בבא מציעא ע ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתני' אאין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם בולוין מהן ומלוין אותן ברבית וכן בגר תושב מלוה ישראל מעותיו של עכו"ם מדעת העכו"ם אבל לא מדעת ישראל:
גמ' למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהו גהמקבל צאן ברזל מן הנכרים ולדות פטורין מן הבכורה אמר אביי לא קשיא הא דמקבל עליה אונסא וזולא הא דלא קביל עליה אונסא וזולא א"ל רבא אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ועוד אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ליפלוג בדידיה במה דברי' אמורים דלא קביל עליה אונסא וזולא אבל קביל מרה אונסא וזולא שפיר דמי אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קביל עליה מרה אונסא וזולא וגבי בכורות היינו טעם דולדות פטורין מן הבכורה דכיון דאי לא יהיב זוזי אתי נכרי תפיס לה לבהמה ואי לא משכח לה לבהמה תפיס להו לולדות והוי ליה יד נכרי באמצע הוכל יד נכרי באמצע פטור מן הבכורה (משלי כח, ח) מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו מאי לחונן דלים אמר רב כגון שבור מלכא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא אלא ודאפילו רבית דעובד כוכבים איתיביה רבא לרב נחמן (דברים כג, כא) לנכרי תשיך מאי תשיך לאו תשוך לא תשיך לא סגי דלאו הכי לאפוקי אחיך דלא אחיך בהדיא כתב ביה ולאחיך לא תשיך לעבור עליו בעשה ולא תעשה איתיביה לוין מהן ומלוין אותם ברבית וכן בגר תושב אמר רב חייא בריה דרב הונא לא נצרכא זאלא
רש"י
[עריכה]מתני' אין מקבלין צאן ברזל - כל אחריות הנכסים על המקבל ושם אותם עליו במעות וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקין השכר ואע"ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליו פלגא בהפסד וכל שכן הכא דקיבל כל האחריות עליו נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם:
מדעת העכו"ם - מפרש בגמרא:
גמ' למימרא דסתם צאן ברזל ברשותא דמקבל קיימא - ובאחריותו מדקתני שהוא רבית:
ולדות פטורין מן הבכורה - לא מיבעיא אמהות דפטורות מן הבכורה שאם ילדה בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של נכרי והתורה אמרה בישראל ולא באחרים אלא אפילו ולדות שחציים של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו וילדו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות דמקבל קיימי אמאי פטורין:
הא דקביל עליה נכרי אונסא וזולא - מתניתין דבכורות כגון דקיבל עליה אונסא וזולא ומתני' דהכא דלא קביל עליה אונסא וזולא:
אי דקביל עליה נכרי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה - הלא הם פוחתים אצלו:
ועוד - אי איתא דהיכא דקביל עליה אונסא וזולא קרית ליה צאן ברזל:
אדתני סיפא - דמתני' אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם:
לפלוג וליתני בדידיה - בישראל:
אידי ואידי דלא קביל עליה - בעל הבהמות אונסא וזולא וברשותא דמקבל קיימי:
וגבי בכור היינו טעמא דפטורין מן הבכורה - כיון דאי אתי נכרי תבע זוזי כמו ששמאן עליו ולא יהיב ליה תפיס לה לבהמה הראשונה שהיתה שלו ואי לא משכח בהמה תפיס לולדות המגיעין לחלקו של ישראל:
הוה ליה יד נכרי באמצע - יש לו כח בולדות הלכך אף הן פטורין מן הבכורה:
שבור מלכא - מלך פרס היה ונוטל ממון מישראל וחונן בהם דלים נכרים שהם דלים מן המצות:
אפי' רבית דעובד כוכבים - שישראל נוטל מן העובד כוכבים יורד לטימיון:
מאי לאו תשוך - שמותר אתה ליקח הימנו נשך:
לא תשיך - דוקא קאמר אתה תן לו רבית:
לא סגיא דלאו הכי - וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן רבית לנכרי דאילו להתיר קאמר פשיטא מהיכי תיתי ליה למיסרי:
תוספות
[עריכה]אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית. פי' בקונטרס כל האחריות נכסים על המקבל ושם אותם במעות עליו וכל זמן שאין נותן לו מעותיו חולקים השכר ואע"ג דמשנה יתירא היא דהא תנא ליה (לעיל דף סח.) אין מושיבין חנווני למחצית שכר משום דמקבל עליה פלגא דהפסד וכל שכן הכא דמקבל עליה כל אחריות נקט ליה משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם ולפירושו לא הוי רבית זו אלא מדרבנן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וקשה דמאי פריך בגמרא ממתניתין דהכא אמתני' דבכורות (דף טז. ושם: ד"ה אין) הא ע"כ ס"ל למקשה דמתניתין דבכורות בדלא קביל עליה נכרי אונסא וזולא מדפריך רבא אשינויא דאביי אי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה ואם כן על כרחך הויא רבית דרבנן ואפ"ה הוה אתי ליה שפיר הא דפטירי מן הבכורה משום כיון דלא נקיט מריה זוזי ברשותיה קיימי כדאמר בהדיא האי טעמא בפ"ב דבכורות (שם) מקמי דרמינן עלה ממתני' דהכא וא"כ מאי קשיא ליה ממתניתין דהכא ועוד דפריך בגמרא ולפלוג וליתני בדידיה אבל קיבל עליה אונסא וזולא מקבלין הא עיקר מתניתין לא אתא אלא לאשמועי' דמן עכו"ם מקבלין כדפירש בקונטרס אבל בישראל דקביל עליה נותן אונסא וזולא דמקבלין לא אצטריך כלל דהא מרישא שמעינן לה אבל מקבלין עגלים וסייחים וכו' ונראה כמו שפי' רבינו תם דמתני' דהכא איירי ברבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה והיינו רבית