בבא קמא נג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וזה וזה בבור רב לטעמיה דאמר רב בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכל שכן לחבטו אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרייה דפטור כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור איתיביה בבור בין לפניו בין לאחריו חייב תיובתא דרב אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב משום דאמר ליה ממה נפשך אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטא מית חבטא דידך הוא רבה אמר הכא במאי עסקינן במתהפך דנפל אאפיה ואתהפיך ונפל אגביה דהבלא דאהני ביה אהני ביה רב יוסף אמר הכא בנזקי. בור בשור עסקינן מאי ניהו שהבאיש את מימיו דלא שנא לפניו ולא שנא לאחריו מיחייב תני רב חנניה לסיועי לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור אמר מר נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה אמר רב שימי בר אשי הא מני רבי נתן היא דאמר בעל הבור הזיקא קא עביד וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה והתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם ג' חלקים ובעל השור רביע לא קשיא הא בתם הא במועד ובתם מאי קסבר אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד האי משלם פלגא והאי משלם פלגא ואי קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד בעל הבור משלם פלגא ובעל השור רביע ואידך ריבעא מפסיד אמר רבא רבי נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא לעולם קסבר האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד ודקא קשיא לך לשלם האי פלגא והאי פלגא משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור שותפותאי מאי אהניא לי איבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא הזיקא עבד והאי פלגא הזיקא עבד ודקא קשיא לך בעל הבור משלם פלגא ובעל השור משלם רביע ואידך ריבעא נפסיד משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור אנא תוראי בבירך אשכחיתיה את קטלתיה מאי דאית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא מאי דלית לי לאשתלומי מהיאך משתלמנא ממך:
אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה אבל הכא מצי א"ל בעל אבן לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי הוה מיתקל בה הוה נפל וקאי קמ"ל דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפיל לבירא איתמר
רש"י
[עריכה]וזה וזה בבור - ואפילו הכי אשמועינן מתניתין דפטור הואיל ולא מהבלא מית אלא מחבטא וקרקע עולם דבני רה"ר הזיקתו:
רבה אמר הכא במאי עסקינן - דקתני לאחריו חייב:
במתהפך דנפל על אפיה - ברישא ומקמי דמטא לקרקעיתה נתהפך ונפל על גביה:
דאהני ביה - הבלא שנכנס בו בתחילת נפילתו והועילה בו להמית היא המיתתו:
הכא בנזקי בור בשור - שהשור נכנס לחצר בעה"ב שלא ברשות ולא הפקיר לא רשותו ולא בורו ונפל לבור והבאיש את מימיו:
דרך נפילה - על פניו משמע דרוב בהמות הנופלין בעומק על פניהם נופלים:
נפל לפניו מקול הכרייה חייב ואמאי נימא כורה גרם ליה - וכורה פטור הוא דגרמא בעלמא הוא (ואפילו הכורה בעל הבור איכא למיפטריה מהאי טעמא דכיון דמשום גרמא נפל אסתלק חיובא דבור מיניה ורמי אפשיעותא דקול הכורה וההוא גרמא בעלמא דפטור ע"א) וכשאין הכורה בעל הבור עסקינן אלא שהוא שכירו וכגון שהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי האי כרייה הוי כורה חייב דאין שליח לדבר עבירה דאסור לקלקל רה"ר:
בעל הבור הזיקא עביד - כלומר בתוך שלו נמצא הנזק וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מכורה דקול גרמא בעלמא הוא משתלם מיניה דבעל הבור:
בעל הבור פטור - בין שהשור הניזק שוטה בין שהוא פקח דאמר ליה בעל הבור אי לאו תורך לא נפל והאי דחיפה מעשה בידים הואי ולא גרמא:
