טור אורח חיים לו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן לו (מנוקד) | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה

הלכות תפילין

מפרשים בהמשך הדף ():    בית יוסף • ב"ח • דרכי משה • ד"מ הארוך • דרישה • פרישה

• אלו האותיות שצריך לדקדק בכתיבתן, שבקל אדם טועה בהם.
  • האל"ף צריך ליזהר בנקודה שעליה, שהיא כעין יו"ד, שתגע בה, וכן כל האותיות צריכות להיות גולם אחד, לכך צריכות כולן ליגע, כגון הנקודה בשי"ן ובעי"ן, ומה שאחורי הצד"י, ובאחת שאינה נוגעת פסולין, חוץ מרגל הה"א והקו"ף שאותן לבד אין להם ליגע, ואם נוגעות פסולין:
  • בי"ת צריך ליזהר בתג של אחוריה לרבעה, שלא תהא נראית ככ"ף, וצריך שיהא לה בראשה מצד שמאל תג קטן:
  • דל"ת צריך ליזהר בתג של אחוריה לרבעה, שלא תהא נראית כרי"ש:
  • ה"א יש לה תג קטן למעלה מצד שמאל, כדאיתא בפרק הקומץ, מאי טעמא אית לה"א תגא? ופירש רש"י, יש לה תג קטן בסוף גגה למעלה. ורבינו תם פירש דמיירי בעוקץ של אחוריה לרבעה שלא תהא עגולה מאחוריה, וטוב לעשות כדברי שניהם:
  • חי"ת איתא בפרק הקומץ, חזינא לספרי דוקני דחטרי לגגה דחי"ת, ופירש רש"י, כמין חוטרא של צד שמאל יש לה למעלה כמין מקל כזה. ור"ת פירש, יש לה להיות גובה באמצע גגה כזה, מלשון חטוטרות.

ויזהר שלא יאריך רגל היו"ד שלא תהא נראית כוי"ו, ולא יקצר רגל הוי"ו שלא תהא נראית כיו"ד, וכן רגל הזיי"ן לא יאריך שלא תהא נראית כנו"ן פשוטה, ולא יקצר רגל הנו"ן שלא תהא נראית כזיי"ן. ור"ת פירש שהיו"ד צריך שיהיה ראש שמאלי כפוף למטה כזה, כדאיתא בפרק הקומץ: מפני מה ראשה של יו"ד כפוף? ואיתא בפסיקתא: העולם הבא נברא ביו"ד, מה יו"ד יש לה נקודה אחת למטה, רמז למתים שיורדין לגיהנם, ואחת למעלה, רמז שעתידין לעלות. ולפי זה יש ליו"ד תג למעלה וגם כפוף למטה:

• הטי"ת היה אומר ר"ת שצריך שיהא ראש ימין שלה כפוף למטה כזה ט.

והכ"ף יזהר לעגלה מאחוריה, שלא תהא נראית כבי"ת. והסמ"ך צריך לעגלה מג' רוחותיה, שלא תהא נראית כמ"ם סתומה. ובכל אות שיש בה ספק, מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש, אם יכול לקרותה, כשר:

• ואלו הן האותיות שצריך לתייגם, אמר רבא: כל אלפא ביתא דאתואתא דתגי אתה מוצא בתפילין, ואלו הן: ח"ץ ו"ס ש"י למע"ת בפרשת קדש. בפ"ר הז"ם אך דק"ח כה טט בפרשת והיה כי יביאך. שעטנ"ז ג"ץ בפרשת שמע והיה אם שמוע. וזהו פירושו: ח"ץ, חי"ת של "חמץ" חד תאגא, צד"י ה' תגי. ו"ס ד"היבוסי"^(י) ג' ג' תאגי. שי"ן ד"אשר" ב' תגי. י' ד"לי" ג' תאגי. למ"ע ד"למען" ד' ד' תאגי. תי"ו ד"תורת" ג' תאגי. ב' ד"יביאך", פ"ר ד"פטר" ג' ג' תאגי, הז"ם ד"הזכרים" ג' ג' תאגי, אך ד"ישאלך" ד' ד' תגי. ד' ד"יד", ק' ד"הקשה", ח' ד"לשלחנו", כה ד"ידכה", ג' ג' תאגי. טט ד"לטוטפות" ה' ה' תאגי. שעטנ"ז ג"ץ: שע ד"שמע", טט ד"לטוטפות", נ' ד"נפשך", ז"ז ד"מזוזות", ג' ד"דגנך", צ' ד"הארץ", ג' ג' תאגי. ולא היה לו להזכיר שעטנ"ז ג"ץ בכלל תגין האחרים, דכל הנך הם תגין גדולים, אבל שעטנ"ז ג"ץ הם תגין קטנים, ובכל מקום שהן אלו צריכין תגין קטנים.

ובשימושא רבא פסל אם חיסר אחת מאלו התגין. ואדוני אבי ז"ל כתב: בגמרא דידן לא הוזכרו אלו התגין, ולא מסתבר כלל לפסול בחיסרון אלו התגין, והרמב"ם לא כתבם בחיבורו, אך כתב אחרים וזה לשונו: צריך ליזהר בתגין של אותיות, והן כמו זיינין על האותיות כמו שהן כתובות בספר תורה, ואלו הן אותיות המתוייגות שבד' פרשיות הללו. פרשה ראשונה יש בה אות אחת, שהיא מ"ם סתומה של "מימים" ועליה ג' זיינין. פרשה שנייה יש בה ה' אותיות וכולן ההי"ן ועל כל אחת ד' זיינין: ה' של "ונתנה", וה' ראשונה ואחרונה של "הקשה", וה"י של "ויהרוג", וה"י של "ידכה". פרשה שלישית יש בה חמש אותיות ואלו הן: ק' של "ובקומך" יש עליה ג' זיינין, וק' של "וקשרתם" יש עליה ג' זיינין, וטט"פ של "טטפת", כל אות ואות משלשתן ד' זיינין. פרשה רביעית יש בה ה' אותיות ואלו הן: פ"א של "ואספת" יש עליה ג' זיינין, ת' של "ואספת" יש עליה זיין א', טט"פ של "טטפת" על כל א' משלשתן ד' זיינין. כל אותיות המתוייגות י"ו. ואם לא עשה התגין, או הוסיף וגרע בהן, לא פסל, עד כאן לשונו. הילכך טוב שיעשה כולם, כי אין פסול בשנוי ולא בתוספת ובגרעון.

• ואלו הן חסרות ויתרות שכתב הרמב"ם.

פרשה ראשונה: "קדש לי כל בכור" מלא, "זכור" מלא, "בחזק" חסר, "הוציא" מלא, "יצאים" חסר וי"ו, "יביאך" מלא, "והאמרי" חסר, "והיבוסי" מלא, "לאבתיך" חסר, וי"ו "העבדה" חסר, "מצת" חסר, "השביעי" מלא, "מצות" מלא, "שאר" חסר, "גבלך" חסר, "בעבור" מלא, "לאות" מלא, "לזכרון" מלא, "עיניך" מלא, "הוצאך" חסר יו"ד, "תורת" מלא, "חקה" חסר, "למועדה" מלא.

פרשה שניה: "והיה כי יבאך" חסר, "ולאבתיך" חסר וי"ו, "חמר" חסר, "בכור" מלא, "בחזק" חסר, "הוציאנו" מלא וי"ו יו"ד, "ויהרג" חסר, "בכור" מלא, "מבכר" חסר, "ועד בכור" מלא, "זבח" חסר, "וכל בכור" מלא, "לאות" מלא, "ידכה" כתיב בה', "ולטוטפת" חסר וי"ו אחרונה, "עיניך" מלא, "בחזק" חסר, "הוציאנו" מלא וי"ו יו"ד:

פרשה שלישית: "שמע", עי"ן של "שמע" גדולה, דלי"ת של "אחד" גדולה. "מאדך" חסר, "לבניך" מלא, "בביתך" חסר יו"ד שנייה, "ובקומך" מלא וי"ו, "לאות" מלא, "ידך" חסר, "לטטפת" חסר שני ווי"ן, "עיניך" מלא, "מזזות" חסר וי"ו ראשונה, "ביתך" חסר יו"ד שנייה, "ובשעריך" מלא:

פרשה ד': "והיה אם שמע" חסר, "מצותי" בוי"ו א', "יורה" מלא, "ומלקוש" מלא, "ותירשך" חסר וי"ו, "והשתחויתם" מלא, "יבולה" מלא, "הטבה" חסר, "נתן" חסר, "אתם" חסר, "לאות" מלא, "לטוטפת" חסר וי"ו אחרונה, "עיניכם" מלא, "אתם" חסר, "בביתך" חסר יו"ד שנייה, "ובקומך" מלא וי"ו, "מזוזות" מלא, "ביתך" חסר יו"ד שנייה, "ובשעריך" מלא, "לאבתיכם" חסר וי"ו.

וב"לטטפת" הג' נחלק עליו ר"ת, ואומר שגם הוא חסר שני ווי"ן:

בית יוסף

אלו האותיות שצריך לדקדק בכתיבתן שבקל אדם טועה בהם, האל"ף צריך ליזהר בנקודה שעליה וכו' עד שלא תהא נראית כמ"ם סתומה — כל אלה דברי הרא"ש בהלכות ספר תורה, והביא ראיה על כל דבר ודבר. וקצת דברים אלו כתובים בספר ארחות חיים בשם תשובת הרשב"א וזה לשונו: המ"ם וסמ"ך שבספר תורה תפילין ומזוזות צריכות להיות מדובקות וסמוכות לגמרי, מפני שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קד א): מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. וכן האל"ף והשי"ן, שאם אינו כן אינם אות אחד. והקו"ף צריך שלא יהיה דבוק, מפני שאמרו בהבונה (שם): מאי טעמא כרעא דקו"ף תליא? עד כאן. וכתוב בתשובת הרשב"א שכן כתב הרמב"ן ז"ל, וכן כתב הר"ן בפרק הבונה, וכן כתב הריב"ש בתשובה סימן ק"ך.

וכתב עוד שם: שמעתי שיש מי שהורה, שאם אות ה"א נתחבר לגג של מעלה לא פסל בדיעבד. והביא ראיה מדאמרינן בהקומץ רבה (מנחות כט ב): אמר רב אשי, חזינא לספרי דוקני דתלי לכרעא דה"א. ומדקאמר "ספרי דוקני", נראה שאינו לעיכובא אלא למצוה מן המובחר. ואין זה נכון בעיני, שהרי נזכר זה בברייתא שלא יעשה ההי"ן חיתי"ן, והוכחתי למעלה דלעיכובא קאמר. וכן נראה ממה שאמר הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות תפילין (הלכה י"ט). והראיה ההיא יש לי לדחותה בשני פנים וכו', עד כאן לשונו. ובסימן קמ"ו כתב שחיבור רגל הקו"ף בגג שלמעלה פסול כמו חיבור רגל הה"א לגג שלמעלה. ואף על גב שמדברי מהר"י קולון בסימן ע"א נראה שאין לפסול אם רגלי הה"א והקו"ף נוגעים בגגם, כבר כתב בסימן צ"ח שרבינו פרץ ואור זרוע והטור לא סבירא להו הכי, ומאחר שרוב מנין ורוב בנין פוסלין, הדבר ברור דהכי נקטינן.

ומצאתי כתוב על מאי דאמרינן, "חזינא לספרי דוקני דחטרי לגגיה דחי"ת": יש לתמוה על הסופרים שאין חוששין לזה אלא בחי"ת ד"וחרה", שהרי בכולן צריך זה התיקון, וכן כתוב בסמ"ק. ואולי חששו לזה בעבור שיסתלק חרון אף, שעשו אותה גבוהה למעלה, אבל בחיתי"ן אחרות עשו כדברי רש"י. ונראה לי כי האמת שאינו פוסל, שהרי לא אמרו אלא "חזינא לספרי דוקני", שנראה שהמדקדקים עושים זה, לא שנראה להכרח לעשיית האות. ומכל מקום טוב הוא לעשותם בכולם, עכ"ל.

ודע, שמצאתי קונדריס לחכם אחרון שמו ה"ר יצחק ברוך שאמר, מדבר בדרך ארוכה בצורת האותיות, וייטבו דבריו בעיני ולכן ראיתי להעתיקו פה. וזה לשונו:

אל"ף תהיה נקודה העליונה כעין יו"ד ועוקץ קטן עליה, ויהיה פניה עם העוקץ הפוך כלפי מעלה, ויהיה ירך היו"ד דבוק אל גג הגוף באמצע הגג, ויהיה סוף הגג עקום למעלה מאחוריו קצת, והנקודה שלמטה תהיה רחוקה מן ראש של הגוף כשיעור עובי קולמוס וחצי, ולנקודה התחתונה יהיה עוקץ קטן למטה לצד ימין, ויהיה עוקץ שמאל של נקודה עליונה מכוון כנגד עוקץ ימין של נקודה התחתונה:

ב' תהיה מרובעת, ויהיה לה עוקץ חד למעלה לצד ימין נוטה לצד אל"ף, ועקב עב למטה, ומקל קטן למעלה בצד שמאל על פניה^(א):

ג' יהא ראשו וגופו דומה לזיי"ן, ראשו עב, ורגל ימין יורד למטה מעט יותר מירך שמאל, והירך יהיה משוך עב וקצת בשיפוע וקצת נמוך, ושלשה תגין על ראשו^(ב):

ד' יהיה גגה ארוך ורגלה קצרה, ולצד ימין יהיה לה עקב טוב, ורגלה פשוט קצת בשיפוע כנגד גימ"ל, ועוקץ לצד שמאל בולט על פניה למעלה. ואותו עוקץ לא יהיה ארוך:

ה' יהיה כמו דלי"ת, רק שנקודה תלויה בה, ואותה נקודה לא תגע למעלה בגגה, ולא תהיה הנקודה משונה אלא תהיה למעלה דק ולמטה עב מעט עקומה למטה לצד הימין, ולא תהיה הנקודה רחוקה מגגה יותר מעובי קולמוס, ולא יהיה סמוכה לגג עד שאדם בינוני לא יוכל להכיר החלק שביניהם ברחוק ארבע אמות, ולא יהיה הנקודה נגד אמצע הגג, אלא תהיה בצד שמאל נגד סוף הגג, ומקל קטן בצד שמאל למעלה על פניה:

וא"ו תהיה עגולה לצד ימין כמו ר', אך ראשה קצר כמו יו"ד, ופניה שוים, ורגלה ארוך כעובי שני קולמוסים, ופשוט תחתיה בשוה, לא שבור באמצע אלא עביה מתמעט והולך מעט מעט עד שתהיה חדה למטה:

זיי"ן ראשה יהיה עב ומרובע ועובר על גופה משני צדדין, ושלושה תגין על ראשה^(ג):

חי"ת תהיה כמו שני זייני"ן רחוקים זו מזו כעובי קולמוס, ומחוברים בגג גבוה יחדיו, אבל הזיי"ן שבצד ימין יהיה ראשו עגול לצד ימין, ומקל קטן יהיה עליה בצד שמאל:

טי"ת יהיה ראשו הימין קצת ארוך ומשפיל ראשו קצת, ויהיה למעלה עגול ולא משוך בשוה, ועוקץ פניו משוך למטה לתוכה, והראש השני לצד שמאל יהיה דומה ממש לזיי"ן, והרגל משוך בשוה למטה, ושלשה תגין על ראש השמאל:

יו"ד יהיה ראשה ופניה שוים, ויהיה לה לצד ימין ירך קטן ועקום, ותג בצד שמאל על פניה, וכנגדו עוקץ קטן יורד למטה, אבל העוקץ יהיה קצר מן התג וגם קצר יותר מירך הימיני:

כא"ף תהיה עגולה מכל צד, ופניה למעלה ולמטה שוים:

ך' גגה קצר וירכה יהיה ארוך, ובעקמומיתה תהיה עגולה:

למ"ד גופה וראשה יהיה עגול לצד ימין למעלה, אבל לצד שמאל יהיה לה זוית, וראשה יהיה כפוף לפניה, ועל ראשה שני עוקצים קטנים, וזנבה יהיה עב וכפוף לפניה היטב:

מ"ם תהיה למעלה לצד ימין עגולה, אבל למטה יהיה לה זוית, אבל לא יהיה לה עקב כעין בי"ת, וגגה יהיה למעלה שוה ולא עגול, ויהיה גגה ארוך עד כנגד מושבה התחתון, והנקודה שבצד שמאל יהיה משוך עם אליה וכמעט בשוה באלכסון קטן ולא הרבה, והחרטום יוצא למטה מן הנקודה כאורך שני קולמוסים ויגיע עד כנגד מושב התחתון ולא יגע בו:

ם' תהיה עגולה למעלה לצד הימין, ולמטה יהיו לה זויות לימין ולשמאל, ויסתום אותה לגמרי, וגגה יהיה עובר חוץ לסתימה כשיעור עובי קולמוס:

נו"ן יהיה ראשה כמו ראש זיי"ן, והגרון עב וקצת ארוך, ומושבה משוך לצד שמאל יותר מן הראש היטב, ובעקמומיתה יהיה לה קצת עקב, אמנם תהיה שמה עגולה:

ן' כעין זיי"ן אך שהיא ארוכה^(ד):

סמ"ך תהיה גגה למעלה ארוכה, ולמטה מושבה קצר. ותהיה עגולה למעלה לצד ימין, ולמטה עגולה לצד ימין ולצד שמאל. ויסתום אותה לגמרי, וגגה למעלה יהיה עובר חוץ לסתימה כשיעור עובי קולמוס:

עי"ן יהיה אות הראשון כעין יו"ד שפניה קצת כלפי מעלה, וגופה משוך תחתיה בעמידה קצת, ובה תהיה זיי"ן עומדת בשוה ונוגעת בירכה למטה מחציה:

פ"א לא יהיה לה עקב למעלה, אבל יהיה לה זוית קטן, אבל תהיה משוכה קצת לאחריה שתהא עגולה מבחוץ, וכן למטה תהיה עגולה, אבל מבפנים יהיה לה זוית כמו בי"ת. ויהיה לה עוקץ על פניה לצד שמאל, ויורד למטה אל הנקודה שבתוכה, והנקודה תהיה למטה לצד שמאל עגולה ותלויה באותו עוקץ, אבל לא תגע הנקודה בשום מקום יותר:

ף' יהיה לה זוית קטן ומשוך קצת לאחריה כמו הכפופה, ורגלה ארוך^(ה):

צד"י יהיה הראש הראשון כעין יו"ד שפניה קצת כלפי מעלה, וידביק ירך האות למטה עב באמצע צואר הצד"י למעלה מן ירך הצד"י. וראשה השני יהיה כמו זיי"ן, והצואר יהיה קצת עב וקצת ארוך, ומושבה משוך לצד שמאל יותר מן שני הראשים היטב בעקמומית, תהיה עגולה ושלשה תגין על ראשה:

ץ' פשוטה יהיה ראשה כמו הכפופה, וגופה ארוך עד שיורד ירכה מן דיבוק היו"ד אליה כעובי שני קולמוסים וחצי:

קו"ף יהיה גגה שוה, ואחוריה יהיה ירכה עקום היטב, ותלוי בה רגל, ולמעלה יהיה הרגל קצת עב ומתמעט והולך, ולא יגע למעלה בגג, ולא יקריבנו אל הגג עד שאדם בינוני בריחוק ארבע אמות לא יוכל להכיר החלק, ולא ירחיקנו מן הגג יותר מעובי קולמוס. ומקל קטן לצד שמאל על פניה:

רי"ש תהיה עגולה לגמרי מאחוריה, ופניה שוים, וגגה ארוך וירכה קצר:

שי"ן ראשה הראשון יהיה כמו יו"ד שפניה כלפי מעלה, וימשוך הגוף בשיפוע למטה עד כנגד ראש השלישי, והראש השני יהיה כמו כן כמו יו"ד שפניה למעלה ועוקץ קטן עליה, וימשוך ירכה למטה בשיפוע לצד שמאל עד מקום חיבור ראש השלישי למטה אל גופה, שיהיו שלשה ראשים מחוברים למטה במקום אחד, וכנגד זה יהיה חד למטה, וראש השלישי יהיה כמו זיי"ן ושלשה תגין על ראשה, ולא יגעו הראשים זה בזה:

תי"ו תהיה כמו דלי"ת ממש, וירכה יהיה כמו דלי"ת הפוכה, ויהיה סוף ירכה כנגד סוף גגה^(ו):

אל"ף מה שכתבתי שעוקץ היו"ד שעל האל"ף הפוך קצת כלפי מעלה, זה מפורש באלפא ביתא דרבי עקיבא: מפני מה יו"ד שעל האל"ף זקוף למעלה? מפני שצופה להקב"ה ומעידו שהוא אחד. ותג קטן שעל היו"ד רומז לסוד. וירכה יהיה דבוק לאמצע הגג, כי כן הקבלה מרבי יהודה החסיד ז"ל. וסוף גגה כתב הרא"ם שיהיה עקום, מדאמרינן בהבונה (שבת קג ב) לא יעשה אלפי"ן עייני"ן, פירוש שלא יעשנה ממש עקום וגבוה כמו ראש שמאלי, ואף על גב דלא היה דומה ממש לעי"ן מכל מקום חשוב דומה לעי"ן, ומדהוצרך להזהיר שלא יעקם הרבה ויעשה אלפי"ן עייני"ן, שמע מינה שהוא דומה קצת. ושבנקודה התחתונה יהיה עוקץ קטן למטה לצד ימין, מפני שתמונתה כמו יו"ד שתלוי בתג שלה בגוף האל"ף, וכן מצאתי תארה בספרים ישנים, וגם כן הוא לפי הסוד. והעוקצים יהיו משתוים זה כנגד זה, רומז לסוד:

בי"ת מרובעת מפני הסוד. ויהיה לה מקל על פניה בצד שמאל, ועוקץ קטן למעלה בצד ימין נוטה לצד האל"ף, כדאמרינן בירושלמי דחגיגה: מפני מה יש לבי"ת שני עוקצים, אחד למעלה ואחד לאחוריו? אומרים לבי"ת: מי בראך? מראה להם בעוקצה של מעלה. ומה שמו? מראה להם בעוקצה שמאחוריה לצד אל"ף, רוצה לומר אחד שמו. על כן יהיה העוקץ נוטה לצד ימין. והעוקץ שעל פניה נהגו הסופרים לעשותו כמין מקל לנוי. ויהיה לה עקב עב למטה, כי תמונתה כמו דלי"ת תוך גרון של וא"ו, על כן צריך שיהיה לה זוית למעלה שיהיה כדלי"ת, ועקב טוב למטה שיהיה במקום ראשה של וא"ו:

גימ"ל תהיה גופה כמו זיי"ן, כי כן קיבלנו אשר כל ראשי שמאל שבאותיות שעטנ"ז ג"ץ דומין לזיי"ן, על כן נקראו התגין זיונין. ויהיה ראשה עב, ורגל ימין דק ויורד מעט למטה יותר מירך שמאל, כדאמרינן בפרק הבונה, שלא יעשה גימלי"ן צדי"ן. פירוש, אם היה ראש העליון דק והרגל של מטה עב, או אם ימשך ירך שמאלי הרבה בשיפוע למטה שיהיה שוה לרגל ימין, באחד מאלה כשתהפכנה תהיה דומה לצד"י פשוטה. ומדהוצרך להזהיר שלא יעשה הירך בשיפוע הרבה, שמע מינה שהוא בשיפוע מעט, ומדהזהיר שלא יהיה ירכה ורגלה יורדין בשוה למטה, שמע מינה שאין רגל ימין יורד הרבה למטה. ומהכא שמעינן שירך שמאל יורד קצת למטה, אבל לא הרבה, וגם לא יהיה עקום אלא ימשוך בשוה, ויגביהנו קצת כנגד הדלי"ת, כדאמרינן בפרק הבונה (שבת קד א): מאי טעמא פשטא כרעיה דגימ"ל להדי דלי"ת? הרי משמע שהוא פשוט ולא עקום, וגבוה קצת. ומסיק: דרך גומל חסדים לרוץ אחר דלים, פירוש, כך מגביה הגימ"ל ירכה. ויהיה הירך משוך עב אל הגוף, כי תמונתה שתהיה נראית כמין נו"ן כפופה. ומהאי טעמא נמי לא ירד רגל ימין הרבה, והירך יהיה נמוך כדי להסמיך אות אצל ראשו, כי כתב החסיד: כשיכתוב "ארצנו", יכתוב הוי"ו תוך הנו"ן, שמע מינה שצריך להסמיך הראשים, ואם כן כשיכתוב "ארצך" טוב לעקם צואר הצד"י מעט לצד ימין כדי שיקרב קצת הכ"ף הפשוט לראש הצד"י, אבל בלי צורך לא יעקם שום אות, כי כן קבלנו שיהיו כולם בעמידה פשוטים ולא מוטים לא לימין ולא לשמאל:

דל"ת יהיה גגה ארוך ורגלה קצר, שאם יהיה רגלה ארוך מגגה יהיה דומה לכ"ף פשוטה. ועקב טוב לצד ימין, ואינו די שיהיה לה זוית חד, כי תמונתה כמו שני ווי"ן סגורים. ויהיה העקב כנגד ראש וי"ו האחד, והעוקץ שעל פניה כנגד ראש וי"ו השני. ורגלה פשוטה בשיפוע קצת לצד ימין, כדאמרינן בהבונה: מאי טעמא פשטא כרעיה דדלי"ת להדי גימ"ל? דלימצי ליה נפשיה, פירוש, העני לגומל חסד. ואין לדחות דאין רוצה לומר שיהיה בשיפוע, אלא קאי על מה שכרעיה בצד ימין ולא בצד שמאל, דהא זה אמר אחר כך: מאי טעמא מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל? דליתן ליה בצנעא, אם כן הא דאמר "פשטא כרעיה", רצה לומר שהירך בשיפוע לצד גימ"ל, וכן משמע לשון "פשטא כרעיה":

ה"א לא תהיה עגולה כמו רי"ש, דאמרינן בהקומץ (מנחות כט ב): מפני מה ברא הקב"ה העולם הזה בה"א? מפני שדומה לאכסדרה, שכל הרוצה לצאת יצא. ומאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעיילין ליה. ומאי טעמא אית ליה תגא? אמר הקב"ה: אם חוזר בו, אני קושר לו כתר כמוני. ופירש רבינו תם, דמיירי בעוקץ שמאחוריה. ותגא פירושו כי הא דאמרינן בעירובין, דילמא יתבא זבוב אתגא דדלי"ת ומשוי ליה רי"ש. ומיהו בהגהות מיימוניות כתב: מדמשני "אני קושר לו כתר", משמע כפירוש רש"י שבכתר שעל פניה מיירי. ואף רבינו תם צריך להודות דיש לה על פניה, כדאמרינן בירושלמי דחגיגה: ה"א יש לה נקודה למעלה, מלמד שעתידים לעלות, פירוש, היורדין למטה. ומכל מקום צריכין אנו לקיים גם דברי רבינו תם, שהרי הרוקח קיבל שהה"א יש לה זוית מאחריה, ועוד, שתמונתה כמו דלי"ת ויו"ד. ומהאי טעמא כתבתי שתהיה הנקודה למעלה דק ולמטה עב ועקומה קצת לצד ימין ולא לצד שמאל, פן תדמה לתי"ו. והנקודה תהיה כנגד סוף הגג, מפני שאם ידבק למעלה תהיה דומה לחי"ת כדאמרינן בהבונה: לא יעשה ההי"ן חיתי"ן, אלמא שדומין קצת, ואילו תהיה הנקודה באמצע לא ידמו כלל:

ו"ו תהיה עגולה לצד ימין, שלא תדמה לזיי"ן, ואף על פי שראש הזיי"ן עובר משני צדדין, מכל מקום חיישינן פן תינוק דלא חכים ולא טיפש יקראהו זיי"ן ויהיה פסול. וראשה יהיה קצר, שלא תדמה לרי"ש. ופניה שוים, שאם היו באלכסון לא היה כתיבה כי אם שבורה. ורגלה ארוך, שלא תדמה ליו"ד. ופשוט בשוה, שלא תהיה כמו כתיבה שבורה באמצע דקה, רק תמה ושלמה ומתמעטת עביה, וזה רומז לסוד:

זי"ן ראשו מרובע ועובר משני צדדין, הכל מפני הסוד. ולא יהיה רגלה ארוך, שלא תדמה לנו"ן פשוטה:

חי"ת יהיו שני רגליה דומים לשני זיינין ממש, ולא כמו דלי"ת וזיי"ן, כדאמרינן בהבונה, דאי נטל גגה דחי"ת ומשוי לה תרי זייני"ן. וגגה גבוה באמצע, דאמרינן בהקומץ: חזינא להו לספרי דוקני דחטרי לגגיה דחי"ת, כלומר חי ברומו של עולם. ופירש רבינו תם שהוא מלשון חטוטרת גמל, ופירושו גג גבוה באמצע. אבל רש"י פירש חוטרא, מקל, והוא מצד שמאל. ואנו עושים כדברי שניהם. והא דאמרינן באלפא ביתא דרבי עקיבא: חי"ת מפני מה אין קושר כתר? מפני שבעלי חטא יש להם בושת, משמע שאין לה מקל? תירץ בהגהות מיימוניות, מקל שבצד שמאל שרגילים הסופרים אף בלא חיובא, אין ידוע שהוא כתר מחוייב. ומשם דקדק בהגהה שאין לעשות לה עוקץ בצד ימין, ויהיה שמה הקרן עגול בלא זוית. ועובי קולמוס תהיה בין שני זייני"ן, כדי שתהא החי"ת מרובעת ארכה כרחבה:

טי"ת יהיה ראשה קצת ארוך, כי תמונתה כמו כ"ף וזיי"ן, ומשפיל ראשו קצת, מפני שגם גופה משוך תחתיו באלכסון, ואז תיטב תמונת הכ"ף. ועוד, שאז יעשה הראש עגול למעלה ולא יהיה ראוי להושיב כתרי התגין, שאם ראש ראשון שוה והגון להתגין כמו ראש השני, לא היו מדלגין עליו להושיב כתרי התגין על ראש השני, דומיא ד"אין מעבירין על המצות" (פסחים סד ב). והיינו טעמא שהיודי"ן שבצד ימין בעי"ן וצד"י ושי"ן כולם פניהם כלפי מעלה. ועוקץ פני הראש משוך מעט לתוכו, כי כן הכריח רבינו תם מדהזכיר פרק הבונה שלא יעשה טתי"ן פאי"ן, אלמא שהם דומים קצת, וכן משמע באלפא ביתא דרבי עקיבא: מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו? שכל הנותן פרוטה לעני יתן לו בסתר. אבל לא יכוף אותו הרבה, פן ידמה לגמרי לפ"א:

יו"ד תהיה ראשו ופניו שוין, כדי שיראה שהיא כתיבה ולא משיטה. ויהיה לה רגל קטן, ולא יהיה גדול פן תדמה לרי"ש. והרגל יהיה עקום להיטיב צורתו, וכן משמע לשון רש"י בסמוך. ותג על פניה, ועוקץ קטן יורד למטה, כדאמרינן בהקומץ: אפילו קוצו של יו"ד מעכב, ופירש רש"י דזהו רגל ימין שכפוף. וקשה, פשיטא, דזהו גוף האות. ועוד, דזה של צד ימין נקרא רגל. לכך פירש רבינו תם שראש שמאל של יו"ד כפוף למטה, אלמא שרש"י ורבינו תם מצריכים רגל לצד ימין. וגם מה שפירש רבינו תם שראש שמאל כפוף למטה, ודאי על זה לא פליג רש"י, דאמרינן בפסיקתא: מה יו"ד יש לה נקודה אחת למטה? רמז לרשעים שיורדים; ונקודה אחת למעלה, רמז שעתידין לעלות. משמע שיש לה עוקץ מלמטה וכנגדו תג מלמעלה. והעוקץ של מטה יהיה קצר יותר מן הרגל, פן תדמה לחי"ת, ומהאי טעמא נמי יעקם רגל היו"ד:

כא"ף כפופה, קבלת החסיד שתהיה עגולה מכל צד ולא יהיה לה שום זוית, ופניה יהיו למעלה ולמטה שוים, כדי שיהיה ניכר שהיא כתיבה ולא משיטה:

כא"ף פשוטה, גגה קצר שלא תדמה לרי"ש, לכן לא ימשוך אותה בסוף השיטה לעשותה ארוכה כלל. ואף על גב דבהגהות מיימוניות פירש דאין למשוך שום אות כלל, זהו דוקא למצוה, אבל אי עביד לא פסל, דהא הלכה רווחת בישראל (טור אבן העזר קכו), דבגט מאריכין אותיות כדת משה וישראל. אבל כ"ף פשוטה, אי מאריך גגה יותר מרגלה פסול. וכן אם האריך החי"ת עד שנשתנה צורת הזייני"ן פסול. וכתב רא"ם, שכל הפשוטות צריכות להיות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות, ומהאי טעמא לא יעשה לכא"ף פשוטה זוית למעלה, אלא תהיה עגולה כמו רי"ש, שאם כופפין אותה שתעשה כ"ף כפופה, דאין חילוק ביניהם, רק שזו פשוטה וזו כפופה^(ז):

למ"ד יהיה צוארה מלבד ראשה ארוך כעובי שני קולמוסים, וראשה עגול לצד ימין, ולצד שמאל זוית לראשה, מפני שכתב הרוקח שיש לכתוב למעלה מגוף למ"ד כעין וי"ו, ותמונת למ"ד כמו כ"ף כפופה ועליה וי"ו. ומהאי טעמא כתבתי שיהיה זנבה עב וכפוף היטב לפניה. ושמעתי קוראי תגר, אם יהיה הזנב עב תהיה הכתיבה שבורה ולא תמה. וליתא, כי הכ"ף עצמה תוכיח שדקה באמצעיתה. וכן צואר הלמ"ד עצמה דקה בין ראשה לגופה. וכן קיבלנו שזנבה יהיה עב, ומסכים לאשר פירשתי שתמונתה כמו כ"ף. ומהאי טעמא תהיה עגולה מאחריה, וכן כתב החסיד שאין זוית ללמ"ד. וראשה כפוף לפניה, ועל ראשה שני עוקצים מפני הסוד:

מ"ם פתוחה תהיה למעלה לצד ימין עגולה, כאשר כתב בהגהת מיימונית. ולמטה יהיה לה זוית ולא עקב, שהרי תמונתה כמו כ"ף, ואף על פי שיש לה זוית למטה, מכל מקום כיון שהיא עגולה למעלה ואין לה עקב למטה דמי טפי לכ"ף או לבי"ת, כי הבי"ת יש לה עוקץ למעלה ולמטה עקב. והזוית למטה אינו מהפך תארה, שהרי בכתיבה המאושרה נהגו הסופרים לעשות לכ"ף כמין זוית. אבל אין לעשות המ"ם גם למטה עגולה, כי מ"ם פתוחה ומ"ם סתומה שוים, ואם יהיו שמה עגולות שמא תדמה הסתומה לתינוק דלא חכים ולא טיפש לסמ"ך, כי האותיות צריכות להיות ניכרות להדיא. וגגה יהיה למעלה שוה ולא עגול, ויהיה ארוך עד כנגד מושבה גופה שתהא מרובעת, לסוד רמוז. ועוד, כי תמונתה כ"ף וי"ו. ועוד, כדי שתדמה למ"ם סתומה, ומהאי טעמא יהיה הנקודה משוך כמעט בשוה, כדי שלא יהיה הפגם שביניהם גדול כשיעור שיתרחב מחמת פתחה, כי פניה של מ"ם סתומה וי"ו עומדת, ופניה של מ"ם פתוחה וי"ו מוטה קצת, כי בתמונה שניהם וי"ו. והחרטום עובר, כי כן קבלת החסיד, תארו כמו ראשו של תרנגול ששפתו עובר מתחת לכרבלתו. וארכו שני קולמוסים, כי תמונת הנקודה והחרטום וי"ו כדפירשתי. ויהיה כנגד המושב התחתון כדי שיהא ראוי לסתום:

ם' סתומה, כתב בהגהת מיימונית שתהיה עגולה למעלה בצד (שמאל) [ימין] כמו מ"ם פתוחה, וכן עיקר, אף על גב דרוב סופרים המומחים כותבין אותה מרובעת, מכל מקום מפני שרבינו שמחה כתב בשם החסיד שאותיות עיכ"ל סק"ר אין להם זויות, ואותיות בדה"ם פף"ת יש להם זויות, והבינו שרצונו לומר שיש להם זויות מכל צד כדי שתהיה צורת מ"ם סתומה מופרדת הרבה מצורת סמ"ך, ולפי זה הוצרכה גם מ"ם פתוחה להיות מרובעת למעלה, כי לעולם צריכות להיות דומים זו לזו בכל היכולת, דמאי שנא מכ"ף כפופה וכ"ף פשוטה ומפ"א כפופה ופ"א פשוטה שדומות להדדי. וכן משמע מתוך דברי רא"ם בספר יראים, שיהיו כך דומות להדדי, ודברים אלו דברי טעם הם וראוי לסמוך עליהם. והנה אדרבה, מדברי רבינו שמחה שכתב משם החסיד כדלעיל ראיה לדברי, שהמ"ם עגולה למעלה, שהרי מ"ם פתוחה דלגו עליה ולא הזכירו שיהיו לה זויות, אף הוא מודה לדברי הגהות מיימוניות שהמימי"ן עגולות למעלה לצד ימין, ומפני שמ"ם פתוחה עגולה למעלה, אף על גב שלמטה יש לה זויות לא הזכירוה רבינו שמחה והחסיד, לא לגבי אותיות שיש להם זויות ולא לגבי אותיות שאין להם זויות. אבל מ"ם סתומה, אף על גב דלפי זה בצד אחד עגולה, כיון דבשני צדדין יש לה זויות הזכירוה עם אותיות שיש להם זויות, וכן בהדיא בספר התמונות, שמ"ם פתוחה ומ"ם סתומה למעלה עגולות, וכתב תמונת שתיהם כ"ף וי"ו, הרי על כרחך אין להם זויות בכל צד, לכן ודאי שהיא עגולה למעלה. ותהיה סתומה לגמרי וכן הסמ"ך, כדאמרינן: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדות. וגגה יהיה עובר מחוץ לסתימה כשיעור עובי קולמוס, כי זהו שיעור הנקודה של מ"ם פתוחה, דלעולם יש לדמות כדפירשתי, וכן כתב הרוקח שעמוד העליון יעבור מעט, ועוד שצריך שתהא תמונת וי"ו כפופה כדפרישית:

נו"ן יהיה ראשה כמו זיי"ן, והראש קצר, ומושבה משוך לצד שמאל היטב יותר מן הראש, שלא תדמה לבי"ת. וצוארה קצת ארוך, כדי להסמיך אות אצל ראשה. ויהיה לה קצת עקב, שהרי תמונתה כמו זיי"ן עומדת תוך וי"ו. ותהיה שמה עגולה, כי כתב רא"ם: כל האותיות כפופות צריכות להיות עגולות למטה, שאם תפשטנה תהיה פשוטה. וכן משמע בפרק הבונה (שבת קד ב) דהיא עגולה, דאמרינן: נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים, ופירש רבינו חננאל: נתכוין לכתוב טי"ת ולא הדביק ירכו לצד ימין וכתב נו"ן זיי"ן:

ן' פשוטה, תואר צורתה כמו זיי"ן, אך שהיא ארוכה כשיעור שתהיה ראויה להעשות נו"ן כפופה:

סמ"ך תהיה עגולה מכל צד, שלא תדמה למ"ם סתומה. והנה מקצת סופרים עושים סתימתה בסוף גגה, ושגגו, כי אין חילוק בין מ"ם סתומה לסמ"ך, רק שזו בעלת זויות ולזו אין לה זויות, על כן גגה עובר כעובי קולמוס כמו מ"ם סתומה, וכן בהדיא בספר התמונה, שגם תמונתה כ"ף וי"ו:

עי"ן יהיה ראש הראשון כעין יו"ד שפניה מעט כלפי מעלה, כדפירשתי גבי אות טי"ת. וגופה תהיה בעמידה כדי שנוכל להסמיך אות אצלה. וראש השני הוא כמו זיי"ן כדפירשתי, ועומד בה ולא מוטה כדפירשתי:

פ"א כפופה, יהיה לה זויות למעלה מבפנים ומבחוץ, כמו שכתב החסיד שפף"ת יש להן זויות. גם בזה שגגו הסופרים לעשות לפ"א זויות למטה, ואינו כן, שהרי הרוקח כתב משם החסיד עצמו שלבן של פ"א יהיה כמו בי"ת, ומדלא אמר סתמא שהפ"א כמו בי"ת, שמע מינה דוקא הלובן כמו בי"ת אבל מבחוץ איננו כמו בי"ת. ועוד, שכבר פירשתי שהרא"ם כתב שכל הכפופות עגולות למטה, וכן כתב בהגהת מיימונית שפ"א צריך להיות כמו כ"ף. ועוד, שספר התמונות כתב גם כן בהדיא שתמונת פ"א כמו כ"ף, על כן אין לעשות כלל זויות למטה מבחוץ כי אם מבפנים, וזה יעשה על ידי שיתפוס הקולמוס באלכסון, וכאשר תמשך לאחוריה מעט. וכשאין לה זויות למטה תחשב תמונת כ"ף אף על פי שיש לה זויות למעלה, שהרי בכתיבה המאושרת נהגו הסופרים לעשות הכ"ף כפ"א לנוי. ותהיה רחבה קולמוס וחצי, כדי לתלות בה הנקודה מבפנים שלא תגע. ויהיה לה עוקץ על פניה ותהיה הנקודה תלויה בה, כי הנקודה ומשך העוקץ יהיו כתמונת וי"ו. ומהאי טעמא פירשתי שהנקודה למטה לצד שמאל תהיה עגולה:

ף' פשוטה יהיה לה זוית קטן למעלה, אבל תהיה משוכה לאחוריה כמו כפופה, שאם תכפפנה תהיה מאחוריה כמו כ"ף:

צד"י כפופה, ראשה הראשון יהיה כפוף קצת למעלה כדפירשתי, וירכה ידביק באמצע צוארה, ויזהר שלא ידביקנה למטה פן תראה תארה לעי"ן. וראשה השני כמו זיי"ן כדפירשתי, וצוארה קצת ארוך, כדי להסמיך אות אצל ראשה, ומושבה משוך לצד שמאל היטב, כי תואר גופה קבלנו שהיא כמו נו"ן. ובעקמומיתה תהיה עגולה כדפירשתי:

ץ' פשוטה יהיו ראשיה כמו של צד"י כפופה, וירכה תרד למטה מן דיבוק הראשון כדי שיהא ראוי לעשותה צד"י כפופה:

קו"ף כתב החסיד, מדבעיא בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסו ב) קפל מלמעלה וספל מלמטה מהו, מי חיישינן לזבוב או לא, כלומר שמא היה למטה כתוב גם קפל וזבוב משכה רגל הקצר נגד רגל הארוך עד שנראה כמו ספל, אלמא שדרך לעקם רגל ימין עד דאפשר לזבוב לדבקו לרגל שמאל. ומהאי טעמא יש לסמוך רגל שמאל קצת באלכסון כנגד רגל ימין. וכן מוכח בספר התמונה, שרגל ימין יהיה עקום היטב, כי תמונת רגלה כמו כא"ף. והרגל השמאלי תלוי בה, כדאמרינן בהבונה (שבת קד א): מאי טעמא תלוי כרעיה דקו"ף? אמר הקב"ה לרשע: אם חוזר בו, ליעול בהאי גיסא. ואותו רגל יהיה למעלה עב ולמטה דק, כי תמונתו כמו נו"ן פשוטה. ומהאי טעמא יהיה שיעור ארכה כאורך עובי שלשה קולמוסים וחצי, כדי שיהיה ראוי לכוף ולעשות נו"ן עקומה, וישאר צוארה שני קולמוסים ומושבה קולמוס וחצי. ואף על פי שפירשתי שראוי להיות אורך נו"ן פשוטה כעובי ארבע קולמוסין, הכא לא יאריך בו יותר, כדמוכח בפרק גט פשוט (בבא בתרא קסו ב) שקרוב צורתה לצורת סמ"ך כדפירשתי, אלמא שאין דרך להאריך רגל ימין. וכדי לקיים דברי שניהם, יעבור רגל ימין לפני השמאל כעובי שני קולמוסין. ותג לצד שמאל על פניה, כדאמרינן בהבונה (שבת קד א): מאי טעמא מהדר תגיה דקו"ף לגבי רי"ש? אמר הקב"ה לרשע: אם אתה חוזר בך אני קושר לך כתר. ולשון תג וכתר משמעו מקל ולא גוף האות, כדפירשתי:

רי"ש תהיה עגולה ממש מאחוריה, שלא תדמה לדלי"ת, ופניה שוים, שלא תהיה כתיבה משיטה. וגגה ארוך וירכה קצר, שלא תדמה לכ"ף פשוטה:

שי"ן, ראש הראשון כמו יו"ד שפניה מעט כלפי מעלה כדפירשתי, וראש האמצעי יש עושין אותו כמין זיי"ן, אך רבינו שמחה והרוקח ור"ם כולם הסכימו שראש האמצעי גם כן כמו יו"ד, וכן קבלנו, תמונת ראש הראשון עם גופו כמו וי"ו, והאמצעי כמו יו"ד, והשלישי כמו זיי"ן כדפירשתי. ויהיה צירופו זיו, ורומז לסוד. ושל ראש האמצעי עוקץ קטן למעלה, גם רומז לסוד. וכתב הרוקח לדבק ראש האמצעי לצד שמאל למטה, ואז יהיו השלשה ראשים מחוברים למטה במקום אחד ועומדים על רגל אחד. ושמה יהיה חד למטה, דאמרינן בפרק הבונה: מאי טעמא אמת מלבן לבוני ושקר לא מלבן לבוני? ומשני, קושטא קאי, שקרא לא קאי. ושקר אין לו רגלים, מכל שכן שאין לו מושב, אלא חד יהיה ויעמוד השי"ן על רגל אחד, כמו הקו"ף והרי"ש:

תי"ו כתב הרוקח שיהיה תואר צורתה דלי"ת קטן הפוכה בתוך דלי"ת גדול. אמנם בספר התמונות כתב תארה כמו וי"ו בתוך דלי"ת. ונהגו כל הסופרים המומחים שראיתי כדברי הרוקח, ואמרינן בירושלמי: אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. ורגל שמאל יגע למעלה, כי כל האותיות שלמות גוף אחד כדפירשתי. ורגל ימין יהיה קצר, שאם יהיה ארוך, שמא תדמה לתינוק דלא חכים ולא טיפש לפ"א פשוטה.

עד כאן לשון הקונדריס שמצאתי, והרבה מדבריו נמצאו בספרי הפוסקים. וכבר כתב הוא עצמו קצת דברים בשם הפוסקים, ואשר לא כתב שם אמרם אכתוב באיזה ספר מהפוסקים הם כתובים:

מה שכתב בעוקץ שעל האל"ף, ולמד כן מתוך מאי דאיתא באלפא ביתא דרבי עקיבא, כן למד משם גם כן ספר התרומה וזה לשונו: משמע שעשוי כעין יו"ד. וגם צריך שלא יהא נמשך ושפל לצד מטה, אלא זוקף כלפי מעלה, וכן כתב בהגהת מיימון וכן כתב האגור, נקודה ראשונה העליונה כמין יו"ד ופניה באמצע הגג כלפי מעלה, וכן כתב החסיד, עד כאן:

ומה שכתב: וירכה יהיה דבוק לאמצע הגג, כן כתב האגור וזה לשונו: וידבק הרגל באמצע הגג וכן רגל היו"ד שהיא למעלה וכו'. ואם היה נוגע הרגל בגג האל"ף למטה או היו"ד שלמעלה נוגעת אל הגג למטה בצד שמאל פסול, עד כאן לשונו. וזה לשון הר"י אסכנדרני: אם הדביק גוף יו"ד שלמעלה או גוף יו"ד שלמטה בגוף האל"ף, פסולה, שאין להדביקן בוי"ו האמצעי אלא בדקות שבהן, לא בגופן. ואם הדביקן בגופן שנפסלו, אין די להן במחיקת דבק דהוי כחק תוכות, אלא צריך לגרוד כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחילה, עד כאן לשונו. וכן יש ליזהר ביוד"י השיני"ן והעייני"ן והפאי"ן והצדי"ן שלא יגעו באות אלא במקום דיבוקן לבד, ואם נגעו נפסלו, וצריך לגרוד כל היו"ד שנדבק ולתקנה לכתחילה:

ומה שכתב שסוף גגה יהיה עקום, כן כתב בסמ"ג ובהגהת מיימון ובמנהיג ובאגור, וכן כתב הר"ן בפרק הבונה. ואף על פי שלדברי ספר התרומה והרא"ש אין הכרע, מההוא שכתב בספר התרומה גבי אות גימ"ל, דהא דאמרינן שלא יכתוב לאלפי"ן עייני"ן לא מפני שדומות זו לזו קאמר, אלא משמיענו שאף על פי שרבי חייא קורא לאלפי"ן עייני"ן, וקא משמע לן אף על פי שמחליפין קריאתן אין מחליפין כתיבתן, וכן כתב הרא"ש בהלכות ספר תורה. כיון דלאינך רבוותא יש הכרע משם, צריך לדקדק בדבר:

ומה שכתב שהבי"ת יהיה לה מקל על פניה לצד שמאל ועוקץ קטן למעלה, כדאמרינן בירושלמי, כן כתבו הרא"ש והגהת מיימון והאגור ונזכר בדברי רבינו:

ומה שכתב: ויהיה לה עקב למטה, כן כתב האגור:

ומה שכתב באות גימ"ל שיהיה ראשה עב, ורגל ימין דק ויורד מעט למטה יותר מירך שמאל, כן כתוב בספר התרומה ובהגהת מיימון ובאגור:

ומה שכתב והירך יהיה נמוך כדי להסמיך אות אצל ראשו, כן כתב האגור:

ומה שכתב שאות דלי"ת רגלה פשוטה קצת בשיפוע לצד ימין, כדאמרינן בפרק הבונה וכו', כן כתוב בספר המנהיג:

ומה שכתב שאות ה"א אית לה תגא, ונחלקו בפירושו רש"י ורבינו תם, כן כתבו הרא"ש וספר התרומה והגהות והאגור, וגם רבינו כתבו, וכתב שטוב לעשות כדברי שניהם:

על מה שכתב הרוקח שקיבל מרבותיו שה"א יש לה זוית מאחריה כדלי"ת ולא עגולה מאחריה כרי"ש, כתב הר"י אסכנדרני ראיה לדבריו מדתניא במסכת ספר תורה: היה צריך לכתוב את השם וטעה והטיל בתוכו דלי"ת, מוחק ה"א אחרונה ויכתוב הדלי"ת ה"א, עד כאן לשונו:

כתב המנהיג: וי"ו צריך לכתבה כאנקליות, מדכתיב (שמות לח כח) "עשה ווים לעמודים". ומה שכתב: והנקודה תהיה כנגד סוף הגג, כן כתב האגור:

ומה שכתב באות חי"ת, כתבוהו הרא"ש וספר התרומה והגהות והאגור, והזכירו רבינו. ומה שכתב: ואנו עושים כדברי שניהם, כן כתוב בספר התרומה והגהות והאגור, וכן כתוב במרדכי בפרק הקומץ וזה לשונו: רבינו תם היה אומר לעשות שניהם, מקל בראשה דרך כתיבתה וגם כדפירשתי גבי גבוה באמצעיתה. וגם לא מיפסל בהכי אפילו אינה נעשית כדרך כתיבתה, כיון דקרי לה תינוק דלא חכים ולא טיפש:

וזה לשון הר"י אסכנדרני: חי"ת היא מהאותיות המרובעות, על כן אין להאריך אותה בסוף שיטה, דאי הכי לא הויא שני זייני"ן. וכן אין לעשותה כמין דלי"ת וזיי"ן. וכתב בספר יראים: יעשה כרש"י וכרבינו תם, ואין בתוספת זו קלקול לאות. ואי משום הא דאמרינן באותיות דרבי עקיבא: חי"ת אין קשור לה כתר, פירוש שאינו מחוייב לעשות כן. ובלבד שיעשנה בסוף הגג לצד שמאל, שתהא נראה כמו ראש רגל שמאל, ולא למעלה ככתר על גגה. ולא יאריך בגגה כלל, ואם האריך פסולה, ובתפילין אין לה תיקון, עד כאן לשונו:

ומה שכתב באות טי"ת שעוקץ פני הראש משוך מעט לתוכו, כן כתבו הרא"ש וספר התרומה וסמ"ג והמנהיג והגהות והאגור, וגם רבינו כתבו. וכן כתב הר"ן בפרק הבונה:

ומה שכתב באות יו"ד דברי רש"י ורבינו תם, כן כתבוהו כל הספרים הנזכרים. וכתב מהר"י קולון בסימן ס"ט וע"ד: קוצו של יו"ד פשיטא שיש לחוש לדברי רבינו תם, שהביא ראיה לדבריו, וגם כל הפוסקים האחרונים הביאו דבריו לפסק הלכה. וכתב האגור: יו"ד, הרגל יעשה קצר ועקום כלפי שמאל, שלא תדמה לוי"ו. וכתב עוד: השני קוצות יעשה ביו"ד בטרם יתחיל לכתוב אות אחרת, כי פסולה היא בלא אלו השני הקוצות לדברי רבינו תם, עד כאן לשונו. כלומר, ואם כתב אות אחרת תחילה ואחר כך עשה הקוצות הוי כתב שלא כסדרן ויגנזו. וזה לשון הר"י אסכנדרני: נמצא בהגהות מיימון, שמעתי שקוץ היו"ד מעכב לרבינו תם. מכל מקום בתפילין ומזוזה אם לא עשאן לא פסל, מאחר ששם יו"ד עליה אפילו בלא אותו קוץ שמצד שמאל. אבל ברגל של צד ימין, אם לא עשאה בתחילה אין לתקנה אחר כך בתפילין ומזוזות, משום שאין נקרא יו"ד בלא אותו רגל ונמצא כותבן שלא כסדרן, עד כאן לשונו:

ומה שכתב בכ"ף פשוטה שלא ימשיך אותה בסוף השיטה לעשותה ארוכה, כן כתב האגור^(ח). וכתב עוד בשם החסיד שצריכה להיות ארוכה כפלים כגגה:

ומה שכתב שכל הפשוטות צריכות להיות ארוכות כשיעור שאם נכפלו יהיו כפופות, כן כתב בעל התרומה והגהות והאגור והמרדכי בהקומץ, וכן כתב המנהיג וזה לשונו: מדקאמר בפרק הבונה (שבת קג ב) שלא יכתוב כפופין פשוטין, משמע שאין להאריך הפשוטות יותר מכפיפת הכפופות:

ומה שכתב שכ"ף פשוטה תהיה עגולה למעלה כמו רי"ש, כן כתבו התרומה והגהות והאגור. וכתב הר"י אסכנדרני: יש מי שכתב, שאם כתב הכ"ף פשוטה בזויות כמו דלי"ת, שהיא פסולה, ובתפילין ומזוזה לא יועיל בה תיקון, כמו הדלי"ת שכתבה במקום רי"ש דתיקונה מיקרי חק תוכות, עד כאן לשונו:

ומה שכתב שאות למ"ד יהיה הזנב עב, וגם מה שכתב: ועל ראשה שני עוקצים קטנים, כן כתב האגור. כתב המנהיג: למ"ד צריך לפרוח באויר בצוארו למעלה כלפי פניו, מדפירש רש"י בחלק (סנהדרין קו ב) גבי מגדל הפורח באויר, בעוקץ הלמ"ד שבולט לפניה. ומה שכרתב שתהיה עגולה מאחריה, גם האגור כתב בשם החסיד, שהלמ"ד מהאותיות שאין להם זויות. וזה לשון הר"י אסכנדרני: ותהיה עגולה מאחריה לצד ימין, אבל לצד שמאל מקום חיבור גופה וצוארה צריך שיהיה לו זוית, בין סוף הוי"ו שיורד בדקות לצורת כ"ף, עד כאן לשונו. וכתב עוד, ששני תגין שעל ראשה רמז לחסד ודין, ועל כן הימיני גדול^(ט):

ומה שכתב שמ"ם סתומה תהיה עגולה למעלה לצד שמאל והסופרים כותבין אותה מרובעת, האגור כתב שתהיה מרובעת מכל וכל וכדברי הסופרים. וגם בספר התרומה כתוב: מ"ם סתומה צריכה להיות מרובעת מארבע רוחותיה, מדאמרינן: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, עד כאן. ויש לדחות, ד"מארבע רוחותיה" דקאמר, לא לעניין שתהא מרובעת, אלא לעניין שתהא סתומה מארבע רוחותיה. תדע, שהרי הראיה שמביא אינה לעניין הריבוע אלא לעניין הסתימה. ומה שכתב בשם החסיד: האותיות שיש להם זויות ושאין להם זויות, באגור כתוב בנוסח אחר וזה לשונו: והחסיד כתב, אלו האותיות שיש להם זויות, בדהח"ם פף"ת, ואלו שאין להם זויות, טו"כ לסק"ר. ומה שכתב: ותהיה סתומה לגמרי וכן הסמ"ך, כן כתבו התרומה והגהות והאגור והר"ן בפרק הבונה:

ומה שכתב שאות נו"ן כפופה ראשה כמו זיי"ן, כן כתב האגור וזה לשונו: יכתוב ראשה עב והגרון עב, והמושב למטה ארוך יותר מראשה, שלא תדמה לבי"ת, עד כאן לשונו. וצריך לומר שמה שכתב והגרון עב, היינו לאפוקי שלא יהיה דק ביותר, דהא ודאי פשיטא שאינו רוצה לומר שיהיה כל כך עב כמו ראשה.

ומה שכתב דנו"ן פשוטה תואר צורתה כמו זיי"ן, כן כתב הר"ן בפרק הבונה אהא דאמרינן שלא יכתוב זייני"ן נוני"ן נוני"ן זייני"ן וזה לשונו: ומכאן שצריך הקו הארוך של נו"ן פשוטה באמצע ראשה הגס כצורת זיי"ן, ואל יסמוך הקו הארוך בקצה ראשו כעין וי"ו, שאם כן הוה ליה לומר ווי"ן נוני"ן נוני"ן ווי"ן:

ומה שכתב באות סמ"ך שתהיה עגולה ושגגה עובר, זה לשון הר"י אסכנדרני: הסמ"ך צריך שתהיה מלמעלה גגה שוה, והיא מחוברת משתי אותיות, כ"ף כפופה דבוקה עם וי"ו בסופה, על כן צריך שתהא עגולה משלוש רוחותיה, ומלמעלה שוה בגגה כמו גג כ"ף, ולמטה מושבה קצר, ויסתום אותה לגמרי, וגגה למעלה יהיה עובר חוץ לסתימה כשיעור גג הוי"ו, וארכה ורחבה כמו בי"ת, רק שעובר חוץ מהסתימה כגג וי"ו, עד כאן לשונו:

ומה שכתב באות עי"ן. כן כתב האגור בשם החסיד:

ומה שכתב שפ"א כפופה תהיה עגולה מלמטה. כן כתב האגור בשם רא"ם, וכתב שכך הוא גם כן לפי הקבלה. אמנם הרוקח כתב בהדיא בשם החסיד שצריך לעשות הפ"א מרובעת כמו הבי"ת ולא עגולה כמו כ"ף, וכן הפ"א פשוטה דינה להיות מרובעת, וכן נוהגים הסופרים, עד כאן לשונו. וכבר אתה רואה שבעל הקונדריס הזה כתב דאדרבה, מדברי הרוקח איכא למידק דמבחוץ תהיה עגולה.

ולעניין פ"א פשוטה כתב האגור: יש לכתבה עגולה כמו רי"ש. אבל לפי קבלת החסיד צריכה להיות מרובעת כמו פ"א כפופה. והנקודה שבפנים ראשה הפוכה כנגד פנים ולא כנגד חוץ, עד כאן לשונו. והגהות מיימוני כתבו שהפ"א פשוטה צריכה להיות עגולה למעלה כמו שרגילים הפ"א כפופה למטה. וזה לשון הר"י אסכנדרני: יזהר בנקודה שבתוכה שלא תהיה הפוכה לצד חוץ, פן תדמה לתי"ו:

ומה שכתב בצד"י כפופה ופשוטה, רוב דבריו הם באגור. וזה לשון הר"י אסכנדרני: ידביק היו"ד לצואר הנו"ן, ולא למטה שלא תדמה לעי"ן. וראשה השני צריך שיהיה כראש הזיי"ן שנוטה לכאן ולכאן, וימשוך מושבה לצד ימין קצת, ובמקום כפיפתה תהא עגולה, עד כאן לשונו:

ומה שכתב בקו"ף כי רגל ימיני עקום היטב. כן כתב האגור. וזה לשון הר"י אסכנדרני: רגל שמאל היינו כרעיה דקו"ף התלוי, יש למשוך אותו קצת לצד ימין באלכסון קצת, עד כאן לשונו. ומה שכתב ושיעשה תג לצד שמאל, כן כתב ספר התרומה והאגור:

ומה שכתב באות רי"ש שיכתבנה עגולה וגגה ארוך וירכה קצר, כן כתב האגור. והטעם שצריך להיות גגה ארוך, כדי שלא תדמה לוי"ו:

ומה שכתב באות שי"ן בראש האמצעי, גם האגור כתב שרבינו שמחה וסמ"ג והרוקח כתבו שצריך להיות כמו יו"ד. ומה שכתב בשם הרוקח ששלוש הראשים יעמדו על רגל אחד, כן כתב הר"ן בפרק הבונה אהא דאמרינן "שקר אחד כרעא", וזה לשונו: ומכאן צריך לעשות השי"ן חד ולא לעשותו רחב, וכן כתב המנהיג.

ומה שכתב באות תי"ו שרגל שמאל יגע למעלה, כן כתב המנהיג וזה לשונו: ותי"ו נראה שהיא סתומה ככתיבה ספרדית, שאם היא פתוחה ככתיבה צרפתית, הוה ליה לתת טעם בתלמוד (שבת קד א) בפתיחתה כמו שנתן לה"א קו"ף, עד כאן לשונו. וכך הם דברי רבינו שכתב שכל האותיות צריכות להיות גולם אחד חוץ מה"א וקו"ף:

כתב המרדכי בפרק הקומץ: כל אותיות כפופות שעשאן עגולות מצד ימין בלא עוקץ, כשרה, עד כאן. ומשמע דלכתחילה אין לעשותן עגולות, ותימה, שקצת כפופות יש שצריך על כל פנים לעשותן עגולות ואם לאו פסול, שהרי כ"ף אם לא עשאה עגולה הרי היא דומה לבי"ת, וכן שאר אותיות כפופות משפטן לעשותן עגולות מצד ימין בלא עוקץ:

ומה שכתב רבינו שאם רגלי הה"א והקו"ף הם נוגעים פסולים — כבר נתבאר בראש סימן זה:

ומה שכתב רבינו: ובכל אות שיש בה ספק מייתינן ינוקא דלא חכים ולא טיפש — מהר"י קולון ביארו יפה, שכתב בשורש ס"ט על יוד"י האל"ף והפ"א שאינן נוגעות: פשיטא שאין להכשירו על ידי קריאת תינוק, שלא נאמרו דברים אלו אלא היכא שנפסקה האות ובציר ליה שיעורא, כגון וי"ו קטיעא שאנו מסופקים אם הגיע לאורך וי"ו או אם כשיעור יו"ד, ולכך תועיל קריאת התינוק, דגילוי מילתא בעלמא הוא דאורך וי"ו יש לה מדלא קראה יו"ד. אבל היכא דפשיטא לן שאין האות בצורתה, מה תועיל בראיית התינוק? ועינינו הרואות שאין האות בצורתה. ואף על גב שר"מ השיב שאין תפילין ומזוזות נפסלין משום שלא כסדרן בתיקון האותיות הנפרדות, ותלה הטעם בקריאת התינוק, היינו דוקא להחשב כסדרן מאחר שעיקר צורת האותיות נעשו כסדרן, אבל להכשיר בלא תיקון משום קריאת התינוק לא עלה על דעתו. וכן כתב ה"ר יצחק בר ששת זלה"ה בתשובה (סימן קכ):

מצאתי כתוב: אם חוטרא דחי"ת למעלה אינם נוגעים זה לזה, אך מכל מקום אין ניכר להדיא פרידתם, והראינו לתינוק חכם וקראו כשני זייני"ן, ואין התינוקות מורגלין באלו, דאפילו המוכשר כתיקונו קורין לו שני זייני"ן, נראה דשרי לתקן כי היכי דשרי מהר"מ לתקן כשאין גוף האות נוגע. ואי משום דתינוק לא קרי, היינו משום שאין מורגל בחיתי"ן דחוטרא. ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן ונשתנה צורת האות, אהא לא הוה דייקינן מאין תולין, דגרע דאין כאן אות:

ואלו הן האותיות שצריך לתייגם, אמר רבא, כל אלפא ביתא דאתוותא דתאגי אתה מוצא בתפילין ואלו הן וכו', עד צד"י דהארץ ג' ג' תאגי — הכל לשון שימושא רבא, וכתבוהו הרא"ש וספר התרומה והגהות מיימון. ויש קצת חילוף בספרי רבינו, שכתוב בהם ח' של חמץ חד תגא, והרא"ש וספר התרומה כתבו ארבעה תגי, וכתב הר"י אסכנדרני שכך הוא הנוסחא הנכונה וטעות נפל בספרי רבינו. ובשי"ן דאשר כתוב ב' תגי, ובקצת נוסחאות ה' תגי והוא הנכון, כי כן כתבו הרא"ש וספר התרומה^(יא). ובפרשת והיה כי יביאך כתוב ח' דלשלחנו ג' תגי, וכן כתוב בספר התרומה, אבל הרא"ש כתב: חי"ת דלשלחנו ארבעה תגי^(יב). ובסוף פרשה זו כתב: ט"ט דלטטפות חמשה תגין, וכן כתב הרא"ש. אבל בספר התרומה ובהגהות ליתיה כלל, ובפרשת שמע כתוב: ט"ט דלטוטפות שלשה תגין, וכן כתבו ספר התרומה והגהות מיימוני, אבל הרא"ש דילגו:

ומה שכתב רבינו: ולא היה לו להזכיר שעטנ"ז ג"ץ בכלל תגין האחרים וכו' — כבר יישבו^א בעל התרומה, שכתב בהלכות ספר תורה: שעטנ"ז ג"ץ אלו שבע אותיות הם צריכות שלש זייני"ן, בכל הספר תורה צריך לשי"ן לראש שלישי שלש תגין, וכן לעי"ן וטי"ת וצד"י לראש שני שני תגין, אבל בראש ראשון של אות אין צריך כלום. והא דאמרינן בשימושא רבא דתפילין שעטנ"ז ג"ץ צריכין זייני"ן, וחשיב ש' ע' של שמע, משמע דשאר שי"ן עי"ן אינו צריך כלום, התם מיירי בתגינים גדולים שהם כעין מקלות^(יג), וגם מיירי בכל שלשה ראשי השי"ן צריך תגין וכן בשני ראשי עי"ן וטי"ת וצד"י. ובהלכות תפילין כתב על דברי שימושא רבא: והני זיונין המפורשים כאן היינו תגינים גדולים, אבל תגינים קטנים כל מקום שאלו האותיות שעטנ"ז ג"ץ יש צריכות זיונין, כדאיתא בהקומץ (מנחות כט ב), וכן כתוב בהגהות. ויתיישב עוד במה שכתב בהגהות בשם רא"ם וכן במרדכי, דזיונין של שעטנ"ז ג"ץ לא בתגין, אלא פירושו שלא יעשה ראשיהם עגול אלא משוך, דלא איירי בהקומץ אלא בגוף האותיות:

ואדוני אבי ז"ל כתב: בגמרא דידן לא הוזכרו אלו התגין ולא מסתבר כלל לפסול בחסרון אלו התגין — וגם בספר התרומה כתב: ומיהו בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה, ואין לסמוך על השימושא רבא במקום שהתלמוד חולק עליו. וכמו כן כתב שם: ואי כתבינהו אגויל שפיר דמי, והא ליתא, דפריך בפרק המוציא יין (שבת עט ב): תפילין אגויל מי כתבינן? עד כאן לשונו. וכן כתוב בהגהות. ורבינו כתב בספר יורה דעה (סוף סימן רעד) על דברי הרא"ש: וכיון שנתן טעם לדבריו בשביל שאינם מוזכרים בתלמוד, מכלל דבחסרון תגי שעטנ"ז ג"ץ שמוזכרים בתלמוד פסול, עד כאן. וכן יש לדקדק מדברי בעל התרומה. וגם בהגהות ובאגור כתוב, שרבינו תם כתב: אם לא זיין שעטנ"ז ג"ץ פסולין, דלא גרע מקוצו של יו"ד. מיהו לפי מה שכתבתי בסמוך בשם רא"ם לא מיפסלי בחסרון תגין כל שלא עשה ראש אותיות אלו עגול אלא משוך, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל (פרק ב הלכה ט) דלא מיפסלי בחסרון תגין. והכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שיודע לעשות תגין:

ומה שכתב: הילכך טוב שיעשה כולם כי אין פסול בשינוי וכו' — הוא לשון הרא"ש. ואם תאמר: היאך נמשך ממה שאין פסול בתוספת, שהוא טוב שיעשה כולם? שגם כשלא יעשה שום אחד מהם הוא טוב, מאחר שאין פסול בגרעון. ויש לומר דהכי קאמר: כיון שאין פסול בתוספת, טוב שיעשה כולם ויקיים דברי האומרים לעשותם:

כתב סמ"ק: על שעטנ"ז ג"ץ צריך בכל אות שלשה זיונין בצד שמאל. ויש סומכים על קרנות האותיות ומקל אחד באמצע. ורבינו כתב בספר יורה דעה (סימן רעד): שעטנ"ז ג"ץ, בכל מקום שיבוא אחת מאלו צריך לעשות לה שלש זיונים, אחד מימין ואחד משמאל ואחד למעלה. ויש מפרשים שלשתן זקופין למעלה וכן נוהגים, עד כאן לשונו. והפירוש הראשון כתבו רש"י במסכת שבת סוף פרק הבונה, והפירוש השני כתבוהו התוספות בפרק הקומץ. ונמוקי יוסף פירש בהלכות ספר תורה, שלש שלש זייני"ן לכל ראש וראש, כגון השי"ן שיש לה שלשה ראשים יעשה לה תשעה תגין, ובעי"ן ששה תגין, ובנו"ן וזיי"ן שאין להם אלא ראש אחד שלשה תגין, עד כאן.

כתב האגור: אני המחבר נוהג לעשות התגין משעטנ"ז ג"ץ כמו שלשה זייני"ן, ולא די בתגין, כי כן אומר שצריך לזיין אותיות של שעטנ"ז ג"ץ וכן נוהגים בספרד, עד כאן. וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שהתגין הם כמו זייני"ן זקופות על האות^(יד).

כתב רש"י בהקומץ על הא דשעטנ"ז ג"ץ צריכות שלש זיונין, דהוא הדין לצד"י כפופה ולנו"ן פשוטה.

כתב הר"י אסכנדרני: מהאותיות שיש להם גג, יש לתייג מהם בכל מקום חמש וסימנם בדיק"ה, והתג לכל אחת בסוף גגה בשמאל, לא כסופרי הזמן הזה שנותנין תג על גבי כל אחת מהן. ואות חי"ת מחלוקת רש"י ורבינו תם, שרש"י מצריך לה תג בסוף גגה כאחרים, ולא באמצע כמו שכותבים הסופרים. ורבינו תם אומר שאין לעשות לה גג, אבל עושה לה חטוטרת. ויש שאומרים שסימן אותיות שיש להם תג אחד הבק"י בלבד, אבל דלי"ת וחי"ת אינם בכלל, שלא נמצא בשום מקום שיש לתייגם. ויש שכתבו, אף על פי שדלי"ת לא נמצא בפירוש, מאחר שמצינו בפירוש שיש לתייג הה"א, וכל ה"א תחילתה כתובה דלי"ת, אם כן יש לתייג הדלי"ת כה"א, עד כאן לשונו:

ואלו הן חסרות ויתרות שכתב הרמב"ם, פרשה ראשונה קדש לי כל בכור וכו' הוציא מלא וי"ו — כן כתב הרא"ש גם כן. אבל בספרי הרמב"ם שבידינו כתוב סתם הוציא מלא, וכן מצאתי מוגה בספרי רבינו^ב, וכן נוהגים לכתבו מלא וי"ו ויו"ד. ומה שכתב: יצאים חסר וי"ו – כן כתב גם כן הרא"ש, וכן נוהגים לכתבו חסר וי"ו לבדה, אף על פי שגם בזה כתב הרמב"ם סתם "יצאים חסר", וכן מצאתי מוגה בספרי רבינו^(טו).

ומה שכתב: בפרשה שניה ולאבתיך חסר – בספרי הרמב"ם כתוב חסר וי"ו ומלא יו"ד, וכן נוהגים לכתבו חסר וי"ו ומלא יו"ד. והרמב"ם וסמ"ג כתבו: בסוף פרשה זו "בחזק" חסר. והרא"ש ורבינו דילגוהו^ג:

ובלטטפת השלישי נחלק עליו רבינו תם ואומר שגם הוא חסר שני ווי"ן — כן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין, שבלטטפת השלישי חלק עליו רבינו תם ואמר שגם הוא חסר שני ווי"ן, וכן כתבו התוספות בהקומץ ובפרק קמא דסנהדרין, דבפרשת והיה כי יביאך כתוב "ולטוטפת", ובפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע כתוב "לטטפת". והרא"ש בתחילת הלכות תפילין כתב כדברי רבינו תם. ואף על פי שבקצת ספרים שלנו כתוב בטעות, הנוסחא האמיתית היא: בשמע ובוהיה אם שמוע כתיב "לטטפת" חסר שני ווי"ן, ובוהיה כי יביאך כתיב "ולטוטפת", אבל בין פ"א לתי"ו אין כתיב וי"ו. ובסדר תיקון תפילין להרא"ש כתוב: ובאלו השלש פרשיות כתוב בהם ולטוטפות. ועל כרחך צריך לומר דטעות סופר יש כאן, דהא דלא כמאן, ועוד, שנמצא סותר דבריו שכתב בתחילת אותן הלכות. לכן נראה שצריך להגיה: באלו השתי פרשיות כתוב בהם לטטפת ובוהיה כי יביאך כתוב ולטוטפת:

כתב המנהיג שיש מחלוקת בלטוטפות ובמזוזות קדמאי ובתראי הי מינייהו מלא והי מינייהו חסר, וטוב לעשותם מלאים כדאמרינן בהקומץ: לא שנו אלא בחסרות, אבל ביתרות לית לן בה, עד כאן לשונו. וטעות הוא בידו, שהרי כתבו שם התוספות: יש טועים כשמסופקים בתיבה אם מלאה או חסרה שעושים אותה מלאה, משום ד"יתרות לית לן בה". ולאו מילתא היא, דהכא מיירי ביתרות שגרדן דלא אמרינן דמיחזי כמנומר, עד כאן. וכן פירש רש"י, וכן דעת כל הפוסקים ז"ל:

בית חדש (ב"ח)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

אלו האותיות וכו' עד כמ"ם סתומה הכל מדברי הרא"ש בהל' ס"ת:

ומ"ש חוץ מרגל הה"י והקו"ף שאותן לבד אין להם ליגע ואם נוגעות פסולים נראה דאפילו נפרדת כחוט השערה מגגה נמי כשר דלא פסל אא"כ נוגעות ממש וקשה דא"כ אמאי קאמר בפרק הקומץ רבה סוף (דף כ"ט) אמר רב אשי חזינא להו לספרי דוקאני דתלו ליה לכרעיה דה"א דמשמע דהמדקדקים תלו ליה דמאי איריא מדקדקים הלא אינו ה"א כלל אלא חי"ת אם לא נפרדה מגגה ופסול וי"ל דה"ק דתלו לה דנראה מרחוק שאינה נוגעת כדאיתא בהמגרש גבי ה' דלמהך בגט דצריך להרחיקה אף כאן הרחיקו הרבה כדי שתהא נראה תלוים בתוכה וכן ראו לתלות רגל הקו"ף בהרחקה מגגה שוב מצאתי בספר ברוך שאמר שכתב לשון ה"ר יהודה החסיד אין להרחיק לא ירך ה' ולא ירך הקו"ף מן הגג אלא שיעור עובי הגג ויפריד בין הירך ובין הגג שיראה הלובן שביניהם ברחוק אמה לאי בילד ולא בזקן אלא מבן כ"ה שנים ועד נ' שנה עכ"ל. עוד כתב דמשמע מלשון האשיר"י דלא יתלה רגל ה"א באמצע ה"א כזה אלא בסוף גגה כזה כי אין חלוק בין ה"א לחי"ת כי אם שרגל החי"ת מחוברת לגגה ורגל ה"א תלויה אבל זה וזה בסוף גגה וכן הדין בקוף עכ"ל:

ומ"ש ח' איתא בפרק הקומץ דחזינא לספרי דוקאני דחטרי לגגה דחי"ת ופירש"י כמין חוטרא כזה וכו' כלומר שהם מדקדקים דאע"פ דהרגל נוגע בגגה בטוב והיא חי"ת גמורה אפ"ה מדקדקים לתקן לה כמין חוטרא שלא יטעו לומר שהיא ה"א ונפרדה כחוט השערה ואע"פ דפירש תלמודא גופה חטרי להו לגגה דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם היינו משום דבתג קטן היה מספיק שיהא נראה בטוב שהוא חי"ת ולא ה"א ולא היה צריך לעשותו גדול כל כך כמו חוטרא אם לא שבאו להורות שהקב"ה שהוא חי שוכן ברומו של עולם ומשום האי טעמא לחוד לא היה צריך לעשותו גדול כ"כ אלא גדול קצת לומר שהוא חי ברומו של עולם אלא לפי שעשיית תג גדול קצת אינו בא אלא כדי שלא יראה שהוא ה"א על כן עושה אותו גדול כ"כ לומר שהוא חי ברומו של עולם ולר"ת קשה אפירוש רש"י מהא דאיתא בפרק הבונה שנטלו לגגו דחי"ת ועשאו ב' זייני"ן אלמא דעושין באמצע גובה כמין חטוטרא דגמל שכשנוטלין אותו גובה עשאו ב' זייני"ן וכתב בספר ב"ש שאנו עושין כדברי שניהם ומביאו ב"י ונראה שרצונו לומר שעושין כזה וכן כתב סמ"ק וטוב לעשות כזה וכזה וכתב עוד ב"י דמצא כתוב דהסופרים אין חוששין לזה אלא בחי"ת דוחרה וכו' עכ"ל מיהו בס"ת חוששין ועושין כזה:

ואלו הן ח"ץ וכו' בפ"ר הז"ם וכו' כ"ה ט"ט וכו'. תי"ת וצד"י של חמץ. שי"ן דאשר ה' תאגי כצ"ל. יו"ד דלי ג' תאגי (ס"א ב' תגי). ה' של ונתנה כצ"ל. ואלו הן חסירות ויתרות שכתב הרמב"ם וכו' הוציא מלא וי"ו יו"ד כצ"ל. אבל ב"י כתב דבספרי הרמב"ם כתוב סתם הוצא מלא וכן מצאתי מוג' בספרי רבינו וכן נוהגין לכתבו מלא וי"ו ויו"ד עכ"ל יצאים חסר וי"ו לאבתיך חסר וי"ו כנ"ל עיניך מלא בחזק חסר וכו'. ובקומך מלא וי"ו לטוטפת חסר וי"ו אחרונה. ובקומך מלא וי"ו כצ"ל:

ומ"ש ולא הו"ל להזכיר שעטנ"ז ג"ץ בכלל תגין האחרי' וכו' עד סוף הסימן הכל מדברי הרא"ש בסוף הלכות תפילין ויש ליישב קושיא זו דס"ל לשימושא רבא דאע"פ דבכל מקום בס"ת שכתובים שעטנ"ז ג"ץ צריכין תגין קטנים מ"מ בתפילין צריכין תגין גדולים וק"ו הוא דכיון דכולא אתוואתא בס"ת לא צריך תגין כלל ואפ"ה בתפילין צריכין תגין גדולים שעטנ"ז ג"ץ דצריכין תגין קטנים בכ"מ שהן ק"ו דבתפילין צריכין תגין גדולים כן נלפע"ד ועיין במ"ש בדין זה סוף סי' זה וב"י כתב ישוב אחר ע"ש:

ומ"ש הילכך טוב שיעשה כולם כי אין פסול בשינוי וכו' כתב ב"י וא"ת היאך נמשך ממה שאין פסול בתוס' שהוא טוב שיעשה כולם שגם כשלא יעשה שום אחד מהם הוא טוב מאחר שאין פסול בגרעון וי"ל דה"ק כיון שאין פסול בתוס' טוב שיעשה כולם ויקיים דברי האומרים לעשותה עכ"ל נראה מקושייתו שהבין דהאי הילכך נקשר עם דברי הרמב"ם בלבד ולפע"ד דנקשר ג"כ עם מה שכתב תחלה דבשימושא רבא פוסל אם חיסר מאלו תגין וכו' וכך היא ההצעה ודאי אם היינו מפרשים להגאון בשימושא רבא דכשם שפוסל אם חיסר מאלו התגין שכתב הוא כך פוסל אם הוסיף עליהם א"כ לא היה טוב לעשות תגין אלו שכתב הרמב"ם דכיון שלדעת הגאון בשימושא רבא פסולין התפילין באלו התגין ולהרמב"ם אינן פסולין אם לא עשאן טוב היה שלא לעשותן אבל כיון דהגאון בש"ר לא פסל אלא אם חיסר מאלו התגין שכתב הוא ומשמע דבהוסיף לא פסל ולהרמב"ם שכתב תגין אחרים אין שום פסול בתגין אפילו חיסר מהן ואצ"ל שאין בהן פסול אם הוסיף לכך טוב שיעשה כולם דלא מבעיא שיעשה אותן תגין שכתב הגאון בש"ר דפסולין הן לדעתו אם לא עשאן אלא גם אותן התגין שכתב הרמב"ם יעשה אותן כיון שאין בהם שום פסול בשנוי ולא בתוספות ובגרעון לד"ה כתב רבינו בי"ד סימן רע"ד דבחסרון תגי אותיות שעטנ"ז ג"ץ שמוזכרים בתלמוד פסול וכתב ב"י שכן נראה ממ"ש סה"ת וגם בהגהות מ"ש בשם רא"ם לא מיפסלי בחסרון תגין כל שלא עשה ראש אותיות אלו עגול אלא משוך וכ"נ מדברי הרמב"ם דלא מיפסלי בחסרון תגין והכי נקטינן היכא דאין נמצא מי שיודע לעשות תגין עכ"ל ובש"ע כתב בסתם ואם לא תייג אפי' שעטנ"ז ג"ץ לא פסל עכ"ל ותימא רבה דפסק דלא כדברי ר"ת ורבינו והאגור שפוסלין בפירוש ועוד דנראה ודאי דאף להרמב"ם דוקא בתגין גדולים שהצריכו לתייג בתפילין אין לפסול אפילו בשעטנ"ז ג"ץ אם לא תייג אותן גדולים אבל תגין קטנים דבכ"מ בס"ת שאותיות שעטנ"ז ג"ץ כתובין צריכין תגין קטנים מדין התלמוד פשיטא דפסול אם לא תייג אותן אפי' בס"ת כ"ש בתפילין והכי נקטינן לפסול ס"ת ותפילין אם לא תייג שעטנ"ז ג"ץ לפחות בתגין קטנים דלא כש"ע אבל כשתייגן בקטנים ולא בגדולים נלפע"ד שאין לפסול בתפילין כיון שלא נזכר דבר זה בתלמוד מיהו אף אם לא תייגן כלל אפילו בתפילין מועיל להן תיקון לתייגן לאחר שכבר נכתבו ואין זה שלא כסדרן וכדכתב מהר"ם דיכול להפריד האותיות בתפילין וכן להדביק היודי"ן שעל אלפי"ן ושיני"ן דכיון דצורת האות ניכרת ליכא משום כתבן שלא כסדרן ומהרי"ק בשורש ס"ט מביאו וגם ב"י פסק כך בש"ע סי' ל"ב סעיף כ"ה א"כ כ"ש הכא דהאות הוא נכתב בשלימותו אלא שחסרו התגין דיכול לתקנן ואין בוה משום שלא כסדרן ועיין במ"ש בסמוך סעיף ד' כתב ב"י ובסדר תקון תפילין להרא"ש כתב ובאלו ג' הפרשיות כתוב בהם ולטוטפת עכ"ל וע"כ לומר דט"ס יש כאן וכו' ומ"כ דיש ליישב דלא בא הרא"ש לומר שיהא מלא או חסר אלא בא לומר דבג' פרשיות אלו כתוב בהם לשון לטוטפות משא"כ ברביעי דכתוב לשון זכרון בין עיניך ולא כתב לטוטפות ע"ש באשיר"י משמע הכי להדיא:

דרכי משה

(א) ומצאתי, שאורך ורוחב הב' יהא כג' קולמוסים, ורוחב חללה כעובי קולמוס.

(ב) וכן הוא בהגהות מיימוני פרק ב: ויזהר שירך שמאל יהא משוך לפניו ולא למטה, עד כאן לשון הגהות מיימוני.

(ג) ומצאתי: ולא יהא רגלה ארוך יותר מג' קולמוסים. [הערה: עם גגה, שלא תדמה לנו"ן סופית. ויקיעורך.]

(ד) וכתוב עוד בברוך שאמר, דנו"ן פשוטה תהיה ארוכה עובי ד' קולמוסים עם גגה.

(ה) ולא יקצר אותה פחות מה' קולמוסים וחצי עם גגה.

(ו) בברוך שאמר: ויש סופרים טיפשים שמאריכים גגו של תי"ו כפלים מעבר רגלה, וכן עושין בגג של ה"א, וטעות הוא בידם.

(ז) וכן הוא במרדכי הלכות קטנות דף צ"א ע"ג. ומיהו משמע שם דאם לא האריך נו"ן פשוטה כשיעור הכפופה כשר בדיעבד. וכן משמע שם דאם עשה הכפופה מרובע ולא עגול למטה כשר. ונראה דבכ"ף מודה דבעי לעגלה מלמטה, שלא יהא נראה כבי"ת, וכן כתב בית יוסף.

(ח) ונהגו הסופרים לעשות לה כפופות מרובע.

(ט) ובברוך שאמר ראיתי שצייר תגי הלמ"ד כזה. ושמעתי מסופרים שעושין הכל כזה. וזנבה יהיה עב וכפוף לפניה היטב.

(י) כתב בברוך שאמר, דמאד צריך ליזהר בתגין שעל ו' דהיבוסי שיעשו דקים, שלא יתקלקל צורת הוי"ו ויאבד קריאתו, וכן צריך ליזהר בתגין שעושה על היו"ד לעשותן דקין, שלא יתקלקל צורת היו"ד.

(יא) ובברוך שאמר כתב דיש להיות עליה ו' תגין, א' על ראש הימיני וב' על האמצעי וג' על השמאלי, וכן נוהגים הסופרים. וכתב עוד שם: הא דאיתא דיש לעשות על התי"ו ד"תורת" ג' תגין, מאחר דלא ידעינן על איזה ת', עבדינן אתרוייהו. ועוד כתב שם לעשות על מ' סתומה של מימים ג' תגין, ועל ה' של ימימה ג' תגין. ומה שכתב הטור בפרשה שניה פ"א ד"פטר", כתב בברוך שאמר שב"פטר" הראשון עושין על כל אות ממנו ג' תגין, ונתנה על ה' ד' תגין, ועל הזי"ן ד"הזכרים" הראשון ג' תגין, ז' של "בחזקת" ג' תגין, ה' ד"הקשה" ג' תגין ולא כתב לשם לתייג ק' ד"הקשה". וכתב לתייג הלמ"ד של "למען" כזה.

(יב) וכן הוא בברוך שאמר. עוד הוסיף שם: ה' ד"ויהרג" ג' תגין, וט"ט ד"לטוטפות" ה' תגין, ב' על ראש הימיני וג' על ראש השמאלי, ועל פ"א תי"ו של "טוטפות" ה' תגין, ד' על הפ"א וא' על התי"ו. וכתב גם שם לעשות התגין שכתב הרמב"ם והביאו הטור למטה. וכתב לעשות ע' של "שמע" גדולה ועליה ה' תגי, ב' על ראש הימיני וג' על ראש השמאלי וזי"ן שבתוכה תלויה כזה. גם ד' של "אחד" צריכה להיות עבה וגדולה. ועוד הוסיף על דברי הרמב"ם, לעשות תג אחד על התי"ו של "טוטפות" דפרשה ג', ובפרשה ד' הוסיף ס' של "ואספת" לעשות עליה ג' תגין. והפ"א כפולה של "פן יפתה" ב' תגין, ועל תי"ו של "לטוטפת" האחרון תג א'. וכתב דפ' של "פן יפתה" תהיה כפולה כזה, וכן הוא ברוקח.

(יג) וכן כתב בברוך שאמר דיש לעשות תגין גדולות.

(יד) ועיין ביורה דעה סימן רע"ג כיצד נוהגין.

(טו) כתב בברוך שאמר: "יצאים" חסר ו' מלא י', "בחדש" חסר ו', "אביב" מלא י', "והחתי" חסר י', "הוצאך" חסר י' מלא ו', "מימים ימימה" מלא י', ובפרשה רביעית כתב: "לעבדו" חסר ו', "ויצהרך" חסר יו"ד, "לבהמתך" חסר י', "בניכם" ראשונה מלא י', "ימיכם" מלא י'.

חידושי הגהות

הערה א: עיין בב"ח ובל"ח.

הערה ב: בספרי הרא"ש שלפנינו כתוב גם כן סתם הוציא מלא.

הערה ג: בספרי רבינו שבידינו כתב גם כן בחזק חסר.