בבא קמא יד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ולא קבל עליו שמירת נזקיו אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור הא ביום חייב הא לא קבל עליו שמירת נזקיו הכי קאמר אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור איני והא תני רב יוסף חצר השותפים והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל דמזיק ולא לניזק פטור מכל לזה ולזה כגון חצר השותפים והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בו על השן ועל הרגל על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה תם משלם חצי נזק מועד משלם נזק שלם קתני מיהת חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל קשיא אהדדי כי תניא ההיא בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים ההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דיקא נמי דקתני הכא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה שמע מינה מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן (שמות כב, ד) ובער בשדה אחר וליכא א"ל אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא לימא מדמתניתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי פליגי:
גופא ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל על הכל לא קתני אלא חייב בכל בכולי נזק מני רבי טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם אימא סיפא לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינו של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל מאי לא לזה ולא לזה אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד וקתני סיפא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם אתאן לרבנן דאמרי משונה קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אין דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שבוק מתניתין ותא אבתראי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד לזה ולזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לגבי קרן הויא לה רשות הרבים א"ה ארבעה שלשה הוו אמר רב נחמן בר יצחק
רש"י
[עריכה]ולא קבל עליו שמירת נזקיו - אם יזיק הוא את אחרים:
איני והא תני רב יוסף - אדרבי אלעזר פריך:
והפונדק - בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה"ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע"י שכירות הם דרים שם:
ותסברא דמתניתא לא פליגי - דליכא ברייתא דקאי כוותי והתניא ד' כללות כו':
חייב בכל - לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה:
פטור מכל - דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי:
על השן ורגל - דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרה"ר הוא שהרי לשניהן רשות בו:
לא לזה ולא לזה - מפרש לקמיה דאינו של שניהן אלא של אחד מהן של ניזק:
חייב בה על השן ועל הרגל - נ"ש:
ועל הנגיחה כו' - ולקמן פריך הא תנא רישא דבחצר הניזק אפילו קרן תמה משלם נ"ש:
פטור בה על השן ועל הרגל - והיינו כר' אלעזר:
וקפריך גמרא - קשיא אהדדי:
כי תניא ההיא - דפטור:
בחצר המיוחדת לזה ולזה - לפירות ולשוורים דהויא ליה חצר השותפים לגבי שן ולגבי קרן הלכך בשן פטור ברה"ר ובקרן תמה ח"נ ברה"ר משלם:
ודרב יוסף בחצר המיוחדת כו' - דהויא חצר הניזק שלא היה לו להכניס שם שוורים ולא דמי לרה"ר: פונדק אינו מיוחד לשוורים לפי ששם מונחת פרגמטיא של סוחרים ואינן מניחין ליכנס שם שוורים שלא ידחפו ויטנפו כליהם: סתם בקעה רועים שם שוורים:
בעינן שדה אחר וליכא - שהרי יש למזיק רשות בה להכניס פירותיו:
שדה אחר קרינן ביה - שהרי נכנס שלא ברשות שלא היה לו רשות לשוורים:
אמוראי נמי לא פליגי - דהא דרב חסדא בשאינה מיוחדת לשוורים ודרבי אלעזר במיוחדת אף לשוורים:
בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי - ובחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים רב חסדא כאביי דכיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ורבי אלעזר כרבי זירא כיון דיש למזיק רשות בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר:
חייב על הכל לא קתני - דליהוי משמע על השן והרגל ועל הקרן אלא חייב בכל דמשמע על הקרן אע"ג שהוא תם אתא לאשמועינן דחייב נ"ש:
רבי טרפון היא דאמר - לקמן בפרק כיצד (דף כד:):
משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם - קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היו דרכן לכך:
אלא דאחר - שאינו לא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר:
אלא דחד מינייהו - כלומר דניזק:
הא א"ל שמואל לרב יהודה כו' - לקמן גבי חמשה תמין:
שבוק מתניתין - לא תטרח לשנויי כחד תנא:
ותא אבתראי - ואימא כוותי דאוקי אנא רישא רבי טרפון וסיפא רבנן וד' כללות דקאמר ר"ש תרי מינייהו בחד דוכתא חד כר' טרפון וחד כרבנן:
אלא דחד - דניזק:
דלגבי שן הויא חצר הניזק - וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק:
ולגבי קרן הויא רה"ר - שהרי ברשות הכניס שם שורו ומשום הכי הוא משלם חצי נזק ותו לא:
ג' כללות הוו - דהאי כללא בתרא שמעינן ליה מקמאי דכיון דלגבי שן הויא חצר הניזק למה ליה למתני חייב על השן הא תנא ליה רישא כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל וקרן בחצר השותפין הא תנא ליה רישא כגון חצר השותפין והבקעה על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק:
תוספות
[עריכה]ולא קבל עליה שמירת נזקיו. ואם תאמר כיון דלא קביל עליה פשיטא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ויש לומר דסלקא דעתך דשמירת נזקין דעלמא לא קביל אבל אנזקין לתורא דשואל גופיה סלקא דעתך שקבל וליפטר משאיל:
מי לא פליגי. הוי מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד:
לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד. ר"ת גריס לא לזה ולא לזה לשוורים דגבי שן הויא חצר הניזק שהזיק פירות אבל גבי שוורים ה"ל קרן ברה"ר כיון שלא היה להם רשות ליכנס ול"ג כמו שכתוב בספרים ולזה ולזה לשוורים דא"כ גבי שן לא היה לו ליחשב חצר הניזק כיון שיש רשות לכל חד וחד להכניס שם שורו כדמוכח לעיל ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דלא כר' זירא ועוד דלישנא לא משמע הכי.:
אי הכי ארבעה שלשה הוו. בשלמא לשמואל דמוקי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדרבי טרפון אלא לרבינא לא צריכא כלל דלגבי שן הוי חצר הניזק שמעינן מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברה"ר שמעינן מחצר השותפין והבקעה:
ראשונים נוספים
וכיון שקיבלו השומרים שמירת ניזקין נפרץ ביום ויצתה חייבין השומרים נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור. ואקשינן על ר' אלעזר הא דתני ר' יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ופריק במיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דאי לא תימא הכי הא דתניא ד' כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל. למזיק ולא לניזק פטור בכל. לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. קתני מיהא פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי. אלא הא דתני ר' שמעון בחצר המיוחדת לשניהן בין לפירות בין לשוורים והא דתני ר' יוסף בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים ופשוטה היא. ואמרינן כיון דשנית להו למתניתא שני נמי לאמוראי ואימא ר' חסדא דחייב על השן ועל הרגל בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אלעזר דפטר בחצר המיוחדת לשתיהן לפירות ולשוורים.
ואם תמצא לומר פליגי בקשיא דר' זירא דאמר כיון דמיוחדת לפירות הא בעינא ובער בשדה אחר וליכא. ופריק אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה. ר' אלעזר כר' זירא ורב חסדא כאביי. גופא ד' כללות היה ר"ש בן ר' אלעזר אומר כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל דייקינן מדלא קתני חייב על הכל דמשמע על קרן ועל השן ועל הרגל אלא קתני חייב (על) בכל דמשמע בכל הנזק שמעינן מינה דלר' טרפון היא דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והא דר' טרפון בפרק כיצד. ודייקינן תוב מסיפא דקתני לא לזה ולא לזה אלא דחד מינייהו והוא דניזק וקתני תם משלם חצי נזק רישא ר' טרפון וסיפא רבנן אין האמר ליה שמואל לר' יהודה שבוק מתני' ותא בתראי פירושו בשמועה שאחרי זאת כו' ובא רבינא ותירצה הכי כגון חצר המיוחדת לפירות לאחד ולשניהן לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לבדו ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. ואקשי' עליה אי הכי ד' כללות ג' הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל.
לזה לפירות חייב בכל ולשניהן לשוורים תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם הנה ג' דינים. ופריק ג' כללות בד' מקומות כלומר לזה לפירות ולזה לשוורים שני מקומות הן:
אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור הא ביום חייב והא לא קבל עליו שמירת נזקיו. קשיא לי לימא מאי פטור ומאי חייב בעל השור דבדידיה איירינן דהא אוקימנא דשומר לא קבל עליו שמירת נזקיו וניחא לי דסיפא ע"כ בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי.
איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרב אלעזר אמר לך ר' אלעזר מסתברא מתני' לא פליגי וכו'. קשיא לן למה לן לשוני פלוגתא ביני מתנייאתה לימא אמר לך ר' אלעזר הב"ע בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורין דבהכין ודאי מודה ר' אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפרקין גבי הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישך ועוד דכי אוקימנא האי מתנייאתא במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורין מתקיף ליה ר' זירא כיון דמיוחדות לפירות בעיני' ובער בשדה אחר וליכא ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרי' ביה אמאי דחקו עצמן לכך לוקמוה במיוחדת לפירות לחד מינייהו ואפילו ת"ל דאה"נ אלא דאביי לא בעי לאוקמיה בהכין אלא אוקמה במיוחדות לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפ"ה שדה אחר קרי' ביה ובעלי הגמרא נמי דפריקי הדין תרתין מתנייתא דאוקמיה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן האי רבותא הא ליתא דא"כ הו"ל לר' זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר ר' זירא ההיא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותביה מינה לר"א שפיר הו"ל טפי לפרוק' במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקים ככ"ע בין כרב חסדא בין כר' אלעזר ותו לא אצטריכי למעבדה שאלתא לומר מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ונ"ל דע"כ לא אפשר לאוקמה לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא ע"כ במיוחדת לזה ולזה לפירות הוא וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה ר' זירא לומר דמשבשתא היא ומסמינן לדרב יוסף מקמי ברייתא דר' שמעון והוא דעתיה דמ"ד אמר לך ר' אלעזר ותסברא מנתייאתא לא פליגי כלומר אחריתא פליגא אהא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא דלא קריא ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמיסמכ' לתרוייהו כהלכתא הכין סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים בער בשדה אחר קרי' ביה ואכתי קשיא לי דכי אתי לתרוצי תרתי מתניית' דרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא לדחוי' מאי דקא מתרצי' אליבא דר"א דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותבא לדר' אליעזר כדמעיקרא מההיא דר' יוסף וא"כ היכי מבעיא להו בתר האי אוקמתא לומר כי היכי דמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דר' יוסף אדר' אלעזר ולומר דלא מודה בה ר' אלעזר ואמרינן נמי אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגין דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל דמיוחדת לשניהם לאו שדה אחר הוא וי"ל דמאי דמתרצי' כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למיהדר ולאקשויי לר"א קא אמרינן אלא כלפי שאמרו אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגא ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דר' שמעון אמרינן דלא דחינן חדא מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אליעזר דפטר במיוחדת בין לפירות בין לשוורים בכלל דר' שמעון ומעיקרא כי אותביה מההיא דרב יוסף לדרב אלעזר וכי אתי' נמי לדחוייה הוה סלקא דעתך כדתני רב יוסף דרב אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליגי בכלל דר"ש ולא מסקינן אדעתיה דדומיא דפונדק קאמר ומשום דאיסתפק לן הכי איבעי' לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהא דאוקי' ותריצנא דמתניתין או לא וגי' אחרת יש במקצת הספרים מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך ר"א ותסברא מתנייתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ור"א הוא דמתרץ להו למתניית' ואינה מחוורת דכיון דלפרוקא לדר"א מתרצי' הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי ר"א הכין ס"ל ומאי קמבעיא ליה למימר מדמתני' לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי וי"ל דר"א פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דלמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהן קא מחייב מדאקשינן עליה ממתניתין דקא תני ורשות הניזק והמזיק ופריק דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חייב המזיק דאלמא לא מיפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דא"ל פירותיך ברשותי מאי בעו אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב אלא דאכתי קשיא לאותה גי' דהיכי פשטוה דר"א מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמלתא דר"א לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך והגי' הראשון נ"ל עיקר דגמ' הוא דמתרץ להו למתני' ומוקי להו בהכין ולא ר"א ולא לפירוקא לדר"א כנ"ל.
קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. ק"ל אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וההיא ע"כ לא לזה ולא לזה אלא לחד מנייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשוי ליה בדיוקא ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושי שאינה של שניהם אלא דחד כנ"ל.
לימא אמוראי נמי לא פליגי. תימא היאך נסתפק' בדבר זה והא ר"א גופיה הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כר"ט היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם דאלמא עד שתהא מיוחדת לא' מהן לפירות לא מחייב ר' אלעזר ונראה דההיא מימרא דר"א לא שמיע להו.