רבי נתן אומר בעל הבור משלם מחצה - שהרי בין שניהם המיתוהו אפי' הוי שור הניזק פיקח חייב דליכא למימר אבעי לך עיוני ומיזל דהא חבירו דחפו:
הא בתם - בעל השור משלם רביע וטעמא מפרש לקמיה:
הא במועד - דמיחייב נ"ש דכל חד משלם מחצה ממה נפשך אי תרוייהו כוליה הזיקא עביד דעל ידי חד מינייהו מיית השתא דעבדי תרוייהו משלם כל חד פלגא אי כל חד וחד פלגא הזיקא עביד מאי דעבד משלם דהא מועד הוא:
אי קסבר האי כוליה הזיקא עבד - הואיל דבלאו בור נמי מיית הוי כאילו המיתו כולו וכן גבי בור הואיל ובלאו מכת נגיחות השור הוי מיית כאילו המיתו כולו ומשום הכי מחמיר ג' חלקים על בעל הבור:
האי משלם פלגא והאי פלגא - כיון דבעל השור נמי כוליה הזיקא עבד ושור תם משלם חצי נזק שהוא עושה:
ואי קסבר - הואיל ושניהם עשאוה יחד האי פלגא עבד והאי פלגא עבד ומשום הכי שור רביע הוא דמשלם דהא תם הוא ופלגא מאי דעבד משלם:
ובעל השור - דתם הוא לשלם רביע ובעל הבור דמועד הוא לשלם פלגא ואידך מפסיד ניזק:
רבי נתן אב בית דין - במסכת הוריות בסופה:
שותפותאי מאי אהניא לי - בלאו שותפות נמי פלגא הוא דמשלמנא וכיון דבעל הבור נמי כוליה הזיקא עביד משלם ג' חלקים:
את קטלתיה - בתוך שלך מצאתי:
מאי דאית לי כו' - אבל רבנן בתר מעיקרא אזלי וסברי דבעל השור כולה הזיקא עבד הלכך במועד בעל השור משלם כוליה ובתם בעל השור משלם פלגא ופלגא מפסיד וגבי מתניתין נמי בתר כורה אזלינן ושניהם פטורין:
הניח אבן - בור כרויה ואדם אחר בא והניח אבן על שפתה:
באנו למחלוקת כו' - לרבנן בעל האבן חייב דהוא גרם כל הנפילה ומשום גרמא בנזקין ליכא למיפטריה דאבן נמי היינו בור והזיקא בידים הוא כדתניא בפ"ג (דף כח:) הא מה דומה לזה אבנו וסכינו כו' ולרבי נתן בין שניהם משלמי:
תוספות
[עריכה]שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכ"ש לחבטו. וא"ת דלמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור אבל הכא הכרייה גרם לו ליפול וגם נחבט בקרקע עולם בהא הוה פטור וי"ל דשפיר הוי לטעמיה דאשכחן דמחייב בחבטה כשנחבט על ידי מעשיו:
בעל השור חייב. פי' מחצה ובעל הבור פטור לגמרי גזירת הכתוב מונפל שמה שור או חמור מעצמו ולא שיפילוהו אחרים כדפרישית פרק קמא (דף יג. ושם.):
ובעל הבור משלם מחצה. בשוטה או מהלך בלילה קאמר דאי בפקח ביום הא תנינא לעיל דפטור וכי תימא ה"מ כשנופל מעצמו אבל הפילוהו אחרים חייב א"כ כשנופל נמי מעצמו ליחייב דתחילתו בפשיעה פן יפול ע"י שוורים וסופו באונס חייב אלא על כרחיך שור פקח נשמר יפה ומרחק כל כך מן הבור שאין שוורים אחרים יכולין להפילו בתוכו:
לעולם קסבר האי פלגא נזקא כו' אנא תוראי בבירך אשכחיתיה. וא"ת כיון דפלגא נזקא עבד מה סברא היא זו דמשום דאשכחיה בבור משלם יותר ממה שהזיק והיה רוצה ר"י לפרש דה"ק האי פלגא הזיקא עביד בעלמא כגון בשני שוורים שהזיקו אבל הכא בשור שדחף חבירו לבור הבור כוליה הזיקא עבד כדאמר את קטלתיה דבבירך אשכחיתי' ולכך מאי דלית לי לאשתלומי מיניה משתלמנא מינך וחזר בו ר"י מפירוש זה דא"כ מועד לר' נתן אמאי משלם מחצה כי היכי דמהני שותפות לבור שאין הבור משלם אלא חצי ממה שהזיק כמו כן יועיל שותפות הבור לשור ולא ישלם השור מחצה ובתם נמי איכא להקשות אמאי משלם רביע ע"כ נראה דבור נמי פלגא נזקא עבד ומשום שגמר ההיזק ודומה כמי שעשאו כולו אמרינן כי ליכא לאשתלומי מבעל השור משתלם מבעל הבור:
ראשונים נוספים
אלא היכי דמי לאחריו דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור. כלומר שנתקל בבור מקול הכורה והוא הגורם ולא הבור וכבר פירשתי למעלה וא"ת לרב דאמר לאחריו ממש ובבור ומשום דליכא הבלא מ"ש כורה אפילו בלא כורה נמי דקרקע עולם הזיקתו וי"ל דלאו דוקא אלא משום דאצטריך לאשמועינן דלפניו חייב ואע"פ שנפל מקול הכורה נקט נמי סיפא לאחריו וה"ה בלא כורה.
