דמיירי שנעשה לה מעשה יתומה בחיי האב ופירש"י כגון שהשיאה אביה לאחר ונתארמלה או נתגרשה בקטנותה שהרי היא בחיי אביה כיתומה דכיון שהשיאה אין לאביה רשות בה ואח"כ קדשה היא עצמה לאחי אביה דהני קידושין בעי מיאון כי לא היה לה להמתין את דעת אביה ובמיאון סגי לה:

וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע"י שלוחו משנה בר"פ האיש מקדש (דף מא):

ומ"ש או ע"י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך בפ"ק דקידושין (ד' יט) אמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי ב"ר יהודה לאו אר"י ב"ר יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שו"פ הוי קידושין ה"נ ל"ש פי' הא דר"י ב"ר יהודה גבי אמה העבריה אמרה וכ' הרא"ש ואפי' לית הלכתא כר"י ב"ר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ"מ מייתי שפיר ר"נ סיוע מדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהא דקאמרי רבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו לאו מהאי טעמא קאמרי עכ"ל ופסקה הרמב"ם להא דר"נ בפ"ג וכן דעת הרשב"א בתשובה סי' אלף ורי"ט אבל הרי"ף השמיטה ואיפשר שטעמו משום דסבר דלא אמרה ר"נ אלא אליבא דר"י ב"ר יהודה אבל רבנן פליגי עליה בהא נמי וקי"ל כוותייהו וכ"כ המרדכי בשם ר"מ דהא דר"נ דוקא לר"י ב"ר יהודה אבל לרבנן לא ולא קי"ל כר' יוסי אלא כרבנן דפליגי עליה לכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכתב ר"ב בספר החכמה קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב משמע דכשנתרצה האב ליכא מאן דפליג כשידע ונתרצה ושידך מתחלה וכ"ש הכא שא"ל צאי וקבלי קידושיך להדיא והלכך יש בני אדם כשמשדך האב לבתו מניח לקבל קידושין היא עצמה והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד ור"י כתב דאפילו רבנן מודו בהא ע"כ ובתרומת הדשן (סימן רי"ג) כתב שזה שכתב במרדכי דלא קי"ל כהא דרבא אר"נ במרדכי דבני אוסטרייך ליתיה אדרבה מצא תשובת מהר"ם וז"ל אע"ג דאמרינן אסור לקדש בתו קטנה וכו' ה"מ כשהוא בעצמו מקבל קידושין אבל נתן לה רשות לקבל קידושין והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי קטנה אמרתי לה בתי קבלי קידושיך אם את חפצה עכ"ל וכתב עוד נראה דע"כ לא פליגי אלא בנותן רשות לבתו קטנה לקבל קידושין שלא בפניו לפי דעתה ורצונה אבל כשעומד על גבה ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו הוא קיבל בעצמו ואע"ג דאין המקדש אומר הרי בתך מקודשת אלא הרי את מקודשת אין קפידא דר"ל הרי את מקודשת לי מכח אביך עכ"ל וגם בתשובת הרשב"א סי' תתס"ו כתוב כן והביא ראיה מדאמרינן בפ"ק דקידושין כיצד מעות ייעוד אומר לה הרי את מקודשת לי כתב רבינו ירוחם אהא דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך כ' הראב"ד ולא מתורת שליחות דאין שליחות לקטן אלא כמי שאומר תן ככר זה לכלב שלי מנה זו לפלוני על סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך הוי כאילו א"ל כל מי שיתן ליך מנה מעלה אני עליו כאילו נותנו לי והתקדשי בו והרא"ש כתב דכי אמרינן דאין שליחות לקטן דוקא לזכות לאחר בשליחותו אבל בכאן שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהניא שליחותה לעצמה כאילו קיבל אביה קידושיה בשבילה עכ"ל וכתב עוד קטנה אומר לה אביה צאי וקבלי קידושיך ואצ"ל אם דבר האב עם המקדש דה"ל כאומר תן לה מנה ותתקדש לך אלא אפי' לא דבר האב עם המקדש :

ומ"ש בין בכסף בין בשטר כלומר דבביאה לא שייך למימר צאי וקבלי קידושיך אלא אומר לה התקדשי לפלוני בביאה ומותרת לו שתתייחד עמו": "ב"ה כ' הרשב"א בפ"ק דקידושין אהא דתניא כתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתה והוא שלא בגרה דכי יהיב לאב אי כתב הרי את פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אבל במקדש ע"י עצמה אע"ג דאיהי מחמת אב שקלה להו אפי' כתב לי הרי את מקודשת לי ה"ז מקודשת. ואם אחר שבגרה נתקדשה ע"י האב שעשאתו שליח אם כתב לו בתך פלונית מקודשת לי אינה מקודשת אלא צריך שיכתוב הרי את מקודשת לי וע"ש בהר"ן:

ומ"ש ומ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אראש אסימן קאי שכתב האב זכאי בבתו לקדשה משעה שתולד וקאמר השתא דהיינו מדינא אבל מ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל וכו' והכי דייק בפרק האיש מקדש (מא.) אהא דתנן האיש מקדש את בתו כשהיא נערה נערה אין קטנה לא מסייע לדרב דאמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה וכתב הר"ן דאף ע"ג דניחא ליה בכל דהו דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כדאמרינן לעיל התם הוא בגדולה דכיון דשויה שליח מדעת סברה וקבלה ולא חיישינן לאימלוכי אבל בקטנה דשלא מדעתה איכא למיחש שמא לכשתגדיל לא תתרצה בו:

ואם נתן רשות לשלוחו לקדשה והלך גם הוא וקבל קדושיה כלומר מאיש אחר אי זה מהם שקדם הויין קדושין משנה בפרק י' יוחסין (דף עח:):

ומ"ש אין ידוע אי זה קודם אסורה בשניהם וצריכה גט משניהם שם במשנה אם אין ידוע שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס ונזה נתכוון רבינו אע"פ שאין לשונו מכוון:

וכתב הרמ"ה אי שוי שליח אחרינא לקדושין ולא בטליה לשליח קמא בפירוש וכו' כ"כ רבינו ירוחם בשמו:

קטנה או נערה שקדשה עצמה אי נשאת בלא דעת אביה אינו כלום וכו' בפרק האיש מקדש (דף מז:) איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן א"ר צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה א"ר נחמן והוא ששדכו עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה ופרש"י שלא לדעת אביה. לא א"ל אביה לקבלם ולא ידע ובתר הכי אמר רב שימי דרבינא לא ס"ל להא דרב ושמואל כתב הרי"ף מדאשכחן לרבינא דהוא בתרא דלא סבירא ליה להא דרב ושמואל ש"מ דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי הכי פסקו כגון רב אחא משבחא ובה"ג ורבינו האי בתשובותיו כולהו פסקו הלכתא כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה דהיכא דקדשה קטנה או נערה עצמה בלא דעת אביה לא הוו קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה וכתב דאיכא מאן דחש להא דרב ושמואל ודחה הוא ז"ל דבריהם: וכתב הרא"ש על זה מ"ש הרי"ף דהיכא דקדשה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קידושין אפילו נתרצה האב הוא תימא בעיני דכולה סוגיא משמע דפליגי בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצה מיד כששמע לכ"ע הויין קדושין וכן פרש"י דלא חיישינן אם לא כששמענו כן והר"ן כתב גרסינן בגמרא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר רב בין היא בין אביה יכולין לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה האב ואם באה לחזור קודם שיתרצה האב חוזרת ולא מהני תו ריצוי דכיון דאכתי לא חיילי קדושין יכולה היא לחזור בה שלא תועיל קבלתה לשם קדושין וקי"ל כרב ינ"ל לדידן דאפי' נתרצה האב בפירוש אח"כ מהניא מחאת הבת שמיחתה מתחלה ומיהו היכא שלא מיחו לא היא ולא אביה חיילי קידושין משעת קבלתה ואף על פי שנתאכלו המעות קודם שנתרצה וכתבתי כל זה ע"ד רש"י שכתב עלה דההיא דא"ל רב שימי בפירוש מר לא ס"ל להא דרב ושמואל שאין חוששין לשמא עשאו שליח אא"כ שמענו ע"כ ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה מקודשת ולפ"ז יש לחוש בנתקדשה שלא לדעת שמא נתרצה כיון ששתק כ"כ ואם נתרצה מקודשת וכן יש לחוש בנתקדשה הקטנה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב מהו דינא אבל הרי"ף כתב דלא הוו קידושיה קדושין ובין נתרצה האב בין לא נתרצה ודבריו סתומים שאיפשר שהוא ר"ל שאפילו נתרצה בסוף או שאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפרש כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי שאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמי שא"ל צאי וקבלי קדושיך ולפיכך חוששין שמא נתרצה אלא מר ס"ל שאף על פי שנתרצה אינה מקודשת והוא ז"ל מפרש כן משום דאם איתא דבנתרצה בשעת מעשה הוו קדושין ה"ל לחוש שמא נתרצה שהדבר קרוב ודבריו מטין כן שאפילו נתרצה בתחלה אינה מקודשת והריב"ש כתב בתשובה סימן קצ"ג הרי"ף והרמב"ם סוברים שאפילו נתרצה האב בפירוש אחר הקידושין אינו כלום דבעינן שיתרצה בשעת הקידושין וכתב מהיכן למדו לומר כן והרמב"ם כתב בפ"ג וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתארמלה או נתגרשה מאותן הקדושין אינה אסורה לכהן ובין היא בין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל וכתב עליו הר"ן משמע דס"ל דאילו נתרצה מעיקר' הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים בין היא בין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחתה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכי שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע עכ"ל ומהרי"ק בשורש ל' כתב ליישב זה ולא נראה לי דבריו ול"נ שהרמב"ם סובר דכשאמרו בין היא בין אביה יכולין לעכב לא כרש"י שפירש שהיא יכולה לעכב קודם שיתרצה האב אלא ה"פ אפילו ידענו שנתרצה האב בשעת קידושין היא יכולה לעכב ואע"ג שהוא יכול לקדשה בע"כ היינו כשהוא מקדשה מדעתו אבל כשהוא לא קדשה רק שנתרצה דמאחר שנתרצה הרי היא מקודשת אם אח"כ לא נתרצית כיון שהוא לא קדשה מתחלה הרי הוא תלוי בדעתה וזה מוכרח בדברי הרמב"ם שכתב בין אם נתקדשה בפניו דכיון דלא מיחה בה באותה שעה מסתמא נתרצה וקרוב לפי זה כתבו התוס' וא"כ אפילו למי שפוסק שאם נתרצה אח"כ אינה מקודשת יש ענין לבין היא ובין אביה יכולין לעכב להיכא דנתרצה בשעת הקידושין ופסק הרמב"ם כרב דאמר בין היא ובין אביה יכולין לעכב לגבי רב אסי דאמר אביה ולא היא משום דה"ל תלמיד במקום הרב כתב הריב"ש בתשובה סימן תע"ט כתב הרמ"ה כל שידענו שנתרצה בשעת שמיעה הוו קידושין אפילו בלא שידך ואפילו לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחלתו והוו קידושין אלא שאם מיחה בפירוש אז לא הוו קידושין אפילו נתרצה אח"כ וזהו הדרך הנכון בזה שהסכימו בו גדולי האחרונים והרא"ש שלא כדעת הרי"ף והרמב"ם שסוברים דאף אם ידענו שנתרצה אינה מקודשת ובסימן י"ד כתב שכל הראשונים שחברו השגות על הרי"ף או על הרמב"ם לא השיגו עליהם בדין זה נראה שהודו להם גם מה שהוקשה מהאחרונים על דעת הרי"ף כבר תירץ הכל הרשב"א עכ"ל ועיין עוד שם ובסימן קצ"ג והרשב"א בתשובה סימן אלף ורי"ט האריך בדינים אלו עיין עליו. ועיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן ל"ג ומ"ט ונ'. ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה מבואר שהוא כדעת הרא"ש: ומ"ש וקטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישי' שמא נתרצה וכו' נראה שגם זה מדברי הרמ"ה ומילתא דסברא היא אלא שמ"ש בסוף לשונו וטרח לחזור לשדכה לשני אינו נוח לי:

ומ"ש אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה הוא לאפוקי ממ"ש המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל מה שפסק הרי"ף כרבינא אפילו נתרצה האב בזה לא ישרו דבריו בעיני דודאי היכא דנתרצה לא פליג רבינא ואם באנו להעמיד דבריו צ"ל כגון שנתאכלו המעות של קידושין בשעת ריצוי האב וכ"כ גם משם גדולים אחרים. וכתב עוד המרדכי ר"ת פי' דהא דעולא לא מיירי אלא כגון דאיתיה לאב דאי ליתיה לאב היאך יתיר עולא ספק א"א שמא יתרצה האב וה"ל קידושין למפרע אלא ש"מ דאיתיה לאב ובהא פליגי רב ושמואל סברי מדשתיק אודויי אודי לה ועולא סבר מירתח רתח ואע"פ שהסמ"ג והמיימוני וה"ג לא חילקו בין הוא בעיר בין אינו בעיר סתמו דבריהם ולא פירשו וכ"פ אבא מארי וחילק בין איתיה בעיר ע"כ: וכתב עוד היכא דשתק בשעת שמיעה אע"פ שצווח אח"כ חשיב נתרצה דכל ששמע ושתק ולא מיחה מיד כיון שעבר שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כתב הריב"ש בתשובה סימן תע"ט אע"פ שלא הושיט האב אצבע הכלה מ"מ כיון שהיה שם סמוך להכלה והזמין שם בתו מסתמא ע"ד לקבל היא הקידושין ואם מפני שהעיד העד שאמר לכלה הרי בתך מקודשת לי אין בכך כלום שכיון שהקידושין חלין מכח אביה ומטעמו מקבלת אותם הרי הוא כאילו מדבר עם אביה עיין בר"י בדין קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה:

ואם נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו וכו' שם (דף מה:) נתקדשה לדעת אביה והלך אביה למ"ה ועמדה ונשאת אמר רב אוכלת בתרומה עד שיבא אביה וימחה רב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבוא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע הוה עובדא וחש לה רב לדרב אסי אמר רב שמואל בר רב יצחק ומודה רב שאם מתה אינה יורשה אוקי ממונא בחזקת מריה וכתב הרי"ף איכא מאן דאמר הלכתא כרב ואיכא מאן דאמר הלכתא כרב אסי והכי מסתברא וכתב הרא"ש שר"ת פוסק כרב והוא ז"ל דחה ראייתו ונראה שהוא פוסק כהרי"ף: ואהא דאמרינן מודה רב שאם מתה אינו יורשה כתב הרא"ש ואפילו הוא מוחזק בנכסים אינה חזקה דנכסים קיימי בחזקת יורשי האב ואע"ג דשרי לה בתרומה היינו משום דד"ת ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדפירש' ילפי טעם זה אינו מיטמא לה וכ"כ הר"ן דאינו מיטמא לה. וגרסינן תו בגמרא נתקדשה לדעת אביה ונישאת שלא לדעת אביה ואביה כאן רב הונא אמר אוכלת רב ירמיה בר אבא אמר אינה אוכלת אמר עולא נראין דברי תלמיד דהיינו רב ירמיה וכתב הרא"ש שאפי' למ"ד אוכלת מודה דאם מתה אינו יורשה כמו בהלך אביה למ"ה דא"ר אוכלת ומודה דאינו יורשה ולכך לא כתב הרי"ף האי פלוגתא דרב הונא ורב ירמיה זו היא גירסת הרא"ש אבל בספרים דידן גריס בהאי פלוגתא תנינא נתקדשה שלא לדעת ונישאת שלא לדעת וכך גורס הר"ן וכתב דאיכ' מ"ד דקי"ל כרב הונא דהוא רביה דרב ירמיה בר אבא ואע"ג דאמר עולא נראין דברי תלמיד הא רבא מפרש טעמיה דרב הונא הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי האב אבל מדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות תרומות נראה דקי"ל כעולא דאמר נראין דברי התלמיד עכ"ל ודברי הרמב"ם בפרק הנזכר כגירסת הרא"ש. עיין בתשובת ריב"ש סי' קצ"ג. קטנה שנתקדשה שלא מדעת אבי' אי הוי קידושין לכשגדלה ונפק' מרשות האב עיין במהרי"ק שורש ל' ובת"ה סי' ר"ח דינים דשייכי לסימן זה עיין בתשובת הרשב"א סי' אלף ורי"ט: כתב מהרי"ק בשורש ק"ן בשם ר"ת על קטנה שנישאת ואביה במדינת הים צריכה מיאון וע"ש:

קטנה שהלך אביה למ"ה והשיאוה אחיה ואמה כתוב בשאלתות דהוו קידושין וכו' והתוספות כתבו שאינם קידושין וכו' ז"ל הרא"ש בפרק האיש מקדש כתוב בה"ג קטנה שהלך אביה למ"ה והשיאה אמה נישואיה נישואין דתקינו רבנן נישואין לקטנה כי ליתיה לאב וכי גדלה גדכי נישואין דידה וכדאתי אב לא צריך לקדשה ובשאלתות כתוב הא דאמרינן יכולין אחיה ואמה לקדשה היינו היכא דשכיב אב אבל אי אביה קיים לא יכלי ולכאורה משמע דחלוקות השאלתות על ה"ג דמשמע דוקא דהיכא דשכיב מצי אמה לקדשה אבל הלך למ"ה לא ומיהו מצינו למימר דה"ה הלך אביה למ"ה ובלא הלך איירי ומ"ש בה"ג שתקנו רבנן נישואין לקטנה היכא שהלך אביה למ"ה כאילו מת על זה קשיא אמאי דחקינן לעיל כגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב ודחקינן נמי לשנויי בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה הל"ל כגון שהלך אביה למ"ה וקדשוה אחיה ואמה הלכך נראה דאין לה נישואין ואפילו מדרבנן מ"מ אין לאסרה משום שתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות דכיון דדרך קידושין ונשואין היה אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו דלא חשיב כאילו היא בזנות אצלו אפילו היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין כדתנן בפרק האשה רבה (צו:) בן ט' שנים שנשא אשה פטורה מן החליצה ומן היבום ועתה לפי' ה"ג צריכה מיאון אם רוצה לצאת מבעלה ולפיכך פירשו התוספות אפי' מיאון אינה צריכה כיון דלא תקינו לה רבנן נישואין וה"ר מנחם היה אומר דאסור לקיימה משום דשמא קדשה אביה לאחר והקשה לו ר"ת והעלה דלא חיישינן שמא קידש ולעולם היא עומדת בחזקת היתר ע"כ ועיין בתשובת הריב"ש סי' קצ"ג וסי' י"ד: והר"ן כתב ולענין קטנה שהלך אביה למ"ה והשיאוה אמה ואתיה כתב ב"ה ז"ל דהדא מילתא איתשאילת קמיה רבנן ואמרי דשפיר עבדת אמה דנשואין תקינו לה רבנן ואם קבלה היא נקבל אבל לא מצינו בשום מקום שתקנו חכמים כך וי"א שאדרבה אסורה לישב עמו שמא קדשה אביה במ"ה וכתב שהקשו עליהם מבת כהן שהלך אביה למ"ה שהיא אוכלת בתרומה ולא חיישינן שמא קידשה אביה לישראל וכן עבד כהן שברח אוכל בתרומה ולא חיישינן שמא מכרו רבו לישראל והאוסרים מחלקים ביניהם וראוי להחמיר ע"כ. והמרדכי כתב על הקטנה דאזל אביה למ"ה ושבק ביתיה ריקם אנן סהדי דניחא ליה במאי דאזדמנא ליה במילתא דלאו איהו טרח ביה שיהו זוכים בכסף קדושיה אבל קטנה היא בעצמה אינה זוכה לעצמה דלית לה יד וכ"ש להיות זוכה בשביל אביה וב"ד יאמרו לה קבלי קדושיך בשביל אביך מאיש פלוני זה. וכתב עוד זאת המקודשת בגזרת אמה בעלת דעת נכונה וגברת בית לא יכבה בלילה נרה בעלה בטל לגבה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה כי בטח בה לב בעלה וכ"ש באיש שהניח את ביתו עד שלא יחזור עוד שהיא כיתומה בחיי האב אבל בגברא תגרא דדייר בגו ביתיה ואינה נשאת לפי כבודו פשיטא לן דלא נתרצה האב ופלוגתא דכולהו אמוראי היכא דליכא למיקם עלה דמילתא ואם ימצאו מודים שהז' ברכות שנעשו לקטנה זו ברכה לבטלה לפי דשמא ימחה האב או שמא מיחה בו לפי דבריהם לא נשיא שום יתומה ואפי' חרשת קטנה תקינו לה רבנן נשואין וא"כ ראוי לברך עליו כמו שאר מצות דרבנן ולספק בעילת זנות לא חיישינן דלית למיחש לדר"א דאמר (יבמות סא:) פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ולשמא קדשה אביה במקום אחר לא חיישינן דא"כ קטנה שהלך אביה למ"ה ומת תאסר מהאי טעמא אלא נעמידנה על חזקתה ואין אשה נאסרת עד שיעידו עליה ב' עדים כשרים שהיא א"א או על פי חזקה וכ"ת ניחוש דילמא האב ממקומו מחה י"ל למחאה שלא בפניה לא חיישינן דאמר בפרק האיש מקדש אמר רב אוכלת עד שיבא אביה וימחה ורב אסי אמר אינה אוכלת שמא יבא אביה וימחה ע"כ לא פליגי אלא לשמא יבא אביה וימחה הא למחות ממקומו לא חיישי' ע"כ וכתב עוד מעשה באחד שקבל קדושי בתו קטנה ומת האב והבת היתה יחידה וראויה לירש נכסים מרובים והיתה חולנית ושאל הבעל לכנוס שאם תמות יורש הנכסים והקרובים יראים פן תמות ותפקע ירושתה והארוס רוצה לכנוס בחזקה מנעוהו מקצת רבותינו כי אמרו אפילו ישאנה בעודה קטנה כיון שקדושיה היו דאורייתא ונשואין דרבנן דליכא אב דלימסר לחופה הרי הוא כמו בזנות אצלה ואם מתה לא יירשנה כי אם קרוביה יירשוה ושלחו הדבר לפני ר"ת והשיב וז"ל על הקטנה שנתקדשה לדעת אביה ומת אביה ועברו עליה י"ב חדשים ועודה קטנה ותימה הוא איך יעלה על לב איש שלא ירשנה שהרי לא נחלקו אלא שלא יבא אביה וימחה ובתוך י"ב חדש אבל הכא לא ימחה לעולם ועוד אפי' כשהאב קיים ובתוך י"ב חדש טעמא משום מציאתה ומעשה ידיה דאהא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה ואי ירושת נכסים נפלו לה לגבי אב דאיהי גופיה לאב ממונא הוא אבל לגבי אתיה אם מת האב אינה ברשותם לא למלאכה ולא למציאה א"כ גבי ירושה שנפלה לה לאו בחזקת מריה קרינן ביה דאין אדם מוריש זכות בתו לבנו ולגבייהו לא הוי ממונא ותו לאחר י"ב חדש אין אחין יכולין לעכב:

המקדש בתו סתם או שא"ל אחד מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קדושיה ושיהיה הכסף שלו וכו' בפרק האומר לחבירו (דף סד:) תנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל ובגמרא הא קטנות בכלל ש"מ קדושין שאין מסורים לביאה הוו קדושין פירוש הא קטנות בכלל ואפילו יש שם ב' קטנות דאיכא לספוקי הי מינייהו וה"ל קדושין שאין מסורים לביאה דכל אחת ספק אחות אשה אפ"ה הוו בכלל ספק קדושין וצריכות גט ותיובתא דרבא דאמר קדושין שאין מסורים לביאה לא הוו קדושין הב"ע בשאין שם אלא גדולה וקטנה פשיטא הב"ע דשויתיה שליח מ"ד כי מקבל קדושין אדעתא דידה קא מקבל קמ"ל לא שביק אינש מידי דלית ליה הנאה מיניה מי לא עסקינן דאמרה ליה קדושיי לך אפילו הכי לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה כלומר דבתו קטנה רמיא עליה להשיאה ומצוה הוא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שליח בעלמא הוא ואיתא להאי סוגיא בפ' האיש מקדש (נא.) גבי פלוגתא דאביי ורבא בקדושין שאין מסורין לביאה וכ' הר"ן אע"פ שסוגיא זו לרבא איתמר דלא קי"ל כותיה אפ"ה מדרבא נשמע לאביי דלא שמעינן ליה דפליג עליה בהא וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהלכות אישות וגם הרב המגיד כתב שפסקוה אע"פ שהיא אליבא דרבא דלית הלכתא כותיה מ"מ ההיא דינא קושטא הוא לכ"ע ונראה לומר טעם לזה שאל"כ לא היו שונין סוגיא זו בפרק האומר אלא ודאי קושטא הוא לכ"ע שאפילו מנתה אותו הבוגרת שליח אינה בכלל וכן עיקר אע"פ שלא נזכרת סוגיא זו בהלכה ע"כ:

ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה מילתא דסברא היא וכן דקדק הר"ן בפרק האיש מקדש מדברי רש"י שפירש דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא משמע מלשונו זה שאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש חיישינן ועיין במ"ש רבינו ירוחם בשם הר"מ נרבוני: ומ"ש רבינו וכן אם שידך בתו הגדולה והיו לו בנות אחרות וכו' בפרק האיש מקדש (שם) אהא דאמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה. כתב הרא"ש מכאן דקדק ר"ת דאם שידך אדם אחת מבנותיו ואמר המשדך בתך מקודשת לי אנו אומרים שהמשודכת קידש משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה ועביד מידי דעביד ביה עבירה וכ"ש אם המשודכת במעמד החתן והאב דדעתייהו עילוה וגם בראה אם א"ל בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דליכא לספוקי מידי דגדולה שבכולן קאמר כדאמרינן לקמן בפ' האומר אמצעית שמא אית לה ועוד אומר ר"ת דאיפשר להיות דלא חשיב אין מסורין לביאה אלא דוקא אחת מבנותיך כדקתני בסמוך אחת מבנותיך לאחד מבני אבל בתך מקודשת משמע דוקא גדולה אפילו בלא שדוכין ולא להורות הלכה למעשה אמר כן עכ"ל ורבינו מפרש שמ"ש שאם שידך אחת מבנותיו היינו אפילו אם היא גדולה כלומר בוגרת ויש לו בנות אחרות קטנות דכי היכי דבמקדש אמרינן דלאותה ששידך איכוין לקדושי משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ה"נ אמרינן באב דאותה ששידך לו איכוין לקדושי ליה אפילו היא בוגרת אם עשאתו שליח לקבל קדושיה דכיון דאי לא מקדש לבוגרת עביד עבירה דשארית ישראל לא יעשו עולה אע"ג דקדושי קטנה מצוה דרמיא עליה היא שלא לעבור עבירה עדיף ומש"ה אמרינן דלבוגרת ששידך איכוון לקדושי ליה וז"ל התוספות (קדושין נב.) מעשה בא לפני ר"ת בבנו של ה"ר ישעיה הלוי שקידש בת עשיר אחד ואמר בתך מקודשת לי סתמא ולא פירש פלונית בתך ואור"ת דמקודשת ולא מיבעיא אם שידך בא' מהם בשם ואח"כ קידשה סתם דאדעתא דהכי קידש אלא אפילו לא שידך בשם אלא שנתרצו בפה ואמר פלונית אתן לך יש לנו לומר דאדעתא דהכי קדיש דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ועוד אפילו לא פירש נמי אפילו בפה יש לנו לומר דקידש הגדולה משום דלא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה וה"ר מנחם מיוני נחלק עליו ואמר דהא הוי נמי כמי שקידש ב' אחיות ואי כדברי ר"ת דהגדולה מקודשת משום דלא יעשה כן במקומנו זה אינו לא לרבא ולא לאביי דהא אפילו לאביי דאמר הוו קדושין לא אמר אלא להצריכה גט א"כ זה נמי צריך ליתן גט ואף ר"ת חזר בו ולא עבד עובדא עכ"ל ונראה מדבריהם דלא חזר בו ר"ת אלא ממ"ש דאפילו לא פירש בפה יש לנו לומר דלא קידש אלא הגדולה משום דלא יעשה כן במקומינו אבל משאר טענות לא חזר בו וכן נראה מדברי הרא"ש שמ"ש ולא להורות הלכה למעשה אמר כן לא קאי אלא לדבריו האחרונים דוקא וכן נראה מדברי רבינו אבל ה"ה כתב בפ"ט וז"ל דע שיש מדקדקים ממ"ש לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דה"ה למי שיש לו שתי בנות קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קדושין ואמר סתם בתך מקודשת לי מסתמא המשודכת קידש במעמדן שעליה נתכוונו והביאו סעד לזה ממה ששינו בתוספת' ב' אחין שקידשו שני אחיות זה אינו יודע אי זו מהן קידש וזה אינו יודע אי זו מהן קידש אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול ויש דוחין ראיה זו דהתם כל אחד מהן קידש אחת מהן ידועה ועכשיו לא ידע אי זו מהם קידש זה ואי זו מהם קידש זה ולפיכך אומרים כיון שעסוקין בגדולה לגדול חזקה לא קידש אלא היא אבל כאן שבשעת הקידושין אמר בתך מקודשת לי סתם י"ל שאין הולכין אחר אומדן דעתם וכן העלו בב"ד של רבינו יעקב הלכה למעשה שאפי' היתה אחת מהן משודכת והיו עסוקין בה כולן צריכות גט וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל להחמיר עכ"ל וכך הן דברי הר"ן בפרק האיש מקדש וכתב שגם רב סעדיה גאון כתב בתשובה שכולן צריכות גט מיהו בדחיית אותה התוספתא כתב עוד הר"ן ועוד דעסוקין באותו ענין כמפרש דמי ועדיף טפי משידך ובהגהות מיימון משמע נמי כדברי הר"ן וה"ה שכתב בפ"ט אם שידך אחת מהן תחלה ואח"כ בשעת קדושין אומר בסתם אומר ר"ת דמסתמא המשודכת קידש וכ"ש אם המשודכת היא במקום האב והחתן שדעתן עליה וכ"ש אם אמר לה בתך הגדולה ואין לו בנות כי אם מאשה אחת דודאי גדולה שבכולן קאמר ליה וכ"כ ראבי"ה שאם היו מדברים תחלה על עסקי אחת ולא נודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכה כר"י דאמר היה מדבר עמה על עסקי קדושיה וכו' אבל רא"מ כתב דתופסין קדושין בכולן וצריכות כולן גט ואפילו ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא בפיו משמע דדברים שבלב אינם דברים הואיל ושינה הלשון מלשון העולם המבררים קדושיהם ושמעתי שמעשה היה בב"ד של ר"ת ששידך בנו של ה"ר אושעיא בת רבי מוריל והיו לוג' בנות ובשעת קדושין קידש סתם ויש שהיו רוצים להתיר מחמת השדוכין ורבו האוסרין והצריכו גט לשלשתן ואע"פ שכתבו שרבינו שמחה הביא כמה ראיות לדברי ר"ת כתבו שהר"מ הורה כהרא"ש וכ"כ בתשובות הגאונים רב סעדיה גאון תמה על מי שעלה על דעתו לומר דבאומר בתך מקודשת לי שלא קדש אלא אותה ששידך שהרי בפירוש אמרו שמחלוקת אביי ורבא היה באומר אחת מבנותיך אבל באומר בתך סתם איפשר דמודה שתפסו הקידושין בשתיהן ואין משגיחין לשידוכין הראשונים ולא יועיל לו מה שצוה כשאמרו ל. נאסרו עליך שתיהן ואמר לא קידשתי אלא פלונית דבארבעה דברים לא יועיל תוך כדי דיבור וחד מינייהו מקדש הילכך שתיהן צריכות שני גיטין ואין חשש לדבר זה עכ"ל כתב המרדכי בריש קידושין כתב ראבי"ה דאם האב מקבל קדושי הקטנה יאמר המקדש הרי בתך פלונית מקודשת לי כדי שלא יבא לידי ספק אי זו מבנותיו קידש ומיהו אם היו מדברים תחלה על עסקי הבת ונודע אי זו היא אפילו בסתם מקודשת דהלכתא כרבי יוסי דאמר אם היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה וכו' ונראה להר"ם דהוו קידושין שאינם מסורים לביאה ואפילו חזר המקדש תוך כדי דיבור לאחר הקידושין ופירש בתך פלונית אין מועיל דקי"ל בפרק י"נ (קכט:) דתוך כדי דיבור כדבור דמי בר מעכו"ם ומגדף וקידושין עכ"ל :

כתוב בשאלתות ראובן היה לו ד' בנות ונתן לו שמעון קדושין סתם על אחת מבנותיו וכו' מ"ש בתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת מתני' היא המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל אבל מה שכתב דאותן שהן קטנות שהן ברשותו לקדשן נאמן לימר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין דברים תמוהין הן דגרסינן בפ' האיש מקדש איתמר קדושין שאין מסורין לביאה אביי אמר הוו קידושין רבא אמר לא הוו קדושי. ופרש"י קדושין שאין מסורין לביאה. קידש אחת משתי אחיות ולא פירש אי זו מהם דאין יכול לישא אחת מהם דשמא זו היא אחות אשתו ווקי"ל כאביי וזו היא אחת מיע"ל קג"ם ובהא דשאלתות כיון שהמקדש קידש סתם אחת מבנותיו ה"ל ודאי קידושין שאינם מסורים לביאה דקי"ל דהוו קידושין להצריך גט לכולן ואע"פ שאמר האב לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קידושין לא היה לנו להאמינו דאם כן ג"כ היה לנו להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות בזה צ"ע :

שאלה לא"א ז"ל על ראובן שהיה לו ב' בנות קטנות וכו' והשיב שאין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט כלל ל"ה סי' ד' ותשובה זו אינה ענין כאן כלל שמה שהשיב הרא"ש שאינה צריכה גט הוא מטעם דלא אמר לי והוו ידים שאין מוכיחות דלא הויין ידים כמבואר בתשובה הנזכר וזה לא שייך לסי' זה ואין לומר דמ"מ יש ללמוד משם טעמא דלא אמר לי הא אמר לי היתה מקודשת לאה אע"פ שלא פירש לאי זו מבנותיו מקדש דאם זו היתה כוונת רבינו ה"ל לפרש כן ואדרבה משמע מדבריו שהטעם שאינה צריכה גט הוא לפי שלא פירש אי זו מבנותיו ועוד דלזה לא היה צריך להביא ראיה מדברי התשובה דכיון שאחותה היתה מקודשת לאחר אין אדם מוציא דבריו לבטלה ופשיטא דלא נתכוון אלא לפנויה שקידושין תופסין בה והיא מקודשת גמורה ועוד שכפי נוסחת תשובת הרא"ש שבידינו אין ללמוד מהתשובה הנזכר כן שכתב בה קידש את רחל לבן אחיו שהיה קטן מבן י"ג שנה והשתא כיון שלא נתקדשה אלא לקטן הוי ליה כאילו אינה מקודשת ואילו אמר לי היו שתיהן צריכות גט ולכן אני תמה על רבינו שכתב תשובה זו כאן:

מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים וכו' משנה בפ' האומר לחבירו (דף סד:) מי שיש לו ב' כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות אם גדולה שבקטנות וכו' כולן אסורות חוץ מן הקטנה שבקטנות דברי רבי מאיר רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות וכו' כולן אסורות דברי רבי מאיר חוץ מן הגדולה שבגדולות רבי יוסי אומר כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ופסק הרי"ף והרא"ש כרבי יוסי וכן פסק הרמב"ם בפט"ו דלא כרא"מ שפסק כר"מ כמבואר בדברי הגהות מיימון בפרק הנזכר ופירש הר"ן ואמר קדשתי את בתי הגדולה אמר לבעל בשעת הקידושין קדשתי לך את בתי הגדולה ומפרש בגמרא שטעמו דרבי יוסי משום דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:

ומ"ש רבינו וכולן ברשותו לקדשן היינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל:

מי שיש לו ה' בנים ועשאו כולן את אביהם שליח וכו' כל אחת צריכה גט מכל האחין וכו' מת אחד מהם כל אחת צריכה ד' גיטין וחליצה וכו' ברייתא בפ' האיש מקדש (דף נב.) תשלום דיני קידושין שאינן מסורין לביאה כתב רבינו בסי' מ"א:

האב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קדשתיה בפ"ב דכתובות (דף כ"ב) ובפ' האומר לחבירו (דף סד.) אמר רב הונא אמר רב מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ופירש"י לאיש אסרה. על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר לזה התירה לזה:

ומ"ש אפילו לא נודע לו עד שבגרה כ"כ הרמב"ם בפ"ט וכתב ה"ה בסמוך יתבאר שאפילו אחר נאמן להתירה לעצמו כ"ש שהאב נאמן ואפילו אחר שבגרה:

ומ"ש בא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ומותרת לו וכו' משנה בפ' האומר לחבירו (דף סג:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ובגמרא אמר רב נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס רב אסי אמר אף נאמן לכנום ותניא כוותיה דרב אסי ולפיכך פסקו הפוסקים כמותו וכתב הרמב"ם בפ"ט שכשכונסה אינו צריך לקדשה וכתב הר"ן אף נאמן לכנוס דלא חציף למימר גבי האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלא את יהבת לי קידושין ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שהעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל: וכ"כ רבינו ירוחם הא דאמרינן נאמן דוקא בפני האב:

ומ"ש רבינו אבל אם האב מכחישו אינו נאמן אפילו להצריכה ממנו גט פשוט הוא דכיון דעיקר טעמא דנאמן משום דמירתת דילמא מכחיש ליה ואם גם במכחישו היה נאמן א"כ מאי מירתת איכא וא"ל דעכ"פ יהא נאמן להצריכה גט י"ל דודאי לרב א"א לומר כן דא"כ למה נקט במתני' באיני יודע למי קדשתיה הא אפילו כשמכחישו נאמן וכיון שכן מנ"ל לבדות פלוגתא מלבינו ולומר דלר"א נאמן אלא ע"כ דלכ"ע אינו נאמן:

ומ"ש באו שנים וכל אחד אומר קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס שם במשנה וכתב ה"ה בפ"ט ובירושלמי אמר רבי יוחנן קדם אחד מהן וכנס מוציאין מידו וכתב הרשב"א איפשר לומר שהשני כשבא לכנוס אחר גירושי הראשון צריך קידושין אחרים שהרי הראשון הכניסה בספק על זה עכ"ל וכ"כ הר"ן בשמו:

ומ"ש בא אחד וכנסה ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו ברייתא שם וכתב הר"ן בשם הרשב"א דמסתברא דלא סוף דבר כנסה ממש אלא כיון שהתירוה לכנסה אע"פ שלא כנסה כדאמרינן בפ"ב דכתובות (כג.) גבי שבויה וכתב ר"י בשם הרמ"ה נרבוני אבל אם הביא עדים שהוא קדשה אע"פ שהאב מכחיש לאחרון לאו כל הימנו ותצא מזה ומזה בגט ומותרת לעלמא. כתב ר"י אמר קדשתי את בתי ואחר זמן אמר לפלוני קדשתיה אפילו אמר כשהיא קטנה קדשתיה ולאחר זמן כשגדלה אמר לפלוני קדשתיה נאמן וכ"כ הרמב"ם והתוספות כתבו שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי את בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דיבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פירש מיד עכ"ל:

האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתיך נאמן ליתן גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה שם ומודה רב אסי באומרת נתקדשתי ואיני יודע למי נתקדשתי ובא אחד ואמר אני קדשתיה שאינו נאמן לכנוס ובברייתא יהיב טעמא מפני שמחפה עליו כלומר דלא דמי לאב שאמר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה דנאמן אף לכנוס דהתם מירתת דאב ודאי לא יחפה עליו אבל גבי אשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודע למי לא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא כתב הרמב"ם בפ"ט נאמן ליתן גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אינו נאמן לכנוס שמא יצרו תקפו והיא תרגיל לו כדי להתירה וכתב ה"ה הכוונה שאף ע"פ שכשגירשה אנו מחזיקים אותה בפנויה והיא מותרת לכל אדם אסורה היא לזה לפי שאם היתה מותרת לו אחר הגט יש לחוש לקנוניא וכן עיקר וכתב הרשב"א שאע"פ שאמרו אינו נאמן לכנוס נראין הדברים שאם כנסה אין מוציאין אותה מידו שמן הספק אתה בא לאוסרה עליו ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה כנ"ל עכ"ל וגם הר"ן כ"כ בשם הרשב"א:

האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפסלה לכהונה אבל אם לאחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן משנה שם (דף סד.) וכתב הר"ן דכי אמרינן דקדשתיה וגרשתיה נאמן דוקא בתוך כדי דיבור אבל היכא שהוחזקה א"א על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה דלא הימניה רחמנא בגירושין וגם ר"י כתב שיש אומרים כן אבל מדברי תשובת הרשב"א שאכתוב בסמוך לא משמע הכי ודע דמסיים במתני' נשבית ופדיתיה בין שהיא קטנה בין שהיא גדולה אינו נאמן ובגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב אשי רישא רחמנא הימניה כדרב הונא אמר רב דאמר מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה בנישואין הימניה רחמנא בשבויה לא הימניה רחמנא ופרש"י בנישואין הימניה רחמנא. אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי קרא דנערה כתיב הילכך לא מהימן כלל משגדלה אבל בשבויה לא הימניה רחמנא כלל וכתב הר"ן וא"ת ליהמניה כי אמר נשבית מגו דאי בעי אחר קדשתיה בביאה לפסול לה דמיפסלא נמי מכהונה ומתרומה ומהימן בהכי דהא בנישואין הימניה רחמנא לאו קושיא היא דבקדושי ביאת איסור לא אשכחן דהימניה והכי מוכח בירושלמי עכ"ל: כתב הרשב"א שנשאל על אב שאמר שקדש את בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קידושי ראשון בפסולי עדות דאורייתא היו ואינם כלום נאמן משום דהפה שאסר הוא הפה שהתיר וראיה מההיא דכתובות (כב:) ההיא איתתא וכו' וא"ת הרי בסוף גיטין (פט.) כיון דבעידנא דהוה קלא לא הוה אמתלאה לאו כל כמינך דמתחזקת לאמתלאה י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הוא הקול עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האב זכאי בבתו וכו' וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה איכא למידק דדין מציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקידושין ולאיזה צורך כתבם רבינו כאן ונראה דלפי שאמר כסף קידושיה שלו דמשמע אפילו הם מאה מנה הכל של האב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ומציאה שהיא של הבת ולזה אומר וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה אמר לישנא דוכן דמשמע רבותא דל"מ דזכאי בקידושיה אלא אפילו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ולפיכך זכאי נמי בכל קידושיה אפילו הם מאה מנה דלא גרע ממציאתה ומעשה ידיה: ומ"ש אלא שבכסף יכול לקדשה מיד וכו' לאו דוקא כסף דה"ה בשטר יכול לקדשה מיד דדוקא לביאה אינו יכול למוסרה פחותה מבת ג' ויום אחד דכיון דלאו ביאה היא אינה מקודשת בביאתה אבל שטר דינו ככסף וכ"כ הרא"ש פ' האומר אלא לפי דרבינו אמר קודם זה וכסף קידושיה שלו וכן זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כמו בכסף קידושיה מסיים ואמר אלא שבכסף וכו':

קדשה אביה בבקר וכו' פלוגתא דרב ושמואל בפרק עשרה יוחסין (דף עט) ואיפסקא הילכתא כוותיה דרב דביומא דמשלם זימנא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת וקידושי האב אינם כלום וא"ת אמאי לא נקט קידשה אביה גרידא ביומא דמשלם זימנא ונפלגו בה רב ושמואל כי היכי דפליגי בקדשה אף היא עצמה בערב ותירצו התוספות דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין אבל עתה דקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה דממה נפשך אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה ומשום הכי פליג שמואל עכ"ל. שמעינן מדבריהם דלמאי דקי"ל כרב הא דנקטו הפוסקים בקדשה אף היא עצמה לרבותא נקטו הכי דאפ"ה אין קידושין של האב כלום ואצ"ל בקדשה אביה גרידא ולפי זה צ"ע להרמ"ה דמוקי לה במכחישתו אבל באינה מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט משניהם מי נימא דלא מודה רב אלא היכא דאף היא עצמה קידשה בערב דליכא לאוקומה אחזקת פנויה אבל היכא דלא קידשה היא עצמה מוקמינן לה אחזקת פנויה ואפילו אינה מכחישתו אינה צריכה גט או דילמא לא שנא ומסתברא מדלא מפליג הרמ"ה אלמא דכל היכא דאינה מכחישתו צריכה גט ול"ש דאף היא עצמה קידשה ול"ש לא קידשה היא עצמה אלא אביה גרידא בכל ענין צריכה גט:

ומ"ש וקידושי האב אינם כלום אפילו אינה מכחישתו וכו' שם בעי תלמודא מי נימא דרב ושמואל ל"פ ורב במכחישתו ושמואל באינה מכחישתו ומהדרינן ותסברא הא רב יוסף בריה דרב מנשיא מדויל עבד עובדא כוותיה דרב ואיקפד שמואל ואי סלקא דעתך לא פליגי אמאי קא מקפיד כי עבד עובדא במכחישתו ופירש"י אלא ודאי באין מכחישתו פליגי והאי בשאין מכחישתו עבד עובדא עד כאן לשונו וכן כתב הרא"ש כך הם דברי רבינו אבל דעת הרמ"ה נראה שהיה גורס פירוקא בתר האי ותסברא כמ"ש התוספות וז"ל ואית ספרים דגרסי ודלמא כי עבד רב יוסף עובדא באין מכחישתו ולפיכך כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה לשמואל דחיישינן וצריכה גט מספק ורב יוסף עבד עובדא דלא כחד עכ"ל התוספות דלפי גירסא זו דקאמר תלמודא מנא לך דפליגי מדאיקפד שמואל ודילמא ל"פ והא דאיקפד משום דעבד עובדא באין מכחישתו דאפילו רב מודה דצריך גט השתא לפי גירסא זו דלא ידעינן היכא הוה עובדא ומש"ה קאמר תלמודא דליכא לאוכוחי מדאיקפד דפליגי דילמא ל"פ א"כ למאי דקי"ל דפליגי דמדפסק תלמודא הילכתא כוותיה דרב מכלל דפליגי איכא לספוקי במאי פליגי אי פליגי באין מכחישתו אבל מכחישתו אפילו שמואל מודה דאין צריך גט והאי עובדא באין מכחישתו הוה ומש"ה איקפד או שמא לא פליגי אלא במכחישתו אבל באין מכחישתו אפילו רב מודה דצריכה גט והאי עובדא במכחישתו הוה ומ"ה איקפד ומספיקא אזלינן לחומרא:

ומ"ש אבל בתוך הששה חדשים וכו' הכא ה"ל לאשמועינן רבותא דאפילו היכא דקדשה אביה שלא לדעתה והיא לא קדשה עצמה ונמצא לה סימנים באותו יום דצריכה גט ולא אוקמינן לה אחזקת פנויה אלא משום דסד"א דטעמא הוי משום דכל אותן ו' חדשים בחזקת נערה היא ואפילו קדשה אף היא עצמה אינה צריכה גט אלא מראשון אבל משני א"צ גט דבחזקת נערה מוקמינן לה והשתא הוא דבגרה כי בדקנוה ואישתכח בוגרת אבל מקמי הכי בשעה שקדשה היא עצמה נערה היתה קמ"ל דליתא אלא אפי' כשאף היא קדשה את עצמה צריכה גט משניהם:

וכשם שיכול וכו' משנה ריש פרק שני האיש מקדש את בתו נערה בו ובשלוחו ובתוספות מפרשים דרישא האיש מקדש בו ובשלוחו ה"ק בו היכא דאין מכירה דאיכא איסורא ובשלוחו היכא דמכירה דליכא אפילו מצוה וסיפא דאשה מתקדשת בה ובשלוחה כיון דליכא איסור באשה אתא לאורויי דמצוה בה יותר מבשלוחה כמ"ש ריש סימן ל"ה וריש סימן ל"ו וכאן גבי אב דליכא אפילו מצוה כיון דאינו מקדש לעצמו צריך לפרק דלדיוקא אתא בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא דאין נערה מתקדשת אפילו ע"י עצמה אלא ע"י אביה כדאיתא להדיא לשם (דף מד) דמותיב לריש לקיש דאמר דנערה היא או אביה מקבלין את קידושיה דליתא אלא אביה ולא היא ומשמע דאין מצוה באב עצמו יותר מבשלוחו ולכך כתב גם רבינו בסתם וכשם שיכול לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה ע"י עצמה וכו' דמשמע דאין יתרון באב יותר מבשלוחו וכך היא משמעות שאר הפוסקים: וכתב במרדכי בפ' האיש מקדש ע"ש ר"מ דלרבנן דקי"ל כוותייהו דפליגי אר"י בר יודא לא הוו קידושין ע"י עצמה כיון שאינה נהנית בקבלתה ולכך צריך האב לקבל קידושי בתו קטנה לאפוקי נפשיה מפלוגתא ולא יכניס עצמו בספק גיטין וקידושין ובתרומת הדשן כתב על דברים אלו שכתב בשם ר"מ וז"ל בסי' רי"ג אדרבה מצאתי בשם תשובת מור"ם דבנתן לה רשות לקבל קידושיה והיא מקבלתם מותר וכן עשיתי בבתי וכו' עכ"ל מדבריו נראה דדברי מהר"ם סותרין זא"ז וליתא אלא ט"ס הוא באותן ספרים שכתוב ר"מ אלא נ"ל רא"ם וכן ראיתי כתוב במרדכי מדוייק וכן מוכח במרדכי גופיה מיניה וביה שאינו מוהר"ם שהרי כתב אח"כ דברי ר"ב בספר החכמה דמסיק והמחמיר כדברי מורינו לא הפסיד וכתב כך על מ"ש דברי הרא"ם בתחילה להחמיר והוא היה רבו כדמוכח במרדכי פרק האומר בעובדא דפריץ אחד שקידש נערה שהיתה משודכת לכהן והכי נמי מוכח בדוכתי טובא במרדכי דרבינו אליעזר ממי"ץ הוה רבו של ר"ב בעל ספר החכמה ומהר"ם היה זמן רב אחר ר"ב ונראה שגם מהרא"י בת"ה כך היא דעתו כדפירשתי דכיון דמצא בשם מהר"ם דבנתן רשות לבתו שרי א"כ הא דכתב במרדכי בשם ר"מ הוא ט"ס וצ"ל רבי אליעזר ממי"ץ כמ"ש במרדכי דבני אוסטרייך הילכך יש להחמיר מיהו בעומד ע"ג ותופס בידה לקבל הקידושין הוי כאילו קיבל הוא בעצמו כמ"ש בת"ה ואפילו אינו אומר בתך מקודשת לי אלא הרי את מקודשת וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א סי' תתס"ז ומצאתי תשובה למהר"ם מעיל צדק אשר שאלת על אשר קידש הבתולה ואמר בתך מקודשת לי בטבעת זו וכו' ונתן הטבעת לבת וכתבת דלא הוו קידושין נ"ל דהוו קידושין מאחר שאמר כדת משה וישראל אדעתא דרבנן מקדש והיינו שיהו הקידושין לאביה ואין שייך הכא לומר שינה את דברו כי לשון טוב והגון הוא עכ"ל:

ומ"ש ומ"מ מצוה שלא יקדשנה עד שתגדיל ואמר בפלוני אני רוצה מימרא דרב ר"פ האיש מקדש ואיכא למידק דבתחילת הספר פסק רבינו כברייתא שמצוה להשיא בניו ובנותיו סמוך לפירקן דהיינו בתחילת שנת י"ג לזכר ותחלת שנת י"ב לנקבה כדפרישית לשם דאלמא דאפילו מקמי שתגדיל יכול להשיאם וכן קשה על הרי"ף והרא"ש שכתבו לההיא דרב בפרק האיש מקדש ופסקו ג"כ כהך ברייתא דסמוך לפירקה ונראה דס"ל דרב לא אסר אלא לקדש את בתו קטנה שלא מדעתה עד שתאמר בפלוני אני רוצה אבל כשתאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיא' סמוך לפירק' אעפ"י שעדיין קטנה היא והא דקאמר רב עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אורת' דמילתא נקט דאין רגילות שהקטנה תאמר פלוני אני רוצה עד שתגדיל אבל אם פקחית היא ותאמר בפלוני אני רוצה מצוה להשיאה סמוך לפירקה אע"פ שעדיין היא קטנה ותו דבגמרא ליתא בספרים שבידינו עד שתגדיל ביו"ד אלא עד שתגדל ואינו ר"ל שתהא גדולה אלא ר"ל שתהא בעלת שכל ותאמר בפלוני אני רוצה אבל לעולם עדיין קטנה היא וזה עיקר והכי משמע סוף קידושין רב אחא בר אבא איקלע לגבי רב חסדא חתניה שקליה לבת ברתיה אותבה בכנפיה א"ל לא ס"ל מר דמיקדשה א"ל עברת לך אדרב דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה א"ל מר נמי עבר אדשמואל דאמר שמואל אין משתמשין באשה א"ל אנא כאידך דשמואל ס"ל הכל לשם שמים מדלא השיב לו רב חסדא על שעבר אדרב אלמא דעד שתגדיל אין פי' עד שתהא גדולה אלא עד שיהא גידול שלה שתגיע לידי פקחית ותאמר בפלוני אני רוצה ואותה בת כבר הגיע לכלל זה אלא דרב אחא קס"ד דאכתי לא הגיע הבת לכלל זה ותו דבפרק האומר איתא גבי קידושי קטנה לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אלמא דמצוה היא ועיין בסמוך אצל המקדש בתו סתם וכו' כנ"ל מיהו במרדכי פרק אעפ"י כתב וז"ל אבל פוסקין על הקטנה פירש"י דוקא בלא קידושין אבל בקדושי קטנות לא דאמר רב אסור לאדם שיקדש את בתו הקטנה ואומר ר"ת מאן לימא לן דהילכתא כוותיה האמר שילהי פ"י יוחסין עבר מר אדרב ואפ"ה רב חסדא לא חשש ורבינו ברוך מביא ראייה מפרק בתרא דנדה שעשה מעשה בבת רב חביבא שקדשוה בקטנות עכ"ל. אבל למאי דפרישית ניחא דלא קשה ולא מידי דכל היכא דאשכחן בתלמודא דקדשוה או עשו חופה בקטנותה היינו שהגיע בגידולה לידי פקחות ובעלת שם שאמרה בפלוני אני רוצה והיינו נמי דרב דלא מצריך שתהא גדולה בת י"ב שנה ויום אחד אלא אפי' קטנה נמי שרי. והתוס' בריש פרק האיש מקדש כתבו טעם למנהג שלנו לקדש בנותינו אפילו קטנות לפי שהגלות מתגבר עלינו ושמא לא יהיה סיפק בידו להשיאה ותשב בתו עגונה לעולם עכ"ל נראה שהבין הא דקאמר רב עד שתגדל היינו שתהא גדולה ממש וכמו שפירש ר"ת כנראה מדברי המרדכי פרק אף על פי ולפעד"נ כדפרישית. וע"ל סוף סי' נ"ו:

ואם נתן רשות לשלוחו וכו' משנה בפרק עשרה יוחסין ומפרש בגמרא דהוה אמינא דלא בטליה לשליחות דשליח אפילו מקדשה לגרוע לא איכפת ליה לאב והא דקדים וקדשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא ביטלה קמ"ל ומיירי בעשאו שליח לקדש את בתו בסתם לכל מי שיראה טוב בעיני השליח ואפ"ה אמרינן דאם הוא קדים בטליה לשליח:

ומ"ש ואם אין ידוע איזה קודם אסור לשניהם וצריכה גט משניהם תימה אמאי לא כתב רבינו ואם רצו אחד נותן גט ואחד כונס כמו ששנינו במשנה ואפשר דנסמך על מ"ש דין זה בסי' ל"ו גבי אשה שעשתה שליח וה"ה כאן ודוחק דכיון דבמשנתינו שנינו דין זה גבי אשה שעשתה שליח וכן גבי אב שעשה שליח לקדש את בתו למה לו לרבינו להשמיטו כאן ולפעד"נ דהספר חסר:

ומ"ש בשם הרמ"ה דבתרא הוי קידושין ולא דקמא פירוש אפי' דקמא קדמו דכיון דשויה שליח לבתריה בטליה לקמא ונראה דדקדק כך מדקאמר בגמרא גבי עושה שליח לקדש את בתו והלך הוא וקדשה דאם שלו קדמו קידושיו קידושין ואמר דביטל את השליח ה"ט משום דגברא קים ליה ביוחסין טפי וגבי אשה שנתנה רשות לשלוחה לקדשה והלכה וקידשה את עצמה דאם שלה קדמה קידושיה קידושין ואמרינן דביטלה את השליח ה"ט משום דאיתתא דייקא ומינסבא אלמא דהיכא דשוי שליח אחרינא דליכא למימר לא טעמא דהאי קים ליה ביוחסין טפי ולא דהאי דייק מנסיב טפי דבעל כרחך דלא שוי שליח אחרינא אלא לבטולי לקמא וכאילו ביטל את השליחו' בפי' דמי ולפי זה אפילו לא קדשה השני כלל והראשון קידשה אין קידושין כלל מאחר ששליחותו בטל ואין להקשות אמאי לא כתב הרמ"ה דין זה גבי אשה שנתנה רשות לשליח לקדשה דפשיטא דהוא הדין גבי אשה אלא שהרמ"ה כתב דינו ארישא דמשנתינו והוא הדין גבי אשה דתני לה בסיפא וכתב מהרש"ל על דברי הרמ"ה והוא הדין לבעל בעצמו דשוי שליח בתר שליח דדינא הכי ודו"ק עכ"ל:

ומ"ש ומיהו לענין מעשה בעיא גט מתרוייהו נראה דהיינו דוקא היכא דשל קמא קדמו אבל אם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממה נפשך אי של בתרא בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קידושין ושל קמא לא הוו קידושין נ"ל:

קטנה או נערה שקידשה עצמה וכולי בפרק האיש מקדש איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון וכן אמר רב נחמן אמר רב והוא ששידכו עולא אמר אפילו מיאון אינה צריכא ובתר הכי קאמר דרבינא לא סבירא ליה הא דרב ושמואל וכתב האלפסי דהלכה כרבינא דלא הוו קידושיה קידושין בין כתרצה האב ובין לא נתרצה וכתבו התו' והמרדכי דקטנה לאו דוקא דהוא הדין נערה והא דנקט קטנה משום דבנערה לא שייך מיאון וכ"כ האלפסי והאשיר"י דבין קטנה ובין נערה וכך הם דברי רבינו. ומ"ש רבינו שקידשה עצמה או נישאת כ"כ הרא"ש ע"ש בה"ג קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קידושי' קידושין ואין נישואיה נישואין עכ"ל ונראה שכך פירושו שקדשה עצמה ולא נישאת או אפי' השיאה עצמה גם כן דהקידושין והנישואין תרוייהו הוי שלא לדעת אביה אפילו הכי אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב ולפי עניית דעתי נראה להביא ראייה לדין זה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אילימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעליא בעיא אלא לאו דקדשה איהי נפשה וקתני דבעיא מיאון ולא קא משני דמתניתין בדנשא הילכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעיא גט ומיאון ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי דאין לחלק בזו בין נתקדשה גרידא לנשאת ג"כ ותו דלשם אמרו סוף (דף מ"ה) נתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה כאן נראין דברי תלמיד היינו רב ירמיה בר אבא דפליג ארב הונא וקאמר דאינה אוכלת בתרומה אם כהן הוא זה אלמא דלא חיישינן לשמא נתרצה האב אע"פ דקידשה וגם השיאה עצמה בלא דעת אביה דאם היו חוששין בזו לשמא נתרצה האב א"כ היתה צריכה גט ומיאון וכיון דצריכה גט אוכלת נמי בתרומה לאחר שנכנסה לחופה ומדאינה אוכלת בתרומה שמעינן דאף בזו לא חיישינן שמא נתרצה האב ואינה צריכה לא גט ולא מיאון:

ומ"ש ואפילו שידכה אביה תחילה כ"כ הרא"ש לאחר שהביא להא דעולא אפילו מיאון אינה צריכה ויש ספרים שכתוב בהן אף על גב דשדכו ודלא כפירוש שבתוס' ומרדכי לשם וז"ל רש"י והוא ששידכה ששידך בה לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע וה"ל קידושין למפרע עכ"ל ואיכא לתמוה על לשון רבינו שכתב ואפילו שידכה אביה תחלה דמשמע שאביה שלח אליו לשדך לו בתו דא"כ גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא כתב בסמוך דהוו קידושין אלא צריך להוסיף בי"ת ולהגיה ואפי' שדכה באביה תחלה והיינו כפירש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו:

ומ"ש בשם רב אלפס אפילו נתרצה האב כשידע וכו' פירוש אע"פ שנתרצה האב לאחר שנתקדשה כשנודע אליו שנתקדשה אינו כלום כיון דבשעה שקבלה הקידושין לא היה בידה לקדש את עצמה בלא דעת אביה אין כח ברצוי האב לאחר קבלת הקידושין לשווינהו קידושין למפרע דבעינן שיהא האב נתרצה בשעת הקידושין וכן אפילו נתקדשה בפניו ושתק ואח"כ נתרצה לא אמרינן מוכיח סופו על תחלתו דשתק לפי שמינח ניחא ליה אלא צריך שיתרצה בפירוש בשעה שנתקדשה. ומ"ש ואם נתגרשה מאותן נישואין מותרת לכהונה פשוט הוא דכיון דאפי' מיאון אינה צריכה חשוב כאילו גירש לאשה שאינו אשתו וע"ל בסי' ו':

ומ"ש וכ"ש אם מת המקדש וכו' נראה דבאינו מת איכא למימר ודאי נתרצה האב אבל במת המקדש פשיטא דלא נתרצה והשתא כיון דאפילו באינו מת אמר דאין קידושיה כלום כ"ש אם מת המקדש:

ומ"ש שהרא"ש תמה על רב אלפס וז"ל הרמב"ם בפ"ג נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מאותן הקידושין אינה אסורה לכהן ובין היא ובין אביה יכולין לעכב בין אם נתקדשה בפניו ובין נתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת עכ"ל והביא ב"י מה שהקשה הר"ן דכיון שהוא סובר שאפילו נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היאך שייך לומר שהיא יכולה לעכב עכ"ל וכתב ב"י ע"ז כדי ליישב קושיא זו ע"ש ואפשר ג"כ לפרש דמ"ש שהיא יכולה לעכב היינו לומר דלא תיסק אדעתין דכיון דנתרצה האב אח"כ באותן קידושין אע"פ דאינה מקודשת באותן הקידושין מ"מ יכול הבעל לקדשה אח"כ בעל כרחה כיון שנתרצה האב לקדשה לו וקאמר דליתא אלא יכולה היא לעכב שלא יקדשנה בע"כ פעם שנית דשמא לא נתרצה האב אלא לקידושין הראשונים שהיו לדעתה אבל עכשיו יכולה לעכב שלא יקדשה שוב בע"כ ע"פ רצון האב שנתרצה מתחילה אא"כ חזר האב ונתרצה שיקדשנה פעם שנייה דהשתא הוה ליה נתקדשה לדעת האב ומ"ש הרמב"ם אח"כ בין אם נתקדשה בפניו וכו' קאי אתחילת דבריו שכתב אפי' אם נתרצה האב לאחר שנתקדשה אינה מקודשת וקאמר ע"ז בין אם נתקדשה בפניו וכו' וכתב הב"י בשם המרדכי מעשה באחד שקידש בתו הקטנה והיתה חולנית וכתב ר"ת דאין אחיה ויורשיה יכולים לעכב אלא תינשא לחופה ותפקיע ירושתה וכו' וקשה ע"ז דהרא"ש בתשובה כלל נ"ד כתב דחולנית שהכניסוה עם המטה תחת החופה דאין בעלה יורשה דחופה שאינה ראויה לביאה היא ומביאו ב"י לקמן ריש סי' צ' וצ"ל דחולנית דר"ת ראויה לביאה היתה אלא שחששו לחליה דמתנוונה והולכת היתה ושמא תמות בקירוב ימים ועיין לקמן סוף סי' נ"ו ומ"ש בזה:

ומ"ש בשם הרמ"ה דכי נתרצה האב הוי קידושין משעת שמיעה וכו' פי' משעת שמיעה אבל לא קודם שמיעה למפרע משעה שקיבלה הקידושין וכ"כ מהרי"ק בשורש ל': כתב במרדכי פ' האיש מקדש דלא מהני ריצוי האב אלא באומרת דלשליחות האב נתכוונתי אבל באומרת דלעבור על רצונו של אב נתכוונה להפקיע עצמה ממנו אע"פ שנתרצה אח"כ האב לאו כלום הוא עכ"ל:

ומ"ש אפי' אם נתאכלו המעות קודם שמיעה תימה כיון דאינן קידושין אלא משמיעה ואילך היאך אפשר לומר דחלו הקידושין באותה שעה אם נתאכלו המעות קודם שמיעה דא"כ בשעת שמיעה על מה יהיו חלין כיון שאין הקידושין בעולם וכ"כ במרדכי ע"ש ראבי"ה וראב"ן ורשב"ט דאם נתאכלו המעות לא הוו קידושין גם מצאתי בתשובת מהרי"ל סי' נ"ב דפסק כותייהו ודלא כהרמ"ה דס"ל אפילו נתאכלו וכתב עוד דדוקא בקטנה אבל בנערה בכל ענין הוי קידושי ספק ונריכה גט וצריכה מיאון כרב ושמואל כמו שפסק בספר חפץ ודלא כראבי"ה דס"ל דאין חילוק בין קטנה לנערה ודבריהם כתובים בהגהת מיימונית פ"ג דאישות וכ"כ הריטב"א לחלק בין קטנה לנערה:

וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' נראה שלמד כך מההיא עובדא דפ' האיש מקדש הנהו בי תרי דהוי שתו חמרא תותי ציפי וכו' דמוכח הסוגיא דאם היה יודע דארצויי ארצי קמיה הוי קידושין גמורים וכדלעיל בסי' ל"ה א"כ ה"ה בקטנה אם גילה אביה דעתו שהיה חפץ לקדשה לזה וקדשה עצמה לו לא גרע משלוחו והוו קידושין גמורים ואפשר דכך הדין אם גילה האב דעתו לשדכן שחפץ באיש פלוני שיקח את בתו וא"ל לשדכה לו והלך וקיבל מפלוני קידושין לבתו בלא מינוי שליחות דמקודשת כמ"ש הרא"ש לגבי בן ומביאו רבינו בסי' ל"ה דל"ש אביו או איש נכרי ולמדינן מינה דה"ה לגבי בת אכן הא דכתב רבינו לעיל בשם הרמ"ה דאם האב הרצה את הדברים וכו' לא שייך כאן דאין לומר כאן דמחמת כיסופא דבת שתק האב אלא אדרבה מה ששתק הוי לפי שלא חש לדברי הבת ולכן לא כתב הרמ"ה דין זה כאן גבי קטנה:

ומ"ש כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח וכו' נראה דרצה לומר דבגילוי דעת חיישינן שמא נתרצה לראשון אע"פ ששדכה עם אחר דהיינו שהאחר שידך בה לאביה קודם קידושין של ראשון מאחר שלא גילה בדעתו שחזר בו מן הראשון וחפץ באחר משא"כ שידכה עם אחר וגם טרח לחזור ולשדכה לשני דכיון שטרח וכו' הרי גילה בדעתו ששוב אינו חפץ בראשון אלא בזה האחר ולא חיישינן שמא נתרצה לראשון וקידושיה אינן קידושין וה"א התם (דף מה) ההוא דאמר לקריביה והיא אמרה לקריבה דפליגי בה אביי ורבא והלכה כרבא דדוקא בדטרח לקדשה לשני כגון שטרח בסעודה לקדשה לשני אבל בלא טרח אפי' שדכה לשני חיישינן שמא נתרצה לראשון שגילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ודלא כמ"ש ב"י דהאי דבור וקטנה שקדשה עצמה למי שגילה וכו' שגם זה מדברי הרמ"ה ומילתא דסברא היא וכו' עכ"ל דליתא אלא תלמוד ערוך הוא:

ואם נתקדשה לדעת אביה וכו' פי' כיון שנתקדשה לדעת אביה איכא למימר דנישואיה נמי ניחא ליה מסתמא או שמא לא ניחא ליה והילכך אזלינן לחומרא ובין שאביה כאן דאיכא למימר מדשתיק ניחא ליה ואיכא למימר נמי האי דאישתיק מירתח רתח ובין שהלך למ"ה דאיכא למימר שמא יבא אביה וימחה או שמא כיון שאינו כאן הואיל וקידושין לדעתו הוי נישואין נמי ניתא ליה עד שנשמע שיבא וימחה ומספיקא אוקי ממונא בחזקת מריה וכתבו התוספות ואע"פ שמוחזק בנכסיה בחזקתה קיימי ואינו יורשה ואינה אוכלת בתרומה ואינו מטמא לה וכתב הריטב"א וה"ה דאין לה כתובה דמן הנישואין מיניה ואינו חייב בקבורתה ויורשיה קברי לה וכן כתב הר"ן דיורשיה חייבים לקוברה:

קטנה שהלך אביה וכו' דעת השאלתות דכשתקנו חכמי' נישואין ביתומה קטנה שישאו אותה אחיה ואמה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ה"נ בהלך אביה למ"ה דגם לשם איכא לחוש לכך והרי היא כאשתו לכל דבר אלא דיוצאה במיאון והתוספות כתבו דלא אשכחן בתלמוד שעשו תקנה זו אלא בדשכיב אביה אבל לא כשאביה קיים ע"ל בסי' מ"ג:

המקדש בתו סתם וכו' ה"א בגמרא (דף נ"א ודף ס"ד) דאע"ג דגם מקידושי בוגרת אית ליה הנאה דהכסף שלו הוא אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה דבתו קטנה מצוה היא עליו דכתיב ואת בנותיכם תנו לאנשים אבל בוגרת לא רמיא עליה אלא שויתיה שליח בלחוד. ומ"ש הרמ"ה לחלק בין שויתיה שליח בסתם לשויתיה שליח מפלוני נראה דטעמו כיון דקביל עליה להיות שלוחה לקדשה לפלוני חזקה שליח עושה שליחותו ותו אי לא מקדשה לפלוני אלא לקטנה קעביד איסורא דעבר על שארית ישראל לא יעשו עולה כו' והלכך אע"ג דקידושי קטנה מצוה היא טפי אית לן למימר דכי קיבל קידושין אדעתא דבוגרת בלחוד קביל כי היכי דלא למיעבד איסורא וכתב הר"ן דהכי משמע מפירוש רש"י שכתב דשויתיה שליח לקדשה לכל הבא אלמא דאם עשאתו שליח לקדשה לפלוני זה בפירוש אמרינן דאדעתא דידיה מקדשה ומ"מ מאחר דלא אשכחן חילוק זה בפירוש בגמרא יש להחמיר דכולן מקודשות מספק וכו' זו היא דעת הרמ"ה והך מילתא דמשום דשארית ישראל לא יעשו עולה וגו' אמרינן דודאי לא היתה דעתו על האחרות איתא להדיא בגמרא לשם (בדף מ"ה) בעובדא דההוא אמר לקריבי וכו' וכ"כ הרא"ש אצל דברי ר"ת שכתב רבינו בסמוך מ"ש ובמ"ש בסמוך בס"ד:

וכן אם שידך וכו' האי וכן קאי אדלעיל דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל. משום דלא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וקאמר מצוה דהכי נמי אם שידך בתו ל"מ אם היא קטנה אלא אפי' אם היא גדולה והיו לו בנות אחרות וא"ל המשדך בתך מקודשת לי בסתם אמרי' אין דעתו על האחרות משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא שביק איניש מידי דעביד ביה מצוה בלא עבירה ועביד מצוה הבאה בעבירה הלכך כאן אין הקטנות בכלל וכ"כ הרא"ש דמכאן דקדק ר"ת דכיון דאמר לא שביק וכו' א"כ מכאן יש ללמוד דאם שידך וכו' מהאי טעמא גופא דלא שביק וכו' ולפי זה צ"ל דהבוגרת שויתיה שליח לקבל הקידושין מפלוני דהשתא איכא משום שארית ישראל לא יעשו עולה אבל בסתם דהשתא אפי' שידך בתו הגדולה ליכא כאן עולה ודבר כזב דיכול לקדש הגדולה' לאיש אחר כיון דשויתיה שליח בסתם אמרינן דכל הקטנות והנערות בכלל ואף הגדולה בכלל דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דבכולהו איכא מצוה בלא עבירה וכולן מקודשות מספק ועוד אפשר לומר דכאן דכיון דשידך אפילו שויתיה שליח בסתר אין האחרות בכלל וטעמא דמילתא דלא אמרינן לא שבק וכו' אלא היכא דלא שידך ומקדש בסתם או א"ל אחת מבנותיך דהשתא במקדש תלי ליה בדעת האב שאיזה שירצה האב תתקדש לו הלכך אמרי' מסתמא דעת האב אינה אלא בקטנה דלא שביק וכו' אבל אם שידך תחלה השתא אע"ג דאמר בסתם בתך מקודשת לי בודאי לא היתה דעת המקדש אלא על אותה ששידכו ולא תלי לקידושין בדעת האב א"כ מסתמא גם דעת האב היתה על הגדולה ששידכו לו דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון דלא תלי להו בדעת האב והשתא ניחא הא דקאמר ואפילו לא שידך וכו' דכיון דהמקדש גילה בדעתו שחפץ בגדולה ודאי גם דעת האב על הגדולה דליכא למימר הכא לא שביק וכו' כיון שאין הדבר תלוי בדעת האב שהרי גילה לו שחפץ בגדולה ומ"ה כתב ואין לו בנות אלא מאשה אחת דאם הו"ל עוד בנות מאשה אחרת לא היה גילוי דעת אם חפץ המקדש בגדולה מאשתו ראשונה או בגדולה מאשתו שנייה ותלי ליה בדעת האב ואיכא למימר דלא שביק איניש וכו' והיו כולן בספק ואין להקשות ע"ז מהא דתנן בפ' האומר ומייתי לה רבינו בסמוך מי שיש לו שתי כתי בנות דאמרי' כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות וכו' וטעמא דלא מחית איניש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן דאיכא למימר דשאני התם שאינו לשון המקדש בשעה שמקדש אותה אלא שהאב אומר קדשתי את בתי הגדולה התם הוא דלא מחית וכו' כדי שאם ישתכח הדבר שלא יהא בקידושין שום ספק אבל כשמקדש את האשה בסתם שלא פירש את מי הוא מקדש אלא אומר בתך הגדולה מקודשת לי איכא לספוקי דילמא גדולה שבקטנות קאמר וקרי ליה גדולה משום חביבות או משום דכיון דאיכא דזוטרן מינה קרי ליה להך גדולה וכיון דאיכא לאיסתפוקי אמרינן בודאי תלי ליה בדעת האב וכולן בספק: ומ"ש ועוד היה אומר ר"ת וכו' פירוש ר"ת היה מפרש הא דתנן המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל דאינו כפרש"י שא"ל בתי מקודשת לך דהתם פשיטא דדעתו על הגדולה אפילו בלא שידוכין משום דלא יעשה כן במקומינו אלא מתני' דוקא באומר לו אתת מבנותיך דה"ל קידושין שאין מסורין לביאה וכיון דתלי בדעת האב אמר לא שביק איניש מצוה דרמי עליה וכו' אבל באומר בתך מקודשת לי ודאי דעתו על הגדולה משום לא יעשה כן במקומינו וכו' וכיון דלא תלי ליה בדעת האב א"כ גם דעת האב היה על הגדולה אלא דלמעשה היה חושש ר"ת לפרש"י דאף באומר בתך מקודשת לי דינו כאילו אמר אחד מבנותייך דתלי בדעת האב ואמרינן דלא שביק וכולן בספק וכולן צריכות גט וכך הסכימו החכמים שבדורו כמבואר בפוסקים ושאף ר"ת חזר בו ולא עבד עובדא:

כתב בשאלתות ראובן הו"ל ד' בנות וכו' הקשה ב"י דלמאי דקי"ל כאביי דקידושין שאינן מסורין לביאה כגון קידש אחת מב' אחיות הוו קידושין ושתיהן צריכות גט אלמא שאין האב נאמן לומר לזו נתכוונתי דא"כ ה"ל להאמין למקדש כשיאמר לזו נתכוונתי וזו לא שמענו ולכן דברי השאלתות צ"ע עכ"ל אבל למאי דפרישית ניחא דהשאלתות מפרש משנתינו לאביי דהא דהמקדש בתו סתם אין הבוגרת בכלל הא קטנות בכלל וכולן צריכות גט היינו דוקא כשלא אמר לזו נתכוונתי דאינו יודע כגון ששכח אבל באומר לזו נתכוונתי נאמן וה"ט דכיון דנתן לו קידושין על אחת מבנותיו תני להו בדעת האב ולא תלי לקידושין לדעת המקדש כלל שאפילו היה דעתו על אחת מהן אין מחשבתו מבטלת דיבורו שהוציא משפתיו בסתם ותלי להו בדעת האב ולפי זה נראה ודאי שאם עשאתו הבוגרת שליח נאמן האב לומר לבוגרת נתכוונתי שהרי הכל תלוי בדעת האב וכן נראה מלשון השאלתות שאמר בתו הגדולה אינה ברשותו אלמא דאם היה ברשותו כגון שעשאתו שליח היתה מקודשת אם היה אומר דעליה נתכוין:

שאלה לא"א הרא"ש וכו' תימה גדולה דבתשובה מפורש דבן אחיו שקידש את רחל היה פחות מבן י"ג שנה דאין קידושי קטן כלום ואחיו של ראובן שקידש את לאה היה אביו של קטן והשיב הרא"ש דאין קידושי אחיו כלום כיון שלא דברו מענין הקידושין כלום ולא אמר לי וא"כ למה כתב תשובה זו כאן וכך הקשה ב"י ועוד תימה למה לא פירש רבינו שבן אחיו היה קטן ומיהו בהא איכא למימר כיון שכתב ולא פירש איזו מבנותיו מכלל דבן אחיו היה קטן דאם היה גדול לא היה צריך לפרש דפשיטא דלא קידש אלא אותה שהיא פנויה אלא ודאי שתיהן פנויות היו ואין זה אלא לפי שבן אחיו היה קטן ולא הועילו קידושי קטן כלום אלא לענין זה שהיה המובן לעדים שלא קידש את רחל שהיא מקודשת לקטן אלא ללאה קידש ולכן לא שאל לו העד אלא למי קידשת ולא שאלו את מי קדשת ותו קשה למה לא כתב רבינו בפירוש שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואין ספק דלקושיא זו צריך לומר בהכרח דחסר הספר וכצ"ל והשיב שאין כאן בית מיחוש כיון דלא אמר לי ואינה צריכה גט ודעת רבינו שהביא תשובה זו כאן ללמוד ממנה דס"ל להרא"ש כהשאלתות דמדכתב הרא"ש ואינה צריכה גט בלשון יחיד להוציא מדברי החולקים ואומרים שצריכה גט כמפורש לשם בכלל ל"ה סוף סי' ד' מכלל דלדברי הכל אין רחל צריכה גט דאם היה דעת החולקים ששתיהן צריכות גט היה לו להרא"ש לומר שאין כאן בית מיחוש ואינן צריכות גט אלא ודאי דאף החולקים מודים דאע"ג דקידושים גמורים הם אין הראשונה בספק ואף ע"פ דתרוייהו פנויות הן והמקדש אמר בסתם הילך קידושין לבתך נאמן האב לומר לזו נתכוונתי והלכך להרא"ש טעמא דלא אמר לי הא אילו אמר לי צריך ליתן גט ללאה דנאמן האב לומר לזו נתכוונתי כהשאלתות ותו נראה עיקר לומר דהרא"ש לא תלה דין זה במה שפסק השאלתות אלא לדברי הכל כיון דהיה מפורסם לכל שהסכים האב בדעתו לקדש את לאה לאחר לפוסלה על הכהן חשבינן ליה כאילו פירש בפירוש לקדש את לאה ולפיכך אילו היה אומר לי לא היתה רחל כלל בספק אע"פ ששתיהן היו פנויות דהכל היו יודעים ומפורסם היה שדעתו לקדש את לאה לפוסלה על הכהן כדפרישית:

מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו' משנה בפרק האומר דפליגי ר"מ ורבי יוסי ופסק כר' יוסי דברישא כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות ובסיפא כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ובגמ' עביד צריכותא דאי תני רישא ה"א בהא קא"ר מאיר כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה אבל בסיפא אימא מודה ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות בתו גדולה אין קורא אותה קטנה ומדקאמר קטנה בודאי קטנה שבקטנות קאמר ואי איתמר בסיפא ה"א בהא קאמר רבי יוסי אבל בהך אימא מודה ליה לר' מאיר צריכא והשתא איכא למידק דלמאי דפסק רבינו כרבי יוסי ואפילו ברישא אמר כולן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות א"כ כ"ש באומר קדשתי בתי הקטנה דכולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות ולאיזה צורך כתבו ואפשר דרבינו ס"ל דאיכא סברא נמי איפכא דנוח לו לאדם לקרות את בתו קטנה דרך חיבה כדכתיב אחות לנו קטנה אלא דתלמודא לא היה צריך לזה דעביד צריכותא כולה בהך סברא גופיה דשבח הוא לאדם לקרות לבתו בלשון גדולה ומדר"מ אדר' יוסי ומדר' יוסי אדר"מ וק"ל:

ומ"ש רבינו שכולן ברשותו לקדשן כתב ב"י דהיינו לומר שכולן קטנות או נערות או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרת במקום קטנות או נערות כבר נתבאר דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל עכ"ל מיהו להרמ"ה אפילו בוגרת במקום קטנות נמי היכא דשויתיה שליח לקבל לה קידושין מפלוני כולן בכלל:

האב שאמר קדשתי את בתי וכו' פירוש דבאב מירתת לומר אני קידשתיה דילמא מכחיש ליה דהאב ודאי לא יחפה עליו ובודאי לא חציף ונאמן אבל גבי אשה לא דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש כל הבא לומר עוד אני הוא וה"א בפרק האומר (דף סג) הלכך אינו נאמן לכנוס:

דרכי משה

(א) כתב בא"ז אין קידושין תופסין בנפל ואם קידשה ע"י אביה וקידש אחר כך אחותה קידושין תופסין בה:

(ב) ודבר זה יתבאר לקמן ה' חליצה:

(ג) וכ"כ הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ה ע"א וכתב שאין חילוק בזה בין נערה לקטנה:

(ד) ובכל בו כתב שהאב יקבל קידושי בתו עד שתבגר או מוציא ידה מחיקה ומכין אותה לקבלה:

(ה) ובכתבי מהרא"י סי' נ' כ' שצ"ל לה בפני העדים בואי וקבלי קידושיך דהוי כשליח לקבלה דצריך עדים ובסימן מ"ט כתב שם דגילוי דעת שתקבל הקידושין לא מהני לכתחילה וכתב עוד שם סי' ל"ג אלו ששולחין בנותיהן הקטנות הכלות למקום אחר אע"ג דליכא עדים שאמר לה בפירוש קבל קדושיך הואיל ואיכא עדים שמשלחה לחופה להתקדש כאילו אמר לה בפירוש דמי עכ"ל וכ"ה בתשובת ריב"ש סימן תע"ט דכל שמכינה לקבל קדושיה הוי כאילו החזיק בידה דמי וע"ש. כתב הר"ן פ"ק דקדושין ע"א דף תרכ"ה דכשמקדש קטנה בכסף אומר לה הרי את מקודשת לי ואם מקדשה בשטר יכתוב בשטר הרי בתך מקודשת לי ויאמר לה בשעת נתינה הרי את מקודשת לי וכן כשהאב מקבל קדושי בתו בוגרת יכתוב בשטר הרי את מקודשת לי ויאמר לו בשעת נתינה בתך מקודשת לי ומ"מ נראה מדברי הר"ן שם דאם שינה בדברים אלו הוי מקודשת וכ"ה בתשובת ריב"ש סי' תע"ט דאם קדש קטנה ואמר לו הרי בתך מקודשת לי הוי קידושין דאע"ג דנותן לה הקדושין היא במקום אביה עומדת ושייך לומר בתך מקודשת וע"ש:

(ו) וע"ל סי' נ"ו בסופו מ"ש ב"י בשם תוספות ריש האיש מקדש ובמרדכי שם כתב דמאחר דהאידנא אנן מעוטי עמים חיישינן שמא יקדמנו אחר:

(ז) בתשובת בר ששת סי' קצ"ג מעשה באחד שגירש אשתו ונתן לה ב' בנות והתנה עמה שהיא תטפל בהן ולזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה שעמדה וקדשן ובא האב ומיחה ופסק דזה הוי כשליח לקבלה ובעי עדים ולכן אי הוה עדות שפסק עמה להשיאן כשיגדלו והיא קדשה אותן בקטנותם קדושיה בטלין דהא לא עשאה שליח רק לקדשם משיגדלו אבל אי לא אמר רק להשיאן ולהגדילן אין הכוונה להשיאן אחר שיגדלו אלא תרי מילי נינהו לגדלן ולהשיאן לחוד ולא הוי קפידא להשיאן דוקא משיגדלו וע"ש שהאריך בזו:

(ח) אבל מדברי הרמ"ה והרא"ש לא משמע דשתיקה כהודאה דמי ובתשו' בר ששת סי' קצ"ג כתב ב' הסברות וכתב עוד דאם מיחה האב פעם א' מיד נתבטלו ואינו מהני אם נתרצה אח"כ והאריך שם בחילוקים אלו ועיין במהרי"ל בתשובות סי' נ"ב:

(ט) וכתב מהרי"ק בשורש ל' דאפי' נתרצה האב לא הוי קדושין אלא משעת שמיעה ואילך וכדברי הרמ"ה וכתב דה"ה אם לא נתרצה האב אלא שתק וגדלה הבת ונתרצית הוי קידושין ואפי' לא ידענא שנתרצית בפירוש אלא שתקה משגדלה ולא מחתה גדלה קדושיה עמה וצריכה גט וכן אם הלך אביה למדינת הים וקדשה אחיה ואמה וגדלה צריכה גט לכ"ע וע"ש שהאריך בזו וכ"כ מהרי"ו וע"ל סי' מ"ג שכן כתב הטור. ובתשובת הרשב"א סימן אלף רי"ט משמע דלא אמרינן שגדלה קדושיה עמה אא"כ בעל לאחר שגדלה וע"ל סי' ל"א ולקמן בסימן זה כתבתי עוד מזה ומשמע במרדכי פ' האיש מקדש הא דמהני רצוי האב היינו דאמרה כן לשליחותיה של האב כוונתי אבל אם אמרה בהדיא שלעבור על רצונו של האב כוונה להפקיע עצמה ממנו אע"פ שנתרצה אח"כ לאו כלום הוא עכ"ל. והר"ן פ"ב דקדושין ע"ב דף תרמ"א דיש להחמיר ולאוסרה עליו ואין כן דעת הרא"ש ואף הר"ן לא קאמר אלא כ"ז שהאב חי אבל כשמת אין לאוסרה:

(י) וכתב בתשובת בר ששת סימן קצ"ג דאפילו למאן דאוסר על בעלה היינו דוקא דלא ידע האב שקדשה עצמה אבל אי ידע ליכא למיחש שמא יקדשוה לאחר להכשילה ובתרומת הדשן סי' י"ח משמע דנקטינן כדברי השאלתות:

(יא) ובתשובת בר ששת סי' קצ"ג דאפי' בא האב ומיחה אפ"ה ביאתו לאו ביאת זנות ומותר לקיימה עד שתגדיל אלא שאם מקדשה אב לשני צריכה מן השני גט ונ"ל דאז צריכה לצאת ג"כ מן הראשון וכמש"ל סי' ל"א לענין ספק קדושין:

(יב) כתב הרשב"א סי' אלף רל"ו דקדושין שאין מסורין לביאה כופין אותו לגרש:

(יג) נראה דמיירי דהמקדש תלה הדבר בדעת האב שכל שיחפוץ בה האב אחד מבנותיו תהיה מקודשת לו ולכן מיקרי כה"ג קדושין שנמסרו לביאה ולכן אם אמר האב לזו נתכוונתי נאמן אבל בלא"ה בוודאי הוי קידושין שאינן מסורין לביאה ובזו מסולק תמיהת ב"י על דברי השאלתות והניח התמיה בצ"ע:

(יד) וכתב הר"ן פ' האומר דף תרכ"א ע"א ומיהו אם היה שם ע"א ומעיד שהוא קדשה נאמן:

1. בדפוסים ישנים "יודע".