אלא לא לזה ולא לזה. ליתנו לל"ז ולזה ומדוחק יש לי לומר דה"ק לא לזה ולא לזה בשוורים אלא דחד מינייהו לפירות.
הכי גרסינן: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולא לזה לשוורים. והיא גי' של ר' יעקב ולולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק הוא דא"ל בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים הי' לך לשמור פירותיך.
אי הכי ד' כללות ג' הוו. גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דע"כ ליכא אלא ג' כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת וכן א"א להחליף את השן והרגל ולפטור את הקרן אבל רש"י ותוס' ז"ל מקיימין אותה ופירוש בשלמא לשמואל דמוקי רישא ר"ט וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדר"ט אלא לרבינא לא צריכא כלל דאי משום דלגבי שן חצר הניזק הא שמעי' מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברשות הרבים שמעינן מחצר השותפין והבקעה ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והוא הנכונה שבגירסאות ולענין פסק הלכה הריא"ף ז"ל פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב ואני תמה שהרי מסוגיא דשמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשי' בכלליה דר' שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אלימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מיפרשא להו כלל דר' שמעון אלא בהכין ור' אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהוא סוגיא דגמרא וי"ל דההיא פירוקא דפריקו בעלי הגמרא ואמרי מתנייאתא לא פליגן ואוקמ' ההיא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים וכללא דר"ש במיוחדת בין לשוורים בין לפירות חשבינן לה אוקמתא דקושטא מדאמר בה דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה וש"מ הא דוקא ואף על גב דאקשי בה ר' זירא לאביי קי"ל כאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה ש"מ והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דלמא משום דבעי לאוקמוה לחיובא כד"ה ואפילו לר' אלעזר דס"ל דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דר' זירא כי היכא דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לר' זירא אמאי חייב ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה כנ"ל וחצר השותפין דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפין על חברו אבל אחר דעלמא ודאי חייב בה דשדה אחר קרינן ביה וכדאיתא בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה גבי הכניס פירותיו לחצר חברו דתני יהודה בין סביון דנזיקין דבר קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב ואוקימנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור ואקשי' אי בעל השור מה לי ברשות ומה לי שלא ברשות ופרקי' אמרי ברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת אלמא אף על פי שהיא בחצר השותפין לבעל הבית ולבעל הפירות שור ממקום אחר חייב בה וכן פי' שם רש"י.
הא ביום חייב. תימה ולימא חייב המשאיל דהא רישא נמי בחיובא דמשאיל איירי. וי"ל דפשיטא דמשאיל פטור ביום כמו בלילה כיון דהיתה עומדת במקום שמירה ואין עליו לידע אבל שואל שהוא בביתו יש לו לידע ביום מתי נפרצה. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה לי דסיפא על כרחך בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. ע"כ.
וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל הא ביום חייב. וא"ת לישני לה דחייב המשאיל קאמר. ועוד קשה היכי דמי אי בכותל רעוע אפילו כי נפרצה נמי בלילה ליחייב ואי בשאינו רעוע ביום אמאי אינו חייב. יש לומר דמיירי בכותל רעוע ומכל מקום ביום חייב דנהי דאנוס הוא בפרצת הכותל מכל מקום היה לו ליזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצתה ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. והשתא ניחא דלא מצי למימר דקאי אמשאיל דמשאיל אפילו ביום פטור דהא אינו יודע מתי יצתה שהרי אינה בביתו שהבהמה שם ולא רמי עליו לחזור אחר הבהמה אבל שואל שבביתו היא וידע בה כשיצאה רמי עליה לחזור אחריה ביום כדפירשתי. ע"כ.
ותלמידי הר"י תירצו בשם גליון תוספות דאם איתא דחייב קאי אמשאיל לא הוי ליה למתני תו בסיפא חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ משום חיובא דמשאיל דמרישא דמתניתין שמעינן לה דהוי כשאר מזיקין דמשלמי ממיטב כדקתני ברישא ולא איצטריך סיפא לאתויי הא אבל לגבי שואל הוי חדוש לשלם ממיטב. ע"כ.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל הא ביום חייב. וליכא למימר על המשאיל קאמר דאם כן אפילו נפרצה בלילה ופרצוה ליסטים נמי ליחייב דכיון דשואל לא קבל עליו שמירת נזקיו הוה ליה כאילו הניחו בלא שומר בלילה ואי הוה גביה כשפרצוה ליסטים הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שומר ומינטר לה ואם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה אלא ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו ביום נמי ליפטר. ושני ליה הכי קאמר ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצתה והזיקה ביום חייב ונפרצה בלילה וכו'. ותמיהא לי טובא תנא אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל ומאי טעמא לא אסיק למימר דינא דמשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים חייב דשמעינן נמי דינא דשואל מינה והשתא סתים סתמיה דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ע"כ.
ח"מ שצ"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתן ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבין כמו שיתבאר במסכתא זו. הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעת השומר הרי הוא אונס. ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובין מן המזיק כדינם. הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורין הבעלים מכלום. הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד. קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקיו הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבין אם הוזקו על דרך שהתבאר. מכל מקום נפרצה כותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה כותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו. קבל השומר עליו שמירת נזקיו אבל לא שמירת גופו כל שהזיק השומר חייב וכל שהוזק השומר פטור ובעלים חוזרים על המזיק. ע"כ.
מי לא פליגי. כתוב בתוספות הוה מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה וכו' גם לפירוש הקונטרס דלקמן הוי מצי לאוקמוה לפירות דחד ולשניהם לשוורים. וגליון תוספות כתבו דלא מצי לאוקמי כמו שכתבו בתוספות דלשון חצר השותפין אינו מיושב. ואומר הר"י דלהכי קרי שותפין דלעולם רשות לשניהם ליתן פירות אך מי שמקדים אז לחבירו אין עוד רשות ואם יבואו שניהם יחד לשניהם רשות מיהו סתם שותפות אינו כן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות. ואם תאמר ולימא איפכא דמיוחדת לשוורים ואינה מיוחדת לפירות ודוחק לומר משום דדייק נמי דקתני התם דומיא דפונדק ופונדק אינו מיוחד לשוורים אלא לפירות. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דאם היתה מיוחדת לשוורים מי לא חשיב חצר הניזק כלל אפילו לענין שן דהא ברשות נכנסה. מהר"י כהן צדק ז"ל.
מתקיף לה רבי זירא. כאן מצינו למימר דאגופה דברייתא פריך. ויש לפרש דפריך אשנוייה והכי פריך הא בעינן בשדה אחר אלא על כרחך משמע לן דאפילו הכי חשוב שדה אחר אם כן אפילו מיוחדת לשניהם והדרא קושיא לדוכתה קשיין אהדדי. מהרב ר' משה ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק וכו'. תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגי וכו'. קשה לי למה לן לשוויי פלוגתא ביני מתנייתא לימא אמר לך רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דבהכין מודה ודאי רבי אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפירקין בגמרא דבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך. ועוד דכי אוקימנא האי מתניתין במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת וכו' ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת וכו' שדה אחר וכו' אמאי דחקו עצמן לכך לאוקמה במיוחדת לפירות לאחד מינייהו ואפילו תרצה לומר דאין הכי נמי אלא דאביי לא בעי לאוקמה הכין אלא אוקמה במיוחדת לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפילו הכי שדה אחר קרינא ביה. ובעלי הגמרא נמי דפריקו אלין תרתין מתנייתא ואוקמוה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן הא לרבותא. הא ליתא דאם כן הוה ליה לרבי זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר רבי זירא ההוא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותבוה מינה לרבי אלעזר שפיר הוה מצי טפי לפרוקי במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקום ככולי עלמא בין כרב חסדא בין כרבי אלעזר ותו לא איצטריכינן למעבד שאילתא לימא מדמתניתין לא פליגן וכו'.
וצריך לומר דעל כרחך לא אפשר לאוקמי לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא על כרחך במיוחדת לזה ולזה לפירות הוי וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה רבי זירא לומר דמשבשתא היא ומסמכינן לרב יוסף מקמי ברייתא דרבי שמעון והוא דעתיה דמאן דאמר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן כלומר אחריתי פליגא אההיא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא ולא קרינן ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמסמכינהו לתרווייהו כהלכתא הכי סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים שדה אחר קרינן ביה.