תני רב חנניא לסיועי לרב. פסק הרי"ף ז"ל כרב בהא משום דסייעה רב חנניא מברייתא וכן יש אחרים מביאים ראיה דכד שקלו וטרו רב חסדא ורבא ורב יוסף לפרוקא לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב ור"ח ז"ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני ומסתברא לי כותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא ורבא ורב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריחא דדלאי דס"ל כשמואל היא ושקלא וטריא דהתם כשמואל היא וכמו שכתבתי שם ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה ורב חסדא ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל ס"ל אלא דאתו לפרוקא לברייתא דלא תיקשי לרב ואלא מיהו כיון דקי"ל כשמואל בדיני כללא הוא וכותיה קי"ל.
הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו. קושטא דמלתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברה"ר דמודה בהו רב כשהפקיר ורבה דפריק במתהפך להו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו בר"ה כנ"ל.
ואמאי נימא כורה גרם. כלומר ופטורין בין בעל הבור בין כורה דכורה גופיה גרמא בעלמא הוא דקא עביד ופרש"י ז"ל דהאי כורה לאו בעל הבור הוא אלא שהוא שכירו ובשהיתה בור כרויה ועומדת קודם לכן דאי לא הוי כורה חייב שליח לדבר עבירה ור"ח ז"ל פירוש הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול לומר אנא ברשות קא עבידנא.
הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור. כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לר' נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ונראית ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשים שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק רבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא ר' נתן הא רבנן דאלמא לרבנן אפילו במועד אע"ג דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא אבל רש"י ז"ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מהכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא ומסתברא כותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אבל שור ושה לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו.
ר' נתן אומר בעל השור משלם מחצה. פירש רש"י ז"ל שהרי בין שניהם המיתוהו ואפילו השור פקח חייב דליכא למימר איבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא חברו דחפו ובתוס' פירשו דוקא בשור חרש דאי אפילו בפקח ומשום דחברו דחפו א"כ אפילו נפל מעצמו חייב אלא שהשור הפקח נזהר הוא יפה שלא יתקרב לבור כל כך שיוכל חברו לדחפו בתוכו.
מהדורא תליתאה:
אלא לאחריו מקול הכרייה היכי משכחת לה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור חוץ לבור מה שפירש הנה המורה נ"ל נכון דהיכא אמר ר' נתן מה דליכא לאישתלומי מהאי משתלים מהאי דוקא כשדחפו לתוך הבור ומת בתוך הבור. דכיון דר' נתן חשיב לי' לבור דניזקא קא עביד אומר לו אנא תוראי בבירך אשכחתי' כלומר בורך הזיקני מאי אמרת דשותפא אית לך אי מצינא לאישתלומי מיני' מישתלימנא ואי לא מישתלימנא מינך וה"ה בשור ושור דפסולי המוקדשין שנגחו אומר לו שורך נגחני מאי אמרת דשותפא אית לך כיון דלא מצינא לאשתלימא מיני' משתלימנא מינך אבל כשנתקל בבור ונפל לאחורי הבור לא הבור