קצוצה ותנא ההיא דחנווני שהוא רבית דרבנן והכא קמ"ל דהאי רבית דאורייתא הוא כדקתני מפני שהוא רבית כלומר רבית דאורייתא ואע"ג דקתני לעיל (דף סד:) לא ישכור הימנו בפחות מפני שהוא רבית והיינו רבית דרבנן לפר"ת שעושה נכייתא דבית כנכייתא דשדה התם אצטריך לאשמועינן דהוי רבית דרבנן דלא הוי כמו שאר משכנתא בנכייתא דשריא אבל האי מפני שהוא רבית דהכא אי לאו דאורייתא קאמר מאי קמ"ל וכפר"ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היה לו ק' צאן ואמר ליה הרי עשויות לך בק' דינרים של זהב ולדות וחלב וגיזות שלך ואם מתו אתה חייב באחריותן ואתה מעלה לי שכר סלע מכל אחת ואחת משלך באחרונה אסור משמע בהדיא ששם עליו הקרן והשבח והשתא א"ש דאי לאו מתני' דהכא לא הוי קשה לן מתני' דבכורות אמאי פטורין דשפיר חשיבי ברשות הנכרי כיון דאי לא יהיב ליה זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד אע"פ שנותן לו מהם קצבה בכל שנה ולהכי לא נפקי ולדות אכתי מרשות נכרי כי יש לו בהן עדיין קצת קנין אבל משום דחשיב ליה במתני' דהכא רבית דאורייתא פריך שפיר דא"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהאי דפטור מן הבכורה לאו משום דקיימא ברשותא דמרה אלא משום דחשיב יד נכרי באמצע כדמפרש ואזיל ובכל דהוא יד נכרי באמצע פטור דלא קרינא ביה כל מקנך תזכר (שמות לד) דמשמע שתהא מכל וכל רשות ישראל שלא תהא יד נכרי באמצע כלל ופריך נמי שפיר לפלוג וליתני בדידיה אע"ג שכבר שמעינן לה מרישא כמו כן מקבלין צאן ברזל מן העכו"ם אינו חידוש וטפי אית לן לאיפלוגי בדידיה:
ואי לא משכח לבהמה תפיס לולד הוה ליה יד נכרי באמצע. וא"ת מ"ש מבהמת ארנונא דחייבת בבכורה ללישנא קמא דרבא בפ"ק דפסחים (דף ו. ושם ד"ה התם) היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי וה"נ אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לא לבהמה ולא לולדות וי"ל דהתם עיקר הבהמה של ישראל מתחילה אלא דמשועבדת לארנונא וכיון דמצי לסלוקי בזוזי לא יצאת מרשות ישראל ולא חשיב יד נכרי באמצע אבל הכא דמתחילה הבהמה של נכרי כל זמן שיש לו לנכרי כח זה דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה לא יצאת מרשות הנכרי ומקרי יד נכרי באמצע דלא נסתלק לגמרי:
תשיך לא סגי דלאו הכי. אבל אי תשוך ניחא דלא סגי דלא תשוך דאסור להלוות לו בחנם כדאמר קרא (דברים ז) לא תחנם ועוד שאמר הכתוב להלוות להם ברבית וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן גזירה שמא ילמוד ממעשיו כדאמרינן בסמוך וי"ל דהכי פריך מהאי קרא כיון דאמר רחמנא לנכרי תשיך לא היה להם לחכמים לאסור והא דדריש ליה מקרא דשלמה אע"ג דלא אסור אלא משום גזירה אפשר דשלמה גזר אי נמי שלמה דיבר ברבית דאורייתא ורבנן הוא דאסמכוה מילתייהו אקרא דידיה ומה שנהגו עתה להלוות לנכרים אור"ת משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל וקי"ל כאידך לישנא דמתני הא דרב הונא אברייתא דרב יוסף ולא אסרו מעולם רב נחמן ורב הונא רבית דנכרי ואפי' ללישנא קמא יש להתיר לפי שיש עלינו מס מלך ושרים והכל הוי כדי חיינו ועוד שאנו שרויין בין האומות ואי אפשר לנו להשתכר בשום דבר אם לא נישא וניתן עמהם הלכך אין לאסור רבית שמא ילמוד ממעשיו יותר משאר משא ומתן וא"ת כיון דרבית עכו"ם שרי לאידך לישנא למה לא חיה אותו שהלוה בריבית במתים שהחיה יחזקאל בבקעת דורא כדאמר בתרגום [ירושלמי] של והוה כד שלח פרעה וי"ל דשמא בני נח היו מוזהרין על הרבית כמו שהוזהרו על הגזל ואע"ג דרבית לא אתי מגזל (לעיל סא.) מ"מ כי היכי דדרשינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נו:) דבני נח מוזהרין על הגזל מכל עץ הגן ולא גזל ה"ה לרבית ואונאה ואם תאמר ואם כן מאי פריך תשיך לא סגי דלא תשיך דלמא אתי למימר אע"ג דהוזהרו על הרבית זה מזה שרי ליה לעכו"ם להלוות לישראל ברבית דאם היה אסור א"כ היה עובר ישראל משום לפני עור וי"ל דמלא תשיך לאחיך נפקא הא
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]קה א מיי' פ"ח מהל' מלוה ולוה הלכה י"ב, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף א':
קו ב מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה א', ועיין שם בהשגות ובמגיד משנה ובכסף משנה, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קנ"ט סעיף א':
קז ג ד מיי' פ"ד מהל' בכורות הלכה ד', סמג עשין ריא, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"כ סעיף ז':
קח ה מיי' פ"ד מהל' בכורות הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' ש"כ סעיף ג':
קט ו ז מיי' פ"ה מהל' מלוה ולוה הלכה ב', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קנ"ט סעיף א':
ראשונים נוספים
מתני': אין מקבלין צ"ב מישראל. פרש"י דמשנה יתירה היא ומשו' דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צ"ב מגוי תנא הכי והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואצ"ל צ"ב וי"ל אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפי' ברבית גמור' מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אא"כ נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צ"ב אין מקבלין לעולם אפי' נותן לו שכר עמלו ומזונו.
ולי נר' דמשנה צריכ' היא דאפשר למשר' צ"ב טפי ממתני' שכר דחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות לוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתנו אלא צאן שלו מחזי' אע"פ שקבל אחריותן ש"ש שמתנה להיו' כשואל הוא ואיצטריך.
והא דאוקי' אביי למתני' דבכורו' בדקביל עליה נותן אונסא וזולא ה"ק שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזלו כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומ"ה קרי להו צ"ב ואפ"ה אקשי רבא דלא מיקרו צ"ב אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאלת"ה ליפלוג וליתני בדידה דכה"ג דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשא' דמים מחיים אלא לאחר מיתה.
מדלא פליג ותני בדידיה ש"מ דלא הוי צ"ב עד דקביל עליה מקבל אונסא וזילא וכחשא וכולהו וכן צאן ברזל האמורים בכל מקום בדין אישה ובעלה שקבל עליו הכל וכן כתב רבינו הגדול בפר' אלמנה במס' יבמות (ס"ו ע"א):
מאי לאו תשוך. פרש"י ז"ל מותר אתה ליקח מהם נשך וכן עיקר שהוצרך הכתוב להתיר רביתו של גוי כשם שצריך להתיר גזלתו ואבדתו כדאיתא בקמא בפרק הגוזל ובכה"ג כתיב את הנכרי תגוש ואקשינן תשיך לא סגיא דלאו הכי כלומר שלהתיר ללות ממנו לא הוצרך הכתוב דמנא תיתי לאסור, ומשמע דרבא טעי דסבר דאורייתא הוא דאסיר הלכה למשה מסיני ומשום הכי הוה מקשי ליה דבהדיא שריא רחמנא, אבל השתא למאי דמתרצינן לרבינא ולרב חייא בריה דרב הונא דאמרי' מדרבנן הונא לעולם אימא לך תשוך, אי נמי אוקמתיה דרב נחמן עיקר הוא דמוקים קרא כפשטיה בתשיך ממש והכי תניא בספרי לנכרי תשיך הרי זה מצות עשה ולאחיך לא תשיך הרי זה מצות לא תעשה, פי' תשיך תשיך ממש ולאפוקי אחיך דלא לאו הבא מכלל עשה עשה כדמפרש רב נחמן בשמעתין ולא כדברי מי שאומר שמצוה מן התורה להלוות את הנכרי, וכן כתב רש"י ז"ל בפי' התורה, וכיוצא בה שם בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה.
ומשמע דהלכתא כלישנא בתרא דמתני לה לרב הונא בגוי ברבית ולישראל בחנם ולההוא לישנא לא חזינן דגזור רבנן שמא ילמוד ממעשיו לא בתלמיד ולא בעם הארץ, וכן נראה מדברי רבינו הגדול ז"ל.
אבל חזינן לר"ח ז"ל דכתב אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמידי חכמים דלא גמיר ממעשיו, ותמהני דאפי' כלישנא קמא היכי מזכי שטרא לבי תרי לימא או כרבינא או כר' חייא, למר כדי חייו מותר לכל אדם למר בתלמידי חכמים מותר אפי' להעשיר, ובעל הלכות ז"ל כתבה לדר' חייא דאמר לא נצרכה אלא כדי חייו ולא אדכר לרבינא.
ומדברי כולם נלמוד שההלכה כלישנא קמא לחומרא, והכי מסתברא מדאמרי' במס' מכות בסופו לא נתן בנשך אפי' רבית גוי, אלמא מיסר אסרוה רבנן, ומיהו נקטינן כתרי לישנא דר' חייא ודרבינא לקולא ולכדי חייו מותר לכל אדם ותלמידי חכמים מותרין אפי' להעשיר דלית לן למימר דפליגי וכל כי האי גונא איסורא דרבנן הוא ולקולא נקטי' וכל המחמיר עליו הראיה.
