ביאור:נדרים לו ב - מעומד
גמרא[עריכה]
- איבעיא להו: התורם משלו על של חבירו, צריך דעתו או לא?
- מי אמרינן: כיון דזכות הוא לו – לא צריך דעת;
- או דלמא מצוה דיליה היא, וניחא ליה למיעבדיה?
- תא שמע: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו.
- במאי עסקינן?
- אילימא (מן)[1] בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דמאן?
- אילימא לדעתו דיליה, מאן שוויה שליח?
- אלא לדעתו דבעל הכרי? הא קמהני ליה, דקעביד שליחותיה!
- אלא משלו על של [בעל][2] הכרי.
- ולדעתו דמאן?
- אילימא לדעתו דבעל הכרי, הא קמהני ליה!
- (אלא לאו, לדעתיה דנפשיה, ומשלו תורם על של חבירו?
- ואי אמרת צריך דעת, הא קמהני ליה!)[3]
- אלא לאו אין צריך דעת?
- לעולם משל בעל הכרי על בעל הכרי;
- כדאמר רבא, 'באומר: "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום"',
- הכא נמי באומר וכו'.
- בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא:
- התורם משלו על של חבירו,
- טובת הנאה של מי?
- מי אמרינן: אי לאו פירי דהאיך, מי מתקנא כריא דההוא?
- או דלמא, אי לאו כריא דההוא, לא הויין פירי דהדין תרומה!
- אמר ליה, אמר קרא (דברים יד, כב): "את כל תבואת זרעך ונתת".
- איתיביה: תורם את תרומותיו ואת מעשרותיו לדעתו.[4]
- ואי אמרת: טובת הנאה דבעל הכרי, הא קא מהני ליה!
- אלא [לאו] שמע מינה טובת הנאה דיליה?
- אמרי: לא! משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתו דבעל הכרי;
- באומר: 'כל הרוצה לתרום יבא ויתרום'.
- תא שמע, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
- המקדיש מוסיף חומש,
- ומתכפר עושה תמורה;
- והתורם משלו על שאינו שלו, טובת הנאה שלו:
מלמדו מדרש הלכות ואגדות אבל לא ילמדנו מקרא:
- מקרא מאי טעמא לא ילמדנו?
- משום דקמהני ליה.
- מדרש נמי קמהני ליה?
- אמר שמואל: במקום שנוטלין שכר על המקרא, ואין נוטלין שכר על המדרש.
- מאי פסקא?
ר"ן[עריכה]
איבעיא להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת — דזכין לאדם שלא בפניו, ומסתמא הוי ליה כשלוחיה:
אילימא לדעתיה דיליה — דהאי תורם, מאן שוייה שליח? דהא דרשינן (בבא מציעא כב א): "מה אתם – לדעתכם, אף שלוחכם לדעתכם":
אלא לדעתו דבעל הכרי הא מהני ליה דעביד שליחותיה — וכל שעושה שליחותו, הרי מהנהו:
אלא אדעתא דנפשיה — דתורם, ולא חשבינן ליה מהנה, כיוון דמדעתיה עביד, ולא יהיב ליה מידי למודר. ואתיא מתניתין כחנן[5], דלרבנן אי אפשר דלא גרע מפורע חובו, דאסור לרבנן. הרשב"א ז"ל.
ולי נראה [ד]אפילו לרבנן שרי, דכיוון דאסיק לקמן דתורם משלו על של חבירו – טובת הנאה של תורם, איכא למימר דתורם – לתת לאותו כהן שהוא רוצה מתכוין, ואדעתא דנפשיה קא עביד, ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני:
אלא לאו אין צריך דעת. ומאי דכתוב במקצת נסחי: ואי אמרת צריך דעת הא קמהני ליה – לישנא יתירא הוא, דכבר אמרינן: אילימא לדעתו של בעל הכרי, הא קמהני ליה:
כדאמר רבא באומר כל הרוצה וכו' — בבעיא דרבי ירמיה בסמוך אמר הכי[6]:
הכא נמי באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום — וכי האי גוונא מהני לגבי תרומה, דבגילוי דעת בלחוד דניחא ליה – סגי, ולגבי מודר הנאה לא חשיב מהנה, כיוון דלא משוי ליה אידך שליח בהדיא. ומיהו דווקא באומר "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום"; אבל אי אמר: "כל השומע קולי יתרום" – שליחות מעליא הוי, ואסור במודר הנאה. דהא אמרינן בפרק המדיר (כתובות ע ב): "כל השומע קולי יזון – שליחותיה קעביד", ומפקינן לה מדתנן בפרק התקבל (גיטין סו א), דגבי גט מהני אם אמר: "כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי". הלכך דווקא באומר: "כל הרוצה לתרום יבא ויתרום", דלאו שליחות גמור הוא.
ומיהו כי אמרינן דלתרומה מיהא מהני, דווקא דאמריה בהאי לישנא, דהא לישנא מציעתא הוה; ומשום הכי, נהי דלגבי מודר לא הוי שליחות, לתרומה מיהת מהני. אבל אי אמר: "כל התורם אינו מפסיד", אפשר דאפילו לגבי תרומה לא מהני, דלאו לישנא מעליא הוא כשיבא ויתרום. והכי נמי מוכח, דהא האומר: "כל הזן אינו מפסיד", והלך אחד וזן – אינו חייב לשלם, דלא שוייה שליח כלל:
התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי — כלומר: מי זכאי בנתינת תרומה זו? תורם, או בעל הכרי, שתהא טובת הנאה שלו? טובת הנאה – שיתן לו ישראל דבר מועט, שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן. דאילו כהן, אסור ליה למיתב מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו; דאפילו כהן המסייע בבית הגרנות (בכורות כו ב) קרינן ביה: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב ח):
אי לאו פירי דהדין — של תורם:
תבואת זרעך ונתת — תלה הנתינה בבעל הזרע, דהיינו בעל הכרי:
ואי אמרת טובת הנאה לבעל הכרי הא קא מהני ליה — שמזכהו תורם לבעל הכרי ליתן אותה תרומה למי שירצה, ושקיל מיניה טובת הנאה, ונמצא מהנהו ממש:
המקדיש מוסיף חומש — המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה, ורוצה לפדותה, מקדיש קרוי בעלים לעניין שצריך להוסיף חומש; שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם:
המתכפר עושה תמורה — כלומר: אבל לעניין תמורה, הזוכה בה לצורך קרבנו קרוי בעלים, ומתפיס תמורה בה; אבל מקדיש לא. ובתמורה יליף לה מקראי[7]:
טובת הנאה שלו — של תורם. ולפי זה, קרא דכתיב: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך ונתת" – א"עשר תעשר" קאי, והכי קאמר: "עשר תעשר ונתת", דמעשר זכאי בנתינה. והכי מפרש לה במסכת תמורה:
מקרא מאי טעמא לא ילמדנו משום דקא מהני ליה — כשאינו נוטל ממנו שכר:
מדרש נמי קא מהני ליה — מהאי טעמא גופיה:
הערות ושינויי נוסחאות[עריכה]
- ^ [משל]. ב"ח.
- ^ ב"ח.
- ^ הב"ח מגיה במקום "אלא לאו לדעתיה דנפשיה... ואי אמרת צריך דעת" וכו': [אלא לאו, לדעתיה דנפשיה? ואי אמרת: התורם משלו על של חבירו צריך דעת, הא קמהני ליה!] ואילו הר"ן מוחק קטע זה.
- ^ לכאורה חסר כאן: "במאי עסקינן? אילימא משל בעל הכרי על של בעל הכרי, ולדעתיה דמאן? אילימא לדעתו דיליה, מאן שווייה שליח? ואלא לדעתו דבעל הכרי? הא קא מהני ליה, דקא עביד שליחותיה! אלא משלו על של בעל הכרי.
- ^ עיין כתובות קז ב.
- ^ ולפנינו שם הוא משום סתמא דגמרא, ולא בשם רבא.
- ^ ובתמורה י א, דוחה הגמרא את הראייה מהפסוק, ומביאה את המימרא הזו עצמה כראייה, ללא פסוק.