הזיקו אלא קרקע עולם. והבור לא עשה אלא תקלה בעלמא ואמנם כי שמואל מחייב בהאי תקלה כאילו הבעלים דחוהו שם אבל מיהו דוקא כשהבור לבדו הכשילו. אבל הכא דכורה גרם לו להכשיל בבורו פטור. ואין לומר כאן מאי דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי משום דלא איתזק בבירא אלא בקרקע עולם. ולעולם היכי דנכשל בבור לבדו ונפל לאחורי הבור חוץ לבור מחיי' שמואל בקרקע עולם דכך חשיבא לי' תקלת הבור כאלו הבעלים דחוהו שם שכל מעשה הבור גרמא הוא. והבורא חייבו בגרמא זו כאלו עשה מעשה בידים. ומה שהקשתי על המורה במהדורא תנינא זה עיקר תירוצו אבל מיהו מה שפירשתי במהדורא תנינא דדוקא בקרקע עולם דתוך הבור מחייב שמואל אבל בקרקע עולם דחוץ לבור פטר שמואל נראה לי שהוא פת' נאה מאוד. ומסתלקת קושייתו של מורה בתירוץ זה. ואין אנו צריכין להידחק במה שתירץ:
אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו כר' פירש רבי חננאל זצוק"ל כגון שהכניס שורו בחצר חבירו ברשותו ונפל לבור. דאמר לי' בעל השור מה נפשך כו' ואינו נראה לי דאם ברשות הכניסו מה לנו ליתן טעם בדבר אי בהבלא מית הבלא דידך היא אי בחבטה מית חבטה דידך היא הא אמרן לעיל בפירקן ברשות שמיר' שורו קיבל עליו ואפי' חנק עצמו. אלא כגון שהפקיר רשותו ולא הפקיר בור או שסמכו ברה"ר והיכא דהפקיר בורו פטור על הכלים. והיכא דלא הפקיר בור הו"ל שור וחייב על הכלים כדפרישית במה"ק והשתא סבר רב חסד' דרב מחייב בבור ברשותו כדאמרי' ליעל בפ' כיצד לימא בבור ברשותו קא מיפלגי דרב סבר בור ברשותו חייב כו' ולאו כדמהדר התם אמר לך רב בעלמא בור ברשותו פטור:
אמר רבא הניח אבן על פי הבור ובא ונתקל בה ונפל לבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן. פי' לשמואל דחייב אגובהא לרבנן בעל האבן חייב ובעל הבור פטור ולר' נתן זה משל' מחצ' וזה משלם מחצה. ולרב דפטר אגובהא לרבנן שניהם פטורין ולר' נתן בעל הבור משלם הכל כיון דליכא לאשתלומי מבעל האבן ודמיא האי אבן לכורה דלר"נ כורה פטור ובעל הבור חייב ולרבנן שניהן פטורין:
ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב: ולפניו חייב שאמרו במשנה פירושו לפני הבור רצה לומר בתוכו. וכן לא נאמר לאחריו פטור אלא לאחרי הבור כגון שנתקל בבור ונפל חוץ לבור שלא בא ההיזק מצד הבור ממש אלא שנתקל בכתליו ונפל בקרקע עולם והרי זה גרמא בעלמא. ואף על פי שאבנו שהניחה ברשות הרבים ונתקל בה ונישוף בקרקע חייב מדין בור אינו דומה שאבנו וסכינו מעשה ידיו הם אבל כותל הבור קרקע עולם הוא. הרב המאירי ז"ל.
שמואל לטעמיה דאמר להבלו וכו': ואם תאמר דילמא כי מחייב בחבטו היינו כשנתקל בבור וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דהא דקאמר שמואל לטעמיה היינו לענין זה דמחייב בחבט של קרקע עולם כשהחבט בא על ידי מעשיו אבל מילתיה דשמואל הכא אתא לאוסופי אף על פי שנפל מקול הכריה. הרא"ש ז"ל.
וכתב הר"א מגרמישא ז"ל וז"ל שמואל לטעמיה. קושיית התוספות מפרש מהרא"ל דהוי דוקא לפירוש התוספות בתרא דלעיל בפרקין בדבור המתחיל לשמואל אגובה נמי מחייב. ונראה דגם לפירוש התוספות קמא מקשים התוספות הכא שפיר דנהי דלפי האמת לא סגי בתקלה לחוד מכל מקום כיון דמצינא לדחויי הכי אין כח לומר לטעמיה. והתירוץ רוצה לומר דמשום הכי הוי לטעמיה דברב כלל לא נוכל לצדד אבל בטעמיה נוכל לצדד ולא נחלק כזאת הסברא. ע"כ.
הא דאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו וקושטא דמילתא הכי הוא והיינו אבנו וסכינו ברשות הרבים דמודה ביה רב כשהפקירה. ורבה דפריק במתהפך לאו לאפלוגי אמאי דקאמר רב חסדא אתא אלא לאוקמה לברייתא אפילו ברשות הרבים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
תני רב חנניא לסיועי לרב: פסק הריא"ף ז"ל כרב בהא משום דסייעיה רב חנניא מברייתא. וכן יש אחרים מביאים ראיה מדשקלי וטרו רב חסדא ורבה ורב יוסף לפרוקה לברייתא דקתני בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב אליבא דרב. ורבינו חננאל ז"ל פסק כאן כרב אלא לעיל כתב דאיכא מאן דפסק כשמואל דהלכתא כשמואל בדיני. ומסתברא לי כוותיה דאי משום ברייתא דרב חנניא הא איכא נמי ברייתא דבבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב דפשטה כשמואל ואמר לך שמואל תנאי נינהו ואיהו כאידך תנא.
ורבא ודב נחמן נמי דבתראי נינהו משמע לעיל גבי עובדא דתורא דנפל לאריתא דדלאי וסבירא להו כשמואל ושקלא וטריא דהתם דשמואל היא וכמו שכתבתי שם. ועוד דרב אשי ללישנא קמא דהרחיבה מהו ודאי כשמואל שייך ולישנא בתרא נמי לכאורה כוותיה שייך וכמו שכתבתי למעלה. ורב חסדא ורבה ורב יוסף אינהו נמי אפשר דכשמואל סבירא להו אלא דאתו לפרוקה לברייתא דלא תיקשי לרב ואילו מיהו כיון דקיימא לן כשמואל בדיני כללא הוא וכוותיה קיימא לן. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גדולי המחברים כתבו בנפל לפניו מקול הכרייה חוץ לבור ומת או הוזק שאין מחייבין אותו בית דין ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו ואם נפלה לאחריה חוץ לבור ומת או הוזק פטור בעל הבור. ולא הבנתי דבריהם. ע"כ.
והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל שור שנפל מקול הכרייה בבור לפניו חייב לאחריו פטור אליבא דרב וזה וזה שנפל בבור ואליבא דשמואל אפילו לאחריו חייב. מיהו ממאריה דבירא הוא דמשתלים אבל כורה פטור דחא לא אזקיה איהו אלא גרמא דקלא בעלמא הוא הילכך לא משלם כלל. מיהו האי כורה דפטור במרויח הבור וממעט הבלתו הוא דמיירי ומשום הכי פטור בין שהוא שכירו של בעל הבית בין שהוא עושה מעצמו אבל כורהו ומעמיק שהוא מרבה הבל הבור ונפל שם השור ומת משלם הכורה מחצה בין שהוא עושה מעצמו שהוא שותף בו דכורה אחר כורה בכהאי גוונא משלם כיון דהוה בור עשרה מעיקרא ואתא הוא והוסיף בו. והוא הדין נמי אם הוא שכירו של בעל הבור כיון דקיימא לן דאין שליח לדבר עבירה משלם השכיר מחצה כיון שהוסיף בו הבל בחפירתו.
ואם נפל מקול כריית מכוש ראשון כיון דלא אהנו מעשיו לאוסופי הבלא פטור הוא ומשלם מארי בירא כוליה נזקא. ואי אגריה מארי בירא לארווחי בידיה למעוטי הבליה ונפל תורא עליה דכורה ואזקיה משתלם מיניה דמארי בירא דתקלה דיליה גרמא ליה. ואי קטליה פטור הוא דשור ולא אדם ובעל השור נמי פטור מן הכופר ושורו פטור מן המיתה דהא אנוס הוא בנפילה. ואף על גב דהוא שור פקח לאו פושע על דלא אזדהר הילכך אי בעל השור חייב בנזקי הכורה ואי קטליה לכורה כיון דאינו מועד ליפול על בני אדם בבורות לאו פושע הוא הילכך לאו בר סקילה הוא. כן נראה. וצ"ע.
נתקל בבור ונפל חוץ לבור מקול הכרייה שניהם פטורין החופר ובעל הבור: ואי תפס מבעל הבור דגרם ליה איכא מאן דאמר לא מפקינן מיניה וצריך עיון לר"מ ז"ל.
נפל לאחריו מקול הכריה שנבעתה ונפלה על עקבה לאחור ומתה פטור שנאמר ונפל וכו'. נפל מקול הכריה חוץ לבור לפניו ומתה או הוזקה בית דין מחייבין אותו ואם תפס הניזק אין מוציאין מידו אלמא מספקא ליה אי פוטר שמואל חוץ לבור כי נפל על פניו שהוא דרך נפילה ואם נפל לאחריו חוץ לבור ומתה או הוזקה בעל הבור פטור בין אליבא דרב בין אליבא דשמואל. ע"כ.
ובעל הבור מחצה: קושיית התוספות מתרץ מהרא"ל דלרבי נתן אין הכי נמי דפקח פטור ומתניתין דלקמן כרבנן ואיהו לא אשכחנא דפליג. הר"א מגרמישא ז"ל.
ואמאי כורה גרם וכו': פירש רבינו חננאל הכורה הזה אינו כורה בתוך הבור אלא במקום אחר הוא כורה ומכח הכורה נבעת השור ונפל וכתב דהכורה פטור משום דיכול למימר אנא ברשות קא עבידנא. הרשב"א ז"ל.
ואמאי נימא כורה גרם: כלומר וליחייבו תרוייהו כל אחד על הכשר נזקו זה שהכשיר נזק בורו והלה בשביל קול הכריה. ולא דמי לאדם שדחף שור לבור בידים כדכתיבנא לעיל.
אמר רב שימי בר אשי הא מני וכו' ובעל הבור פטור פירוש בעל הבור פטור בנזקו לפי שהוא אנוס עליו שהלה דחפו לשם ובעל השור חייב מחצה ומיירי בשור פקח ביום והיינו דלא מפרש מידי ותני סתמא בעל השור חייב דמילתא דפשיטא היא דהא פלגא היזקא עבד. והיינו דתני חייב סתמא כלומר דינו הראוי ובמועד איירי כדמפרשינן בהדיא רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה ובעל הבור חייב מחצה. איכא דמפרשי בהא טעמא דרבי נתן דסבירא ליה דהא ודאי אנוס הוא אבל טעמא דחייב או משום דהאי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד או משום דאמרינן דכל היכא דאיכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ולא מסתבר לי חדא דהא מקשינן לקמן ובתם מאי קסבר רבי נתן וכו' אלמא בתם הוא דקשיא ליה ולא במועד וכי אקשי ליה הכי הוה מספקא ליה אי אמרינן האי פלגא היזקא וכו' ואכתי לא שמיע ליה כלל טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי וכו'.
ותו דכיון דמודי רבי נתן לרבנן דאנוס הוא ליכא למימר כלל דליחייב מהני טעמא דאי אמרת האי כוליה היזקא עבד וכו' אי הכי בור פטור דאנוס הוא ובעל השור היה הדין לחייב הכל כיון דכוליה היזקא עבד ואי משום טעמא נמי דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ליכא למימר הכי אלא בפושע כלומר שהמשלם פושע אבל באנוס ודאי לעולם פטור ואפילו היכא דעביד איהו בלחוד כוליה היזקא.
להכי מסתבר לי ודאי לפרושי רבי נתן אומר בעל השור חייב מחצה וכו' משום דפליג עלייהו דרבנן וסבירא ליה דבעל הבור נמי הוי פושע לגבי הא ולהכי משלם בעל השור מחצה דאתיא במועד ובעל הבור מחצה דפושע הוא ופלגא היזקא עביד וכי אתינא למימר דרבי נתן סבירא ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי מאידך דתניא רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע ומוקמינן ליה בתם כדמפרש ואזיל. וכי תימא אי מההיא מנא לן דפליגי רבנן עליה.
ומסתברא לי דתלמוד לישנא קלילא נקט ואאידך מתניתין סמיך דתנא סברא דרבנן בהאי לישנא דבעל השור משלם מחצה ובעל הבור פטור והא מתניתין נמי הכי איתא שור שדחף חבירו לבור בעל השור חייב מחצה ובעל הבור פטור רבי נתן אומר בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע. ותו דאי הוה סבירא להו לרבנן טעמא דהאי כוליה היזקא וכו' או היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודאי בעל השור חייב היה לשלם הכל וליכא לפרושי הכי אלא מחצה מדקתני חייב סתמא כדפרישית לעיל. וכי תימא ולהאי פירושא דילן למתניתא קמייתא אליבא דרבי נתן כיון דסבירא ליה בעל הבור פושע הוא שור פקח ביום מאי טעמא פטור והא תחילתו בפשיעה וכו' שהרי תחילתו בפשיעה לענין דחיפה. ואפשר לי לומר דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וכו' אלא היכא דמדין אותה פשיעה ראוי להתחייב לשלם הכל השתא נמי בסופו דהוי באונס משלם הכל אבל היכא דמדין אותה פשיעה אינו משלם אלא מחצה לפי שלא פשע אלא בחצי דבר הניזק סופו באונס פטור בכל.