וראיתי נוסחא ראשונה שבהלכות והיה כתוב שם תלמידי חכמים מותר להלוות לנכרי ברבית דלא גמר ממעשה גוי אבל עם הארץ אינו מותר אלא בכדי חייו זו היתה נוסחא ראשונה ומחק רבינו ז"ל והגיה שתי הלשונות שבגמרא והוא הדעת הזו בגמ' והוא הדעת הזו בעצמה:
למימרא דברשותא דמקבל קיימא, ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים וולדות פטורים מן הבכורה: פירש רש"י ז"ל, לא מבעיא אמהות שהרי הן עצמן של נכרי, אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל, אותן המגיעין לחלק של ישראל פטורין מן הבכורה אם יתעברו וילדו, ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי דעתי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כך, מפני שהוא פירש צאן ברזל שקבל בממון, כלומר שקנאן בשומא של מעות, וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר, ומכר גמור הוא, אלא שחולקין בולדות ובכל השבח עד שיפרענו. וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורין, ולא הוצרכנו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיה לי, דא"כ מקשה גופיה מי ניחא, דאילו אם תימצי לומר דברשותיה דנותן קיימי, מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם גמורים וברשותו ודאי קיימי, ואם כן אמאי פטורים מן הבכורה, ואי משום דאי לא אשכח נכרי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא, אכתי לא ידעינן לההוא טעמא.
ונראה לי דנותן אינו נוטל (אלא) בשבח גופן כלום, אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא, וכדגרסינן בירושלמי (דפרקין פ"ה) איזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, אמר לו עשויות הן עליך במאה של זהב, ולדן וחלבן שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה סלע על כל חדש וחדש משלך באחרונה, אסור(ים), עד כאן בירושלמי, ומשמע להו הכי, מדמפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מנכרי ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל לא מקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותה דמים אפילו מחיים, וכדמשמע נמי בברייתא דלעיל (סט, ב), והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא, והיינו דקשיא ליה, אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו, ואמאי פטורין מן הבכורה.
וא"ת אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה, אפילו היא גופה תתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכלה מילתא קא מקשה ליה, ואי נמי היא גופה לא קשיא [דכל] שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעיניה, וכיון שכן כדידיה דמיא, ועוד דלא גרע משותף באזניה דקיימא לן (בכורות ג, א) דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי במקבל עליה אונסא וזולא.
וא"ת וכי קביל עליה מאי הוי, דכיון שהולדות כלן למקבל, ולדות אמאי פטורים מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליין, כל זמן שהמקבל אינו מקבלו לגמרי על עצמו, אף הנותן נוטל בשבחו בודלו וגיזתו וחלבו ולא כמכר הוא, וכל שהכל עומד ברשות מקבל, אף הוא נוטל כל שבחו דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו, וכן נהגו.
וכן נראה לי מן הירושלמי (דפרקין ה"ה), ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמ', ובלשון הזה הקשו ממנה שם, ר' ירמיה בעי, תמן אתמר צאן ברזל לראשון והכא אתאמר צאן ברזל לשני. א"ר יוסי, תמן על ידי שעקרו מן הראשון ולדן לראשון, ברם הכא עקרו לשני וולדות לשני. ונראה לי פירושו, תמן אתאמר צאן ברזל לראשון, היינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה, אלמא ברשות ראשון הן דהיינו נכרי, והכא אתמר במשנתנו צאן ברזל לשני, כלומר דברשותא דמקבל קיימי, ותירצה ר' יוסי כדתריץ אביי הכא בגמ', ואמר תמן בבכורות על ידי שעקרו מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדו כאונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון, שאף נוטל ולדות ושאר שבחים שהם עושים, ברם הכא שעקרו לשני שקבל הכל באחריותו, לפיכך ולדות לשני, כך נראה לי.
מאי לאו תשוך: פירש רש"י ז"ל, מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו, שהוצרך הכתוב להתיר הרבית דנכרי אע"פ שגזלו אסור למאן דאסר (לקמן פז, ב), או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוצרך הכתוב להתיר באונאה. ודחה לא תשיך, תשיך לא סגי דלאו הכי, וכי בא הכתוב לצוות עליו ליתן רבית לנכרים, דאלו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לאסור. והראב"ד ז"ל פירש, לא סגי דלאו הכי, וכי נחשא רמי בהו דאיצטריך לישראל למיזף מגוי, אלא ה"ה לתשוך, ואיידי דקאי בתשיך בישראל, נקט ליה תשיך בנכרי.
לעבור עליו בעשה ולא תעשה: כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וזו היא שאמרו בספרי (פ' תצא רס"ג), לנכרי תשיך, זו מצות עשה, שלא להשיך לישראל. ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"א) שהיא מצות עשה להלוות את הנכרי ברבית. ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשיך, לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי, אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י ז"ל והוא העקר.
מדאותביה רבא לרב נחמן, לנכרי תשיך מאי לאו תשוך: (ממש) [משמע] דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני הוא, דאי לא, מאי קא מותביה מלנכרי תשיך. ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דבר תורה קאמר, ומאי דמתרץ ליה רב נחמן לטעמיה קא משני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קא מתרץ דתשיך דוקא, ולמיקם (בנכרי) [ברבית] דישראל בעשה ולא תעשה, וכדתניא בספרי (פ' כי תצא), לנכרי תשיך זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה, ולאו למימרא דאיסור רבית דנכרי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן.
מתניתין. אין מקבלין צאן ברזל מישראל: פירש רש"י דמשנה יתירה היא ומשום דקא בעי למיתנא אבל מקבלין צאן ברזל מגוי תנא הכי. והא נמי יתירה היא דאפילו ברבית קצוצה מותר כדקתני ואין צריך לומר צאן ברזל. ויש לומר אורחא דתנא הוא אבל מקבלין מן הגוים שאפילו ברבית גמורה מותר ואפשר דהכי קתני אין שמין עגלים למחצה אלא אם כן נותן לו שכר עמלו ומזונו אבל צאן ברזל איו מקבלין לעולם אפילו נותן לו שכר עמלו ומזונו.
