ביצה לב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
הוא דאמר כי האי תנא דתניא חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט ושבכלי בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך תרצת לך רישא אלא סיפא קשיא הא מני ר' נחמיה היא דאמר כל הכלים אין ניטלין אלא דרך תשמישן אי רבי נחמיה מאי איריא שבת אפילו יום טוב נמי וכי תימא שניא ליה לר' נחמיה בין שבות שבת לשבות יום טוב ומי שניא ליה והתני חדא אמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ותניא אידך מסיקין בין בכלים בין בשברי כלים ותניא אידך אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים ומשני לא קשיא הא ר' יהודה הא ר"ש הא ר' נחמיה תרי תנאי ואליבא דר' נחמיה:
מתני' באין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי גואין עושין פחמין ביום טוב דואין חותכין את הפתילה ר' יהודה אומר חותכה באור:
גמ' מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתניא כלי חרס מאימתי מקבל טומאה משנגמרה מלאכתו דברי ר' מאיר ר' יהושע אומר המשיצרפו בכבשן א"ל אביי ממאי דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי איכא דאמרי אמר רב יוסף ר' אליעזר בר' צדוק היא דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת וטמאות במשא הזב ר' אליעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן א"ל אביי דלמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר ברבי צדוק התם אלא דחזי לקבולי ביה מידי אבל הכא למאי חזי לקבולי ביה פשיטי תנו רבנן אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חרניות ביום טוב רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין חרניות מאי חרניות אמר רב יהודה ערניות מאי ערניות אמר אביי צעי חקלייתא ואין עושין פחמין פשיטא למאי חזי תני רבי חייא לא נצרכה אלא למוסרן לאוליירין לבו ביום ובו ביום מי שרי כדאמר רבא להזיע וקודם גזרה הכא נמי להזיע וקודם גזרה:
ואין חותכין את הפתילה לשנים מ"ש בסכין דלא
רש"י
[עריכה]
הוא דאמר כי האי תנא - שמואל דאמר לעיל דאפי' ביו"ט אינו מפקיע דאמר כי האי תנא דאמר נמי בחותמות שבקרקע דאפילו ביו"ט אין מפקיע:
תרצת לך רישא - דמלתא דשמואל בחותמות שבקרקע דמסייע ליה האי תנא:
סיפא קשיא - דאמר שמואל ושל כלים אפילו בשבת מתיר ומפקיע וחותך והאי תנא תני ושל כלים בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך:
הא מני רבי נחמיה היא - כלומר לעולם מותר להפקיע ולחתוך דאין בהם משום סתירה ולהאי תנא גופיה אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי והא דקאסר משום טלטול סכין קאסר ורבי נחמיה היא דאמר בערובין (דף לה.) אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמיש שהן מיוחדין לו וסכין לאוכלין הוא דמיוחד ולא לחותמות ובהא לא סבירא ליה לשמואל כוותיה:
אי הכי - דרבי נחמיה היא:
שבות שבת - דטלטול שבות הוא ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת:
מסיקין בכלים - דבני טלטול נמי נינהו ומטלטלן נמי להסיקן:
אין מסיקין בשברי כלים - שנשברו בי"ט דהשתא לא חזי לטלטול ואי משום דחזו להסקה אתמול לא להכי קיימי:
מסיקין בין בכלים כו' - דלית להו מוקצה:
אין מסיקין לא בכלים - דאין ניטלין אלא לצורך תשמישן וכ"ש בשברי כלים דנולד הוא והא רבי נחמיה היא ומציעתא ר"ש וקמייתא רבי יהודה וש"מ ביו"ט א"ר נחמיה דהא הסקה ביו"ט קאי:
תרי תנאי - חד אמר שני ליה שבות שבת משבות י"ט וחד אמר לא שני ליה:
מתני' אין פוחתין את הנר - ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר קרוייזי"ל בלעז מפני שעושה כלי:
ואין עושין פחמין - דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותקון:
חותכן באור - בגמרא מפרש מאי שנא אור מסכין:
גמ' דפחיתת נר מנא הוא - קודם שצרפו בכבשן:
משנגמרה מלאכתן - חקיקתם:
משיצרפו - משיחזקם ע"י צירוף האור בכבשן מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין (ביד) [במים] בין באור:
וממאי - דס"ל לר"מ בנר כשאר כלי חרס בשלמא שאר כלי חרס גדולים הם ואם אינן ראויין למים וליין ולדבר לח מפני שממחן חזו מיהו לדבר יבש כגון פירות אבל נר קטן הוא וכי לא חזי למלתיה למאי חזי ומשני חזי לקבולי ביה פשיטי:
איכא דאמרי אמר רב יוסף - מתני' דקתני פחיתת הנר מנא הוא ר"א ברבי צדוק היא דאמר לפני חקיקה לאו מנא הוא אבל חקיקה משוי ליה מנא:
אלפסין חרניות - מפרש לקמן קערות של בני עיירות שאינן בני כרכים גדולים ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף בכבשן:
טהורות באהל המת - דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח (במדבר יט) משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע:
וטמאות במשא הזב - שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא טו) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן:
ר"א אומר - אין להם שום טומאה דלאו כלי נינהו:
לפי שלא נגמרה מלאכתן - חקיקתן הא נחקקו מטמאות מדאפלוג באלפסין אלמא לר"א חקיקה משויא להו מנא:
דחזי לקבולי מידי - משנחקקו ומיהו קודם חקיקה לא דסופן ליחקק:
לאוליירין - מחמי חמין ומרחצאות ואע"ג דלצורך י"ט הן עושין:
מי שרי - להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת (ודף מ.) ואפילו הוחמו מבעוד יום וכל שכן להחם חמין לא הותר מעולם:
להזיע - מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנת משנה זו:
תוספות
[עריכה]
אין פוחתין את הנר. פירש רש"י ליטול אחד מן הגולמים של יוצר ולתחוב אגרופו בתוכו ולחקוק נר שעושה כלי ותימה א"כ פשיטא דאסור דאפילו אין עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי וע"ק מאי קא אמר עלה בגמרא מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלי והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור אם כן הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לכן נראה לפרש דאין פוחתין את הנר שכך רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי ונגמרה מלאכתו ולפי שרגילין לאחר שסלקו מה שבתוכו שמחזירין אותו לתנור כדי לצרפו היטב קאמר בגמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא וקאמר ר"מ היא דקאמר דמקבלין טומאה כשסלק מה שמשימין בתוכו אע"פ שלא החזירו אותו עדיין לתנור אלמא דפחיתת נר היינו גמר כלי ורבי יהושע קאמר משיצרפו בכבשן דאינו כלי עד שיחזיר אותו לתנור כדי לצורפו אם כן לדידיה פחיתה הוה שריא:
אלפסין חרניות טהורות באהל המת. פי' רש"י קערות של עיירות ואינן מקפידין על כלים נאים ומיד כשנפשט הכלי של חרס אוכלין בה ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף באש והן טהורין באהל המת שאין להם תוך ובעינן כלי פתוח וטמאות במשא הזב דהזב מטמא כלי חרס בהסט כדנפקא לן מכלי חרס אשר יגע בו איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסטו דלא בעינן תוך ותימה דהואיל דאין להם תוך היכי מטמא בהסט הא אמרינן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל הסט לכך פי' ר"ת ערניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותם של כפרים אין מקפידין ואוכלין כך עליהן וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרינן. גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו וקאמר נמי כלי צמיד פתיל נצול באהל המת ואינו נצול במעת לעת שבנדה:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
כז א מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"ב, סמ"ג לאוין סה, טור ושו"ע או"ח סי' תק"א סעיף ו':
כח ב מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ח', סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ד סעיף ז':
כט ג מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה ז', סמ"ג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תק"ב סעיף א':
ל ד מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ד סעיף ח':
לא ה מיי' פט"ו מהל' כלים הלכה א':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
אין פוחתין את הנר מפני שעושאו כלי ואמרינן מאן תנא דפחיתת הנר משוי ליה מנא אמר רב יוסף ר' מאיר היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבל טומאה ר' מאיר אומר משתגמר מלאכתו וכיון שפחת לו מקום לצוק בתוכו שמן כבר נגמרה מלאכתו וחכ"א עד שיצרפנו בכבשן ויכשר להדליק בו ודחה אביי להא דרב יוסף ואמר דלמא עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם משנגמרה מלאכתו הוי כלי ומקבל טומאה אלא משום דאע"ג דלא חזי למיכל ביה ולאשתמושי בגויה עד שיצרפנו בכבשן השתא מיהא חזי לאנוחי בגויה מידי הכא האי נר קודם שיצרפנו בכבשן למאי חזי ופרקינן הכא נמי כיון שעשה לו פתח חזי לקבולי ביה פשיטי רב אשי מתני' לה הכי אמר רב יוסף ר"א ב"ר צדוק [היא] דתנן אלפסין חרניות טהורות [באהל המת טמאות] במשא הזב ר' אלעזר בר' צדוק אומר אף טהורות במשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן פירוש אילו אלפסין חרניות סתומות הן דתניא אין פוחתין הלפסין סתומים רשב"ג מתיר. גרסינן בירושלמי תני לפסין סתומין שעשאן מעיו"ט לא יפחתם ביו"ט מפני שהוא כמכשיר [כלי] ביו"ט ורשב"ג מתיר תמן תנינן.
ועל אלפסין חרוניות שהן טהורות כו' אתייה דיחידאה דהכא כסתמא דתמן ודיחידאה דתמן כסתמא דהכא. וקי"ל כלי חרס סתום אינו מטמא באהל המת שנאמר וכל כלי פתוח אבל מטמא במשא הזב כי כלי הוא אע"פ שאין פתוח ור' אלעזר ב"ר צדוק אומר אינו כלי עד שיפתח ופתיחתו היא גמר מלאכתו צעי חקלייתא פירוש קדירות של בעלי כפרים:
ירושלמי ר' בא בשם רב יהודה בקעת סומכה בכותל בשביל שלא תסכסך פירוש מלשון ליחכה נירו וסכסכה אבניו תני אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה ואם בשביל שלא תעשן הבית או הקדירה מותר א"ר חנינה בשאין שם אויר אבל יש שם אויר משליכה לאויר ודיו.
אין עושין פחמין אפי' לאוליירין שצריכין לחמם המרחץ בו ביום כדי להזיע שהיתה שנויה קודם גזירה מותר:
ירושלמי א"ר נסא ויאות כן אנן אמרין הדא קלוריתא שרי מושיף ומכחל מינה ביו"ט. א"ר מנא כאן לשימור כאן לרפואה:
ר' נחמיה היא דאמר כל הכלים אינן ניטלין [אלא לצורך] תשמישן: פירש רש"י ז"ל לצורך תשמיש שמיוחדין לו וסכין אינו מיוחד אלא לאוכלים ולא לחתוך חותמות, וכהאי גוונא אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לה, א) גבי נתנו במגדל ונאבד המפתח דלר' אליעזר אינו עירוב ומוקי לה במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למפסקיה ור' נחמיה היא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו. והקשה על זה ר"ת ז"ל דסכין מיוחד הוא לכל חתיכה בחול, ועוד הקשה רבינו שמשון ז"ל דתנן בפרק כל הכלים (שבת קכד, א) כל הכלים הניטלים לצורך ניטלים לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך, ופריש רבא דהכי קאמר כל הכלים ניטלין לצורך דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ושלא לצורך דאפילו מחמה לצל ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא, ואתא ר' נחמיה למימר דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו אין לצל לא. ואם איתא האיך שרי ר' נחמיה לצורך מקומו והלא אין מיוחד לכך בחול, ור"ת ז"ל פירש דלצורך תשמישן היינו תשמיש הרגיל בו בחול, ומודה הוא דאפילו כלי שמלאכתו לאיסור ניטל לצורך תשמיש הרגיל בו בחול וכן קרדום לחתוך דבילה דקתני במתניתין דכל הכלים (קכב, ב), אבל סכין אין (בכך) [דרך] תשמישו בחול לחותמות ומנעול דקטיר ואסור לר' נחמיה אף על פי שמלאכתו להיתר. ור"ת ז"ל פירש שם בבכל מערבין במנעול דקטר, דבעי סכינא ונאבד הסכין ויש מר או פסל (או) למפסקיה ולפיכך לר' נחמיה אסור שאין דרך תשמיש זה למר ופסל.
מתני': אין פוחתין את הנר: פירש רש"י ז"ל פחיתת הנר ששוקע אצבעו בביצים ועושים בהן בית קיבול. ואינו נראה לרבינו תם ז"ל, מדאמרינן בגמרא מאן תנא פתיחת הנר מנא היא ר"מ היא דתנן כלי חרס מאימתי מקבלים טומאה משעה שנגמרה מלאכן דהיינו חקיקתן, ואי כפרש"י ז"ל אין זה כלי חרס אלא כלי אדמה וכלי אדמה אינו מקבל טומאה, על כן (פרש"י ז"ל) [פירשו ז"ל] דאופין היו קצת כלי חרס כדי ליבשן ואחר כך חוזרים ומצרפין אותן פעם שנייה בכבשן כדי לחסמן וכדרך שאמרו לקמן (לד, א) ברעפים, וכן נמי משמע מדאמר רב יהודה משיצרפם בכבשן ולא אמר משיסיקם בכבשן, ואפילו בכלי מתכות עושין כן שמצרפין אותן פעם שנייה כדי לחסמן וכדאמרינן הסכין והאמום והפגיון מאימתי מקבלים טומאה משיצרפם בכבשן, ועד שיצרף ויחזק כלי חרס אינן ראויין לקבל מים ודבר לח אלא שראויין לקבל פירות ודבר יבש, לפיכך הקשה אביי דעל כרחך לא קאמר ר' מאיר אלא בכלים אחרים שראויין לקבולי המים אלא נר למאי חזי אלא לנר ושמן, ואמר ליה דחזי לקבולי ביה פשיטי.
איכא דאמרי הא מני ר' אליעזר ברבי צדוק היא: ואפשר דלאו דוקא רבי אליעזר ברבי צדוק דכל שכן תנא קמא, דהא תנא קמא מחמיר טפי מיניה, אלא מדלא ידעינן תנא קמא דידיה מאן ניהו אמר ר' אליעזר בר' צדוק.
דתנן אלפסין חרניות טהורות באהל המת ומטמאות במשא הזב: פירש רש"י ז"ל דלגבי אהל בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח משמע שיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע, וטמאות במשא הזב שהזב מטמא כלי חרס בהיסט ואף על פי שאין לו תוך דכיון דמטמא ליה בהיסט מאבראי לא בעינן תוך, וכלי נינהו הואיל וכמות שהן משתמשים מהם לענין דבר הראוי לטמאן. ורבינו תם ז"ל הקשה על זה דפשוטי כלי חרס אין מקבלים טומאה כלל דתנן (פ"ב דכלים משנה ג) הטהורין בכלי חרס טבלא שאין לה לבזבז והמטה והספסל והשלחן והמנורה של חרס הרי אלו טהורין זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרס (אחוראין) [אין לו אחוריים], משמע שאין לו טומאה כלל ואפילו מהיסטו של זב, וכדמשמע נמי בפרק ר' עקיבא (פד, ב וע"ש ברש"י ד"ה ודין הוא), ושנינו בתורת כהנים (מצורע פרשתא זבים פרשה ג א) נאמר כאן [ו]כלי חרס אשר יגע בו הזב ונאמר להלן (וכל כלי פתוח) [אשר תבושל בו] מה להלן מאוירו אף כאן מאוירו. אלא בין נר בין אלפסין חרניות תוך היה להם אלא שהיו סתומין מלמעלה ואחר כך (פותחים) [פוחתים] אותן, וכן משמע בתוספתא (פ"ג ה"י) דקתני רש"א אין פוחתין אלפסין סתומין ביו"ט, ות"ק היה עושה אותן כמוקפין צמיד פתיל ולפיכך טהורות באהל המת אבל טמאות במשא הזב דכלי חרס המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט וכדאמרינן בפ"ק דנדה (ה, ב) דאין ניצלין במעת לעת שבנדה, ואמרינן (גיטין סא, ב) וליחוש דילמא תסיטם אשתו נדה. וטעמא שסופן ליפתח ועתידים לבוא לידי מגע ואינו דומה לקולית של נבלה שאמרו בהעור והרוטב (חולין קכה, א. קכו, ב) מחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דשאני התם דאין עשויין לינקב, ורבי אליעזר ברבי צדוק דמטהר אפילו ממשא הזב לפי שלא נגמרה מלאכתן ואין דומים לכלי חרס המוקף צמיד פתיל שנגמרה מלאכתו.
למוסרה לאוליירין בו ביום להזיע: שהוא צורך קיום לכל נפש, ואף על פי שאסור להחם חמין לרחוץ כל גופו ואפילו לבית הלל, היינו לפי שאין הרחיצה שוה אלא (למפקעין) [למפונקין] אבל הזיעה שוה היא לכל נפש.
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
מאן תנא דפתיחת הנר מנא היא פירש משום דתניא במתניתין מפני שהיא עושה כלי קא בעי דאי לא הוה תני סתם אין פותחין את הנר הוי אמינא אע"ג דפחית' לאו גמר מלאכה היא אסור לעשותו ביו"ט ומתני' רבנן הוא דאסרו פתיחת הבית אפילו באויר' דלבני דלאו מלאכה היא אבל השתא דתני מפני שהיא עושה כלי משמע דמתיניתין ר"מ היא דמתיר פתיחת הבית באויר' דליבני משום דלאו סתיר' דמור' האי ופתיחת הנר דאסר משום דחשיבי גמר מנא משום הכי בעי מאן תנא דפתיחת הנר מנא היא:
איכא דאמרי אמר ר' יוסף ר"א בר צדוק האי פירש וכ"ש ת"ק דידיה דר' אלעזר בר' צדוק בעי שתגמר כל חקיקתן ואז חשובה כלים ות"ק מחשיב להו כלים בחקיקה כל דהו כ"ש כשנגמרו חקיקתן:
ר' שמוען בן גמליאל מתיר באולפסין חורניות פירש דכיון דעדיין לא נגמר חקיקתן לאו מנא נינהו וסבירא להי כרב מאיר דאמר אף פוחת לכתחילה ות"ק דאסר כרבנן דאסרו פתיחת הבית ואע"ג דלאו מלאכה חשיבי:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
מתני' אין (פותחין) פוחתין את הנר כו': פירש רש"י אסור ליטול מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו ולחקוק מפני שעושהו כלי. ולהאי פירושא לישנא דפוחתין הוא לשון חקיקה מלשון פחד ופחת. והכי פירושו אין עושין פחת בנר וקרי ליה נר על שם סופו.
והקשה רבינו תם ז"ל דכל זמן שלא הוסק כלי אדמה הוא ואינו מקבל טומאה וכדתנן כלי אדמה כלי גללים אינן מקבלין טומאה. ולפי מה שפירש רש"י ז"ל במסכת שבת דכלי אדמה הוא מן האדמה קשה שחוקקין אותה ועושין אותה כלי לא קשיא דהכא מיירי בשגיבל הטיט דבהא חשוב כלי אי נמי במין אדמה שאינו להסק ולעשות ממנו כלי חרס. על כן כתב רבינו תם ז"ל דודאי כך היה מנהגם שהיו עושים מתחלה הכלי עם תוכו ואחר כך מכניסין אותו בתנור ומשהין אותו שם ליבש הלחלוחית שבו כדרך שמיבשין אותו היום בשמש ומתקנין אותו ואחר כך חוזרין אותו לתנור לחסמו עד כאן.
וראיתי רבים חולקים לישב המשנה והגמרא לפירוש רבינו תם. יש מפרשים דלאותה חקיקה ותיקון שעושין כדי להשוותו כשמוציאין אותו מן התנור קתני מתניתין אין פוחתין דאותו תיקון משוי ליה מנא אף על פי שאינו ראוי עדיין ליתן בו דבר לח שעדין הוצרך להחזירו לתנור פעם שניה. ור' יהודה פליג עליה דאינו כלי עד שיסיקנו פעם שניה. וכן היו עושין אלפסין חירניות אלא דתנא קמא סבר דכיון דהוסקו פעם ראשונה ויש להם תוך אף על פי שלא נתקנו עדין תורת כלי עליהן שהרי אוכלין בהן בלא תיקון אחר. ור' אלעזר ברבי צדוק סובר שאין אלו כלים עד שיתקנם אותם.
ויש מפרשים דאפילו לא תקנו מיד בהסק ראשון חשוב כלי. והאי אין פוחתין אין אופין קאמר משום דעל ידי אפיה הוא מתייבש קצת ונראה כנפחת. מורי נר"ו. ומוקמינן לה כר' מאיר משום דבהסק ראשון חשוב כלי וקרינן ביה גמר מלאכה ור' יהודה בעי הסק שני. וכן מפרשין אלפסין חירניות. והנכון שבפירושין שדרכם של יוצרים היה לעשות כסויי לכלי חרס שיש להם בית קבול ומסיקין אותם בכבשן עד שמתייבשין ואחר כך נוטלין הכסוי ומתקנין אותם וחוזרים ומסיקין אותם. ועל נטילת הכסוי תניא אין פוחתין כלומר אין פוחתין ונוטלין הכסוי דבנטילת הכסוי נעשה כלי חרס. וכן אלפסין חירניות היו עושין להן כיסוי וכדאמרינן בירושלמי דמסכת עדיות גבי פלוגתא דביום ברא שמים וארץ ארץ נבראת תחלה ואחר כך שמים כדלפס וכסויו. ור' יהודה לא חשיב ליה כלי עד שיסיקנו פעם שניה. ורבנן דאלפסין אפילו לא ניטול הכסוי חשיבי ליה כלי ליטמא במשא הזב דהיינו היסט.
וא"ת והא אמרינן לקמן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט ומהאי טעמא פכין קטנים טהורין. וי"ל דשפיר הן באין לכלל מגע אחר שעומדין ליפתח. ומהאי טעמא כלי עץ המוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט לפי שראוי הוא ליפתח ולבא לכלל מגע.
גמרא הא דאמרינן חזי לקבולי: (פשיטא) פשיטי לאו דוקא אלא הוא הדין דבר יבש לצורך המועד כגון פלפלין וכיוצא בהן. דאי לא נהי דבפחתת נר לר' יהודה לא משוי ליה כלי מכל מקום היכי שרי ליה לעשותו ביום טוב דהא איכא טרחא דלא צריך. ונמצא שלש מחלוקות בדבר:
ר' מאיר ור' אלעזר בן ר' צדוק סברי דהסרת הכסוי אחר שנתנו בתנור פעם ראשונה משוי ליה מנא. ולרבנן דר' אלעזר בר צדוק משנתנו בתנור פעם ראשונה הוי ליה כלי ואפילו לא הוסר הכסוי מעליו. ולר' יהודה אפילו הוסר הכסוי לא הוי כלי עד שיצרפנו בכבשן דהיינו פעם שנית. ולפי זה מתניתין דאין פוחתין את הנר דהיינו נטילת הכסות לא אתיא כרבנן דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאילו לדידהו אפילו לא הוסר הכסוי הוה ליה כלי ולתנא דמתניתין דוקא בשהוסר הכסוי. וזה שלא כדברי הרשב"א ז"ל.
תנו רבנן אין פוחתין את הנר ואין עושין אלפסין חירניות: כלומר אין פוחתין כסוי האלפסין. ולפי שבפחיתתן הוא חשוב גמר עשייתן קרי להו עושין כן נראה לי.
רבן שמעון בן גמליאל מתיר באלפסין כו': פירוש משום דחזו לכמה תשמישין אחר פחיתתן שרי דבפחיתתן לא משוי מנא עד שיצרף. אבל נר דלא חזי אלא לפשיטי אסור. הרא"ה ז"ל. אבל הריטב"א ז"ל פירש דרבן שמעון בן גמליאל סבר דתשמיש בני עיירות ובני כפרים הוי מלתא דחשיבא ליום טוב ושרי אבל נר אין תשמישו עיקר ולא חשיב אלא לשמן לפי שקיבולו מועט.
ואין עושין פחמין: פירש רש"י ז"ל משום עשיית כלי בהדי אידך דמתניתין. והא דאקשינן בגמ' פשיטא הכי קאמר דבלאו מהאי טעמא איכא למיסר דהא לא חזי לצורך יום טוב אלא לצורפים. ואסיקנא דחזי ליום טוב והלכך איצטריך. והרא"ה פירש דלא נאסר פחמין אלא משום מראית העין שמא יאמרו דלצורך אומנין הוא עושהו. ואף בזמן הזה שדרך להשתמש בו לצורך בישול אסור הואיל ונאסר נאסר. וכל שכן לפירוש רש"י ז"ל שאסור דהא איכא משום עשיית כלי.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה