ברכות טז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי הכי מאי איריא הכונס את הבתולה אפי' כונס את האלמנה נמי הכא טריד והכא לא טריד אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי אלמה אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה אחוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) פארך חבוש עליך וגו' אמרי התם טרדא דרשות הכא טרדא דמצוה:
מתניתין רחץ לילה הראשון שמתה אשתו אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו בשאבל אסור לרחוץ אמר להם איני כשאר בני אדם אסטניס אני וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין אמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים אמר להם אין טבי עבדי כשאר כל העבדים כשר היה גחתן אם רוצה לקרות קרית שמע לילה הראשון קורא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול:
גמ' מ"ט דרבן (שמעון בן) גמליאל קסבר אנינות לילה דרבנן דכתיב (עמוס ח, י) ואחריתה כיום מר ובמקום אסטניס לא גזרו ביה רבנן:
וכשמת טבי עבדו וכו':
ת"ר עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו כיון שראה אותם עלה לעלייה ועלו אחריו נכנס לאנפילון נכנסו אחריו נכנס לטרקלין נכנסו אחריו אמר להם כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין לא כך שניתי לכם דעבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אלא מה אומרים עליהם כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו המקום ימלא לך חסרונך תניא אידך עבדים ושפחות אין מספידין אותן ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים:
ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה ואין קורין אמהות אלא לארבע אבות מאי טעמא אילימא משום דלא ידעינן אי מראובן קא אתינן אי משמעון קא אתינן אי הכי אמהות נמי לא ידעינן אי מרחל קא אתינן אי מלאה קא אתינן אלא עד הכא חשיבי טפי לא חשיבי תניא אידך (ה)עבדים ושפחות אין קורין אותם אבא פלוני ואמא פלונית ושל ר"ג היו קורים אותם אבא פלוני ואמא פלונית מעשה לסתור משום דחשיבי:
א"ר אלעזר מאי דכתיב (תהלים סג, ה) כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר (תהלים סג, ו) כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל שני עולמים העוה"ז והעולם הבא שנאמר (תהלים סג, ו) ושפתי רננות יהלל פי:
ר' אלעזר בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשכן בפורינו אהבה ואחוה ושלום וריעות ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו אחרית ותקוה ותשים חלקנו בגן עדן ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה. רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבשתנו ותביט ברעתנו ותתלבש ברחמיך ותתכסה בעזך ותתעטף בחסידותך ותתאזר בחנינותך ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך. ר' זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו ר' חייא בתר דמצלי אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא תורתך אומנותנו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. רב בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים חיים של שלום חיים של טובה חיים של ברכה חיים של פרנסה חיים של חלוץ עצמות חיים שיש בהם יראת חטא חיים שאין בהם בושה וכלימה חיים של עושר וכבוד חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה. רבי בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע ומפגע רע מיצר רע מחבר רע משכן רע ומשטן המשחית ומדין קשה ומבעל דין קשה בין שהוא בן ברית בין שאינו בן ברית ואע"ג דקיימי קצוצי עליה דרבי. רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום
רש"י
[עריכה]
רחץ לילה הראשון שמתה אשתו - ונקברה בו ביום ואע"פ שאבל אסור ברחיצה הוא רחץ כדאמר טעמא אסטניס אני והוא אדם מעונג ומפונק:
גמ' קסבר אנינות לילה דרבנן - ואע"פ שהיה ליל יום המיתה וכתיבא אנינות באורייתא דכתיב לא אכלתי באוני ממנו (דברים כו) ופחות מיום אחד אינו אנינות דילפי רבנן מואחריתה כיום מר קסבר ר"ג אין לילה של אחריו עם היום אלא מדרבנן הוא כשאר ימי האבל וגבי אסטניס לא גזור בה רבנן פלוגתייהו דתנאי היא בזבחים (ד' צט:) באנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן:
אין עומדין עליהם בשורה - כשחוזרים מבית הקברות היו עושים שורות סביב האבל ומנחמין אותו ואין שורה פחותה מעשרה:
ברכת אבלים - ברכת רחבה שמברין אותו סעודה ראשונה משל אחרים ומברכין שם ברכת אבלים והיא מפורשת בכתובות פרק ראשון (ד' ח.):
לאנפילון - בית קטן שלפני טרקלין הגדול:
נכוים בפושרים - כלומר סבור הייתי שתבינו דבר ברמז מועט שראיתם אותי סר מעליכם ליכנס לאנפילון:
הוי - לשון גניחה וצעקה:
אין קורין אבות - לישראל:
אלא לשלשה - אברהם יצחק ויעקב לאפוקי שבטים:
אלא לארבע - שרה רבקה רחל ולאה:
אבא פלוני אמא פלונית - לא בבניהם קאמר אלא בשאר בני אדם כעין שאנו קורין עכשיו מר פלוני מרת פלונית כך היו רגילין לומר אבא פלוני ואמא פלונית:
כן אברכך - וכמו חלב ודשן תרי קראי דסמיכי להדדי:
רננות - שתים:
בפורינו - בגורלנו:
אחרית ותקוה - שתהא אחריתנו טובה ונראה מה שקוינו:
ותקננו - לשון תקון:
ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך - שלא יתגבר עלינו יצר הרע בהרהור הלילה לסור מאחריך ביום אלא כשנשכים בכל בקר נמצא לבבנו מייחל לך:
ותבא לפניך קורת נפשנו - כלומר ספוק צרכנו וקורת רוחנו:
ותביט ברעתנו - תדע ותתן לבך ברעה הבאה עלינו:
מעזי פנים - שלא יתגרו בי:
ומעזות פנים - שלא יוציאו עלי לעז ממזרות:
שאינו בן ברית - שאינו מהול:
ואע"ג דקיימי קצוצי עליה דרבי - שהיו שוטרים עומדין במצות אנטונינוס להכות ולהנקם בכל העומדים עליו:
תוספות
[עריכה]
אי הכי מאי איריא בתולה. אי אמרת בשלמא דטעמא משום טרדא שפיר אלא מאחר שהוא תולה הטעם במצוה אלמנה נמי:
אסטניס אני. ואיכא צער אם לא היה רוחץ דאינו אסור לרחוץ בימי אבלו אלא משום תענוג וגם לחוף ראשו אי אית ליה ערבוביא ברישיה שרי אפי' תוך שבעה וכן התיר רבינו שמואל ליולדת אבלה לרחוץ תוך שבעה ולרחוץ נמי בתשעה באב וכן משמע נמי במס' יומא (ד' עז:) מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ביום הכפורים ואינו חושש אע"ג דסיכה כשתיה ביוה"כ וכן משמע בירושלמי אבל אסור ברחיצה הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דאיתמר מי שיש לו חטטין ברישיה וכו':
אנינות לילה דרבנן. וא"ת והרי אונן נמי אינו נוהג אלא במעשר אבל לענין רחיצה דאבילות דרבנן הוא וא"כ לעולם אימא לך דאנינות לילה דאורייתא הוי גבי מעשר. ויש לומר דאי איתא דהוי דאורייתא גבי מעשר. גבי שאר דברים דרבנן נמי הוה לן למגזר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון:
אין עומדין עליהם בשורה. דילמא אתי לאסוקי ליוחסין:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ב (עריכה)
מא א (מיי' פ"ד מהל' תפילין הלכה י"ג), ומיי' פ"ד מהל' אבל הלכה ט', סמג עשין דרבנן ב, טור ושו"ע או"ח סי' ל"ח סעיף ה', ובטור ושו"ע יו"ד סי' שפ"ח סעיף א':
מב ב מיי' פ"א ה"ב, ומיי' פ"ה מהל' אבל הלכה ג', סמג עשין מד"ס ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שפ"א סעיף א':
מג ג מיי' פ"ד מהל' ק"ש הלכה ז', טור ושו"ע או"ח סי' ע' סעיף ג':
מד ד מיי' פי"ב מהל' אבל הלכה י"ב, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ז סעיף א':
[מד] (ה) מיי' פ"ד מהל' נחלות הלכה ה', טור ושו"ע חו"מ סי' רע"ט סעיף ה':
ראשונים נוספים
ובמקום אסתניס לא גזרו רבנן: כתב רבינו האיי גאון ז"ל ולא כל מאן דאמר אסתניס אני שומעין לו, אבל ודאי אי מגליא מילתא דההוא איניש מעיקרא דאית ביה הא מילתא אם אינו רוחץ בא לידי סכנה- רוחץ בלילה דדמיא לשעת הדחק ולרפואה משום דאיסתניס ודאי בא בחולי גדול ממדה זו ולאו כל מי שנהג בנקיות בשרו איסתניס אלא כל שבא לידי סכנה אם אינו רוחץ, עד כאן לשון גאון ז"ל. ולא סכנה ממש קאמר שאילו כן אפילו הויא אנינות לילה דאורייתא רוחץ, אלא סכנת חולי קאמר ומחמת רפואה ולאפוקי רחיצה דנקיות ותענוג בלבד. והכין איתא בירושלמי דפרקין בהדיא דגרסינן התם: "הדא דתימא ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין. אתו שאלון לרבי יוסא מהו דיסחי. אמר לן דלא יסחי מאית הוא. אין כיני אפילו בתשעה באב. אין כיני אפילו ביום הכפורים".
ולעניין פסק הלכה כתב רבינו האיי ז"ל דלא קיימא לן כרבן גמליאל אלא אנינות לילה דאורייתא ואע"ג דכתיב "ויעשו לאביו אבל שבעת ימים", לילות בכלל. אבל רבינו אלפיסי ז"ל כתב בהלכות דקיימא לן כר"ג דלית לן מאן דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אלא רבי יהודה, ורבי שמעון פליג עליה התם בזבחים פרק טבול יום (קא.) ורבי נמי סבירא ליה דאנינות לילה דרבנן דתניא "הן היום הקריבו את חטאתם"- אני היום אסור, לילה מותר; ולדורות בין יום ובין לילה אסור, דברי ר׳ יהודה. רבי אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים". והלכך הוה ליה רבי יהודה יחיד לגבי רבים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דסתם רבי כרבי שמעון דתנן התם בפרק טבול יום (נח:) אונן נוגע ואינו מקריב ואינו חולק לאכול לערב. ואמרינן עלה בגמרא "מיפלג לא פליג וכי לא מני ליה לא אכיל. ורמינהי אונן ומחוסר כפורים טובל ואכול פסחו פערב אבל לא בקדשים וכו' מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' מאיר היא". וההיא דמועד קטן דאמרינן "אי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד" - כבר תירצה הרב ז"ל בהלכות דלרבותא קאמר הכין, ולומר דאפילו לרבי יהודה דאית ליה אנינות לילה דאורייתא אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי ליה. ודעת הראב"ד ז"ל כן.
ירושלמי: רבי יוסא בן חנינא ראו אותו טובל לקרויו. לא ידעי' אם להקר גופו שאין רחיצת צונן רחיצה לא ידעין קורי ר' בא כעין תניא הורי ר' אחא בבא מן הדרך היו רגליו קהות עליו שמותר להרחיצן במים.
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין: ואם תאמר, ולא יהא אלא בן חורין, מי מקבלין תנחומין על הרחוקים? כבר פירשו בירושלמי שתלמידו חביב כבנו, וכן עבדו המשמשו כרצונו היה עליו כבנו.
אין קורין אבות אלא לשלשה: פירש הראב"ד ז"ל שאין אומרים מי שענה ראובן אבינו או שמעון אבינו, ואם אמר לא הפסיד אלא שאין עלינו חובה לכבוד זה אבל לשלשה האבות חובה. ואינו מחוור בעיני ד"אין קורין אמהות אלא ארבעה" מאי איכא למימר? אלא הפירוש הנכון כמו שפירש רבינו האיי ז"ל דלכבוד בעלמא קאמא ולומר שאין חשובין להקרא אבות לכל ישראל ואמהות לכל ישראל אלא שלש אבות וארבע אמהות.
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים: וא"ת מאי איריא עבד אפי' בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו, ויש אומרים דמש"ה אמרו על העבדים דסד"א כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קמ"ל דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה: כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים מש"ה:
אנפילון: פירוש אכסדרא שלפני החצר:
ת"ר עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית: דאיכ' חשש שמא יפסלו הקוראי' עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי: פי' של בית ר"ג היו חשובים ונכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
ובמקום אסטניס לא גזור רבנן. דכיון שאינו עושה להתענג מותר לרחוץ בימי אבלו וכן מותר לחוף ראשו אי קשיא ליה ערבוביא דרישיה וכן יולדת בימי אבלה דלא גרע מאסטניס דהכא וכן מצינו בי"ה אע"ג דסיכה אסורה אמרינן [במס' יומא] {דף עז:} מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש, ואמרינן בירושלמי דפירקין אבל אסור ברחיצה כל שבעה הדא דתימא ברחיצה דתענוג אבל ברחיצה שאינו של תענוג מותר (הא) [כהדא] דשמואל בר בא עלו לו חטטין [ברישיה] אתי (שיילי לר' מיאשא) [ושאלין לר' יוסי] מהו דיסחי אמר (יכסה) [יסחי] במה, אנן קיימין אי בדבר שיש בו סכנה אפילו בט"ב אפי' בי"ה נמי אלא כשאין בו סכנה, ודלא כמו שפי' ר"ח דאסטניס היינו שהוא מסוכן, דכיון דלרפואה היא בשעת הדחק שרי ליה [ולא] כל דאמר אסטניס אני מהימנינן ליה עד שיאמרו בקיאים.
וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין. מפרש עלה בירושלמי מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו דאי לאו הכי תנחומין על אחר למה ואפילו הוא בן חורין.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
המשנה השביעית רחץ בלילה הראשון שתה אשתו וכו' משנה זו אינה מכלל כונת הפרק אלא שנגררה כאן על ידי גלגול מעשה של ר"ג, ופי' המשנה הוא שהדבר ידוע שהאבלות ז' הוא מדברי סופרים אלא לענין תספורת וכבוס שיש בהם אבלות ל' מן התורה כמו שיתבאר במקומו אבל דברים האסורים כל ז' כגון נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה ודומיהם כלם אין אבלות נוהגת בהם ז' אלא מדברי סופרים אבל מן התורה אין אבלות אלא ביום ראשון והוא יום שמת ונקבר בו אבל אם תופס לילו מן התורה אם לאו נחלקו בו חכמי התלמוד מהם שאמרו אנינות לילה הסמוכה ליום מיתה וקבורה דאורייתא, ומהם שאמרו אנינות לילה דרבנן ור"ג היה סובר כדעת האומר אנינות לילה דרבנן ואחר שלא נאסרה רחיצה באותה שעה אלא מדברי סופרים ורחיצתו לא היהת דרך תענוג אלא להעברת זוהמא שהוא דבר מאוס וכל שכן לאסטניס הקל בעצמו ורחץ בחמין שאילו היתה שעה זו שעת אבלות של תורה אף ברחיצה כזו לא היה מקל, ואלו היתה רחיצה של תענוג אפילו בשעת אבלות סופרים לא היה מקל אלב מכיון שהיתה שעה שאין בה אבלות של תורה ורחיצתו היתה רחיצת צורך הקל בעצמו על כך, וכשתמהו עליו תלמידיו לא היה צריך להתנצל שאנינות לילה דרבנן שאף הם היו יודעים כן, אלא התנצל להם שלא היתה רחיצת ענוג אלא רחיצת צורך וכן הלכה, ומאחר שכן אף אבל שהיה מערבבו ערבוב חטטים שבראשו מותר לרחצו ולסוכו מיום ראשון ואילך, וכן היולדת מותרת לרחוץ בימי אבלה שאף היא אין רחיצתה לתענוג אלא לצורך, וכן כתבו חכמי צרפת בפי'.
ובתלמוד המערב שבפרק זה אמרו אבל אסור ברחיצה של תענוג כל ז' אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא שמואל "ר אבא עלו בו חטטין שאלו לר' אבא מהו דסחי אמר להו יסח מה נן קיימין אם בשל סכנה אף ביום הכפורים אלא בשאינה של סכנה והואיל ולצורך היא מותרת ואע"פ שיראה מכאן שביום הכפורים דוקא בסכנה, אינו כן ובמקומו יתבאר, ועוד אמרו בתלמוד המערב בא מן הדרך ורגליו כהות עליו מרחיצן, ולמדת לפי דרכך שאנינות לילה דרבנן וראיה לדבר שלא מצינו אומר מדאורייתא אלא ר' יהודה במסכת זבחים פרק טבול יום, אבל רק שמעון ור' נחמיה ור"ג דהכא כלהו סברי מדרבנן, וכן שסתם משנתנו במסכת זבחים כך היא אינו נוגע ואינו חולק לערב, ואמרו עליה בגמ' מפלג לא פליג הא כי מזמני ליה אכיל מאן תנא אנינות לילה דרבנן ר' שמעון היא, והרבה חלקו קצת מפרשים לומר שאנינות לילה מן התורה, ואחת מראיותיהם מה שאמרו במסכת מועד קטן [י"ד ע"ב] אבל אינו נוהג אבלות ברגל, דאי אבלות דמעיקרא אתי עשה דרבים דהיינו שמחת י"ט ודחי עשה דיחיד דאבלות, ואי אבלות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים אלמא דבאבולת דמעיקרא נמי נקרא עשה דיחיד ואם איתא אפי' עשה דיחיד ליכא, ומכל מקום גדולי הפוסקים תרצוה דלרוחא דמילתא קאמר הכי כלומר אף למי שסובר אנינות לילה דאורייתא אתי עשה דיחיד וכו', ויש שתירצה באבלות ל' שהוא מן התורה לענין תספורת כלומר אי אבלות דמעקרא הוא שעברו ז' ונכנס לתחום ל' רגל מפסיקו אבל לאבלות של ז' לא הוצרכה שאינן מן התורה אלא יום מיתה וקבורה, הא אם פגעו בתוך ז' אינו מפקיע אבלות של ז' דתרתי לא מפקע כמו שיתבאר במקומו, וכן הביאו ראיה במשנה שבפסח שני פרק מי שהיה טמא [צ"ח ע"א] והיא משנת המפריש פסחו ומת שהק' בגמ' אי דמית קודם חצות הא חיילא עליה אנינות וכו' אלמא דאורייתא הוא שאם לא כן היאך אנינותו מעכבתו ואינו כלום, והתם הכי פירושה נהי דאנינות לילה דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת להיות האנינות מעכב האכילה מכל מקום הא מעכבא שחיטתו וזריקתו שהיא ביום, וכבר פרשנוה שם בפרק טמא ובפרק האשה, ויש שמכריעים שכל שלא נקבר אנינותו מן התורה בלילה ואע"פ מת מבעוד יום, ולדעתנו אין אנינות מן התורה אלא ביום מיתה וקבורהזהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמ' דבר. (ז' וכשמת טבי עבדו וכו' כל זה מבואר):
המשנה השמינית וכשמת טבי עבדו וקבל עליו תנחומים וכו' גם זה אינה מכלל הפרק אלא ע"י גלגול ומה שאמרו שקבל עליו תנחומים לא שנהג בו אבלות אלא שנצטער עליו עד שהוצרכו לנחמו לא למדתנו וכו' אין מקבלין וכו' כלומר שאין מצטערים עליהם כל כך שיהיו אחרים צריכים לנחומו ואמר להם אינו כשאר עבדים כשר היה זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן העבדים והשפחות אין עומדין עליהם בשורה ר"ל שורות שהיו עושים סביב האבל אחר קבורה כדי לנחמו, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלין שאין נוהגין באבדתן אלא כאבדת ממון וכשם שאומרים לו לאדם על שורו וחמורו שמתו המקום ימלא חסרונך כך אומרים על עבדו ושפחתו ואין מקום לתנחומים אחרים ואפילו היה אותו העבד תלמיד חכם והוא תלמידו שהוא נדון כבנו אינו נוהג בו שום אבלות וכזה פרשוה בתלמוד המערב שאם לא כן מה הוצרכה וכי מקבלים תנחומים על מי שאינו קרוב שמא היה עולה על דעתנו הואיל ואבדתו הוא שיהא דינו כאבדת נפשות שלו ושיהא בו דין קרוב, ואין מספידין עליהם ואין תורת המוסר מכרחת עליהם להזכירם דרך כבוד כגון אבא פלוני או אימא פלונית והוא כעין שאומר מר פלוני ומרת פלונית ומי שרוצה לעשות יעשה, יש אומר שאין לו לאדם לעשות כן שמא יעלו מאותו הכבוד ליוחסין אלא אם כן ידוע עבדותן לכל העולם כעין עבדים של ר"ג:
אין קורין אבות אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב משם ואילך אין לו להזכיר את האחרים על שם כלל האומה כגון שיאמר ראובן אבינו חנוך אבינו שאין ליחס כל האומה אלא לאלו שנתפרסמו באבות ראשונים ונתפרסם חשיבותם לאבות אחריהם, וכן אין קורין אמהות אלא לד' שרה רבקה רחל ולאה:
אחר שקרא אדם את שמע והתפלל ראוי לו להפטר מתפילתו בדברי שבח אחר ברכות התפלה ושיסיים את תפלתו בדברים אחרים של תפלה שלא יפטר מברכותיו פתאום וילך לו מפני זה היו חכמי התלמוד מחדשים אחר תפלתם מטבע תפלה מעין תחנונים מהם שהיו אומרים אלקי נצור לשוני וכו' ובנסח זה נאמר בסופו יהיו לרצון אמרי פי ומשמע אחר התחנונים אומרים אותו ולא אחר י"ח מיד, ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שראוי לאמרו תכף לשמנה עשר עמו שדוד אמרו לאחר י"ח מזמורים וכן ממה שאמרו בפרק תפלת השחר [כ"ט ע"ב] טעה ולא הזכיר של ר"ח בעבודה חוזר לעבודה סיים חוזר לראש, ואמרו עלה הא דאמרת סיים חוזר לראש דוקא שאין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל רגיל וכו' חוזר לעבודה, ואם איתא תיפוק ליה דבעי למימר יהיו לרצון וכו' וכמו שמרו בתחלה אומר ה' שפתי ולבסוך אומר יהיו לרצון וכו' אלא ודאי אחר שמנה עשרה אומרים אותו, ומכל מקום אין בראיה זו הכרח שהרי אין מקום לומר יהיו לרצון עד סוף כל הדברים שבתפלה והתחנונים הם כאמצע התפלה לגבי יהיו לרצון ואם הוצרכו לומר הדין בשביל התחנונים כל שכן שהוצרכה לומרו בשביל יהי רצון ואעפ"כ הואיל והתחנונים אינם חובה, אחר שמונה עשרה מקירי ואף כעין תחנונים היא, וכן היו קצת חכמי התלמוד אומרים אלקי עד שלא נוצרתי וכו' וכן כל אחד כרצונו וכל שכן כשאדם יושב בתענית שראוי להרבות בתפלה ולחדש בדבריו אחר תפלה כפי יכלתו דברי רחמים ותחנונים:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
מתני' וכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומין וכו' שאין מקבלין תנחומין על העבדים - וא"ת מאי איריא עבד אפילו בן חורין נמי כיון שאינו קרובו ומי מקבלין תנחומין על הרחוקים. פירש בירושלמי שתלמידו חביב עליו כבנו וכן עבדו המשמשו כרצונו חביב עליו כבנו. ויש אומרים דמשום הכי אמרו על העבדים דסלקא דעתך אמינא כיון דגופו קנוי לו כגופו דמי קא משמע לן דלא:
אמר להם אין טבי עבדי כו' כשר היה - כדאיתא בסוכה וראוי שיעשה לו לפנים משורת הדין:
אנפילון – פירוש אכסדרא שלפני החצר:
תנו רבנן עבדים ושפחות אין קורין להם לא אבא פלוני ולא אמא פלונית - דאיכא חשש שמא יפסלו הקוראים עצמן שיטעו העולם ויהיו סבורים שמא בניהם הם:
משום דחשיבי - פירוש של בית רבן גמליאל היו חשובים וניכרים לרבים ולא יבואו לטעות בהן שהן בני שפחות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה