ביאור:מוסר אביך ב ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
יסוד תיקון העבודה הוא לסדר כל דכר וכל כח, בין בנפש ובין בעולם, ביושר על מכונו, לא לבטל אף אחד מהכוחות שה' ברא באדם. כמו שאדם השוכב כל היום מקופל כפנקס ואינו מזיז את גופו, מבטל בכך את חיות גופו, כך אדם המונע את נפשו מהתנועות הדרושות לה מבטל את חיות נפשו ומקלקל אותה. וככל שהתנועה שהוא מונע מנפשו חשובה יותר, כך הנזק הנגרם במניעתה גדול יותר.
אחד הכוחות החשובים ביותר בנפש האדם הוא כוח הכרת הטובה. כשאדם מקבל טובה ממישהו, ככל שהטובה גדולה יותר וככל שהנותן נעלה יותר, כך גדלה תשוקתו של המקבל להכיר לו טובה. הכרת הטובה הגדולה ביותר היא כלפי ה', המיטיב הגדול ביותר; והיא מתבטאת בעשיית הטוב והישר בעיניו. הכרת הטובה הראויה כלפי ה' היא כל כך גדולה, שאנחנו לא יכולים אפילו לדמיין אותה, ועלינו להתרגל אליה בהדרגה; אך כשאנחנו מונעים מנפשנו את הכרת הטובה כלפי ה', היא נחלשת ביותר.
ישנן כמה דרכים לעבוד את ה' מאהבה:
- הדרך הפשוטה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה עמנו; בדרך זו, האדם עדיין מחובר לעצמו, ומכיר את ה' דרך החוויה האישית שלו.
- הדרך הנעלה יותר היא עבודת ה' מתוך הכרת גדולת רוממותו; בדרך זו האדם כבר יוצא מעצמו ומתחבר אל ה' ממש.
למרות שהדרך השניה נעלה יותר, חשוב מאד להרגיל את עצמנו גם לעבוד את ה' מתוך הכרת הטובות שהוא עושה לנו, בגלל חשיבות התנועה הנפשית של הכרת הטוב.
חז"ל אמרו: (ברכות ו:): "אמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפלתו, אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו 'אי עניו, אי חסיד, מתלמידיו של אברהם אבינו'"; על-פי הפשט, "הקובע מקום לתפילתו" הוא המתפלל במקום קבוע בבית הכנסת, אך אפשר לפרש שהכוונה גם ל'מקום' נפשי, מדרגה רוחנית מסויימת שמתוכה האדם מתפלל, והכוונה כאן לתפילה מתוך הכרת הטוב.
אדם יכול להתפלל מתוך הכרה בגדולת רוממות ה', ואז מקומו הנפשי אינו קבוע, אלא הולך ומתעלה ככל שהוא לומד ומכיר יותר בגדולת ה'; אך כאשר האדם מתפלל מתוך הכרת הטובות שה' עשה לו, מקומו הנפשי קבוע [1], וחז"ל מלמדים אותנו שחשוב להתפלל מתוך הכרת הטוב (זו גם הסיבה שאסור לאכול לפני התפילה - אסור לקבל טובת הנאה כלשהי לפני שמתפללים ומכירים בטובות שה' עשה עמנו).
נסביר את המשך דברי חז"ל לפי אותו רעיון:
אלהי אברהם בעזרו - כי התפילה מתוך הכרת הטוב מחברת את האדם אל מידת החסד, שהיא מידתו של אברהם אבינו כידוע.
וכשמת, אומרים עליו "אי עניו" - כי הוא אינו מתגאה לומר שהמעלה הזאת נמוכה מדי עבורו, ואינו "קופץ" מייד למעלה הגבוהה יותר של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו. הוא מכיר בכך, שכל הדברים הטובים שיש לו, וגם הוא בעצמו, נתונים לו בחסד מאת ה'; ההכרה הזאת מביאה אותו לענווה; ובסופו של דבר יגיע גם למעלה של עבודת ה' מתוך הכרת רוממותו.
'אי חסיד - שלא נאמר שמעלת החסידות היא דוקא בעבודת האהבה היותר רמה, שמצד החכמה שמכיר בגדולתו ית' נמשך אחריו כברזל אחרי אבן-השואבת; אלא שבעבודה-מאהבה שמצד הכרת הטובה הוא גם-כן חסיד, ומה גם שבסוף יבוא למדרגת אהבה רבה, שאינה לפי הטובות, כי אין יותר טוב מידיעת שמו הגדול.
הבאנו למעלה את דברי חז"ל (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"; ניתן להסביר דברים אלה גם על-פי דברינו כאן:
- התורה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מתוך החכמה המביאה להכרת רוממותו וגדולתו;
- והתפילה מכוונת לעבודת ה' מאהבה מצד הכרת הטוב על שפע טובותיו וחסדו ית'.
יש לקבוע זמן לכל אחד מהסוגים הללו של עבודת ה', כי שניהם חשובים.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ אראל: לא הבנתי מדוע, הרי גם הטובות שה' עושה עם האדם משתנות ומתחדשות מיום ליום?! ומצד שני, גם הכרתו של האדם בגדולת ה' אינה משתנה כל יום אלא רק כשהאדם לומד ומגלה דברים חדשים, ורוב האנשים מגלים דברים חדשים רק לעתים רחוקות!