ביאור:נדרים לו א - מעומד
גמרא[עריכה]
מתיב רב שימי בר אבא: "אם היה כהן, יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו"!
- דם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע, דכתיב (ויקרא יד, ב): "זאת תהיה תורת המצורע", בין גדול ובין קטן.
- תנן (משנה גיטין ה ד): "הכהנים שפיגלו במקדש מזידין, חייבין". הא שוגגין, פטורין, [ותני עלה:][1] אלא שפיגולן פיגול.
- אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול; אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול? לימא ליה: שליחא שויתיך לתקוני, ולא לעוותי!
- אמרי: שאני גבי פיגול, דאמר קרא (ויקרא ז, יח): "לא יחשב לו" מכל מקום:
- גופא, אמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת, חוץ ממחוסר כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים.
- אלא מעתה, יביא אדם חטאת חלב על חבירו, שכן אדם מביא על אשתו שוטה כרבי יהודה! אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש חטאת חלב על חבירו, לא עשה כלום?
- אשתו שוטה היכי דמי? אי דאכלה כשהיא שוטה, לאו בת קרבן היא; ואי דאכלה כשהיא פקחת ונשתטית, הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן ונשתטה, וחזר ונשתפה – פסול, הואיל ונדחה – ידחה.
- אלא מעתה, יביא אדם פסח על חבירו, שכן אדם מביא על בניו ועל בנותיו הקטנים! אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש פסח על חבירו, לא עשה כלום?
- אמר רבי זירא: "שה לבית אבות" (שמות יב, ג) לאו דאורייתא.
- וממאי? מדתנן (משנה פסחים ח ג): האומר לבניו: הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים – כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו, זכה בחלקו, ומזכה את אחיו עמו. ואי אמרת: שה לבית [אבות][2] דאורייתא, על בישרא קאי ומזכי להו?!
- אלא למה להו דאמר להון אבוהון?
- כדי לזרזן במצות.
- תניא נמי הכי: מעשה היה וקדמו בנות לבנים, ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים:
ותורם את תרומותיו כו':
ר"ן[עריכה]
מתיב רב שימי בר אבא אם היה כהן זורק עליו דם חטאתו ואשמו — איכא מאן דאמר, דמדאותיב רב שימי בר אבא מברייתא, ולא אותיב ממתניתין, שמע מינה דלא גרס במתניתין "חטאות ואשמות". ואי מהא – לא איריא; דהאי דלא אותיב ליה ממתניתין, משום דכיון דתנא להו בהדי קיני זבין, ממילא מוכח דחטאות ואשמות דמצורע קאמר. אבל מתניתא, דתני סתמא: זורק דם חטאתו ואשמו, משמע ליה דבכל חטאות קאמר. ואפילו הכי שני ליה דדם חטאתו ואשמו של מצורע קאמר:
תנן הכהנים שפגלו במקדש וכו' אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא נינהו היינו שפגולן פגול — דרחמנא שוינהו שלוחי לכל מילי:
אלא אי אמרת שלוחי דידן נינהו אמאי פיגולן פיגול — שוגג הוא [דקשה] ליה: בשלמא במזיד, נהי דשלוחי דידן נינהו – פיגולן פיגול, דכיון שמפגל במזיד, אינו עושה שליחותו, אלא אדעתא דנפשיה קעביד, וקיימא לן בפרק ב דחולין (חולין מ א) דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה. אבל בשוגג, אי שלוחי דידן נינהו, אמאי פיגולן פיגול? דהא כיון דשוגג הוא, לאו אדעתא דנפשיה קעביד, שמתכוין הוא לעשות שליחותו; ולימא, שליח שויתיך לתקוני ולא לעוותי. ודחינן, שאני גבי פיגול דאמר קרא וכו'; הלכך בעיין הכא לא איפשיטא. ומיהו, נהי דהכא לא איפשיטא לה, מההיא דפרק קמא דקידושין מוכח דשלוחי שמיא נינהו, וכמו שכתבתי למעלה (עמוד הקודם ד"ה איבעיא להו):
גופא אמר רבי יוחנן הכל צריכין דעת וכו' — הקשו בתוספות: התנן (משנה שקלים ז ד) ומייתי לה בפרק האיש מקדש (קידושין נה א): "בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר, זכרים לעולות", כלומר: ויקרבו; אלמא אין צריכין דעת! ותירצו דהתם שאני, דכיון שנאבד, דעת בעלים הוא שכל כהן שירצה להקריב – יקריב:
אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו, אלמה אמר רבי אלעזר וכו' לא עשה ולא כלום — משום דאין דנין אפשר משאי אפשר:
אשתו שוטה היכי דמי — כלומר, לעולם בכי הא, דנין; אלא למאי דאמר לרבי יהודה דאדם מביא על אשתו שוטה, לא חטאת חלב קאמר, אלא קרבן יולדת; דחטאת חלב אי אפשר, דהיכי דמי? וכו'; וכיון שהיא פטורה, אי אפשר שיביא בעלה עליה:
אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו — לדידך דדנית אפשר משאי אפשר:
לא עשה כלום — שצריך שימנה עמהם מדעתו:
אמר רבי זירא שה לבית אבות לאו דאורייתא — לעולם בכי האי, דנין; ומיהו מפסח לא מצי למידק, דשה לבית אבות לאו דאורייתא, דמן התורה אין הקטנים צריכין להמנות בשה עם בני חבורה, אלא אוכלין ממנו אף על פי שלא נמנו עליו; דאף על גב דאין פסח נאכל אלא למנוייו, הני מילי בראויין להמנות; אבל קטנים, דלאו בני הכי, לית לן בה:
הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים — אמר לבניו: הריני עולה לירושלים, ולאחר שאהיה שם, אשחוט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון:
על בשרא קאי — כשעלה זה, כבר נשחט; ואם כן, היאך נמנה עליו? והכתיב (שמות יב ד): "מהיות משה", ודרשינן "מחיותא דשה" (פסחים פט א):
ומזכי להון — בתמיה: היאך האב מזכה לאחד מבניו אחר שחיטה? אי נמי, האי ומזכה להם – אההוא בן שעולה ראשון קאי: היאך מזכה לאחיו? דבשלמא איהו זכי, דאיכא למימר, כיון שעלה ראשון, הוברר שכשנשחט הפסח – עליו נשחט; אבל היאך מזכה לאחיו? והכי מוכח סוגיין דפרק כל הגט (גיטין כה א):
כדי לזרזן — שיהיו רגילין להזדרז במצות:
ונמצאו בנות זריזות — ולא קתני בנות זכו, אלמא לא נתכוין אלא לזרז בלבד:
מקורות והערות[עריכה]
- ^ מנחות מט א
- ^ ב"ח