ברטנורא על כתובות ב

משנה כתובות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

האשה שנתארמלה או נתגרשה - ותובעת כתובתה:

הוא אומר - קאי אנתגרשה. ואי אנתארמלה, היורשים אומרים אלמנה נשאך אבינו ואין לך אלא מנה:

הינומא - איכא מאן דאמר חופה של הדס שעושים לבתולות. ואיכא מאן דאמר צעיף שנותנים על העינים ומתנמנמת בו :

וראשה פרוע - שערה על כתיפה. כך היו נוהגים להוציא הבתולות מבית אביהן לבית החתונה:

אף חילוק קליות - במקומו של ר' יוחנן בן ברוקא היו נוהגים לחלק קליות בנשואי הבתולות. ואי ליכא סהדי שעשו בנשואיה כמנהג נישואי הבתולות, ושטר הכתובה אבד, בעל מהימן ואינו גובה אלא מנה:

(ב)

ומודה רבי יהושע - אף על גב דלעיל בפ"ק גבי היא אומרת משארסתני נאנסתי פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהמנינן לאשה במאי דאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה עצמה מן הכהונה במגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני והיתה כשרה לכהונה. הני מילי היכא דאיכא איסור והיתר לפסול לכהונה או להכשיר, בהא פליג רבי יהושע ארבן גמליאל ואמר דלא מהימנינן לה במגו, אבל היכא דליכא איסור והיתר אלא דררא דממונא, כגון האומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו, מודה ר' יהושע לר' גמליאל דבכהאי גונא מהימנינן ליה במגו דאי בעי אמר שלי היא ואמר של אביך היתה ולקחתיה ממנו נאמן:

ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן - בגמרא מפרש דהא מתניתין אתא לאשמועינן כגון שלא אכלה אלא שתי שנים בפני האב ושנה אחת בפני הבן, כיון דלא שלמו לו שלש שני חזקה בחיי האב, השנה שאכלה בפני הבן אינו עולה למנין שני חזקה:

(ג)

אנוסים היינו - אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון שמא יקח ממונו, וכ"ש אם אמרו בשביל רוב ממון שנתן לנו, אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. וכן פסולי עדות היינו, מחמת קורבה. אבל מחמת עבירה אינן נאמנים:

יוצא ממקום אחר - חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה:

(ד)

הרי אלו נאמנים - דהא איכא תרי סהדי על כל כתב וכתב:

צריכים לצרף עמהם אחר - שעל כתב ידן הן מעידין לא על מנה שבשטר. וצריך תרי סהדי על כל כתב וכתב:

וחכמים אומרים אינם צריכין לצרף עמהם אחר - שעל מנה שבשטר הם מעידים, וכשזה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי נמצאו שני עדים על מנה שבשטר. והלכה כחכמים:

(ה)

אם משנישאת - לא נישאת ממש, אלא אם משהתירוה לינשא באו עדים שנשבית:

לא תצא - מהיתרה הראשון, ותנשא לכתחלה. אבל אם באו עדים שנטמאת, אפילו היו לה כמה בנים תצא:

(ו)

שתי נשים שנשבו - שיש עדים שנשבו :

שמעידות זו או, זו - כל אחת אומרת חברתי טהורה:

הרי אלו נאמנות - דבשבויה הקלו להכשיר עד אחד ואפילו עבד ואפילו אשה ואפילו קטן מסיח לפי תומו. ובלבד שיעיד העד שלא פירש ממנה משעה שנשבית עד שיצאה מרשות הגוים:

(ז)

אינן נאמנים - ליתן להם תרומה :

ובזמן שהן מעידין זה על זה - שכל אחד אומר אני וחברי כהן:

(ח)

ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד - אפילו היכא דליכא גומלין ; וכ"ש הכא דאיכא למיחש לגומלין, העד אתה עלי ואני עליך :

עוררין - שקורין עליו שם פסול. ואין ערעור פחות משנים :

מעלין - היכא דליכא גומלים. והיינו דאיכא בין ר' אליעזר לתנא קמא דר' יהודה:

רבי שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה - בגמרא פריך, רשב"ג היינו ר' אליעזר. ומסיק, דבמצטרפין לעדות קמפלגי, כגון דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא, ונפק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא ואסקיניה, ואתו בי תרי ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא ואחתיניה, ואתא עד אחד ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ר' שמעון בן גמליאל אומר מעלין לכהונה על פי זה העד האחרון מפני שמצרפין אותו עם העד הראשון שביטל הקול ואמר ידענא ביה דכהן הוא, ואף על פי שלא העידו עדותן בבת אחת עדותן מצטרפת, ואמרינן אוקי הני תרי דאמרי כהן הוא להדי תרי דאמרי דבן גרושה הוא, ואוקי גברא אחזקתיה. ולר' אלעזר לא מסקינן ליה עד שיעידו שני עדים בזמן אחד דכהן הוא. והלכה כר' שמעון בן גמליאל שהעדים מצטרפין אף על פי שלא העידו עדותן כאחד:

(ט)

ע"י ממון מותרת לבעלה - שמפחדין להפסיד ממונם ולא מפקרי לה. ודוקא כשיד ישראל תקיפה על העובדי כוכבים אז מותרת לבעלה אפילו בעלה כהן, ולא דמי לשבויה, משום דמרתתי להפסיד ממונן. אבל כשיד העובדי כוכבים תקיפה, אפילו על ידי ממון אסורה לבעלה אם בעלה כהן. ואם בעלה ישראל מותרת בכל ענין, דאשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה:

על ידי נפשות - שהיתה נידונת למות, אסורה אפילו לבעלה ישראל, דחיישינן שמא נבעלה ברצון לאחד מהן:

כרכום - תרגום מצור, כרכומא:

פסולות - אסורות לכהן, דאשת כהן אסורה כשנאנסה. ואם יש בעיר מחבואה אחת שיכולה אשה אחת להחבא שם, כל אחת ואחת מנשי העיר נאמנות לומר במחבואה נחבאתי ולא נטמאתי, ומתוך שיכולה לומר נחבאתי, נאמנת גם כן כשאמרר לא נחבאתי ולא נטמאתי:

המעון הזה - שבועה היא :

אין אדם מעיד ע"י עצמו - ואם העיד אדם על שבויה שהיא טהורה הרי זה לא ישאנה אם הוא כהן, מפני החשד. ואם פדה אותה מן השבי בממונו הרי זה מעיד עליה ונושאה, דלא שדי אינש זוזי בכדי, ואם לא ידע שהיא טהורה לא נתן ממונו עליה:

(י)

זה כתב ידו של אבא - ומקיימין השטר על פיו, שקיום שטרות דרבנן והימנוהו רבנן בדרבנן:

שיצתה בהינומא וראשה פרוע - ונוטלת כתובה מאתים. ואף על גב דלא מפקינן ממונא אלא בעדות ברורה, הכא שאני, הואיל ורוב נשים בתולות נישאות, גילוי מלתא בעלמא הוא:

ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר - כשהיינו לומדין תינוקות בבית רבן:

לאכול בתרומה - ועל פי עדות זו מאכילין ליה תרומה דרבנן, כגון תרומה שמוציאין מעציץ שאינו נקוב וכיוצא בזה. אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין על פי עדות כזה. ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאסור ללמד את העבד תורה:

ושהיה חולק עמנו על הגורן - ולא חיישינן שמא עבד כהן היה, שאין חולקים תרומה לעבד אא"כ רבו עמו:

ושהמקום הזה בית הפרס - החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמחרישה מולכת עצמות המת. וטומאת בית הפרס דרבנן:

ועד כאן היינו באין בשבת - דתחומים דרבנן:

מעמד ומספד - מקום היה לו כאן להספיד מתיו ולעשות מעמדות ומושבות שהיו עושין למת, בהא לא מהימן, שהוא דבר שבממון וצריך עדות גמורה: