מ"ג דברים טז טו
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שבעת ימים תחג ליהוה אלהיך במקום אשר יבחר יהוה כי יברכך יהוה אלהיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְהֹוָ֑ה כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שִׁבְעָא יוֹמִין תֵּיחוֹג קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּאַתְרָא דְּיִתְרְעֵי יְיָ אֲרֵי יְבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל עֲלַלְתָּךְ וּבְכֹל עוּבָדֵי יְדָךְ וּתְהֵי בְּרַם חָדֵי׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שׁוּבְעָא יוֹמָא תְּחַגּוּן קֳדָם יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּאַתְרָא דְיִתְרְעֵי יְיָ אֲרוּם יְבָרֵיכְכוֹן יְיָ אֱלָהָכוֹן בְּכָל עֲלַלְתְּכוֹן וּבְכָל עוֹבָדֵי אִידֵיכוֹן וְתֶהֱווֹן בְּרַם חַדְוָן בְּאַצְלָחוּתָא: |
רש"י
אך בגמרא (שם) מוכח דהאי קרא "והיית אך שמח" גם כן אתא ליום טוב אחרון של חג, דתנן התם, חייב אדם לשמוח ביום האחרון. וקאמר מנא הני מילי, ומייתי הך ברייתא "אך שמח" לרבות ליל יום טוב האחרון. ופירש רש"י (שם) יום שמיני אתרבי, דהא עיקר שמחה ביום הוא, ולהכי מרבינן ליל שמיני מפני שהוא סמוך לסוכות, ועל כרחך הלילה של שמיני אתרבי. וקשה, דשמא קרא ליום שמיני אתא, ומנא לן למילף שהוא אתא לרבות הלילה. ויש לתרץ, דקרא דהכא בחג הסוכות משתעי "והיית אך שמח", ולומר שחייב בשמחה בחג הסוכות, ולפיכך מרבינן ליל יום טוב האחרון, וקרא מתפרש בחג הסוכות, שחייב להביא קרבנות בחג הסוכות בשביעי כדי שישמח גם כן בליל אחרון, אם כן הכתוב קאמר שימשוך השמחה של סוכות. וכן משמע מדברי רש"י, דאמר (שם) 'ועל כרחך לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעה ימים דקרא', ומשמע שימשוך השמחה עוד יותר, והיינו ליל יום טוב האחרון. ואי קאי בשמחת יום אחרון, לא יתכן לומר "והיית אך שמח" אשבעה ימי סוכות. וילפינן מיניה דכל שכן חייב בשמחה ביום, דעיקר שמחה ביום היא, ולפיכך מהאי קרא "והיית אך שמח" מרבינן ליל יום טוב אחרון ויום אחרון:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
[יכול יהיה חוגג והולך כל ז'? תלמוד לומר וחגותם אותו , " אותו " אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה].
אם כן, למה נאמר שבעת ימים? תשלומין כל שבעה.
כי יברכך ה' אלהיך . יכול בו במין? תלמוד לומר בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך.
והיית אך שמח . (סוכה מח וש"נ) לרבות לילי יו"ט (הראשון) [האחרון] לשמחה.
יכול שאני מרבה אף יו"ט (האחרון) [הראשון]? תלמוד לומר אך.
(מכאן אמרו, ישראל יוצאים ידי חובתם בנדרים ונדבות. יכול אף בעופות ובמנחות? תלמוד לומר אך).
מלבי"ם - התורה והמצוה
קצט.
שבעת ימים תחג . פי' לתשלומין. כמ"ש בפ' אמור, וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים , וכמו שפי' בספרא, אמור רב .
ונוסחתי נוסח הגר"א.
ר.
כי יברכך ה' . הברכה הבאה בעקב המצוה, תהיה לרוב במין של המצוה. כמ"ש (שבת כג ע"ב) "הרגיל בציצית זוכה לטלית נאה, הרגיל בקדוש היום זוכה וממלא גרבי יין"; שכן מן המדה.
כמו שתראה במגלה כז, "רב הונא הוה אסר ריחא וקאי קמיה דרב, א"ל מאי האי? א"ל לא הוה לי קדושא, ומשכנתיה להימיינאי, ואתאי ביה קדושא. א"ל יהא ראוע דתיטום בשיראי". ונתקיים ברכה זו ברב הונא. והקפיד רב, על שלא א"ל בעת הברכה “וכן למר".
כי בשבת קיח ע"ב "א"ל לחייא בר רב, אבוך במה הוה זהיר טפי? בציצית”. וא"כ ברכה זו דתיטום בשיראי, ראוי לרב שהיה זהיר בציצית. לא לרב הונא שהיה זהיר בקדוש היום, ושכרו הוא למלאות גרבי יין, שזה נתקיים ג"כ ברב הונא; כמ"ש בברכות ה "רב הונא תקיפי ליה ארבע מאות דני דחמרא". וע"כ הקפיד רב ע"מ שלא א"ל "וכן למר".
וז"ש בספרי “ כי יברכך , יכול בו במין" היינו בצאן ובקר, שזה מדה כנגד מדה. לכן פירש, בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך .
רא.
והיית אך שמח . כגירסתנו נמצא בגמ' פסחים עא, סוכה מח. וגי' הספרים משובשת, כמו שהגיה הגר"א.
ודרך הלמוד זה נראה, משום דאמר ב"פ " שבעת ימים ", דמשמע שבעה ולא שמונה, אומר שזה רק לענין שיזבח שלמים. שמ"ש ושמחת בחגך פי' שתשמח בבשר שאתה מביא חגיגה ממנו, כנ”ל ( ראה קצו ), דהיינו בשלמי שמחה, וזה אינו מחויב רק ז' ימים! אבל בשמחה מחויב גם בשמיני, ועז"א והיית אך שמח . ר"ל שמח לבד בלא זביחת שלמים, שזה מציין במלת " אך ". אך שמח - לא זובח שלמים.
ומזה מבואר שאינו מרבה יו"ט הראשון, שהלא נאמר " אך "! ויו"ט הראשון הוא מחויב בשלמי שמחה, ואינו אך שמח לבד.
ובזה תראה שאין סתירה בדברי רש"י, שבפסחים כתב שדוקא ליל שמיני אבל יום שמיני לא, דב"פ " ז' ימים " כתיב, ואמעיט שמיני. ובסוכה כתב דכ"ש יום שמיני, שהוא עקר שחייב בשמחה. שבפסחים מדבר לענין זביחת שלמים, וזה אין נוהג ביוום שמיני, ד" ז' ימים " כתיב. ובסוכה מדבר לענין שמחה לבד בבשר שי"ל מיום שביעי, ובזה יום שמיני כ"ש מליל שמיני. וזה רק לענין שמחה, דהא בלילה לא משכחת זביחה. וה"ה יום דאתיא ק"ו מלילה, הוא רק לענין שמחה.
וכן עמ"ש "ההלל והשמחה שמונה", פרש"י לאכול בשר שלמים. ר"ל רק לאכול לא לזבוח.
ומיושב קושיית התוס' בזה.