התורה והמצוה ויקרא כג לג-לח
ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קפג
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים לה' " מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כג, מב) "בסוכות תשבו שבעת ימים" ואיני יודע אם שבעה ראשונים ואם שבעה אחרונים... כשהוא אומר "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה' "-- הרי שבעה ראשונים ולא שבעה אחרונים.
בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסוכות שבעת ימים: הנה החג הזה יקרא לפעמים בשם "חג האסיף" (שמות כג טז, לד כב) ולפעמים בשם "חג" סתם או "מקרא קדש" (במדבר כט, מלכים א ח, נחמיה ח, ובכמה מקומות). ואם רצה לקראו פה בשם "חג הסוכות" היה לו לומר תיכף ענינו והיה לו לומר "חג הסוכות לה' שבעת ימים תשבו בסוכות" כמו שכתב (בפסוק ו) "חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו". לא שיקראו בשם "חג הסוכות" ויפרש שם "חג" (במה שכתב "מקרא קדש..תקריבו אשה) ויניח מלהודיע ענין הסוכות עד בסוף.
ופירשוהו חז"ל כי הגם שהוצרך להניח הודעת הלכות הסוכה שהם מרובים עד לסוף (מה שאין כן ענין המצה ופרטיה נתבאר כבר בפר' בא), בכל זאת הוכרח לקראו תיכף בשם "חג הסוכות" שלא נטעה שמה שכתב אחר כך "בסוכות תשבו שבעת ימים" הם אחר שבעת ימי החג שזכר לפניו. לכן אמר "חג הסוכות" ולמדנו שהם ז' ראשונים.
סימן קפד
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[ב] "..הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה. והלא דין הוא! ומה אם זה --שאינו טעון מצה-- טעון סוכה, חג המצות --שהוא טעון מצה-- אינו דין שיטעון סוכה?! תלמוד לומר "הזה חג הסוכות"-- זה טעון סוכה ואין חג המצות טעון סוכה.
לחדש השביעי הזה חג הסוכות: כבר התבאר (צו סימן כג) בתורה אור באורך שכל מקום שבא כינוי הרומז -- "הזה", בא למעט דבר זולתו. ופירשוהו שבא למעט חמשה עשר אחֵר שהוא חמשה עשר בניסן שאינו טעון סוכה, דהוה טעינן כן מדין קל וחמר. וכמוהו דריש (למעלה סימן קנ) גבי חג המצות.
סימן קפה
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[ג] "חג הסוכות שבעת ימים לה' "-- יכול תהיה חגיגה וסוכה לגבוה? תלמוד לומר (דברים טז, יג) "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים". אי "חג הסוכות תעשה לך", יכול יהא חגיגה וסוכה להדיוט? תלמוד לומר "חג הסוכות שבעת ימים לה' ". הא כיצד? -- חגיגה לגבוה וסוכה להדיוט.
חג הסוכות שבעת ימים לה': ולהלן אומר "חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים", ופירשוהו חז"ל דפה שם "חג" עיקר ו"סוכות" בא לתאר שהחג, דהיינו הקרבנות, יהיו לגבוה ואסור להנות מהם. ושָם שֵם "סוכות" עיקר והיא לצורך הדיוט. ויש על זה עוד דרושים בספרי ראה (סימן קמ) ובסוכה (דף ט ודף כו).
סימן קפו
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[ד] "ביום הראשון מקרא קדש"-- קדשהו! "וביום השמיני מקרא קדש"-- קדשהו! במה אתה מקדשו? במאכל, ובמשתה, ובכסות נקיה.
ביום הראשון מקרא קדש: הקדושה היא ההבדלה, שיבדיל יום זה משאר הימים. אם בדבורו, שיקראהו קדש כמו שלמדו מן "זכור את יום השבת לקדשו" קדושת היום, אם במעשיו לשנות מלבושיו ומאכליו כמו שכתוב "אכלו משמנים..כי קדוש היום לאדונינו" (נחמיה ח).
סימן קפז
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[ה] "כל מלאכת עבודה לא תעשו"-- הרי זה בא ללמד על ימי מועד שהם אסורים במלאכה. [ו] יכול יהיו אסורים בכל מלאכה? תלמוד לומר (ויקרא כג, לו) "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכה, דברי ר' יוסי הגלילי.
[ז] ר' עקיבא אומר מה תלמוד לומר "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אם לענין ימים טובים, כבר ימים טובים אמורים שנאמר "מלבד שבתות ה' ", ואומר (ויקרא כג, לט) "ביום הראשון שבתון..וביום השמיני שבתון". אם כן למה נאמר "אשר תקראו אותם מקראי קדש"? אלא אלו ימי מועד שאסורים במלאכה. [ח] יכול יהיו אסורים בכל מלאכת עבודה? תלמוד לומר "הוא"-- הוא אסור בכל מלאכת עבודה ואין ימי מועד אסורים בכל מלאכת עבודה.
כל מלאכת עבודה לא תעשו: חז"ל למדו פה איסור מלאכה בחולו של מועד. ודעת הרשב"א והרמב"ן וכמה פוסקים שהוא דרשה גמורה. והנוסחה שהעתקתי בפנים היא גירסת הרמב"ן שמצא כן בנוסחאות המדויקות, וכן בחגיגה (דף יח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת"-- מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששת ימים עצורין בכל מלאכה... ת"ל "וביום השביעי עצרת". [כי גירסת הספרים יכול יהיו אסורים במלאכת עבודה אין לו ביאור כמו שהאריך הרמב"ן ז"ל].
אולם, מה שפי' המפ' בדברי ר' יוסי הגלילי שדרש "כל מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים תקריבו אשה" מקרא נדרש לאחריו-- מלאכת עבודה לא תעשו שבעת ימים, לא יעלה כפי המסילה אשר בה נלך להוציא הדרשות ממקור הכתוב ויסודי הלשון.
ולפי דעתי דברי ר' יוסי הגלילי מוצקים על אבן פינה כי בשבת ויום הכפורים כתוב תמיד "כל מלאכה לא תעשו", וביום טוב כתוב תמיד "כל מלאכת עבודה לא תעשו". וכבר בארנו זה למעלה מפני שמלאכת אוכל נפש הותרה ביום טוב, שינה וכתב "מלאכת עבודה" שהיא מלאכה שיש יגיעה ועבודה רבה. וידוע שדעת כמה פוסקים שמלאכה שדרך לעשות על ידי עבדים אסורה ביום טוב מן התורה, אף לצורך אוכל נפש, דזה נקרא "מלאכת עבודה". ובשבת ויום הכפורים שכל עסק אסור אף לצורך אוכל נפש כתוב "כל מלאכה לא תעשו". אף שיש גם מלאכות קלות שאסורות ביום טוב כל (אולי צ"ל על -- דניאל) שאינם לצורך אוכל נפש, לא יכול לכתוב "כל מלאכה לא תעשו" כיון שיש מלאכות מותרות. אבל כתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" שהם כולם אסורים וגילה דבר זה בפר' בא שכתב "כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שכיון שאמר "כל מלאכה" הוצרך להוציא מלאכת אוכל נפש שהיא מלאכה, מה שאין כן בכל מקום שכתוב "מלאכת עבודה" אין אוכל נפש בכלל.
אולם פעם אחד מצאנו שאמר ביום טוב "מלאכה", מה שכתוב בפ' ראה (טז ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה". אולם דייק ולא כתב "לא תעשה כל מלאכה", שזה אינו, דיש מלאכות מותרות והם מלאכת אוכל נפש, רק אמר "לא תעשה מלאכה" היינו שיש מלאכות אסורות, מה שאינם אוכל נפש. אולם יקשה למה לא אמר כמו בכל מקום "לא תעשה כל מלאכת עבודה"? על זה הוסד הדרוש המובא בחגיגה שם "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת" מה שביעי עצור וכולי שתפס "מלאכה" לתת הבדל בין שביעי לששת הימים, שבששת הימים מלאכה מותרת ובשביעי נאסר גם מלאכה. ולכן לא יכול לאמר "מלאכת עבודה" שזה אסור גם בששת הימים. ומזה הוכיח מה שביעי עצור וכולי אי מה שביעי עצור בכל מלאכה ר"ל אף מלאכת דבר האבד ת"ל "וביום השביעי עצרת", ועיקר הדיוק מסוף הפסוק "לא תעשה מלאכה", הרי לא הבדיל ביניהם רק בעשיית מלאכה, שלענין זה רק שביעי לבד עצור אבל לענין "מלאכת עבודה" גם ששת ימים עצורים. ופירוש הכתוב ביום השביעי עצרת לענין שלא תעשה מלאכה אבל לענין מלאכת עבודה כל הימים עצורים. ור' יוסי הגלילי דייק זה הדיוק עצמו ממה שכתוב תמיד גבי יום טוב "ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו" וכן אמר בשביעי ובשמיני, ודייק מלת "כל", שמלת "כל" הבא בשלילה הוא שלילה כללית. וזה המבדיל בין יום טוב ובין חולו של מועד במה שביום טוב נאמר "כל מלאכת עבודה" מבלי הבדל, ובחולו של מועד לא נאסרו כולם, ויסד הדרוש על מה שכתוב "עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו" שפירושו עצרת היא, שיעצרו את עצמם מלעשות מלאכה. ואם כן מה שהוסיף "כל מלאכת עבודה לא תעשו" היא כפל לשון ומבואר שבא לפרש לענין מה נקרא השמיני לבדו "עצרת" נגד הימים שלפניו, שימי חולו של מועד גם כן אסורים בעבודה ונעצרים בהם מעסקיהם, רק שיום זה "עצרת" נגד ימים שלפניו במה ש"כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובימי חולו של מועד מקצת עבודות מותרות.
ולפי זה פסוק זה מתאחד עם מה שכתוב בפ' ראה "ויום השביעי עצרת", כי יפלא למה קרא לשביעי של פסח ולשמיני של חג בשם "עצרת" ולא קרא כן לימי החג הראשונים ולחג השבועות, וגם הם עצורים בעשיית מלאכה? רק כי "עצרת" נתיחד לימים אלה על שהם אחר ימי חולו של מועד, שגם הוא אסור במקצת מלאכות, אמר כי ביום החג האחרון "עצרת", שהיא המניעה לגמרי, אף ממקצת מלאכה שהיו מותרים בחולו של מועד. ובאר זה בשמיני של סוכות במה שכתב "כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובשביעי של פסח במה שכתב "לא תעשה מלאכה".
ור' עקיבא הוכיח זה ממה שכתב "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש להקריב אשה לה' " שקאי על כל ימי מועד שמקריבים בהם "אשה", וקורא אותם "מקראי קדש", הרי מיוחדים לקדושה ולהבדל בהם מקצת מלאכות. שאין לומר שמוסב רק על יום ראשון ויום שמיני ופירושו שמקצתם תקראו קדש ומקצתם להריב אשה, שאז היה לו לומר "אשר תקראו מקראי קדש ותקריבו אשה לה' ". וכן אין לומר שהכל קאי רק על ימי החג לבד דהא אמר "מלבד שבתות ה' " הרי שכבר כלל ימי חולו של מועד מדלא אמר "מלבד שבתות ה' וימי המועד" שגם כן מקריבים אשה. וז"ש שנאמר "מלבד שבתות ה' "
גם יש לפרש ראיית ר' עקיבא על פי ההבדל שיש לי בין מלת "מלבד" ובין מלת "על" שמשמש כטעם מלבד. שמלת "על" מורה שהדבר שהוציא ושרמז עליו במלת "על" היא עיקר, אם בכמות, אם בחשיבות. ולא כן מלת "מלבד", אינו מציין דבר עיקרי או מרובה בכמות. ואם הפירוש של מה שכתוב "אלה מועדי ה' " רק על יום טוב היה לו לומר "על שבתות ה' " כיון שהכבשים של השבתות מרובים מן הכבשים של היום טוב. ומוכח שמ"ש "אלה מועדי ה' " קאי על כל ימי המועדות, וכבשיהם מרובים מן כבשי השבתות, לכן אמר "מלבד". ובגמ' לא גריס ונאמר "מלבד שבתות ה' ". וכן שאם תאמר כן למה חזר לאמר "ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון"? שכבר אמר זה למעלה "ביום הראשון מקרא קדש וכולי". ומבואר שמה שכתב "אלה מועדי ה' " כלל כל ימי המועד והורה שכולם נקראים מקראי קדש לאסור בקצת מלאכות ולכן הוכרח לומר שנית "ביום הראשון שבתון", ר"ל הגם שימי המועד דומים ליום ראשון ושמיני בשם "מקרא קדש", יום הא' והח' נבדל מהם שנקרא "שבתון" שהוא הביטול מכל עסק, אף ממלאכת דבר האבד.
סימן קפח
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[ט] "להקריב אשה לה' עולה ומנחה"-- אם אין עולה, אין מנחה. שתקדום עולה למנחה. שאם קדמה מנחה לעולה-- פסולה.
"זבח ונסכים"-- אם אין זבח, אין נסכים. שיקדם זבח לנסכים. שאם קדמו נסכים לזבחים-- פסולים.
עולה ומנחה זבח ונסכים: הלא לא פירש פה מספר העולות, ואמר סתם "והקרבתם אשה לה' ", כי סמך על שבאו סדורים במקומם בפ' פנחס. ושם נזכר המנחות והנסכים גם כן, ולמה אמר "עולה ומנחה"? וגם שהיה לו לומר "עולה ומנחה ונסכים" שקרבנות החג היו עולות, ולא הקריבו שלמים רק בעצרת והחטאת לא היו טעונים נסכים. ועל כרחך שפירוש "זבח" גם כן עולה. ולמה חלקם?
למדו שבא לומר שאם אין עולה, אין מנחה, ושתקדום עולה למנחה. וכן במה שכתב "זבח ונסכים". אך כל זה היינו לומדים מפר' פנחס שחשב תמיד העולה תחלה והנסכים אחריו, וכן אמר תמיד "ומנחתה ונסכיה" "ומנחתם ונסכיהם". מבואר שהמנחה והנסכים רק בשביל הזבח. אך פה אמר זה ללמד הדבר השלישי שאם קדמה מנחה לעולה פסולה, וכן אם קדמו נסכים לזבח. שמשם לא ידעינן עכובא. ולכן לא אמר "עולה ומנחה ונסכים" שהיה משמע שגם אם קדמו נסכים למנחה פסולים, דאף שמסיק במנחות (דף מד:) דלכולי עלמא מנחה ואחר כך נסכים, אין הסולת מעכב את היין כמו שאמרו במשנה שם.
ומה שתפס שם "זבח" על העולה מבעיא ליה לדרשת זעירי (שם ובדף עט) דאין נסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח דכתיב "זבח ונסכים", מפרש "זבח" על השחיטה.
סימן קפט
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
"דבר יום ביומו"-- מלמד שכל היום כשר למוספים. "ביומו"-- עבר זמנו, אינו חייב באחריותו. יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכים למחר? תלמוד לומר (במדבר כט, כד) (במדבר כט, לז) "מנחתם ונסכיהם"-- למחר.
דבר יום ביומו: כבר בארתי זה (צו סימן טז) שכל מקום שנכתב "יום", כל היום זמנו, שזה המבדיל בין יום ובין בקר. וכמו שבארנו עוד (תזריע סימן י). וגם בארתי (צו סימן הנ"ל) שיש הבדל בין "דבר יום ביום" ובין "דבר יום ביומו". -- "ביום" פירושו לפי ענין היום. אבל "ביומו" "בשבתו" "בחדשו" מציין דוקא ביום ההוא, ולא ביום אחר. וז"ש עבר זמנו אינו חייב באחריותו.
ומ"ש יכול לא יהיו חייבים באחריות נסכיהם ת"ל "ומנחתם ונסכיהם" פרש"י בזבחים (דף פד) ד"מנחתם ונסכיהם" דפרי החג קא דריש. והתוס' במנחות (דף מד:) הקשו על פירושו איך משמע מיניה לילה? ועוד הא כתיב "מנחתם ונסכיהם לפרים", וזה שלא כסדר, דפרים קדמי. ועוד מאי קשיא שם על רבנן דסבירא להו מן מנחתם ונסכיהם הבא מנחה ואחר כך נסכים הא מבעיא ליה מנחתם ונסכיהם בלילה וכולי, והא טובא כתיבי?!
ולדעתי דרש שני פעמים ששינה הכתוב בפרי החג, ברביעי ובשמיני כתוב "מנחתם ונסכיהם", בלא וי"ו, ובכל יום כתוב "ומנחתה", בוי"ו. וממה דשינה לכתב בלא וי"ו החיבור דרש שיכול להקריבם נפרדים בפני עצמם. ודרש ( א ) אפילו בלילה ( ב ) אפילו למחר. וכן בגי' הש"ס (זבחים דף ח ודף פד, מנחות דף מד ודף נב, תמורה דף יד) גריס "מנחתם", בלא וי"ו. וכן צריך להגיה בספרא. וכן הדרוש שדרש במנחות (דף מד) "ומנחתם ונסכיהם"-- הבא מנחה ואחר כך הבא נסכים על כרחך צריך לגרוס "מנחתם", בלא וי"ו, דהא מסיק דבבאים עם הזבח כולי עלמא לא פליגי דמנחה ואחר נסכים, כי פליגי בבאים בפני עצמן. ואם כן הפלוגתא שבברייתא היא בבאים בפני עצמן וזה אי אפשר ללמוד מן "ומנחתם" דשם מדבר בבאים עם הזבח. רק ממה שכתוב "מנחתם", בלא וי"ו, שמשמע שמקריב מנחה בפני עצמה, וגם היא קודמת לנסכים, ולכן מקשה שפיר דמבעיא ליה לשני הדרושים: אפילו בלילה, ואפילו למחר. ומסיק דרבנן למדו מסברה כמו דבבאים עם הזבח-- מנחה ואחר כך נסכים, כן הוא הדין בבאים בפני עצמן.
סימן קצ
[עריכה]
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יב:
[י] מנין למוספי שבת שיקרבו עם אמורי הרגל? תלמוד לומר "מלבד שבתֹת ה' ".
"ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה' " מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי קרב ברגל אלא קרבנות הרגל בלבד. מנין קרבנות היחיד, וקרבנות הציבור, ושהוקדשו ברגל שיבואו ברגל? תלמוד לומר "מלבד שבתות ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבותיכם". "אשר תתנו לה' "-- אלו העופות והמנחות, לרבות את כולם, שכולם יבואו ברגל.
ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טו:
[א] יכול רשות? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם" -- אם להתיר, כבר התיר. אם כן למה נאמר "אלה תעשו לה' במועדיכם"? אלא קבעם חובה שיבואו ברגל כולם.
[ב] יכול באיזה רגל שירצה? תלמוד לומר (דברים יב, ה) "ובאת שמה והבאתם שמה" -- אם להתיר, כבר התיר. אם לקבוע, כבר קבוע. אם כן למה נאמר "ובאת שמה והבאתם שמה"? אלא זה רגל ראשון שפגעת בו.
[ג] יכול אם עבר רגל ולא הביא יהי עובר עליו משום בל תאחר? תלמוד לומר (במדבר כט, לט) "אלה תעשו לה' במועדיכם"-- אינו עובר משום בל תאחר עד שיעברו עליו רגלי [כל] השנה כולה. ר' שמעון אומר שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות ראשון. [ד] כיצד? נדר לפני הפסח -- עד שיעברו עליו הפסח והעצרת והחג. נדר לפני עצרת -- עד שיעברו עליו העצרת והחג והפסח ועצרת והחג. נדר לפני החג -- עד שיעברו עליו החג ופסח ועצרת וחג.
מלבד שבתות ה' ומלבד וכולי: אין לפרש שמוסב על שבתות של כל השנה ועל נדרים ונדבות שמקריבים בכל השנה דאם כן אמאי לא חשב נמי ר"ח וחובות של כל השנה כמו חטאת ואשמות וכיוצא. ועל כרחך הפירוש מלבד מה שתקריבו בשבתות שחלו ברגל, בל נאמר שיצאו בכבשי הרגל גם חובת השבת, וכן נדרים ונדבות שתקריבו ברגל. ואם כן לא חשב ראש חדש שאין חל רק בראש השנה, ושם כתב "מלבד עולת החדש". וז"ש מנין למוספי שבת וכולי.
ומה שכתוב "מלבד כל מתנותיכם", הם הקרבנות שנותנים בעבור כבוד הרגל כמו שנאמר "איש כמסת ידו כברכת ה' ". ו"נדריכם" -- הרי עלי. ו"נדבותיכם" -- הרי זו. והיינו שהוקדשו קודם הרגל ושהוקדשו ברגל. וממה שבא לשון רבים מבואר שאין הבדל בין קרבנות היחיד והציבור.
ומ"ש "אשר תתנו לה' " דהיינו עופות ומנחות, שעולת העוף ומנחת נסכים כולה לגבוה ואין מהם דבר לכהנים. ובזה התבאר משנה א.
ואמר (בפרק טו משנה א) שמה שכתב שנית בפ' פנחס "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם" בא לקבעה חובה, שחייב להביא נדריו ונדבותיו ברגל, כי מכאן לא שמענו אלא שרשות להביאם. וממה שכתב "ובאת שמה והבאתם שמה" שמענו שברגל אחד שבא ולא הביא עובר בעשה. ובכל זאת אין עובר בבל תאחר ברגל א' דהא כתיב "אלה תעשו..במועדיכם" שקאי על מועדי כל השנה -- הרי יש לו זמן להביא נדריו בכל מועדי השנה. ודעת ר' שמעון שצריך שיהיה ג' רגלים כסדרן וחג המצות תחלה. והדברים מבוארים באורך [בראש השנה (דף ד) ומגילה (דף יז), עיי"ש]. והמאמר הזה כולו מובא בירושלמי דראש השנה (פרק א).
ואחרי העיון מצאתי הבדל בין כשאמר "מלבד נדריכם" ובין כשאמר "לבד מנדריכם". שכל מקום שיש מקום טעות להכניס את הדבר שמוציא בכלל החשבון ויכיון לאמר שאינו בכלל החשבון, אמר "לבד מן" כמו "לבד מערי הפרזי" (דברים ג), "לבד מארץ הגלעד והבשן" (יהושע יז), "לבד מיושבי הגבעה" (שופטים) -- בא להודיע שאינם בכלל החשבון. אבל במקום שאי אפשר לטעות להכניס הדבר בחשבון וכוונתו רק להודיע שחוץ מן הנאמר היה עוד דבר פלוני, יאמר מלת "מלבד"-- "מלבד הרעב הראשון" (בראשית כו), "יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב" (שם מו), "מלבד עולת הבקר", וכדומה. והנה פה לא בא לחשבון כלל רק אמר סתם בכל אחד "והקרבתם אשה לה' " ואין צורך להוציא דבר מן החשבון רק להודיע שגם מוספי שבת ונדרים ונדבות קרבים, אמר "מלבד שבתות ה' ומלבד כל נדריכם". אבל שם שבא לחשבון כמה יקריבו בכל יום ובא לומר שהנדרים ונדבות, הגם שחובה להביאם ברגל, אין יוצאים לחובת הרגל, רק מספר קרבנות הרגלים יהיו לבד מהם ונבדל מאתם, אמר "לבד מנדריכם". [שמלת "לבד מן" מציין שהדבר הנאמר יהיה בודד ונבדל מדבר האחר -- עולות הרגלים יהיו נבדלים ולא יצרפו עמם עולת נדרים ונדבות. אבל מלת "מלבד" מציין שעוד יש דבר שלא נזכר פה]