ולי נראה דמשנה צריכה היא דאפשר למשרא צאן ברזל טפי ממחצית שכר וחנוני דהתם מחצה מלוה גמורה היא מעות שלוקח ומוכר בהם לעצמו אבל כאן כיון דלא להוצאה נתני אלא צאן שלו מחזיר אף על פי שקבל אחריותן שומר שכר שמתנה להיות כשואל הוא ואיצטריך. והא דאוקים אביי למתניתין דבכורות בדקביל עליה נותן אונסא וזולא הכי קאמר שהנותן קבל עליו אם נאנסו בליסטים מזויין או הוזל כל זמן שהן קיימין אבל מתו או הוקרו ברשות מקבל הן ומשום הכי קרי להו צאן ברזל ואפילו הכי אקשי רבא דלא מיקרו צאן ברזל אלא היכא דקביל עליה מקבל כלהו דאי לא תימא הכי ליפלוג וליתני בדידה דכהאי גוונא דלא קביל מקבל אונסא וזולא מחיים שרי כדאיתמר לעיל שלא עשה דמים מחיים אלא לאחר מיתה מדלא פליג ותני בדידה שמע מינה דלא הוי צאן ברזל עד דקביל עליה הכל וכן כתב רבינו הגדול בפרק אלמנה במסכתא יבמות. הרמב"ן.
וזה לשון הריטב"א: אין מקבלין צאן ברזל מישראל. פירש רש"י מנכסי צאן ברזל היינו שכל האחריות על המקבל ששם אותם במעות ומן הריוח שיהא בהן יחלקו ביניהן. וזה אינו אלא רבית דרבנן כיון דרווחא דשקיל היינו מיניה וביה ואפשר דלא הוי רווחא אבל מכל מקום הוי רבית דרבנן שהרי הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומשנה יתירה היא דהא ממתניתין דאין מושיבין חנוני שמעינן לה בכל דכן דהתם דלא מקבל אחריות אלא דפלגא אסור וכל שכן הכא דמקבל אחריות דכוליה אלא נקטיה הכא משום סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים והקשה עליו רבינו תם חדא דסיפא גופא פשיטא טפי דלא הוה צריך אלא דינא דגר תושב בלחוד. ועוד דמאי שנא דהכא קתני מפני שהוא רבית ולא קתני ליה במתניתין דאין מושיבין חנוני אלא דהכא ודאי רבית דאורייתא.
ופירש רבינו תם בכאן דצאן ברזל פעמים דיהיב רווחא מיניה וביה ופעמים דכוליה רווחא דמקבל אלא דיהיב ליה דבר ידוע בכל חדש וכדתניא בברייתא דלעיל אין מקבלים צאן ברזל מישראל אבל השם פרה מחברו אומר לו הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך דינר בחדש דאלמא כך דין צאן ברזל ששם הבהמה בדמים ומקבל עליו בדמים לגמרי ואפילו מחיים ועליו לתת מכיסו דבר ידוע בחדש ובין הכי ובין הכי רבית דאורייתא קתני והא קמשמע לן דאף על גב דריוח דשקיל מיניה וביה כיון דכל האחריות קביל עליה רבית דאורייתא הוא ועוד דדילמא הוה סלקא דעתין דכיון דאינו יכול להוציא העסק בשאר דברים אלא להתעסק בו דלא חשיב מלוה דתיהוי רבית דאורייתא קמשמע לן דכיון דקביל עליה אחריות הכל מלוה גמורה חשיבה ורבית דאורייתא היא. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: אין מקבלין צאן ברזל מישראל וכו'. פירוש כגון שמקבל מאה צאן במאה סלעים ואם מתו מתו לו ואם כחשו כחשו לו וקונה את הפירות במנה לשנה והכי איתא בתוספתא אפילו יתן לו שכר עמלו ומזונו אסור מפני שנתחייב לו בכל הדמים שלהן ואין לו ליטול עוד ריוח מהם. ואין זה דומה לשומת עגלים וסייחים שאמרנו ששם שניהם קבלו על עצמן אחריות הקרן ששוים עכשיו ואין שם איסור אלא בעמלו ומזונו וזו ואין צריך לומר זו קאמר. אי נמי דההיא שומא כיון דשקיל מקבל בגוף הבהמה הוה ליה שותף והעמל והמזונות לשניהם ואם לא יתן זה את חלקו הוה ליה רבית אבל צאן ברזל בעינייהו הדרי וכשוכר דמי ואפילו הכי אסור הואיל וקביל עליה כחשא ומתה. אי נמי דההיא שומא אפילו כחשו משלם פלגא בכחשא אבל בקבלנות דהכא אם כחשו או הוזלו הדרי בעיניהן.
ואקשינן עלה בגמרא למימרא דברשותא דמקבל קיימא והתנן בבכורות המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה אלמא כיון דאם לא מתו ולא הותירו הדרי בעינייהו ברשותא דגוי קיימי הכא נמי ליקיימי ברשותא דבעל בהמה ויטול מחצה בפירות אף על גב דקביל עליה היאך אחריות דמיהן וכו' ושני ליה רבא לעולם ברשותא דהמקבל קיימי וגבי בכורה היינו טעמא כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתי גוי ותפיס להו לולדות אמר ולד בהמתו הוא הוה ליה יד גוי באמצע. ואביי דמתרץ לה למתניתין דבכורות דקביל עליה בעל הבהמה אונסא וזולא ומקבל קביל מתו או כחשו ומתניתין דהכא על המקבל. ולא דמיא לההיא דתניא ששם פרה מחברו ואמר הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר ואני מעלה לך סלע בחדש מותר שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה דכיון דמחיים הדר בעינה ואפילו כחשה או פחתה מן הדמים ואם השביחה כמו כן לבעלים השביחה לאו צאן ברזל היא.
ואי קשיא לך נוקי למתניתין דבכורות שקבל עליו ישראל במאה סלע והפירות למחצה דהוה ליה גוי משותף בולדות משום הכי פטורים. לא היא דקתני סיפא ולדות פטורים ולדי ולדות חייבין ואם איתא דהכי הוא אפילו כמה דורות פטורין שהרי שותפות גוי הוא אלא על כרחך שאין לגוי בולדות כלום ואפילו הכי פטורין ומתניתין דהכא נמי דקתני אסור בכל ענין קאמר מדלא מפליג אלא בין גוים לישראל. ואי אמרת לרבא גופיה תיקשי ליה ליפלוג בישראל גופיה בין קביל עליה ללא קביל ליה אונסא וזולא. לאו מילתא היא דלרבא היכא דלא קביל עליה בעל בהמה לאו צאן ברזל הוא ובצאן ברזל בעי לאיפלוגי ואשמועינן דבגוי מותר ולא חיישינן לאיקרובי דעתא בהדי גוי ולא לתפיסת גוי בולדות דהוה ליה כמוכר בהמה גסה לגוי והולדות של ישראל הן. עד כאן.
כתוב בתוספות ולפירושו ז"ל לא הוי רבית זה אלא דרבנן. פירוש דדמיא למשכנתא בלא נכייתא שמקבל הנכסים נתחייב המעות והנכסים כמו משכון שאין לו למקבל להוציאן אלא יהיו בעין לאחריות עד שיפרע המקבל המעות ונוטל הנותן הוולדות רק שהמקבל נוטל מחצה בשכר עמלם ומזונם כדרך מקבלי בהמות למחצה. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות והכא קמשמע לן דהאי רבית דאורייתא הוא. פירוש דסלקא דעתך אמינא כיון שאינם ברשות המקבל להוציאם כשאר מלוה וכל כמה שהם יכול להחזירם לו ולהוציא ממנו המעות דלאו היינו מלוה קמשמע לן דמכל מקום כיון דכל האחריות על המקבל היינו מלוה. תלמיד הר"פ ז"ל.
למימרא דברשותא דמקבל קיימא ורמינהי המקבל צאן ברזל וכו': פירש רש"י ז"ל לא מיבעיא אמהות וכו' ולפי דעתי הוצרך ז"ל לפרש כן מפני שהוא פירש צאן ברזל שמקבלן במעות כלומר שקנאן בשומא של מעות וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר ומכר גמור הוא אלא שחולקים בולדות ובכל השבח עד שיפרענו וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורים ולא הוצרכו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיהא לי דאם כן מקשה גופיה מי ניחא דאפילו אם תמצא לומר דברשותא דנותן קיימי מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הן גמורין וברשותו ודאי קיימי ואם כן אמאי פטורין מן הבכורה ואי משום דכי לא משכח גוי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא אכתי לא ידעי לההוא טעמא.
ונראה דנותן אינו נוטל בשבח גופן כלום אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא וכדגרסינן בירושלמי איזהו צאן ברזל וכו' עד ואתה מעלה לי שכר על כל חדש וחדש משלך באחרונה אסור עד כאן בירושלמי. ומשמע להו הכין מדפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מן הנכרי ולא מפליג בישראל גופיה דאלמא צאן ברזל לא מיקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותם דמים אפילו מחיים וכדמשמע נמי בברייתא לעיל והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא והיינו דקא קשיא ליה אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו ואמאי פטורין מן הבכורה.
ואם תאמר אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה אפילו היא גופה דתתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכולה מילתא קא קשיא ליה ואי נמי היא גופה לא קשיא ליה דכל שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעינה וכיון שכן כדידיה דמיא. ועוד דלא גרע משותף באזנה דקיימא לן דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי בדקביל עליה נותן אונסא וזולא.
ואם תאמר וכי קבל עליה מאי הוי דכיון שהולדות כולן למקבל ולדות אמאי פטורין מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליא כל צאן שהמקבל אינו מקבלו על עצמו לגמרי אף הנותן נוטל בשבחן בולדן וגיזתן וחלבן דלאו כמכר הוא וכל שהכל עומד ברשות מקבל אף הוא נוטל כל שבחן דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו לנותן וכך נהגו.
וכן נראה לי מן הירושלמי ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמרין ובלשון הזה הקשו ממנו שם. רבי ירמיה בעי תמן את אמר צאן ברזל לראשון והכא את אמר צאן ברזל לשני. אמר רבי יוסה תמן על ידי שעיקרן מן הראשון ולדן לראשון ברם הכא עיקרן לשני וולדן לשני עד כאן.
ונראה לי פירושן תמן את אמר צאן ברזל לראשון דהיינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה אלמא ברשות הראשון הן דהיינו גוי והכא את אמר במשנתנו צאן ברזל לשני כלומר דברשותא דמקבל קיימי ותרצה רבי יוסה כדתרצה אביי הכא בגמרין ואמר תמן בבכורות על ידי שעיקרן מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדן באונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון שאף נוטל בולדות ושאר שבחים שהם עושין ברם הכא שעיקרן לשני שקבל הכל באחריותו ולפיכך ולדן לשני. כן נראה לי. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: למימרא דברשותיה דמקבל קיימא פירוש דאלו קיימא ברשות נותן פקדון בעלמא הוא ואין כאן רבית ואפילו דרבנן. ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוים ולדות פטורין מן הבכורה פירוש אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל פטורין מן הבכורה והבכורות שיולידו אותן ולדות אינן לכהן וכדפירש רש"י וטעמא משום דאפילו בולדות יש זכות לגוי וכל שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. ואם איתא דברשות מקבל קיימי אמאי פטורות מן הבכורה ואפילו האמהות.
ואם תאמר ודילמא מפני שהן אצל הגוי באפותיקי מפורש שאינו יכול לסלקו מהן במטלטלים אחרים שכן דינו של צאן ברזל. יש לומר דהשתא קסלקא דעתין דאפילו הכי לית בה דהא קיימא לן דמשום דלוה ישראל מעות מן הגוי ועשה לו עדרו אפותיקי אינם פטורין מן הבכורה דכיון דאין לגוי עליהם אלא שעבוד לא חשיבא יד גוי באמצע וכדפרישנא בפרק קמא דפסחים אמר אביי לא קשיא. גירסת רש"י הא דקביל עליה אונסא וכו'. אמר ליה רבא ואי דקביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. ופירש הוא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא ומתניתין דהתם בדקביל ומתניתין דהכא בדלא קביל עליה. ולא נהירא חדא דלישנא דקביל עליה לא משמע הכי ועוד היכי סלקא דעתיה דאביי דקרי צאן ברזל להנהו דקיימי ברשות בעלים לזולא ולאונסא.
והנכון כדפירש רבינו תם מתניתין דהכא דקביל עליה המקבל אונסא וזולא ומתניתין דהתם דלא קביל עליה המקבל אונסא וזולא אלא אונסא בלחוד וסלקא דעתיה דאביי דמשום דקביל עליה אונסא מיהת קרי להו צאן ברזל ואתקיף ליה רבא דהא ליכא כל כמה דלא קביל עליה מקבל אחריות זולא נמי לא הוו צאן ברזל. והכי גרסינן אמר ליה רבא ואי דלא קביל עליה אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה. אלא אמר רבא אידי ואידי דקביל עליה אונסא וזולא. גירסת רש"י וגבי בכורה היינו טעמא כיון דלא יהיב ליה זוזי אתי גוי תפיס לבהמה ואי לא משכח בהמה תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. ופירש הוא כיון דאי אתי גוי ותבע זוזי דשומת הבהמה שקבל עליו ולא יהיב ליה תפיס לבהמה גופה דצאן ברזל ואי לא משכח בהמה תפיס בזוזיה אפילו הולדות שנפלו בחלקו של ישראל הוה ליה יד גוי באמצע ולפיכך פטורין מן הבכורות אפילו הולדות וכל שכן האמהות ולפי דברי רבינו אף על פי דאיתא לבהמה גופה מצי מסלק ליה מקבל בזוזי השומא שקבל עליו אבל במטלטלים אחרים אינו יכול לסלקו ולא מן הבהמה עצמה ולא אפילו מחלקו של וולדות וכאפותיקי הם אצלו לענין זה ואשמועינן רבא דאף על גב דמשום אפותיקי בעלמא דאיכא לגוי לעדרו של ישראל אינו נפטר מן הבכורה ואף על גב דשעבודן נמי על שאר נכסיו.
וקשיא ליה לתוספות היכי קאמר דכי אתא גוי תבע זוזי שומת הבהמה בתחלה דאדרבה כל היכא דאיכא לבהמה גופה איהי גופה תבע דסתם צאן ברזל כל היכא דאיתנהו בעין הדרי למרייהו אלא שאם פחתו פחתו למקבל ואפילו תימא שיכול לסלקם במעות דבנכסי צאן ברזל של אשה אפילו למאן דאמר שנוטלת כליה היינו משום שבח בית אביה והכא ליכא למימר הכי מכל מקום אין דרך הבעלים לתבוע בתחלה אלא בהמה שלהן ובדידהו ניחא להו טפי עד שיאמר הלה שרוצה לסלקם במעות.
ובתוספות תירצו לפירוש רש"י ז"ל בשם ה"ר שמואל מאיוורא דלא קשה מידי דרגילות הוא שהנותן אומר למקבל דרך כלל תן לי מעותי או תן לי בהמותי כי הוא סבור שאין בהמתו בעין או שירצה יותר המקבל לסלקו במעות והמקבל אומר לו אין לי מעות מצויין אז אומר לו אם כן תן לי בהמות והוא תופס בבהמה.
והם ז"ל פירשו דעדיף טפי לפרושי דהני זוזי אינם זוזי שומת הבהמה אלא זוזי דרווחא שפסק לו לתת לו בכל חדש וחדש הן מיניה וביה הן מכיסו כפירוש רבינו תם דלעיל ואף על גב דזימנין דלא יהיב ליה רווחא אלא מיניה וביה לההוא רווחא קרו זוזי משום דזימנין דיהיב ליה זוזי וקאמר דבההוא רווחא משועבדין הבהמה והולדות דתפיס בהו בתורת אפותיקי ומשום הכי הוי יד גוי באמצע. ועם כל זה עדיין קצת קשה דהא ודאי משום זוזי דרווחא טפי הוה ליה למתפס מעיקרא בולדות כי לא משכח למתפס לבהמה גופא.
ויש גירסא אחרת בספרים הישנים והיא המתחוורת וכך הם גורסים וגבי בכור היינו טעמא כיון דאי אתי גוי בעי ממון ולא משכח תפיס בהמה בעי בהמה ולא משכח תפיס ולדות הוה ליה יד גוי באמצע. והכי פירושו דשתי תביעות יש לגוי על ישראל תביעת הבהמה עצמה או שומת דמיהם ותביעת הריוח ובכל חדא וחדא משועבד הבהמה והולדות כולם בתורת אפותיקי והיינו דקאמר דאי אתי גוי בעי ממון הריוח ולא משכח תפיס בולדות הא ודאי יד גוי באמצע אפילו בולדות ולפיכך פטורין מן הבכורה וכן הנכון. מפי רבי. עד כאן.
ניפלוג בדידה: לאביי הוא דשייך לאקשויי הכי דכיון דאמרת הכי קביל עליה אונסא וזולא קרית ליה בבכורות צאן ברזל ומתניתין דקתני אין מקבלין צאן ברזל אם כן שפיר הוה צריך לאשמועינן באיזה צאן ברזל איירי כי היכי דלא ניטעי למיגזר האי אטו האי. אבל לרבא לא צריך לאקשויי הכי. משאנץ.
כגון שבור מלכא: פירש רש"י מלך פרס. ואנא חזינא דשמואל הוא כדאמרינן שלהי מכלתין אמריתה קמיה דשבור מלכא והוא שמואל שהיה מלך בדינים. שיטה.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: כגון שבור מלכא. פירוש מלך פרס היה ונוטל ממון של ישראל וחונן בהם גוים שהם דלים מן המצות וכן פירש במדרש ירושלמי וכי שבור מלכא חונן דלים הוא. הכא אמרי גופה לחזורי ומחלקה לחזורי פירוש חזורי ישראל שנמשלו לתפוחים. עד כאן.
מאי לאו תשוך: פירש רש"י מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו שהוצרך הכתוב להתיר רבית דגוי אף על פי שגזלו אסור למאן דאסר או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוציך להתיר באונאתה. הרשב"א.
מאי לאו תשוך: כלומר הוא הדין לתשוך. לא תשיך דוקא. הראב"ד.
תשיך לא סגיא דלאו הכי וכי בא הכתוב וכו': כן פירש רש"י. והראב"ד פירש לא סגיא דלאו הכי וכי נחשא רמי בהו דמיצטריך ישראל למיזף מגוי אלא הוא הדין לתשוך ואיידי דקאי בתשיך דישראל נקט ליה תשיך בגוי. הרשב"א ז"ל.
לעבור עליו בעשה ולא תעשה: כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל ולאו הבא מכלל עשה עשה וזו היא שאמרו בסיפרי לנכרי תשיך זו מצות עשה לומר מצות עשה שלא להשיך לישראל ולא כמו שפירש הרמב"ם שהיא מצות עשה להלוות לנכרי ברבית ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשוך לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י. הרשב"א.
וכיוצא בה בסיפרי כל צפור טהורה תאכלו מצות עשה כל שרץ העוף טמא הוא מצות לא תעשה. הרמב"ן.
ולי נראה כדברי הרמב"ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דגוי מדאורייתא שרי הדרינן למאי דסלקא דעתיה דרבא מאי לאו תשוך ואם איתא דקרא להתיר רבית איצטריך כדברי רש"י מדחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנא לן דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא למשרי איצטריך אלא על כרחך כי סביר לן דרבית דגוי שרי נקטי לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא כדתניא בסיפרי וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דגוי מדאורייתא שרי נקטינן על כרחיך ברייתא דסיפרי כפשטה. הר"ן ז"ל.
מדאותביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך משמע דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני דאי לא מאי קא מותביה מלנכרי תשיך ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דדבר תורה קאמר ומאי דתריץ ליה רב נחמן לטעמיה קמשני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קמתרץ ליה דתשיך דוקא ולמיקום עליה ברבית דישראל בעשה ולא תעשה וכדתניא בסיפרי וכו' ולאו למימרא דאיסור רבית דגוי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א: איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. כלומר להלוות להן. ואם תאמר מאי קושיא דמודה רב נחמן דמדאורייתא שרי ולא קאמר אלא מדרבנן. ובתוספות דהכי פריך הואיל והתירו הכתוב אין להם לאסרו. והלשון הוה סתום דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואמרו חכמים לעשות סייג לתורה. לפיכך יש לומר דודאי לישנא מוכח דדרשא דקרא בעלמא נסיב שזה דבר שאינו הגון ואדם מתמוטט בו ולאו דליהוי איסורא דרבנן ממש דגזרו ביה משום טעמא אחרינא כמו שאסרו כמה דברים שהתירה תורה ומשום הכי קשיא לן שאם זה דבר שאינו הגון והאדם מתמוטט בו מאי אמר הכתוב לנכרי תשיך ואי לאשמועינן שמותר להלותן ברבית פשיטא ממילא ידעינן לה מדכתיב לא תשיך לאחיך וליכא למימר דליקבע ביה עשה אתא ולא עוד אלא דאי איתא כל שכן בתוספות שהוא דבר הגון וראוי בתורה להלותם ברבית ולמוטטן כיון שקבעו הכתוב במצות עשה. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה