ביאור:נדרים לה ב - מעומד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש



עמוד קודםתלמוד בבלימסכת נדריםעמוד הבא


מתניתין[עריכה]

ותורם את תרומתו ומעשרותיו לדעתו;
ומקריב עליו קיני זבין, קיני זבות, קיני יולדות, חטאות ואשמות;
ומלמדו מדרש, הלכות ואגדות.
אבל לא ילמדנו מקרא;
אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא.

גמרא[עריכה]

  • איבעיא להו: הני כהני, שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא?
למאי נפקא מינה?
למודר הנאה.
אי אמרת דשלוחי דידן הוו – הא מהני ליה ואסור;
ואי אמרת שלוחי דשמיא – שרי.
מאי?
תא שמע, דתנן: מקריב עליו קיני זבין כו'. אי אמרת שלוחי דידן[1], קא מהני ליה!
וליטעמיך, ליתני: מקריב עליו קרבנות?
אלא מחוסרי כפרה שאני, דאמר רבי יוחנן: הכל צריכין דעת, חוץ ממחוסרי כפרה, שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים, שנאמר: "זאת תורת הזב" (ויקרא טו לב), בין גדול בין קטן.
אלא מעתה, לרבי יוחנן – "זאת תורת היולדת" וגו' (ויקרא יג יב), בין קטנה ובין גדולה?! קטנה בת לידה היא?! והא תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלוש נשים משמשות במוך: קטנה, ומעוברת, ומניקה. קטנה – שמא תתעבר ותמות?
ההיא, "זאת תורת היולדת" – בין פיקחת, בין שוטה, שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה, כדברי רבי יהודה. דתניא, רבי יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, וכל קרבנות שחייבת, שכך כותב לה: ואחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא.

ר"ן[עריכה]

מתניתין[עריכה]

  • ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו – מפרש בגמרא לדעתו דמאן.
  • ומקריב עליו – אי האי מדיר כהן הוא.
  • קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות – לפי שכל אלו מביאין שתי תורים, קראם כן.
  • ומלמדו מדרש – דמצוות לאו ליהנות ניתנו.
  • ולא ילמדנו מקרא – בגמרא מפרש טעמא.


גמ'[עריכה]

  • איבעיא להו הני כהני שלוחי דידן הם – אף על גב דבפרק קמא דקידושין אסיק רב הונא דשלוחי דרחמנא נינהו, דאי סלקא דעתך שלוחי דידן נינהו, מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ואינהו עבדי – אפילו הכי בעי הכא למיפשטא ממתניתין או מברייתא.
  • הא קמהני ליה – וכיוון דעביד שליחותיה, מהני ליה הוא. דבשלמא אי שלוחי דשמיא נינהו, אף על גב דשרי להו בהאי קרבן למיכל בקדשים, אין זה אלא גרמת הנאה בעלמא, ושרי.
  • וליטעמיך – דבעית למיפשט ממתניתין, ליתני: מקריב עליו קרבנות.
  • אלא מחוסר כפרה שאני – כלומר: ואדרבה, תפשוט לאידך גיסא. דכיוון דתנא מחוסרי כפרה בלחוד דאין צריכין דעת, משמע דווקא הני, משום דכיוון דאין צריכין דעת, ודאי כהן לאו שליחותן קעביד; אבל בשאר קרבנות הצריכין דעת, שלוחי דידן נינהו. דאי לא, ליתני: מקריב עליו קרבנות, והוה רבותא טפי.
ומיהו לא מיפשטא בעיין לגמרי, דאיכא למימר דתנא מחוסרי כפרה, לאשמועינן רבותא, דאף על פי שמתירו לאכול בקדשים – שרי, וכל שכן בשאר קרבנות.
ומדרבי יוחנן נמי, דאמר: הכל צריכין דעת – לא מיפשטא בעיין לומר דשלוחי דידן נינהו, דאיכא למימר דרחמנא שווינהו לכהני שלוחין, כל היכא דאיכא דעת בעלים.
  • חוץ ממחוסרי כפרה – זב וזבה ומצורע ומצורעת ויולדת. ובכולהו כתיב "תורת". וקרי להו מחוסרי כפרה, משום שאסורין ליכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן. והני, כיוון דאין קרבנן בא לכפרה, אין צריכין דעת; אבל כל שצריכין כפרה על חטא, צריכין דעת.
  • שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן – וכי היכי דאדם מביא קרבן על בנו קטן שאין לו דעת, הכי נמי שלא מדעתו על חבירו.
  • אלא מעתה לרבי יוחנן – דסבירא ליה ד"תורת" אתי לרבויי קטן, "זאת תורת היולדת" מאי איכא לרבויי? אילימא בין גדולה בין קטנה, והא תני רב ביבי וכו'.
  • משמשות במוך – חייבות לשמש במוך, משום סכנה, שמא תתעבר ותמות. אלמא לא משכחת לה יולדת שהיא קטנה. וכי תימא, מאי קושיא? הא אסיקנא בפרק קמא דיבמות דשמא תמות קאמר, ואפשר נמי דלא מייתא! איכא למימר, מאן דסבר הכי התם, סבירא ליה דבנים הרי הן כסימנים, אי נמי עדיפי מסימנים; הילכך גדולה היא, ולא משכחת קטנה שתלד.
  • ההיא זאת תורת היולדת בין פקחת בין שוטה שכן אדם מביא קרבן על אשתו כרבי יהודה – כלומר, אי לא אשכחן דאדם מביא קרבן על אשתו, לא הוה מרבינן שוטה; דלמאן קא מזהר רחמנא? בשלמא בקטן, לאבוה קא מזהר; אלא שוטה, למאן? אבל השתא דאמר רבי יהודה דאדם מביא קרבן על אשתו, איכא לאוקמי קרא ד"זאת תורת" ליולדת שוטה, שאין אנו צריכין דעתה אלא דעת הבעל, כיוון שהוא מביא קרבנותיה.
  • הכי גרסינן, דתניא, אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנות שהיא חייבת. אמר רבי יהודה, לפיכך אם פטרה אינו חייב באחריותן, שכך כותבת לו, אחריות דאית לי עליך מן קדמת דנא – והכי פירושו: אדם מביא קרבן עשיר על אשתו, שאף על פי שכל אשה שיש לה בעל לא הויא עשירה, שהרי כל מה שקנתה אשה קנה בעלה – אפילו הכי, כיוון שבעלה עשיר, מביא בשבילה קרבן עשיר בקרבנות שהיא בעולה ויורד, לפי שהבעל חייב בקרבנות אשתו. וכן כל קרבנות שהיא חייבת – למעוטי נדריה ונדבותיה. רבי יהודה אומר: לפיכך אם פטרה – כלומר, שגירשה – אינו חייב באחריותן, שכך כותבת לו – בשובר שהיא עושה לו בשעת גירושין מכתובתה, כותבת לו שהיא מוחלת כל אחריות שיש לה עליו מקודם לכן, ויש בכלל לשון זה אפילו קרבנות, דרבי יהודה דריש לשון הדיוט, ומהכא ילפינן לה בפרק המקבל (בבא מציעא קד א).
והא דאמר הכא: שכן מביא אדם קרבן על אשתו כרבי יהודה, לאו דווקא כרבי יהודה; דהא תני רישא סתמא, אדם מביא קרבן עשיר על אשתו. אלא משום דלא ידעינן מאן ניהו תנא קמא, ורבי יהודה איירי בה, תלינן לה לדידיה.


הערות ושינויי נוסחאות:[עריכה]

  1. ^ הוי, הא — ב"ח