אלא דקשיא לי דהא נמי זמנין דמדין פשיעתו משלם הכל כגון שור ושור פסולי המוקדשין שדחף חבירו לבור דמחייב בור בכל משום דכוליה היזקא עבד או משום טעמא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ואפשר לי לתרץ דהא נמי כיון דמדין פשיעתו אינו מתחייב לשלם הכל מפני שיהא הוא מזיק לבדו דהא ודאי שותפא אית ליה אלא משום טעמא דחשבינן ליה לכל חד דכוליה היזקא עבד או משום היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בכי הא סופו באונס פטור בכל דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס שגרמוהו גם כן אחרים. ודייקינן ובתם מאי קסבר וכו' אי קסבר האי כוליה היזקא עבד וכו' כלומר דשני מזיקין שהזיקו כאחד אף על פי שלא היה אותו נזק המגיע לניזק מהם נעשה אלא בסיוע שניהם חשבינן להו כמאן דעבד כל חד כוליה היזקא וכו'.
אמר רבא רבי נתן וכו' ודקשיא לך וכו' משום דאמר ליה בעל השור לבעל הבור תמותאי מאי אהניא לך דמשלמת פלגא אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהני לי דהא דלא משתלמנא אלא פלגא מדין שותפותאי בלחוד או תמותאי בלחוד הוא אבל שותפותאי בהדי תמותאי מאי אהניא לי אלא ודאי דלא אשלם אלא רביע ואידך מתחייב במותר משום דחשבינן ליה דבור היזקא עבד. ואי בעית אימא וכו' מאי דאית לך לאשתלומי מהאיך משתלימנא ומאי דלית לי לאשתלומי מניה משתלימנא מינך והיינו הוא ככל שני מזיקין בעלמא שאפשר לזה להזיק בלא זה מה שאין כן בתודה שהזיקה דלא אפשר לבשר ואימורין להזיק זה בלא זה כדאיתא לעיל.
ומסתברא דליכא בין הני תרי לישני אלא גבי טעמא אבל גבי עיקר דינא ליכא בינייהו כלל וכי אמרינן לעיל בשמעתין ובפרק קמא טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לישנא אחרינא נקט והוא הדין לאידך לגבי דינא חד נינהו וכל מאי דבחד לישנא שייך גבי אחרינא. והיינו טעמא דנקט מתניתין מקול הכריה לאשמועינן האי דכורה ודאי אף על גב דהוי בפשיעה פטור דלא דמי לשור שדחף חבירו דהתם ממונו הוא שהזיק בידים אבל הכא איהו גופיה הוא דמזיק בגרמא בעלמא והוא פטור ואפילו הכי בעל הבור חייב לגמרי כיון דנפל לפניו וכי נפל לאחריו פטור ודאי לעולם אפילו שלא מקול הכרייה דאי הוה מחייב שלא מקול הכרייה כי איכא קול הכרייה נמי חייב אלא ודאי לעולם פטור וכי נקט קול הכרייה משום רישא. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל הא דתניא שור שדחף את חבירו בבור בעל השור חייב ובעל הבור פטור כל המפרשים פירשו חייב בחצי נזק ובמועד כמו שהעמידוה בסמוך לרבי נתן אבל בכל אי אפשר לרבנן דלית להו דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ונראה ראיה לדבריהם מהא דאמרינן שור ושור פסולי המוקדשין שנגחו אביי אמר משלם חצי נזק ורבינא אמר משלם כוליה נזק הא והא במועד הא רבי נתן והא רבנן אלמא לרבנן אפילו במועד אף על גב דליכא לאשתלומי מאידך לא משתלם מהאי אלא פלגא. אבל רש"י ז"ל פירש כאן בעל השור חייב בכל ובעל הבור פטור מכל דלדעת רבנן בתר קמא אזלינן והוא הוא דעבד כל נזקא. ומסתברא כוותיה מדקתני בעל השור דמשמע סתמא חייב בכל ודוקא בשור ובור דשור שדחף עשה כל הנזק אחד אבל שור ושור לא דכל חד וחד הזיק בפני עצמו. כן נראה לי. ע"כ.
אלא תמותאי ושותפותאי מאי אהניא לי: פירוש אפילו בלא שותפות לא הייתי משלם אלא מחצה ואם כן השתא שיש לי שותפות לא משלם אלא רביע ובעל הבור משלם שלשה רבעים ואף על פי דמתוך השותפות אין מגיע לו אלא מחצה אף על גב דכוליה נזקא קעביד כשהשור מועד לא משלם אלא מחצה מכל מקום השתא דלא אפשר לאשתלומי משור אלא רביע לפי שהוא תם אידך רביע דלא אפשר לאשתלומי משור משתלם מבור כיון דכוליה נזקא קעביד. ואין להקשות לימא בעל הבור שותפותאי מאי אהניא דהא אהניא ליה דאי לאו השותפות הוה משלם נזק שלם והשתא משלם כוליה נזקא נכי ריבעא.
תימא אכתי אמאי לא משלם שור אלא רביע נזק ובעל הבור שלשה רבעים אימא בעל הבור משלם מחצה וחצי רביע ובעל השור רביע וחצי רביע דהשתא אהניא ליה שותפות שאין משלם כל חצי נזק. דמה ראית לומר דליהני השותפות לבעל השור למפטר ליה חצי תשלומין דהוה רביע ולבעל הבור לא מהני השותפות אלא למפטר ליה רביע תשלומיו אדרבה אימא דלבעל השור לא ליהני השותפות אלא למפטר ליה רביע תשלומין וישלם רביע וחצי רביע והמותר ישלם בעל הבור דנהי דמחצה ליכא למימר דלשלם בעל השור דאם כן מאי אהניא ליה שותפותא כדקאמר תלמודא מכל מקום אימא כדפירשתי.
ויש לומר דהכי קאמר תמותאי ושותפותאי מאי אהניא לי כלומר אם אשלם מחצה אם כן מאי אהניא תמותאי בהאי שותפות וכו' פירוש אם כן לא הוה מועיל לי כלום מה שאני תם עתה שהרי כיון שאני שותף אפילו הייתי מועד לא הייתי משלם אלא פלגא אלא ודאי כיון שאלו הייתי מועד לא הייתי משלם אלא מחצה עכשיו שאני תם לא אשלם אלא רביע דהא גלי קרא דתם לא משלם אלא חצי תשלומין דמועד אבל בור שדינו נזק שלם ליכא קפידא כמה משלם. בשם הר"מ. תלמיד הר"פ ז"ל.
אמר רבא הניח אבן על פי הבור וכו': הא פרישנא דהא מיירי בכהאי גוונא שהנחת האבן תוספת תקלה וכיון שכן אי בדלא אפקריה הויא לרב כשורו המזיק ובין שהבור לפניה בין שהבור לאחריה דהשתא נופל השור לאחר התקלה חייב בשורו המזיק ואי בדאפקריה דיניה כבור ואי הוה נמי הבור לפניה דהשתא נופל השור לפני התקלה חייב המניח והוא דמית נמי בהבלא אליבא דרב ואי הוי לאחריה פטור. ולדידן אליבא דהלכתא קיימא לן כשמואל דאף על גב דלא אפקריה היינו בורו וכיון שכן דוקא כשהבור לפניה אבל לאחריה פטור כדאמרינן במתניתין נפל לאחריו פטור.
פשיטא מאי דקאמר באנו למחלוקת רבי נתן ורבנן דלרבנן פטור בעל הבור וחייב בעל האבן מחצה ולרבי נתן כל אחד משלם מחצה פשיטא מהו דתימא התם הוא דאמר ליה בעל הבור לבעל השור אי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה לאו דוקא דאם כן הא ודאי פטור דתורא קטלא קטל אלא כלומר שור שלך כדאי בפני עצמו שהיה יכול להזיק כל זה הנזק וכיון שכן ואין אתה משמרו ראוי שתתחייב מחצה כמוני אבל הכא מצי אמר ליה בעל האבן אי לאו בירא דידך אבנא דידי מאי הוה עבדא אי נמי הוה מתקיל בה הוה נפל בה ולא הוה מטי לה מינה כולי האי היזקא וכיון שכן נזקך הרבה משלי ואני ראוי לשלם פחות ממך קא משמע לן דאמר ליה אי לאו אבן לא הוה נפל בבירא וכיון שכן בשוין חשבינן להו. ע"כ. הרא"ה ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה