דורות הראשונים/כרך ג/פרק ל
התקנות אשר תקנו אז.
במס׳ ראש השנה דף ל"א בא בגמ׳ כי רבן יוחנן בן זכאי (וחביריו) תקנו תשע תקנות, מהם אשר באו במשנה ומהם אשר באו בברייתות.
ועלינו לבא את דבר התקנות האלה וענינם.
אחת מהתקנות האלה הוא את אשר בא במשנה ראש השנה דף כ"ט:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין."
והדבר ידוע כי מעיקר הדין צריך לתקוע בכל מקום גם כשחל ראש השנה בשבת לפי שתקיעת שופר אינה מלאכה.
רק משום גזירה שמא יעבירנה ד׳ אמות ברשות הרבים גזרו עוד בימי הבית לבלי לתקוע, אבל במקדש ולהרמב"ם גם בכל ירושלים היו תוקעין.
ועתה שחרב המקדש הורה רבן יוחנן בן זכאי כי במקום בית דין אינו בכלל התקנה, וכלשונו של הרמב״ם בהלכות שופר פרק ב' הלכה ח׳:
"כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין, אבל בזמן שהי׳ בית המקדש קיים והי' בית דין הגדול בירושלים היו הכל תוקעין בירושלים בשבת וכו׳ ובזמן הזה שחרב בית המקדש כל מקום שיש בו בית דין
קבוע והוא שיהי׳ סמוך בארץ ישראל תוקעין בו בשבת וכו' ולמה תוקעין בפני בית דין מפני שבית דין זריזין הן ולא יבואו התוקעין להעביר השופר בפניהם ברשות הרבים שבית דין מזהירין את העם ומודיעין אותן.״
וכל הדברים פשוטים ויבוארו עוד לפנינו.
אבל החוקרים החדשים ראו בכל מקום רק את מחשבת לבם, וימצאו גם בדבר הזה יתד להתלות, כי רבן יוחנן בן זכאי שנה דת ודין ויתן ליבנה כל כח הבית דין הגדול שבלשכת הגזית.
ויאמר לנו החכם גרעץ ח״ד עמוד 15על רבן יוחנן בן זכאי:
"הוא עשה כי יבנה יהי׳ לה רוב זכיות ירושלים בעניני הדת ובתוך שאר דברים עשה גם זאת כי תקיעת שופר יתקע גם שם בראש השנה שחל בשבת כמו שהי׳ לפני זה בעיר הקדש."
וכמושבע ועומד יבוא אחריו החכם ווייס בעמוד 37ויאמר:
"אבל כבר מתחלה הרגיש רבן יוחנן בן זכאי כי תקונו החדש צריך חיזוק ויעש לו זה בתקנה אחרת ותקן שיבנה (תהי׳) כירושלים לענין שתוקעין בה בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת וכו׳ אין זאת אלא שחפץ לאשר ולקיים את הבית דין שיסד ולהודיע שקביעת בית דין הגדול עיקר הוא גורם קדושת המקום לענין שיחשב כירושלים."
ונפלא הדבר, הראשון אשר החל להיות גבור ציד בישראל המזייף על שם הרא"ש את הספר בשמים ראש, הנה כדי לבוא אל המטרה לאמר שהמצות לא ניתנו כי אם בארץ בזמן שיד ישראל תקיפא, הביא ראי׳ שאיך בטלו מצות עשה של שופר מפני חשש רחוק שמא ישכח ויעביר ד׳ אמות ברשות הרבים, על כרחך הי׳ מפני שנתבטלו המצות,
והחוקרים האלה בבואם לאמר כי רבן יוחנן בן זכאי שנה דת ודין יביאו ראי׳ להיפך איך התיר לתקוע בבית דין במקום שאין חשש שמא יעבירנו, על כן מבואר שהותרה הרצועה.
וכמה גדול כחם של כל החוקרים האלה אשר אין נסתר מחמתם ויכולים להביא ראיה מדבר והפוכו.
ובעל בשמים ראש בסי' שנ"ט יאמר:
"שאלתי את פי מורי בכמה איסורי הוצאה אנו סומכין על שאין לנו רשות הרבים מעתה למה לא יתירו בית דין את התקיעה ואת הלולב בשבת שכל עיקרו אינו אסור אלא שמא יוציאנו או יעבירנו, והשיב לי וכי יעלה על הדעת לפי הפשוט שמשום איש אחד שיטעה ראוי לעקור מצוה מכל ישראל אלא שבתחלת מתן תורה ניתנו המצות לעשותם בארץ בזמן שיושבים עליה ולאחר מכאן מסרס הכתוב לחכמים יודעי העתים(נה) והם ראו לחזק ביותר את השבת כי הוא היותר עיקר וחיוב לנו ולפיכך כל שאפשר שיבוא שום קלקול על ידו בזמן מה עקרו אפי׳ מצוה."
ולא שמע את אשר ידבר, ככל דרכי החוקרים הבאים להונות את ישראל מנחלתו.
שהרי האיסור לתקוע בראש השנה שחל בשבת הדבר מפורש שנעשה בימי הבית ולא לאחר מכאן, והוא הלא ידבר על האיסור, והיינו על הנעשה בימי הבית.
כי כל דבריו הם איך אסרו לתקוע ובטלו מצות עשה מכל ישראל בשביל חשש שמא יטעה איש אחד,
והדבר הזה הלא נעשה דוקא בימי הבית ולא לאחר מכאן שהרי הן דברי המשנה שם ד׳ כ"ט:
"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו תוקעין בכל מקום שיש שם בית דין."
ומבלי לראות את אשר בין עיניו בא ויאמר לגמרי ההיפך, כי לאחר החרבן אסרו לתקוע בשבת שמא יעביר ד׳ אמות ברשות הרבים ולא חשו למצות עשה מפני שאז בטלו המצות(נו).
אבל הלא הדבר להיפך, שהתקנה היתה בימי הבית, בזמן שישבו על אדמתם, המקדש בבנינו כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל בשלותם.
והחכם המזייף הזה בהיותו לפנים חכם תלמודי, לכל הפחות הי׳ סגנון דבריו מתוך האיסור ועיקר התקנה אשר אסרו זה בשבת,
אבל החוקרים החדשים אשר היו כבר רחוקים מידיעה הפכו הדבר ויביאו ראיתם ממה שחייבו לתקוע במקום בית דין שאין שם חשש שמא יעבירנו על כן מבואר להם שרבן יוחנן בן זכאי נאר מקדשו ויבטל דין התורה,
מבלי לדעת את דבר האיסור של התקנה הראשונה שהיתה רק גזירה מדרבנן שמא יעבירנו ד׳ אמות ברשות הרבים, ובמקום בית דין בכל מקום שהם אין השש זה.
ולשונו של הרמב״ם ז"ל בה׳ שופר פ"ב ה״ה "כשגזרו שלא לתקוע בשבת לא גזרו אלא במקום שאין בו בית דין."
והרא"ש ז“ל בראש השנה פרק ד׳ סי׳ א׳ כתב:
"אמרו עליו על רב אלפס ז"ל שהי׳ תוקע בראש השנה שחל להיות בשבת וכן משמע בהלכותיו שהביא מימרא דרב הונא ועם בית דין ואין דרכו להביא
אלא דבר הנוהג בזמן הזה, והוא הי׳ מפרש כל מקום שיש בו בית דין לאו דוקא סנהדרין (כלומר לאו דוקא מקום הוועד של שבעים ואחד) אלא בית דין מופלג וגדול בדורו ולא נהגו תלמידיו אחריו לעשות כן."
והנה כי כן היו החוקרים האלה יכולים לעשות את רב אלפס ז"ל לרעפארמאטאר יותר גדול מרבן יוחנן בן זכאי, כי רבן יוחנן בן זכאי עשה זה בארץ ישראל ורב אלפס הורה כן בערי ספרד.
ואם יש קץ לדברי רוח וסוף לכל הדברים בטלים אשר קראו בשם חקירה.
והרא״ש ז"ל יסיים ויאמ־ "ולא נהנו תלמידיו אחריו לעשות כן".
ולדעתי הדבר פשוט שלא עשו כן לפי שגם אם היום יעשו זה רק ראשוני ראשי הדור, יבוא מזה כי מחר יעשו כן הבינונים, ולבסוף יעשה כן כל דיין בעירו.
ואחרי אשר הסרנו כל מכשול מדרכי החקירה נוכל לדבר על דבר התקנות עצמם גם על זמנם גם על ענינם.
הערות
הערה (נה): בחפזו שכח פרשה שלמה בתורה בספר דברים ל׳:
"והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבת אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ד' אלקיך שמה ושבת עד ד' אלקיך וכו' ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ד' אלקיך שמה אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד׳ אלקיך וכו׳ כי תשמע בקול ד׳ אלקיך לשמר מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ד׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך."
וכמה נתפלא לראות כי תורת ד׳ תמימה לא השאירה דבר ותדבר אלינו דברים ברורים ללמוד ולדעת ועלינו רק לפתוה עין ולראות.
וכל הדברים מפורשים כי ידובר בימי הגלות וכי קיום דבר ד׳ שם כבארץ "לשמור מצותיו וחקתיו הכתובה בספר התורה הזה״, ״ככל אשר אנכי מצוך היום״.
הערה (נו): ומתוך ראיתו הגדולה הזאת על אחר זמן החרבן אשר אז בטלו המצות אצל הכותב הזה בא בנשימה אחת ומגלה כל לבו ויאמר מיד אחר זה:
"כי יש כח ביד בית דין מזמן עזרא ואילך כי הכתוב מסרו לחכמים לאחר הגלות וכחם חזק אם לטעת ואם לעקור וכשאנחנו נחזור להתיר הנטילה והתקיעה אתי לזלזולי לפיכך מניחין אותן במנהגן.״
אבל כמדומה לנו הי׳ עזרא בימי הבית ומה ענין לכל הכרכורים האלה אשר לא באו כי אם להטעות את ישראל.