ואכתי קשיא לן דכי אתיא לתרוצי תרתי מתניתין דרב יוסף במיוחדת לפירות וכו' ודרבי שמעון לפירות ולשוורים דומיא דבקעה משמע דאתא לדחויי מאי דקא מתרצינן אליבא דרבי אלעזר דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותובי לדרבי אלעזר כדמעיקרא מההיא דרב יוסף ואם כן היכי מיבעיא לן בתר האי אוקמתא לימא כי היכי דמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דרב יוסף אמר רבי אלעזר ולומר דלא מודה בה רבי אלעזר ואמרינן נמי אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל המיוחדת לשניהם לאו שדה אחר קרינן ביה. וי"ל דמאי דמתרצינן כי תניא ההיא בחצר המיוחד לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למהדר ולאקשויי לרבי אלעזר קא אמרינן אלא שלפי שאמרו אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגי ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דרבי שמעון אמרינן דלא דחו חדא מינייהו ותרווייהו איתנהו.
ואפשר דרבי אלעזר ורב חסדא תרווייהו נמי לא פליגי ותרווייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר דפטר במיוחדת לזה ולזה בכללי דרבי שמעון ומעיקרא כי אותבינן מההוא דרב יוסף לדרבי אלעזר וכי אתינן נמי לדחויי הוה ס"ד כדתני רב יוסף לדרבי אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליג בכללי דרבי שמעון ולא מסקינן אדעתא דומיא דפונדק קאמר ומשום דאסתפק לן הכין איבעיא לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהאי דאוקימנא ותריצנא במתנייתא או לא.
וגירסא אחרת יש מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא מי פליגי והתניא וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ורבי אלעזר הוא דמתרץ לה למתניתין. ואינה מחוורת בעיני דכיון דלפרוקה לדרבי אלעזר מתרצינן הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי רבי אלעזר הכין סבירא ליה ומאי קא מיבעיא ליה למימר מדמתניתין לא פליגן אמוראי נמי לא פליגן. וי"ל דרבי אלעזר פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דילמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין לפירות קא מחייב מדאקשי עלה ממתניתין דקתני ורשות הניזק והמזיק ופריק דהכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חב המזיק אלמא לא מפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דאמר ליה פירותיך ברשותי מאי בעי אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב.
אלא דאכתי קשיא לאותה גירסא דהיכי פשטינן דרבי אלעזר מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמילתא דרבי אלעזר לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך וכו'. והגירסא הראשונה נראה לי עיקר דגמרא הוא דמתרץ להו למתנייתא ומוקי להו בהכין ולא רבי אלעזר ולא לפרוקה לדרבי אלעזר כנ"ל.
קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן וכו'. קשה לי אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וכו' וההיא על כרחך לא לזה ולא לזה אלא לחד מינייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין. וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשויי ליה מדיוקא. ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושה שאינה של שניהם אלא דחד כן נראה לי. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רבי אלעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגי והא תניא ד' כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר הדר אמר לעולם לאו תנאי היא ולא קשיין אהדדי וכו' והא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים דהוי ליה כרשות הרבים והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשוורים דכיון דאין להם רשות להכניס שם שוורים שדה אחר קרינן ביה ולגבי שן הויא לה חצר הניזק. מתקיף לה רבי זירא וכיון דמיוחדת לשניהם לפירות לאו שדה אחר הוא וכו'. וקשה לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים כדאמר לקמן. וי"ל משום דקתני לה דומיא דפונדק דאין דרכו להעמיד בו שוורים ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן וכו' אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי מדאצטריכינן לדחוקי מתניתין ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריך להכי דהא משכחי לה בפיטורא וחיובא בקושיא דאביי ובפירוקא דרבי זירא פליגי כלומר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ודאי לא פליגי דההיא לגבי שן הויא לה רשות הרבים אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים כלל דרב חסדא מוקים לה להא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים ולרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר מוקים לה לדרבי שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים והוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר ואף על גב דקתני לה דומיא דבקעה קשיא לן ולמאן דפטור והא צדי הרחבה דכהאי גוונא הוי ומשתלמת מה שהזיקה ואיכא למימר דבכי הא ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פירי להדי ביתיה. ע"כ לשונו.
לימא וכולי אמוראי נמי לא פליגן. תימה היאך נסתפקו בדבר זה והא רבי אלעזר גופא הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כרבי טרפון היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם אלמא עד שתהא מיוחדת לאחד מהם לפירות לא מחייב רבי אלעזר. ונראה דההיא מימרא דרבי אלעזר לא שמיע להו. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד. תימה לי דאם כן מאי לא לזה ולא לזה ליתני לא לזה ולזה. ומדוחק יש לו לומר דהכי קאמר לא לזה ולא לזה לשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הרשב"א ז"ל.
אימא סיפא. הכי גרסינן לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל וכו' מאי לא לזה ולא לזה וכו' והא בעינן ובער בשדה אחר דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ומנו דניזק וקתני על הקרן חצי נזק אתאן לרבנן רישא רבי טרפון וסיפא רבנן. רבינא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ומנו דניזק ולזה ולזה לשוורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נוסחת הספרים שכתוב בהם ולא לזה ולא לזה ואף על פי שאמרו אלא דחד לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהן חוץ מפירות ולשוורים שהיא מיוחדת לניזק. וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה משמע שאין להם שום זכות בחצר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם כלומר שאינה משותפת אלא היא לאחד ואם היא לאחד האיך אמר בתחילה שאינה לא לזה ולא לזה. אבל כך רצה לומר שאינה לא לזה כולה ולא לזה כולה אלא לשניהם ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד אבל אינה לפירות ולשוורים אלא לניזק וזה שאמר כגון חצר שאינה של שניהם ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.
כתבו בתוספות בדיבור לא לזה ולא לזה ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים וכו'. כדמוכח לעיל. קשה והרי אינו דומה לעיל דהתם דוקא במיוחד לשניהם לפירות ולשוורים הוי כרשות הרבים אבל הוי מיוחד לפירות דחד ולשניהם לשוורים הוי חצר. ויש לומר אם כן כשאמר התלמוד הא דתני רב יוסף דאוקמה בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים יעמיד אותה כשאינה מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים ואז הייתי יודע דאם היא מיוחדת לחד לפירות ולשניהם לשוורים אכתי הויא חצר הניזק ומדלא קאמר הכי שמע מינה דוקא מיוחדת לשניהם לפירות הויא חצר הניזק אבל אם היא מיוחדת לפירות לחד ולשניהם לשוורים הויא רשות הרבים. גליון.
וזה לשון הרא"ש ז"ל ומיהו יש לחלק דלעיל מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים אבל הכא דמיוחדת לחד מינייהו לפירות אף על פי דמיוחדת לשניהם לשוורים חשיבי חצר הניזק. ע"כ לשונו.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל התוספות מוחקין הגירסא. וקשה לי נקיים הגירסא ונאמר כן מתי שיש לו פירות לחד אז אין לו רשות לשוורים וכשאין שם פירות אז לשניהם רשות לשוורים. וכתבו בתוספות כדמוכח לעיל. ונראה דמוכיח מדקאמר לעיל כיון דאינה מיוחדת לשוורים. וא"ת הטעם אינו אלא שמיוחדת נמי לפירות אבל אם לא היתה מיוחדת לפירות ייחוד שוורים אינו מזיק אם כן לא יאמר כיון שאינה מיוחדת לשוורים יאמר כיון שאינה מיוחדת לשניהם כיון דבשניהם תולה אלא ייחוד שוורים גרע טפי. עוד כתבו בתוספות ועוד לישנא לא משמע הכי כלומר דברייתא קתני לא לזה ולא לזה דהוה ליה למימר לא לזה ולזה. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דניחא ליה למימר הכי דאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה אלא דחד דהוי רבותא לגבי קרן שאפילו הכי הויא רשות הרבים. ודוחק דאם היו שניהם לפירות הוי רבותא לאידך גירסא דאפילו הכי הוי חצר הניזק ומה ראה לאשמועינן האי רבותא מהאי רבותא. ע"כ לשונו.
רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון וכו'. תימה דלעיל אמר רבינא דלא פליגי אמוראי דמודי רבי אלעזר במיוחד לפירות ולא לשוורים דחייב ואם כן אמאי איצטריך רבינא הכא לאוקמי בשאינה מיוחדת לשניהם לפירות אלא לחד אפילו מיוחדת לשניהם נמי. ושמא הכא משמיה דרבא קאמר וליה לא סבירא ליה. אי נמי אוקמה הכי משום דסבירא ליה דפליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא קתני לא לזה ולא לזה משום הכי ניחא ליה לאוקמי דאף בפירות לא לזה ולא לזה אלא דחד. ע"כ גליון תוספות.
הגליון תירץ אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא וכו'. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דהכי הוי רבותא לגבי קרן דאף על גב דלגבי פירות הוי דחד הוי לגבי שוורים רשות הרבים. ודוחק דאפילו היה לשניהם לפירות הוי נמי רבותא כיון דלשניהם לפירות הוי חצר הניזק. ע"כ תלמידי הר"י ז"ל.
הכי גרסינן לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולא לזה ולא לזה לשוורים והיא גירסתו של רבי יעקב ז"ל. ולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק היא דאמר ליה בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים היה לך לשמור פירותיך. הרשב"א ז"ל.
אי הכי ארבעה כללות שלשה הוו. כך גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דעל כרחך ליכא אלא שלושה כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת. וכן אי אפשר להחליף לחייב את השן ואת הרגל ולפטור את הקרן. אבל רש"י ז"ל והתוספות מקיימין אותה ופירשו וכו'. ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והיא הנכונה שבגירסאות. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל קיים הגירסא כפירוש רש"י ותוספות וז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו בשלמא אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן היינו ארבעה כללות דינים שנים שהן שווין בהן והשלישי יש בו שתי דעות ונחשבו לשני דינים והיינו ארבעה כללות ואותן שהן שווין דין רשות המזיק ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה והשלישי שיש בו שתי דעות הוא רשות הניזק לגמרי דפליגי ביה בקרן אלא השתא ארבעה דינים תלתא הוו דשן ברשות הניזק תנא ליה וקרן ברשות הרבים דהיינו חצר המיוחדת לשניהם לשוורים או שאינה מיוחדת לשניהם כלל הא תנא ליה שלושה כללות בארבעה מקומות והן רשות הניזק לגמרי ורשות המזיק לגמרי ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה וכדומה לה ורשות הניזק לשן ורגל אבל לקרן מיוחד לשניהם.
וקשה לי אי מקומות קא חשיב ליתני ששה מקומות דהא איכא חצר שאינה של שניהם כלל ורשות הרבים. ואם תאמר אלו בכלל בקעה הם שהרי שניהם שווין בהן הא איכא אחריתי והיא חצר שהיא מיוחדת לניזק לפירות ולמזיק לשוורים דלגבי שן הויא חצר הניזק ולגבי קרן הויא ליה חצר המזיק. ואיכא למימר האי אף על פי שהיא מיוחדת למזיק לשוורים לא הוה ליה חצר המזיק דנהי דלגבי נזיקין דשור בשור הויא ליה חצר המזיק אבל גבי נזיקין דשור באדם הויא לה רשות הרבים לנגיחה ונגיפה ובעיטה וכן לרבינא על כלים משום הכי לא תנא ליה. ע"כ.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה לפירות ולשניהם לשוורים תם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הנה שלושה דינים ופרקינן שלושה כללות בארבעה מקומות כלומר לזה לפירות ולזה ולזה לשוורים שני מקומות הם. ע"כ ולא הבנתי דעתו.
ח"מ שפ"ט ולענין פסק הלכה הרי"ף פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב. ואני תמה שהרי סוגיין שמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשיה בכלליה לרבי שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אילימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מפרשינן להו כלל דרבי שמעון אלא בהכין ורבי אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהיא סוגיא דגמרא. וי"ל דההיא פירוקא דפירקו בעלי הגמרא ואמרו מתניתין לא פליגא וכו' ואוקימו הא דרב יוסף במיוחדת לשניהם וכו' וכלליה דרבי טרפון וכו' חשבינן ליה קושטא מדקאמר דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וכו'. ואף על גב דאקשי בה רבי זירא לאביי קים לן דאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה שמע מינה והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דילמא משום דבעי לאוקמה לחיובא כדברי הכל ואפילו לרבי אלעזר דסבירא ליה דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דרבי זירא כי היכי דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לרבי זירא אמאי חייב. ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה. כן נראה לי. וחצר השותפים דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפים על חבירו אבל אחר דעלמא ודאי חייב. הרשב"א ז"ל.
כתבו חכמי הצרפתים שחצר שאולה או שכורה חצר הניזק היא ואף על פי שאין השאלה והשכירות קונין. מאירי ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה