ביצה לא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והאמרת רישא אין מבקעין כלל אמר רב יהודה אמר שמואל חסורי מחסרא והכי קתני אאין מבקעין מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מבקעין מן הקורה שנשברה מערב יו"ט בוכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ תניא נמי הכי אין מבקעין עצים לא מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן:
ולא בקרדום:
אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב לא שנו אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלו מותר פשיטא בקופיץ תנן מהו דתימא ה"מ קופיץ לחודיה אבל קרדום וקופיץ אימא מגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור קמ"ל ואיכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב גלא שנו אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פשיטא ולא בקרדום תנן מהו דתימא ה"מ קרדום אבל קופיץ וקרדום אימא מגו דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל:
מתני' דבית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל:
גמ' אמאי והא קא סתר אהלא אמר רב נחומי בר אדא אמר שמואל באוירא דליבני איני והאמר רב נחמן ההני ליבני דאייתור מבנינא שרי לטלטולינהו בשבתא הואיל וחזי למזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו אמר רבי זירא ביו"ט אמרו אבל לא בשבת תניא נמי הכי רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת אמר שמואל וחותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך זשבכלים מתיר ומפקיע וחותך חאחד שבת ואחד יו"ט מיתיבי חותמות שבקרקע בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך הא מני ר' מאיר היא דאמר אף פוחת לכתחלה ונוטל ופליגי רבנן עליה ואנא דאמרי כרבנן ומי פליגי רבנן עליה בחותמות שבקרקע והתניא מודים חכמים לרבי מאיר בחותמות שבקרקע שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביום טוב מתיר ומפקיע וחותך
רש"י
[עריכה]
והאמרת רישא אין מבקעין כלל: סברה דטעמא דמתני' לאו משום מוקצה תנא ברישא אי"ן מבקעין עצים אלא משום מלאכה וטרחא והכי קאמר אין מבקעין עצים לא מן הקורות הנשברים מערב י"ט ועומדין להסק ולא מן הקורה כו' וזו ואין צריך לומר זו קתני והיינו דמותבי' והאמרת רישא אין מבקעין כלל והדר תני דבקופיץ שרי: חסורי מחסרא כו' - וטעמא דרישא משום מוקצה:
סואר של קורות - המושכבות לארץ של בנין:
ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט - ואע"ג דהשתא להסקה קיימא בין השמשות לאו להכי קיימא:
תניא נמי הכי - כשמואל דטעמא דמתניתין משום מוקצה:
לא שנו אלא בנקבות שלו - בראש הרחב שקוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת אומן:
אבל בזכרות שלו - בראש הקצר שמבקעין בו עצים מותר:
פשיטא אלא בקופיץ תנן - וקופיץ כולה זכרות היא:
ואיכא דמתני לה - להא דרב חיננא אסיפא דמתניתין ובאתריה דהא דמתני לה להא דרב חיננא אסיפא היו עושין לקופיץ זכרות ונקבות כמו שעשוי כלי אומן שקורין בידגוא"ה:
פשיטא ולא בקרדום תנן - משום דכולו נקבות וממילא שמעינן דכי שרו קופיץ משום זכרות הוא דשריוה:
מהו דתימא - ה"מ דאסר קרדום לחודיה דכוליה נקבות ואינו עשוי לבקע אלא לכלי אומן אבל מי שיש לו שני ראשין אחד זכרות כקופיץ ואחד נקבות כקרדום אימא דמוכחא מלתא דלבקע הוא וכי היכי דהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי קמ"ל:
מתני' ונפחת - מאליו:
נוטל ממקום הפחת - ולא אמרי' מוקצין מחמת איסור הן דאין יכול לפחתו ביו"ט ואסח דעתו מינייהו דכיון דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקמינן לה באוירא דלבני לאו מוקצה נינהו כדאמר גבי טבל בשלהי פרקין (דף לד:) שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן:
אף פוחת לכתחלה - כדמפרש טעמא בגמרא:
גמ' באוירא דליבני - סדור של אבנים בלא טיט:
דאייתור מבנינא - שנשתיירו לו לאחר שגמר בנינו:
שרי לטלטלינהו - דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהן:
שרגינהו - סדרן זו על זו גלי דעתיה שמקצן לבנין ואסור לטלטלינהו ומתני' נמי נתסר מדרבנן שהרי מטלטלן:
א"ר זירא ביו"ט - התיר ר"מ כיון דמדרבנן הוא דאסור ומשום שמחת יו"ט שרי שהרי מותר בו אוכל נפש אבל לא לשבת משום טלטול כרב נחמן:
חותמות - פרמדורי"ש:
חותמות שבקרקע - כגון דלתות פתחי בורות ומערה הסגורים בקשרי חבלים:
מתיר - את הקשר דהא לאו קשר של קיימא הוא שהרי להתיר תמיד הוא עשוי:
אבל לא מפקיע - החבל לסתור עבותו וגדילתו:
ולא חותך - דהא סתירה היא ויש סתירה בבנין של קרקע:
ושל כלים - כגון תיבה הנעולה ע"ו קשר חבל מתיר ומפקיע וחותך דאין סתירה בכלים:
מיתיבי חותמות שבקרקע כו' ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך - אלמא חותמות הקשורים אין בהן משום סתירה מדאורייתא ובשבת מדרבנן הוא דאסור:
תוספות
[עריכה]וה"ק כל הנכנסין וכו' היכא אמרינן דבעי פותחת היינו למשרי רחוק אבל סמוך שרי בלא פותחת ש"מ דר' יוסי תרתי אמר לקולא ומדרבי יוסי נשמע לרבי יהודה דבעי תרתי לחומרא דמדנקט בדבריו כל הנכנסין א"כ שמעי' לרבי יהודה דבעי תרתי דאל"כ לישנא דכל קשה ומאי אמרת האי כל דקאמר לטפויי כל הקרפיפות דבעינן שיש להן פותחת הא ר' יוסי תרתי לקולא אמר א"כ הו"ל למיתני אם. כך פירש רבינו שמשון מקוצי:
והאמרת רישא אין מבקעין כלל. קסבר הש"ס דטעמא דמתני' משום דאע"פ דהוו מוכנים להסקה אין מבקעין מטעם מלאכה וטרחא יתירא והיינו זו ואין צריך לומר זו דאפי' עומדים להסק מערב יו"ט אסורין כל שכן קורה שנשברה ביו"ט עצמו והיינו הא דמותבי' והאמרת אין מבקעין וכו' כן פירש רש"י:
אבל קרדום וקופיץ מדהאי גיסא שרי האי גיסא נמי שרי. ופירשו התוספות דאין אנו בקיאין בקרדום היאך הן נעשין ולכך יש לנו לאסור לבקע עצים רק ביד:
ונפחת נוטל ממקום הפחת. פרש"י נפחת מאליו וא"ת אמאי נוטל ממקום הפחת הא הוה מוקצה בין השמשות דאסור לפחתו ביו"ט מדרבנן ומגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא ופירש בקונט' דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן לפחות כדמוקים ליה בגמרא באוירא דלבני השתא דנפחת שרי למיכל מינייהו דבמוקצה דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות וכו' והכי אמר גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן דלא הוי מוקצה אלא מדרבנן ולא אמר מגו דאתקצאי וכו' ולא נהירא דאמר גבי שבת (דף נ ג.) גבי סל לפני האפרוחים מגו דאתקצאי אע"ג דאין שם מוקצה אלא מדרבנן וכן גבי גלגל מוכני שיש עליה מעות ואומר הר"ר משה דלא אמרו אלא כשהמוקצה אינו מסתלק מן העולם כגון מעות שע"ג הכר שאף על פי שנטלם עדיין הן בעולם אבל בטבל מיד שתקנו הטבל מסתלק המוקצה מכל וכל וא"ת והא אמרינן בחולין (דף יד. ושם) השוחט בשבת אסור באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יהודה היא דמגו דאתקצאי לבין השמשות שהיתה חיה אסורה ואע"ג דעכשיו כשנשחטה נסתלק המוקצה מן העולם וי"ל כיון דבין השמשות היתה מוקצה מחמת חסרון מלאכה דאורייתא אמרינן מגו אע"פ שהמוקצה נסתלק מן העולם ומ"מ קשה דהכא הפחת הוי בעולם דומיא דמוכני שיש עליה מעות דהוי המוקצה בעולם אף על פי שאין כאן שהוא במקום אחר ה"נ גבי הפחת הכי איתא לכנ"ל דאתיא האי סתמא כרבי שמעון דלית ליה מוקצה וא"ת מאי קאמר לעיל בריש מכיליתין (דף ב:) גבי יום טוב סתם לן תנא כרבי יהודה והא הכא סתם לן תנא כרבי שמעון ויש לומר דאין זה סתמא דסתמא הוי אם היה יכול לומר דברי רבי שמעון ולא קאמר אם כן הוה סתם לן תנא כוותיה אבל הכא לא היה יכול לומר דברי רבי שמעון דהא רישא קאמר נוטל ממקום הפחת דמשמע דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יפחות ולא מצי למימר דברי רבי שמעון דהא סבירא ליה אף פוחת לכתחילה אבל לעיל ניחא דקאמר גבי יו"ט סתם לן תנא כרבי יהודה דלא מיירי אלא במוקצה וא"כ היה יכול למימר דברי רבי יהודה ומדלא קאמר א"כ סתם לן תנא כוותיה:
אמר ר' זירא ביו"ט אמרו. פי' דהתירו מוקצה משום אוכל נפש אבל לא בשבת מכאן יש ראייה לריצב"א שפירש לעיל דטלטול מוקצה התירו ביו"ט משום אוכל נפש:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]מתוך: עין משפט ונר מצוה/ביצה/פרק ד (עריכה)
כ א מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה י"ב, סמ"ג לאוין עה, טור ושו"ע או"ח סי' תק"א סעיף א':
כא ב ג מיי' פ"ד מהל' יו"ט הלכה י', סמ"ג שם, טוש"ע שם:
כב ד מיי' פ"ב מהל' יו"ט הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ח סעיף ט':
כג ה מיי' פכ"ו מהל' שבת הלכה ב', טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף י"ז:
כד ו טור ושו"ע או"ח סי' שי"ד סעיף י':
כה ז טור ושו"ע או"ח סי' שי"ד סעיף ז':
כו ח טור ושו"ע או"ח סי' תקי"ט סעיף ג':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
וסיפא קתני אלא בקופיץ מבקעין קשיא רישא אסיפא ותרצה שמואל אין מבקעין מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט אבל מן הקורה שנשבר' מעיו"ט מבקעין וכשהן מבקעין אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ.
תניא נמי הכי אין מבקעין מן הסוור של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן.
ולא בקרדום והני מילי בנקבות שלו והוא הפנימי הרחב אבל בזכרות שלו היוצא מן אחוריו מותר. נמצא זה הקרדום הצד הרחב אסור והצד הצר מותר ופשוטה היא:
[מתני'] בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת ר"מ אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל אקשינן לר"מ אף פוחת בתחלה ונוטל והא קא סתר אוהלא ופרקינן באוירא דליבני פי' לבנים סדורים אחד ע"ג חבירו ואינו בנין ואקשינן והאמר רב נחמן הני ליבני דאייתור מבניינא שרי לטלטולי בהו בשבת הואיל וחזיין למיזגא עלייהו שרגינהו ודאי אקצינהו ופריק ר' זירא תנא ביו"ט אמרו ולא בשבת כלומר לא אמר רב נחמן שרגינהו אקצינהו אלא בשבת. ור' מאיר לא שרי ואמר פוחת כלומר נוטל אלין הלבנים דשרגינהו אלא ביו"ט תניא נמי הכי ר"מ אומר פוחת לכתחלה ונוטל ביו"ט אמרו אבל לא בשבת.
אמר שמואל חותמות שבקרקע כגון (חרותי') [הדות] וחביות טמונות בקרקע וכיוצא בהן ופיהן חתומין וצרורין מתיר אותן הקשרין שבהן החותמות קשורין וחתומים אבל לא מפקיע החותמות עצמן ולא חותך אחד בשבת ואחד יו"ט קתני מיהת חותמות שבקרקע ביו"ט מתיר וחותך קשיא לשמואל דאמר חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט ופריק שמואל הא ברייתא דקתני ביום טוב מפקיע וחותך לר' מאיר היא דאמר אף פוחת לכתחלה ונוטל ומשוי הפקעת חותמות שבקרקע כמו פתיחת הבית כשם שמתיר בבית כך מתיר בחותמות להפקיעם ביו"ט ואנא דאמרי כרבנן דאסרי פתיחת הבית ואמרינן ומי פליגי רבנן עליה דר' מאיר בחותמות שבקרקע שבשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ביו"ט מתיר ומפקיע וחותך הא דלא כשמואל דשמואל אמר חותמות שבסלים מתיר ומפקיע וחותך אחד יו"ט ואחד שבת ואוקמה שמואל לר"נ דאמר אפילו טלית ואפי' תרווד אינו ניטל בשבת אלא לצורך תשמישן לפיכך אסור בשבת ליטול סכין להפקיע או לחתוך בה ואליבא דהאי תנא דתני דשני ליה לר' נחמי' בין שבות דשבת לשבות דיו"ט אבל סיפא דהא מתניתא מסייע ליה לשמואל דקתני סיפא חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך אחד שבת ואחד יו"ט כשמואל:
בית שהוא מלא פירות סתום (ונפתח) [ונפחת] נוטל ממקום הפחת רבי מאיר אומר אף פוחת לכתחילה ונוטל: ואוקימנא דוקא באוירא דליבני, ומיהא הא דאוקימנא באוירא דליבני דוקא לר"מ דאמר פוחת לכתחילה דאלו בכותל דעלמא סותר אהל הוא ביו"ט ואסור ביו"ט כשבת, אבל לרבנן [ד]לא שרי אלא כשנפחת מעצמו אפילו בבנין גמור מותר. ואם תאמר ולרבנן כשנפחת ביו"ט למה מותר דהא איתקצאי בין השמשות משום דקא סתר אהלא, ואי אפשר להעמידה כר"ש (ודחי) [ודלא] כרבי יהודה חדא דבכי הא אפילו רבי שמעון מודה דומיא דכוס ועששית (שבת מד, א) שאינו מצפה אימתי יפחת ביתו, ועוד דאם כן הא מתניתין בתרא דסתמא כרבי שמעון ומאי קאמר רב נחמן בריש מכילתין (ב, ב) דסתם לן תנא כרבי יהודה ביו"ט ממתניתין דאין מבקעין מן הקורה שנשברה ביום טוב, והא מתניתין דבית שנפחת אחרונה וסתים לן כר"ש. ואפשר לי לומר דמתניתין בכותל רעוע דעשוי ליפחת ביומו ודעתיה עילויה, ואין צריך לפרש אף על גב דאצטריכו לפרש בסוכה (לעיל ל, ב) דשאני הכא דמדקתני ונפחת [משמע דעומד ליפחת] ביומו, ואפילו תמצא לומר דלר' יהודה כל שלא נפחת ואינו יכול לפחות בין השמשות אפילו עשוי לפחות ונפחת [אסור] כדמשמע לעיל בסוכה רעועה אפשר דהכא בשהתנה וכמו שכתבתי למעלה (ל, ב ד"ה באומר). אבל הרמב"ן ז"ל (במלחמות בשילהי פירקין) פירש דאפילו נפחת ביו"ט אין הפירות מוקצין מחמת הבית שאין בעצמן איסור, ולא אמרו במוכני (שבת מד, ב) ונר (מז, א) אלא מפני שנעשו בסיס לדבר האסור אבל פירות הסגורים בבית אינו מקצה דעתו מהם כל זמן שיוכל ליקח אותם, ולא דמו לגרוגרות וצמוקים (לקמן מ, ב) דהתם מן הפירות עצמן הקצה [דעתו] מפני שהפירות בעצמן אינם ראויים.
חותמות שבקרקע מתיר ושבכלים מתיר ומפקיע וחותך: תוספתא (פ"ג ה"ט): קורע אדם את העור שעל פי החבית של יין ושל מורייס ובלבד שלא יתכוין לעשות (זירוק) [זינוק].
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/ביצה (עריכה)
והא אמרת רישא אין מבקעין כלל פי' אע"ג דטעמא דמתניתין מוכח דמשום מקצה הוא מדתני' קורות וקורות שנשברו ביו"ט מ"מ כיון דלא מפרש טעמא דמתני' בפירש אלא תנא ברישא אין מבקעין ובסיפא תנא אין מבקעין משמע דארישא קיימא סיפא ומשום הכא מתמה ברישא תני אין מבקעין כלל ובסיפא תנא דדוקא בקרדום ומגל ומגירה אין מבקעין אבל בקופץ מבקעין ואי הוה מפרש ברישא טעמא לפי שאינן מן המוכן כדמפרש בברייתא לא הוה קשייא לן מידי דהוה משמע רישא דוקא אותן שאיינן מן המוכן אין מבקעין הא מן המוכן מבקעין וסיפא קיימא אדיוקא דריש אאעצים מוכנין אבל השתא דתני רישא בלי שים טעם משמע דקיימא סיפא ארישא אקורות ואקורה שנשברה ביו"ט ומתרץ דחסורא מחסרא כו' ותנא נמי הכי משום דקתני טעמא בפירוש לפי שאינן מן המוכן דאיכא לדיוקי מיני' הא מן המוכן מבקעין והדיוק' כןא מסיפא דברי המורה לא נ"ל:
ל"ש בנקבות שלו כו' איכא דמתני' לה אסיפא כו' נ"ל דבין בלישנא קמא ובין בלישנא בתרא אנו צריכין לפרש שבין הקורדום ובין הקיפוץ יש להן זכרות ונקבות אלא שהקורדום היא יותר גדול הוא ניכר שהיא כלי האומנין וקיפוץ ניכר שהיא כלי ההדיוטות והבן פירושו ל"ש אלא בנקבות שלו אבל בזכרות שלי מורת שגם האומן אינו עושה בזכרותו אלא בוקע כשרוצה לבקע העץ לשנים אבל מלאכת האומנת אינו עושה אותה אלא בנקביתה והלכך אע"פשהיא כלי האומנין כיון שהיא מבקע בזכרותו הדבר ידוע שאינו מתכיון למלאכה אלא לבקע פשיטא בקופיץ תנן פי' כמו שבקופיץ מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכיון כמו כן נמי בזכרות הקורה מותר משום דמוכחא מלתא דלבקע קא מכוין מהדר אצטרך דמאי דתימא ה"מ קופץ לחודי' אבל קורדי' מיגו דהאי גיסא אסור האי גיסא נמי אסור דנגזור זכרותו אטו נקבותו קא מ"ל דלא גזרינן איכא דמתני לה אסיפא אלא בקופיץ אמר ר' חנינא בר שלמיא משמיה דרב לא שני אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור פי' שאע"פ שניכר שאינו כלי האומנין שלא יאמרו למלאכה קא מכיון ומקשי' ולא בקרדום תנן פי' ודרך הקורדם שהאומרן עושה בו מלאכה בנקבותו גם כאן כיון שבנקבותו הוא מבקע מיחזי כמתקן מלאכתו ומהדר אצטריך דמאי דתימא קרדום היא אסור מפני שהוא כלי האומנין נראה דלתקן מלאכה היא צריך אבל קופיץ מיגו דזכרותו שרי גם נקבותו שרי ולא חילקו חכמים בכלי הדיוטות קמ"ל שגם בקוץ נמי חלקו חכמים בין זכרותו לנקבותו ובפסק המורה לא נ"ל שפירש בלישנא קמא דקופץ כלי זכרות היא ובלישנא בתרא פי' דבאתרא דהאי דמתנ'י אסיפא הי' עושין לקוץ זכרות ונקבות וקורדום האי כולה נקבות ובלישנא קמא אמרי' דיש בו נקבות וזכרות ואני מוכיח כן לשון השיטה שחולקין שתי לשונות נעשיות הקורדם והקופיץ אל אעשיותן ידיעה שלשניהן יש זכרות ונקבות כדפרישת ומאי דקשאי לי במהדורא קמא למה התירו בקיעת העצים ביו"ט והלא יכול לבקען מאתמול נראה לי לתרץ שבודאי אלו היה בקיעת העצים חשוב מלאכה לא היינו מתירים לו ביו"ט כיון שאפשר לבקע מערב יו"ט אלא בקיעת העצים אינו אל אטירחא בעלמא והלכך אע"ג דיכול לעשותו בעיו"ט מותר לעשותו ביו"ט ומאי דאמרי' בפ' כללגדול האי מאן דמסלת אלתא חייב משום טוחן דוקא שעושה אותן קיסמין דקים כדי להאחיז בהן את האור אבל בקיעת העצים אינו שום מלאכה ואינו אלא טירחא בעלמא ומשום שמחת יו"ט מותר:
אמר ר' זירא ביו"ט אמרו אבל לא בשבת פירש בודאי אי שרגינהו לבנינא אקצינהו ואפי' ביו"ט נמי אסור לטלטלן אבל האי לא שרגינהו אלא לסגור בהו את הפירות וכיון דמתיר ר"מ לפתוח לכתחלה ואין בו משום סותר ולא הוקצו הלבנים כסדר זה שסידרן שם אבל בודאי בשבת שאסור לפתוח הוקצו בלבנים כסידרו זה ואפילו נפתח מאלי' אסור לטלטלן ולישב עליהן:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ביצה/פרק ד (עריכה)
והא אמרת רישא אין מבקעין כלל: פירוש דקא סלקא דעתין דרישא דמתניתין דאסר לאו משום מוקצה אלא משום איסור בקוע. והכי קאמר אין מבקעין עצים ביום טוב כלל מן הקורה המוכנת להסיק ואין צריך לומר מן הקורה שנשברה ביום טוב שהיא אסורה משום נולד. וזו ואין צריך לומר זו קתני והדר קתני דבקופיץ שרי.
מתני' נוטל ממקום הפחת ר' מאיר אומר אף פוחת לכתחלה ונוטל. ואוקימנא לה בגמרא באוירא דלבני שהם סידור לבנים בלא טיט: ולא שיהא כל הבית כן דאם כן הוי אהל עראי ואכתי איכא משום סתירה בדרבנן. אלא כל הבית בנין קבוע ויש בו פתח סתום באוירא דלבני. וא"ת ולרבנן כיון דאינו יכול לפוחתו הרי הפירות מוקצין מחמת איסור סתירה. כבר פירש רש"י ז"ל דאף על גב דאינו יכול לפוחתו ביום טוב לא אמרינן מוקצין הן מחמת איסור ואסח דעתיה מיניה דכיון דלא הוי פחיתתו איסורא דאורייתא כדמוקי לה באוירא דלבני לאו מוקצה הוא כדאמרינן גבי טבל בשלהי פרקין שהוא מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן ולא אמרינן ביה שהוא מוקצה כיון דליכא אלא איסור שבות דאין מגביהין. ומדבריו למדנו דאפילו לרבנן מוקמינן ליה באוירא דלבני. ואף על גב דמשמע דמשום קושיא דאקשינן לר' מאיר והא קא סתר אוהלא מוקמינן ליה בהכין לא היא דהוא הדין דקשיא לרבנן אמאי נוטל ממקום הפחת. אלא אקשינן לר' מאיר משום דלדידיה קשיא טפי דקא שרי לפחות. כן פירש מורי נר"ו.
הני לבני דאייתר מבנינה שרי לטלטולינהו: פירש רש"י ז"ל דמהשתא לאו לבנין קיימי אלא למזגא עלייהו ותורת כלי עליהם עד כאן. פירוש לפירושו דוקא בדאית תורת כלי עליהם הא לאו הכי בעינן שישב עליהן מבעוד יום כדאסיקנא בפרק כל הכלים גבי נדבך של אבנים ולא סגי במחשבה או שיעשה בהן מעשה. והילכך לענין הפסק דוקא לבנים לא (בעיין) בעינן מעשה מערב שבת משום דמעשה אדם הן ולאחר שנשרפו בכבשן תורת כלי עליהן. אבל אבנים דליכא תורת כלי עליהן אסור לטלטלן אלא אם כן ישב עליהן מבערב או שעשה בהן מעשה. אלא אם כן חזיין לבית הכסא דשרו משום כבוד הבריות. אבל אי לא חזיין לבית הכסא הותרו בשני דרכים אלו לכל דבר בהתחלת אותו תשמיש מבערב או שעשה בהן שום מעשה לשם אותו תשמיש. מורי נר"ו.
שרגינהו ודאי אקצינהו: וא"ת אם כן היכי שרי ר' מאיר לטלטלן דהא מוקצות נינהו. כבר פירש רש"י ז"ל דמתניתין דשריא לטלטל מוקצה משום צורך אוכל נפש הוא ומשום שמחת יום טוב וכדאמר ר' זירא ביום טוב אבל לא בשבת כלומר משום טלטול והכי מיפרשא התם פרק בכל מערבין. ואמרו בתוס' דמהאי טעמא לא מחינן להני נשי שמפנות אפר הכירה כדי להדליק האש ואף על גב דאפילו ר' שמעון מודה באפר שהוסק ביום טוב. דכיון שהטלטול בשביל צורך אוכל נפש שרי עד כאן לשונו. ויש מפרשים דלא שרי אלא מה שהתירו הם בפירוש משום שמחת יום טוב דהא במילי אחריני אשכחן דלא התירו משום שמחת יום טוב ביום טוב כשבת. והראשון עיקר.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה