דורות הראשונים/כרך ג/פרק לא
בגמ׳ במס׳ ראש השנה דף ל"א נחשבו תשע תקנות על שם רבן יוחנן בן זכאי.
וכבר הערנו כי אחדים מהתקנות האלה באו במשנה ויתרם בברייתות.
אבל הנה במשנה סוכה דף מ"א (פ"ג משנה י״ב) באו רק שתי תקנות יחד, אף שהאחת אין לה ענין כלל במס׳ סוכה, ואף שאין לשתי התקנות האלה דבר זו עם זו, ולשון המשנה שם:
"בראשונה הי׳ לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור."
וזה פלא שהרי יום הנף כולו אסור דבר אין לזה עם שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, ואם באו לחשוב תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי הלא יש עוד הרבה.
וכבר הרגיש בזה הר"ן והתוס׳ יום טוב מלא אחריו לבאר הדבר יותר וכתבו:
"ושיהא יום הנף וכו׳ במשנה ג' פ"ד דראש השנה קתני הרבה תקנות שהתקין ואילו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי ומשמע שתקנם ביחד והילכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשניה דעמה אבל במשנה ה׳ פ״ק י׳ דמנחות דאיצטריך לסיפא לא תני רישא אגב סיפא, הר"ן אלא שהוצרכתי להוסיף קצת"
אלה דברי התוס׳ יו"ט שם.
אבל הנה גם אחר זה נשארו הדברים בלא ביאור.
כי איזה רישא וסיפא יש בשתי תקנות ואחרי שבאו יהד במס׳ סוכה מפני שנתקנו יחד, אם כן הלא אף כן הי׳ צריך להיות גם במס׳ מנחות, ומדוע בא במנחות רק זה לבד "שיהא יום הנף כולו אסור".
וכן הדבר כדבריהם דשתי התקנות האלה נתקנו יחד, אבל הצעת הדבר כך הוא:
המקדש נחרב בחדש אב, ועל כן באמת יש לנו בזה רישא וסיפא, כי אחר חדש אב ואלול בבוא מועד חג הסוכות תקן שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש.
ויחד עם זה הודיע אז ברבים, ודרש להם להודיעם כי בבוא מועד חג המצות, והעומר אינו נקרב, יהי׳ מעתה יום הנף כולו אסור כי עתה אין לנו עומר המתיר מיד אחר ההקרבה.
והוכרח להודיע זה עתה, לפי שלא כל הבאים אז יבואו אחר זה בחג המצות, וגם כי ישמעו רחוקים וידעו ולא יכשלו באיסור, ובפרט בהיות אז עוד כל סדרי המדינה מהורסים, ואי אפשר הי׳ לסמוך להודיעם בשעה האחרונה.
והרמב״ם(נז) הרי״ף והרא״ש כולם פסקו דיום הנף אסור מדאורייתא, והוא כדברי ר׳ יהודה במשנתנו, אשר באמת כן הוא מסקנת הגמ׳ דאך זה דעת רבן יוחנן בן זכאי, ואין זה תקנה מדרבנן כי אם דין גמור, והודיע ברבים שעתה אשר המקדש נחרב ואין לנו עומר להתיר אסור כל היום מדאורייתא.
ומזה עצמו הדבר מבואר שהי׳ זה בשנה הראשונה אחר החרבן שאחרי שזה אסור מדאורייתא בודאי שלא הניח להם להכשל, כי אם שדרש להם והודיעם מזה בשנה הראשונה לאפרושי מאיסורא.
והלשון במשנה במנחות שם הוא:
"משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן(נח), משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור, אמר ר' יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר (ויקרא כ"ג) עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני יטד.ן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו“.
ולא יוכל להיות ספק שלא יחלוק ר׳ יהודה על רבן יוחנן בן זכאי וסייעתו.
ומחלוקתו הוא על תנאי המתיבתות, ודברי ר׳ יהודה הם ששלא כדין נקטו על זה לשון התקין שהרי זה אסור מדאורייתא.
ומסקנת הגמ׳ במס׳ סוכה מ"א ומנחות ס"ח דגם תיק לא פליג, ואין כאן מחלוקת בדברי רבן יוחנן בן זכאי.
"רב נחמן בר יצחק אמר רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר׳ יהודה אמרה (לדברי הכל) דאמר מן התורה הוא אסור וכו׳ ומי סבר ליה כוותיה (לדברי ת"ק) וכו׳ דתנן וכו׳ ר׳ יהודה הוא דקטעי (בלשון הקבוע) הוא סבר מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר, והא התקין קאמר (בדברי ת"ק דר' יהודה) מאי התקין דרש והתקין."
והוא מסקנת הגמ׳ גם במנחות גם בסוכה.
ורש"י ז"ל בסוכה שם על "דרש והתקין" כתב "דרש המקרא עד ועד בכלל והתקין לפי שהי׳ רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהי' הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן".
וכבודו הגדול של רבינו במקומו אבל לא נוכל להבין ענין לזה, כי דרש היינו "דרש המקרא".
וכי מניין ידעו זה שהוא עצמו חידש זה מדעתו ומסברתו ולא קבל זה מרבותיו שכן הדין.
וגם כי אם כן חסר העיקר בתירוץ הגמ׳ שמפני שדרש כן מקרא על כן יתכן על זה לשון התקין.
אבל כן הדבר כי לא יחסר כלום בתירוץ הגמ׳ כי "דרש" היינו "דרש לרבים״ כמו שבא הלשון הזה "דרש" במקומות הרבה בגמ'.
כמו לדוגמא בחולין דף ק' "אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה״.
והנה אין בזה לא מקראות ולא דרשות, כי אם רק זאת שהודיע ברבים שהדין כך וכך.
ועיין סוטה דף ל״ט "וכי מהדר אפי׳ (כהן) מצבורא מאי אמר אדבריה רב חסדא לרב עוקבא ודרש רבש״ע עשינו מה שגזרת עלינו עשה עמנו" וכו׳.
ועיין ביצה כ״א ״אדבריה רבא למר שמואל ודרש מזמנין את העכו"ם בשבת ואין מזמנין את העכו"ם ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו".
ועיין פסחים דף קט״ו "אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטבול ראשון נוטל ידיו בטבול שני".
ועיין ע"ז דף ל"ו "דכי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא ואמר דרש ר׳ שימלאי בנציבין שמן ר׳ יהודה ובית דינו נמנו עליו והתירוהו".
ועיין ביצה כ"ט "אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב אבל קודר הוא" וכו׳.
ובמס׳ חולין י"ד על המשנה "השוחט בשבת וביום הכפורים אף על פי שמתחייב בנפשי שחיטתו כשירה" בא בגמ׳ "אמר רב הונא דרש חייא בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא".
ובכל זה אין הכונה כי אם הודיע לרבים ואין כל זה ענין לדרשי דקרא.
ועיין פסחים דף ל׳ "דאמר שמואל להני דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כר׳ שמעון(נט).
וכן הנם דברי הגמ׳ על רבן יוחנן בן זכאי "מאי התקין דרש והתקין" ובלשונו של רש״י ז"ל "והתקין לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן (כל הרחוקים) כשהי' הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן".
וכן הדבר כלשונו של רש־י ז"ל שעשו כן "עד עכשיו" לפי שכל זה הי׳ בשנה הראשונה אחר החרבן וכמבואר.
ואין זה רק בדבר הזה לבד, כי אם שרוב תקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי הנם רק על דרך זה, ונבאר הדברים.
הערות
הערה (נז): עיין רמב״ם פרק י׳ מהלכות מאבלות אסורות הלכה ב׳ וברי"ף ורא״ש סוף מס׳ פסחים ובטור יו"ד סימן רצ"ג.
הערה (נח): זה הי׳ לשון יסוד המשנה וזה הוא שאלת ר' יהודה מיסוד המשנה "מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן" האמור במשנתנו.
הערה (נט): ומענין הזה עצמו הם גם דברי הגמ׳ בפסחים דף ע׳ ״תניא יהודא בן דורתאי פירש וכו׳ אמר וכו׳ תמיהני על שני גדולי הדור שמעי׳ ואבטליון שהם חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להם לישראל חגיגה דוחה את השבת".
והחכם ווייס בח"א עמוד 153בנה על זה מצודים גדולים וכתב כי ״בימי שמעיה ואבטליון החלו לפלוס מסילות חדשות בדרישות התורה ואלה שני הראשים היו מתוארים בשם הכבוד ״דרשנים גדולים״.
ואיזה חקרנים הלכו אחריו וכולם יחד בנו מזה מגדלים גדולים בנוגע להדרשות מקראי, כי אז הותחל זה, ואין כל זה כי אם דברים בטלים, ובכל הש״ס אין דרשות מקראי משמעיה ואבטליון.
והכונה ״דרשנים גדולים״ כמו שנתבאר בפנים, דורשים בפני העם להודיעם חוקי התורה ומשפטיה וכמו גם בפסחים דף כ"ו:
״דתניא אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו״ וכו׳.
וכן ממש הכונה גם אצל שמעי׳ ואבטליון והן באמת דברי יהודא בן דורתאי ולשונו ״ולא אמרו להם לישראל" והדברים פשוטים ומבארים את עצמן.