עיקר תוי"ט על כתובות ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה כתובות ב: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על הברטנורא) ולכך נקרא הינומא על שם תנומה. והערוך פירש הינומא לשון יון הוא, תורה, כלומר חוק הבתולות:

(ב) (על הברטנורא) דאף על גב דבמשנה ו' פרק קמא איהי מהימנה, התם ברי ושמא, אבל הכא ברי וברי ואין לה עליו אלא שבועה. וכי תימא וכי איכא עדים נמי להימניה לבעל במגו דפרעתי. תירצו התוס' דמגו במקום עדים הוא:

(ג) (על המשנה) קליות. כשהשבולין לחין מיבשין אותן בתנור והן קליות ומתוקות לעולם. רש"י:

(ב)

(ד) (על הברטנורא) וכן כתב הר"מ. כלומר מכיון דלענין איסור והיתר לא מהימנה במגו, הכי נמי לענין הכתובה, דלא שייך לומר שתהא נאמנת לכתובה ולענין איסור והיתר לא. ורבן גמליאל סובר דלענין איסור והיתר נמי נאמנת, משום דאוקי החזקת כשרות כדלעיל. ועתוי"ט:

(ה) (על הברטנורא) דאדתני באבוה, ליתני בדידיה, באומר לחבירו שדה זו שלך היתה כו':

(ג)

(ו) (על הברטנורא) מסיים רש"י, בדיני נפשות. כלומר, דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

(ז) (על הברטנורא) [ודקא אמרי] היינו, משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו. הר"נ:

(ח) (על המשנה) נאמנין. כשאמרו בתוך כדי דיבור. דאי לאו הכי, הא הוי ככתב ידן יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידן:

(ט) (על הברטנורא) וכתוב בו הנפק. רש"י:

(י) (על המשנה) אינן נאמנין. גמ', דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכתבו התוס', דמשום הכי נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דפרוע הוא, דהוו כחוזרים ומגידים. ועוד, דהוי סגו במקום עדים. ועוד, דבשני עדים לא אמרינן מגו, דהאיך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך:

(ד)

(יא) (על הברטנורא) שהרי הם כאילו אומרים אנחנו ראינו המלוה וחתמנו. רש"י:

(ה)

(יב) (על המשנה) נאמנת. פליגי הפוסקים, יש אומרים דאפילו לאחר כדי דיבור נאמנת, כיון שעומדת בדבריה הראשונים אלא שפוטרת עצמה מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת. דאם לא כן, אדתני סיפא ואם יש עדים, לאשמעינן רבותא טפי בלאחר כדי דיבור. ויש אומרים דוקא בתוך כדי דיבור, והכי משמע לישנא, דבבת אחת אומרת כן, ותני ואם יש עדים, משום סיפא דסיפא:

(יג) (על המשנה) נשביתי. לבין הנכרים. וטהורה אני, שלא נבעלתי לנכרים. נאמנת ומותרת לכהן. רש"י:

(יד) (על הברטנורא) אפילו היו לה כמה בנים מן הכהן הזה שנשאה. רש"י:

(ו)

(טו) (על הברטנורא) אומר ר"י דלא גרסינן זאת אומרת נשביתי כו', אלא זאת אומרת טהורה אני. ומיהו יש לומר דאיירי דאינהו לא ידעו דאיכא עדים, ואשמעינן דאפילו הכי לא מהימני:

(טז) (על הברטנורא) דהא דשבויה אסורה לכהן מפני שהיא ספק זונה, שמא נבעלה לנכרים, והואיל ואיסור הספק מדברי סופרים לפיכך הקילו. הר"מ:

(ז)

(יז) (על המשנה) וכן כו'. וצריכי [כל הני דמתניתין], דאי תני מודה ר' יהושע, משום דאיכא דררא דממונא, פירש רש"י, הלכך אי לאו פשיטא דמלתא שלקח מאביו לא היה אומר של אביך וגורם לעצמו הפסד ממון. ור"ח פירש, דאיכא דררא דממונא שהאומר הוא מוחזק בשדה. אבל עדים דליכא דררא דממונא אימא לא. ואי תני עדים, משום דלעלמא, אבל איהו דלנפשיה אימא לא. ואי תני הני תרתי, משום דממונא, אבל אשת איש דאיסורא אימא לא. ונשביתי כו' משום סיפא ואם משנשאת כו'. ושתי נשים כו' לאשמעינן דלא חיישינן לגומלין. וכן שני אנשים משום פלוגתא דרבי יהודה. גמרא:

(יח) (על הברטנורא) [נאמנין. אפילו בתרומה] דאורייתא. דכל ען אחד נאמן באיסורא וכל שכן במלתא דעבידא לגלויי. הר"נ:

(ח)

(יט) (על הברטנורא) ובגמרא רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ורבנן אדרבנן, מדתנן בסוף פרק ד' דדמאי, החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש כו' אינו נאמן, רבי יהודה אומר נאמן. ומשני, דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא, בדמאי הקילו. ורבנן אדרבנן לא קשיא כו'. אי בעית אימא במעלין מתרומה ליוחסין קמפלגי. ועיין בגמ' ובתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) גמרא. ופירשו התוס', לאפוקי חד דלא הוי ערעור. אבל קול נמי פוסל בתחלה בתרומה קודם שבא עד המכשיר כדלקמן:

(כא) (על הברטנורא) פירש רש"י, קול בעלמא ולא עדות, ואחתיניה עד שיבדקו את הדבר, דמעלה הוא לכהונה:

(כב) (על הברטנורא) דבמקום קול הוה חד מהימן:

(כג) (על הברטנורא) דחזקת אבוה מהניא ליה לאצטרופי גבי סהדי. הר"נ. וזה לשון הר"מ, והרי שנים מעידין שהוא כשר ושנים מעידין שהוא פסול ידחו אלו ואלו וידחה הקול ששנים כמאה, וישאר הכהן בחזקת אביו. ועתוי"ט:

(ט)

(כד) (על הברטנורא) אלא אם כן העיד לה עד אחד, כשבויה. הר"מ:

(כה) (על הברטנורא) כדי למצוא חן בעיניו שלא יהרגנה. תוספות:

(כו) (על הברטנורא) כדילפינן ביבמות דף נ"ו:

(כז) (על המשנה) פסולות. דלבעול יש פנאי דתקיף להו יצרייהו, ולא דמי להא דתנן במשנה ה' פרק ה' דעבודה זרה שאין פנאי לנסך. גמרא:

(כח) (על הברטנורא) דמי יימר דאיטמי. מה שאין כן בשני שבילין דמשנה ה' פרק ח' דטהרות, דהתם ודאי איכא טומאה. ומהאי טעמא נמי נאמנת במגו, דכיון דאין כאן אלא חששא, לא הוי כמגו במקום עדים. גמ':

(כט) (על המשנה) שפחה. חוץ משפחתה, מפני שלבה גס בה. ובמסיחה לפי תומה נאמנת. גמ':

(ל) (על המשנה) ר' זכריה. והיה כהן. רש"י:

(לא) (על הברטנורא) רוצה לומר, המקדש. ועיין תוי"ט:

(י)

(לב) (על הברטנורא) דמדאורייתא לא בעינן קיום, דאמר ריש לקיש, עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, דלא חציף אינש לזיופא. רש"י. והלכך אין זה עוקר דבר מן התורה, שהם אמרו צריך קיום, והם אמרו שאלו כשרים להעיד:

(לג) (על המשנה) של רבי. וצריכא, דאי אשמעינן אביו, משום דשכיח גביה ונתן עיניו בקטנותו בכתב ידו. ואי תני רבו, דאית ליה אימתיה דרביה, אבל אחיו דלית ליה לא הא ולא הא אימא לא, קא משמע לן. גמרא. וכתב הרא"ש, ודוקא אלו דשביח גבייהו, אבל על אחר לא:

(לד) (על הברטנורא) גמרא. כלומר, ואע"ג דקיימא לן דאין הולכין בממון אחר הרוב, כיון דאיכא רובא והוא דבר של פרסום, גילוי מלתא בעלמא הוא. הר"נ:

(לה) (על הברטנורא) פירוש, ועכשיו נשתחרר ונוטל שלא כדין. תוספות:

(לו) (על המשנה) הזה כו'. ולא יותר. ובא לטהר. תוספות:

(לז) (על המשנה) בשבת. שצמצום התחום עד אלפים אמה בלבד מדבריהם. הר"מ:

(לח) (על המשנה) דרך כו'. וסלקא דעתך אמינא דהני מפרסמי טפי ולא משקרי בהו אינשי ויהא נאמן להעיד על מה שראה בקטנותו, קא משמע לן דלא. הר"ן: