התורה והמצוה על דברים טז טו
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק ט"ז • פסוק ט"ו | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טז טו:
קצט.
שבעת ימים תחג . פי' לתשלומין. כמ"ש בפ' אמור, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים , וכמו שפי' בספרא, אמור רב .
ונוסחתי נוסח הגר"א.
ר.
כי יברכך ה' . הברכה הבאה בעקב המצוה, תהיה לרוב במין של המצוה. כמ"ש (שבת כג ע"ב) "הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין"; שכן מן המדה.
כמו שתראה במגלה כז, "רב הונא הוה אסר ריחא וקאי קמיה דרב, א"ל מאי האי? א"ל לא הוה לי קדושא, ומשכנתיה להימיינאי, ואתאי ביה קדושא. א"ל יהא ראוע דתיטום בשיראי". ונתקיים ברכה זו ברב הונא. והקפיד רב, על שלא א"ל בעת הברכה “וכן למר".
כי בשבת קיח ע"ב "א"ל לחייא בר רב, אבוך במה הוה זהיר טפי? בציצית”. וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי, ראוי לרב שהיה זהיר בציצית. לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום, ושכרו הוא למלאות גרבי יין, שזה נתקיים ג"כ ברב הונא; כמ"ש בברכות ה "רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא". וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל "וכן למר".
וז"ש בספרי “ כי יברכך , יכול בו במין" היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה. לכן פירש, בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך .
רא.
והיית אך שמח . כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים עא, סוכה מח. וגי' הספרים משובשת, כמו שהגיה הגר"א.
ודרך הלמוד זה נראה, משום דאמר ב"פ " שבעת ימים ", דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים. שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו, כנ”ל ( ראה קצו ), דהיינו בשלמי שמחה, וזה אינו מחויב רק ז' ימים! אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח . ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת " אך ". אך שמח - לא זובח שלמים.
ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון, שהלא נאמר " אך "! ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה, ואינו אך שמח לבד.
ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י, שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא, דב"פ " ז' ימים " כתיב, ואמעיט שמיני. ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני, שהוא עקר שחייב בשמחה. שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים, וזה אין נוהג ביוום שמיני, ד" ז' ימים " כתיב. ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני. וזה רק לענין שמחה, דהא בלילה לא משכחת זביחה. וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה, הוא רק לענין שמחה.
וכן עמ"ש "ההלל והשמחה שמונה", פרש"י לאכול בשר שלמים. ר"ל רק לאכול לא לזבוח.
ומיושב קושיית התוס' בזה.
<< · התורה והמצוה על דברים · טז · טו · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-16-15