בבא קמא קיט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מדאמר בכל מקום ש"מ אסיפא קאי ולקולא ש"מ:
ולא משומרי פירות כו':
רב זבין שבישתא מאריסא א"ל אביי והא תנן ולא משומרי פירות עצים ופירות א"ל ה"מ בשומר דלית ליה בגופא דארעא מידי אבל אריס דאית ליה בגוויה אימא מדנפשיה קא מזבין ת"ר שומרי פירות לוקחין מהן כשהן יושבין ומוכרין והסלין לפניהם וטורטני לפניהם וכולן שאמרו הטמן אסור לוקחין מהן מפתח הגינה אבל לא מאחורי הגינה איתמר גזלן מאימת מותר לקנות הימנו רב אמר עד שתהא רוב משלו ושמואל אמר אפילו מיעוט שלו אורי ליה רב יהודה לאדא דיילא כדברי האומר אפילו מיעוט שלו ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד וח"א אסור לאבדו ביד מ"ד מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו ומ"ד אסור לאבדו דלמא הוה ליה זרעא מעליא וכתיב (איוב כז, יז) יכין רשע וצדיק ילבש:
רב חסדא הוה ליה ההוא אריסא דהוה תקיל ויהיב תקיל ושקיל סלקיה קרא אנפשיה (משלי יג, כב) וצפון לצדיק חיל חוטא (איוב כז, ח) כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו רב הונא ורב חסדא חד אמר נפשו דנגזל וח"א נפשו של גזלן מ"ד נפשו של נגזל דכתיב (משלי א, יט) כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח מ"ד נפשו של גזלן דכתיב (משלי כב, כב) אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש ואידך נמי הכתיב נפש בעליו יקח מאי בעליו בעליו דהשתא ואידך נמי הכתיב וקבע את קובעיהם נפש מה טעם קאמר מה טעם וקבע את קובעיהם משום דקבעי נפש א"ר יוחנן כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואומר (ירמיהו ה, יז) ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך ואומר (יואל ד, יט) מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם ואומר (שמואל ב כא, א) אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים מאי ואומר וכ"ת נפש דידיה אבל נפש בניו ובנותיו לא ת"ש בשר בניו ובנותיו וכ"ת הני מילי היכא דלא יהיב דמי אבל היכא דיהיב דמי לא ת"ש מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי (בארצכם) [בארצם] וכ"ת ה"מ היכא דקעביד בידים אבל גרמא לא ת"ש אל שאול ואל בית הדמים [על] אשר המית את הגבעונים וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן:
אבל לוקחין מן הנשים:
ת"ר לוקחין מן הנשים כלי צמר ביהודה וכלי פשתן בגליל אבל לא יינות ושמנים וסלתות ולא מן העבדים ולא מן התינוקות אבא שאול אומר מוכרת אשה בארבעה וחמשה דינר כדי לעשות כפה לראשה וכולן שאמרו להטמין אסור גבאי צדקה לוקחין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה והבדדין לוקחין מהן זיתים במידה ושמן במידה אבל לא זיתים במועט ושמן במועט רשב"ג אומר לוקחין מנשים זיתים במועד בגליל העליון שפעמים אדם בוש למכור על פתח ביתו ונותן לאשתו ומוכרת רבינא איקלע לבי מחוזא אתו נשי דבי מחוזא רמו קמיה כבלי ושירי קביל מינייהו א"ל רבה תוספאה לרבינא והתניא גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט אבל לא דבר מרובה א"ל הני לבני מחוזא דבר מועט נינהו:
מתני' מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו והסורק מוציא הרי אלו של בעה"ב כובס נוטל ג' חוטין והן שלו יתר מכן הרי אלו של בעה"ב אם היה שחור ע"ג הלבן נוטל את הכל והן שלו החייט ששייר את החוט כדי לתפור בו ומטלית שהיא ג' על ג' הרי אלו של בעה"ב מה שהחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל של בעל הבית ואם היה עושה אצל בעה"ב אף הנסרים של בעה"ב:
גמ' ת"ר לוקחין מוכין מן הכובס מפני שהן שלו הכובס נוטל שני חוטין העליונים והן שלו
רש"י
[עריכה]מדקאמר בכל מקום - לוקחין ארבעה וחמשה אלמא האי דקמפליג בין בייתות למדבריות אשתי צאן פליג ולקולא קאי:
שבישתא - חבילי זמורות: שומר שכרו הוא נוטל במעות ואין לו חלק בעצים אבל אריס חולק בזמורות ובעצים וביין:
והטורטני - מאזנים גדולים ומוכרין פירות במשקל כדרך התגרים דכיון דמוכרין בפרהסיא לא גנבום:
רוב - ממונו משלו בלא גזילה הולכין אחר הרוב ונהנין ממנו:
אפילו מיעוט משלו - תלינן ואמרינן האי מידי דיהיב ליה מדידיה הוא:
אדא - שם האיש:
דיילא - שמש דרבנן:
חמיר מגופו - דקיימא לן בפרק שני דע"ז (דף כו:) דמותר לאבד גופו בידים דקתני המינין והמסורות מורידין אותן לבור ולא מעלין:
מסור - מלשין המוסר ממון חבירו לאנסים:
תקיל ויהיב - לרב חסדא:
תקיל ושקיל - לנפשיה מדקדק בחלוקה ואינו מוותר מחלקו כלום לשון אחר מחצה היה נוטל ודרך שאר האריסין ליטול שליש:
[קרא אנפשיה] - רב חסדא צדיק והאריס חוטא ונצפן חילו לרב חסדא דסלקו ונטל חלקו:
כי ישל אלוה נפשו - משליך הקב"ה נשמתו ומאבד ממנו נשמה אחת:
אל תגזל דל כי דל הוא - אע"פ שדל הוא ואין לו מה לגוזלו:
אל תדכא עני בשער - מעשר עני ולקט שכחה ופאה המתחלקין בשעריך אל תדכאהו בם:
וקבע את קובעיהם נפש - גוזל נפש גוזליהם:
בעלים דהשתא - גזלן שנעשה עכשיו בעלים לממון:
ואכל קצירך ולחמך - ודומה לך כאוכל בניך ובנותיך לפי שאין לך שוב במה לפרנסם:
מחמס בני יהודה - מגזל שעשו מעלה אני עליהם כאילו שפכו דם נקי:
המית הגבעונים - כדמפרש לקמיה שהמית כהני נוב שהיו מספקים מים ומזון לגבעונים שהגבעונים היו משמשין למזבח חוטבי עצים ושואבי מים ומעלה עליו כאילו המית הגבעוני':
[אבל נפש בניו ובנותיו לא] - הא מאת נפש בעליו יקח לא נפקא לן אלא נפש הגוזל אבל בניו ובנותיו לא נענש גזלן אנפש בני הנגזל:
[דלא יהיב דמי] - חמסן יהיב דמי וזה לא היה רוצה למכור:
אבל לא יינות ושמנים וסלתות - שדרך האיש למוכרן ואין עושה את אשתו שליח לכך ושמא גנבתו מבעלה:
כפה - צעיף ואין הבעל מקפיד:
והבדדין - בעלי בית הבד שתגרין הן בשמן לוקחין מן נשיהם זיתים ושמן במדה כלומר דרך מכירה בפרהסיא ודבר מרובה דאין יכולה לגנוב כל זאת ולעשות בצינעא אבל לא במועט דגנבתו ויכולה לעשות בצינעא ולא ירגיש בעלה ל"א במועט במעטן שנטלתן מן המעטן ואין דרך למוכרן כך:
בגליל העליון - שהשמן שם ביוקר ומקפיד על דבר מועט:
רבינא - גבאי צדקה היה:
כבלי - שרשרות זהב:
ושירי - צמידין:
לבני מחוזא - עשירים הם:
מתני' הכובס מוציא - מבגד צמר דבר מועט על ידי שטיפה ואין הבע"ה מקפיד ומן הדין הן שלו והמקפיד לא הוי קפידא:
שהסורק מוציא - ע"י הקוצים שקורין קרדונ"ש:
סורק - פילונ"ש כך שם האומנות על שם שהוא סורקו בקוצים כעין מסרק:
של בעל הבית - שדבר חשוב הוא ולא מחיל:
הכובס נוטל ג' חוטין - דרך אורגי בגדי צמר לארוג שלשה חוטין ממין אחר בסוף הבגד והכובס נוטלן ומשוה הבגד ומייפהו:
ואם היה החוט שחור - שארגו בבגד לבן רשאי ליטול הכל לפי שהשחור מגנה את הלבן:
החייט ששייר מן החוט כדי לתפור בו - ובגמרא מפרש שיעור תפירה:
ה"ג ומטלית שהוא ג' על ג' - חייט שהשוה את תפירתו וקיצע הימנה מטלית קטנה שלש אצבעות על שלש אצבעות הרי אלו של בעה"ב:
מעצד - דילדיי"ר בלע"ז קטנה ומחליק בה את הנסרים ושפאין שהוא משוה דקין הן טנב"ש בלע"ז:
בכשיל - קרדום ומפיל שפאין גסין:
אצל בעל הבית - שכיר יום:
נסורת - אפי' דק דק היוצא מתחת המקדח שהיא דק מאד של בעל הבית ורישא בקבלן שקיבל לבנות הבית בדמים קצובים: גמ'
ראשונים נוספים
ממון מסור רב הונא וכו': כבר ביארנו למעלה שמותר להרגו. וכן התבאר במקום אחר שהוא מאותן שמורידין ולא מעלין. וכן פירש בכאן שהגורם לישראל חברו לאבד ממונו על ידי עכו"ם הרי הוא כגורם לאבד את נפשו וכל הגורם לאבד נעשה רודף ורודף מצוה להציל את הנרדף בנפשו. עשה מה שאמר הורו גדולי המחברים שאסור להרגו. ומכל מקום אם הוחזק בכך הורגין אותו מחמת יראת מה שעתיד.
נמצא שכל שמוחזק באיסור או שלא הוחזק והתרו בו עכשיו ולא נמנע מותר להרגו הא כל שאינו בדרך זה מותר לחוש. ומכל מקום כל שבדרך גרמא מותר אף בזה הואיל ומסר עכשיו אף על פי שעדיין לא הוחזק ולא הותרה עכשיו ועליו נאמר שהוא מן המורידין. ואם החרימו הצבור על כך הרי הוא כמותרה ומותר להרגו. ומי שנתפרסם באפיקורוס ומגלה פנים בתורה אף הוא מן המורידין שהרי רבי אליעזר ברבי שמעון נאמר עליו שמסר אותו למלכות על שנתפקר בו ונתפרסם לו ברשע ואפיקורסות ודברים אלה כולם צריכים להרבות באומדות ושיהיו מאזני העיון מכוונות בהם ביד חכמים גדולים ונבוני מדע ולעולם אל יהיו רגליו של אדם קלות לשפיכות דמים. ואף על פי שהותרה הרצועה בדמו של מסור ממונו מיהא אסור לאבדו שמא יתקיים בו יכין רשע וצדיק ילבש. ויש מתירין ולא יראה כן. מי שרואה איזה דבר ומכריח את בעליו למכרו ונותן דמם הרי זה נקרא חמסן ובכלל גזלה היא. נמצאו הגזלות שלוש גזלה חמס ונדמה וכולן בכלל גזלה ולענין עונש ולענין השבה ותשובה על הדרכים שהתבארו.
המשנה השתים עשרה. והכוונה לבאר בה החלק האחד העשר ואמר על זה מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו ושהסורק מוציא הרי אלו של בעל הבית. הכובס נוטל שלשה חוטין והם שלו יתר מהם של בעל הבית ואם היה שחור על גבי לבן נוטל את הכל והם שלו. החייט ששייר מן החוט לתפור בו מטלית שהוא שלש על שלוש חייב להחזיר לבעלים. מה שחרש מוציא במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית ואם היה עושה אצל בעל הבית אף הנסורת של בעל הבית. אמר הר"מ כבר התבאר בשבת כי המוכין הן חתיכות צמר קטנות שממלאין בהן כסתות וכרים וכיוצא בהם וכובס הוא שמלבן הצמר וסורק הוא הסורק והמנפצו וכדי לתפור הוא כמו אורך מחט ומעצד כלי הנגר שמחליק בו או כיוצא בו וכשיל הוא כלי הנגר שמתקן בו העץ ונסורת היא שחיקת העצים היוצאה כשמנסרין העצים לעשות מהם לוחות.
אמר המאירי מוכין שהכובס מוציא הרי אלו שלו רצה לומר בכובס זה כבוס הנעשה לחדש שלמות על ידי כבוס חזק השטיפה יתירה והעברת קוצים הנקראים קראדונש על הבגד הנקרא סריקה ואמר שאותן המוכין היוצאים על ידי אותה השטיפה הרי הם של כובס ואותם שיוצאים על ידי הסריקה בקוצים של בעל הבית.
הכובס נוטל שלשה חוטין רצה לומר כשהוא כובס בגד הצמר נמשכין חוטין ממנה לסיבת שטיפת הכבוס ושלשה חוטין אין בהם קפידא והרי כובס יכול לגזזן משם מכל וכל והם שלו יותר מיכן לא יזיזם ממקומם ואם נטלן הרי הם של בעל הבית. ואף באלו פירשו בגמרא דוקא בדקים אבל בגסים אינו מותר אלא בשנים. ואם היה שחור על גבי לבן כדרך האורג שאורג לפעמים בראש הבגד חוטין מצבע אחר כל שצבע חוטין אלה שחור בלבן גנאי הוא אצל הבגד ונוטל כל חוט הנמשך מהם אפילו כמה.
החייט ששייר מן החוט שמסר לו בעל הבית כדי תפירה ופירשו בגמרא מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט חייב להחזירו פחות מכאן הרי זה שלו. וכן חייט שהיה משוה כנפי הבגד ואירעה לו בשוותו חתיכה של כנף אהד שיש בו שלש אצבעות על שלש אצבעות חייב להחזיר פחות מכאן הרי זה שלו. מה שהחרש מוציא מן הנסרים של בעל הבית במעצד והוא הנקרא דולאדויירא"ה או איישולא"ם הרי זה שלו ואין צריך לומר נסורת שמן המשור ומן המקדח אבל בכשיל והוא כעין קרדום הרי אלו חתיכות גסות הרי אלו של בעל הבית. ודוקא שהוא עושה בביתו של עצמו בענין קבלנות אבל בכל שעושה בביתו של בעל הבית אף הדקה של בעל הבית.
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה היא אלא שדברים אלה אמרינן בגמרא במקום שאין במדינה מנהג ידוע על זה הא כל שיש במדינה מנהג הדין כמנהג המדינה. ובין בדין משנתנו בין בדין מנהג אפילו היה בעל הבית קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא. מעתה כל אומן שמוכר מה שהוא שלו לוקחין ממנו ואם מצד מה שהוא שלו אסור וכולן שאמרו להטמין אסור. ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו אלו הן
ולא יטיל בו יותר משלשה חובין וכו': לעולם לא ישתדל האומן להרבות בדבר שהוא יודע בו שהוא לעצמו כדי להרויח ולהרבות בשבילו ביתר ממה שאין צריך לבגד והוא שאמרו שלא להטיל יותר משלשה חובין והוא שדרך הסורקיס שהזכרנו למעלה להמשיך הבגד על ידי מסמרות כדי להאריך מה שנתקצר יותר מדאי ועונבין אבנים בכנפי הבגד ותופר בהם לולאות שנותנין במסמרים וכשהוא מושך בחזקה אותן הענובות נשארות בולטות ביתר על שאר הבגד והוא מקצע אחר כך לעצמו ותופר הנקב אחר כך במעשה מחט דק ואמר שלא ירבה בשבילו בתפירה כדי שיוכל למתחן הרבה עד שישארו ארוכות יותר מדאי אלא שלשה חבי גידין רצה לומר שלש תפירות כדי שלא ימתחו אלא בכדי משיכה ששלשה חובין מקבלים וכן כל כיוצא בזה.
וכן צריך להזהר שיעשה אומנותו על הדרך היותר נאות לתועלת בעל הבית והוא שאמר שלא יסרוק את הבגד לשתיו אלא לערבו שהסורק דרך שתיו נקרע בנקל ואם הוא מלבוש שסריקתו בערבו מועלת יותר יעשה וכשהוא תופר נקב הנשאר אחר קצוע הבליטה להשוותו עם שאר הבגד במעשה מחט דק הנקרא שרצי"ר משווהו לארכו של בגד אבל לא לרחבו ואם בא להאריך בחתיכת הבגד כדי להשוותו יפה יותר רשאי עד טפח. אף על פי שאמרו אין לוקחין מן הסורק מוכין מפני שאינן שלו לוקחין ממנו מכל מקום כר וכסת מלאים מוכין שהרי קנאם בשנוי.
אין לוקחין מן הצבע דוגמות והם שמביאים לו תמיד חתיכות בגד דקות צבועות להורות לו מהם צבע שאדם רוצה בו ולא אותות והם שנותנין לו חתיכות בגד שיצבעם הוא להראות האיך יקלוט אותו בגד את הצבע ולא תלושין של צמר והוא צמר שתולש ממקומות שהצמר בולט בבגד שלא יעכב קליטת הצבע אבל לוקחים בגד צבוע או טווי של בגד שלם שכיוצא באלו אין מקום לגנבן וכן היה בגד מכל מקום אף בלא טווי ואריג בלבדים וכיוצא בהם.
אין לוקחין מן הגרדי אירין והוא צמר שהוא מניח בקנה של ערב כדי שלא יצא הערב מן הקנה לכאן ולכאן ולא נירין ופירשו חכמי הצרפתים בהם ליצי"ש וכבר ביארנו ענינם במסכת שבת ולא פונקין והוא ערב מצבע אחר שנותנים להם בעלי בתים לארגם בראש הבגד ולפעמים אין מרגישים בכך ולא שיור פקעיות אבל לוקחין ממנו בגד ארוג אפילו היה מנומר שנראה שהוא בא מהרבה מקומות שמכל מקום קנאו בשנוי וכן טווי אפילו לא נטווה אלא טוויה גסה בדרך שרשרות. הנותן עורות לעבדן הקצועים והצמר הנתלש מן העור הרי הוא של בעל הבית והעולה משטף המים הרי אלו שלו.
שלשה חוטין אלה שאמרנו שהם של כובס אם לא נטלם הרי הם של בעל הבית ועולים למנין תכלת למידת מלא קשר גודל שצריך להרחיק קשר של ציצית משפת הבגד כמו שכתוב במקומו. מסתתי אבנים ומפסגי אילנות והוא שכשיש ענפים יותר מדאי נוטלין אחד מבין שניים או מבין שלשה ומפסק גפנים ומנכשי זרעים והוא ליקוט עשבים ומנקפים והוא ליקוט קוצים מבין זרעים כולם תלויים בדעתו של בעל הבית וכל שרואים מדרכו שיקפיד אסור. ושחת של תבואה רוב מקומות קפדים עליה ואסור. וכלל גדול בדברים אלה מנהג המדינה ועל הכל יזהר אדם להיות מלאכתו באמונה שאין לו לאדם אלא שם טוב הנמשך מפעולותיו ומעשיו של אדם מעידין לו בעולם הזה ודנין אותו לעולם הבא אשרי מי שגדל בשם טוב ומי שיאמר עליו על טוב פעולותיו והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך.
- סליק פרק הגוזל ומאכיל וסליקא מסכת בבא קמא בסייעתא דשמיא.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה