בבא מציעא מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
רבי שמעון אומר אאף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו בוהנושא ונותן בדברים לא קנה גוהחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל דברים וליכא בהדייהו מעות לא קאי באבל אמר רבא קרא ומתניתא מסייע ליה לריש לקיש קרא דכתיב (ויקרא ה, כא) וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו תשומת יד אמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו עשק א"ר חסדא כגון שיחד לו כלי לעשקו וכי אהדריה קרא כתיב (ויקרא ה, כג) והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו ואילו תשומת יד לא אהדריה מאי טעמא לאו משום דמחסרא משיכה אמר ליה רב פפא לרבא אימא מעושק הוא דהדר קרא הכא במאי עסקינן כגון שנטלו ממנו וחזרו והפקידו אצלו היינו פקדון תרי גוני פקדון אי הכי תשומת יד נמי ליהדריה ולוקמיה כגון שנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו אי אהדריה קרא לא תיובתא ולא סייעתא השתא דלא אהדריה קרא מסייע ליה ותשומת יד לא אהדריה קרא והתניא אמר ר' שמעון מנין ליתן את האמור למעלה למטה דכתיב (ויקרא ה, כד) או מכל אשר ישבע עליו לשקר ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב לרבות תשומת יד להישבון בהדיא מיהא לא אהדריה קרא מתניתא מנלן דתניא דנתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן הוא דלא מחסרא משיכה האבל מידי אחריתא דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת והכא במאי עסקינן בספר נכרי דלאו בר משיכה הוא תניא נמי הכי זנתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות לא מעל עד דמשך קשיין אהדדי אלא לאו ש"מ כאן בספר נכרי כאן בספר ישראל ש"מ וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות ובדקה לוי במתניתיה ואשכח נתנה לסיטון מעל
רש"י
[עריכה]ואין דינר זהב קונה טלית - דלגבי פירות הוי דהבא טבעא:
מ"מ - כלומר אף לפי פורענות העתידה לבוא על החוזר:
כן הלכה - שאין בית דין יכולין לעכב בידו:
אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה אין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו:
אנו אין לנו - קללה אחרת אלא אינו הגון בעיני חכמים:
קאי באבל - משום דברים שבאו על כך לכלל מעשה אבל מעות לא קנו מדאורייתא ונפקא מינה לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוו קדושין דמדאוריי' קנייה ודידיה הוא לריש לקיש לא הוו קדושין:
מסייע לר"ל - דמדאוריי' נמי לא קנו מעות להדיוט:
תשומת יד - הלואה ואמר רב חסדא כגון שיחד לו הלוה כלי עליה דהוי דומיא דפקדון דאילו כפר בהלואה גרידתא לא מיחייב קרבן שבועה הואיל וניתנה להוצאה:
עשק - שכר שכיר:
שיחד לו כלי לעשקו - ואי לא לא מיחייב אכפירת שכר שכיר קרבן שבועה דלא מייחד ליה באפי נפשיה כפקדון וגזל ואבידה:
וכי אהדריה קרא - להישבון לאחר שהודה כי יחטא ואשם:
לאו משום דמחוסר משיכה - אותו כלי ולא קנאו מלוה:
מעושק דאהדריה קרא - מכיון דאהדריה קרא לעושק דמחסר נמי משיכה לא אצטריך לאהדורי לתשומת יד דמעושק נילף ליה:
הכא במאי עסקינן - עושק דאהדריה קרא משתעי בשנטלו שכיר לכלי ממנו וחזר והפקידו אצלו:
אי הכי - דמאי דאהדר קרא מוקמת בדלא מחוסר משיכה נהי נמי דמשיכה בעינן ליהדריה קרא נמי לתשומת יד ונוקמה בהכי:
אי אהדריה קרא לא הוה גמרינן לא תיובתא ולא סייעתא - דר' יוחנן לוקמה בדלא משך וריש לקיש לוקמיה בשמשך:
השתא דלא אהדריה מסייע ליה - דמדאהדריה לעושק ופקדון וגזל ואבידה ולא אהדריה לתשומת יד איכא למילף תשומת יד במחוסר משיכה ועשק כשמשך:
בהדיא מיהא לא אהדריה קרא - שיהא חייב להשיבו ולהביא קרבן וכי הדר רבייה קרא דומיא דפקדון רבייה בשנטלו הימנו וחזר והפקידו אצלו:
נתנה - לפרוטה של הקדש בשוגג:
לבלן - בשכר שירחצנו בבית המרחץ:
מעל - ואע"פ שעדיין לא רחץ: ואמר רב גרסינן:
דוקא בלן - קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת הפרוטה ואין יכול לחזור בו שאין כאן למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בה מה למשוך הימנו לא מעל עד דמשיך:
הא בעי למשוך - האי שוכר התספורת דבכל מידי דאית ביה מה למשוך לא קני עד דמשיך:
נכרי - לא שייך ביה דין משיכה דמיד עמיתך כתיב (ויקרא כה):
קשיין אהדדי - ספר אספר:
וכן אמר רב נחמן - כר' יוחנן:
ובדקה לוי במתניתיה - הגיהה והוסיפה בתוספתא שסידר ושנה בה:
נתנה לסיטון מעל - סיטון חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנונים עניים ונותנין לו המעות על יד על יד כשהם מוכרים ובתחלת הקנייה נותנין לו ערבון דמים מועטין על הכל:
מעל - אע"ג דלא משך כל הפירות שהרי הרבה פוסק עמו בבת אחת:
תוספות
[עריכה]אמר ר' שמעון אע"פ שאמרו. לא גרסינן ר' שמעון בן אלעזר דבפרק איזהו נשך (לקמן דף עד:) מוכח דהיינו ר' שמעון בן יוחאי:
ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואם תאמר מאי קמ"ל רבא בברייתא נמי הכי קתני החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו וי"ל דאשמועינן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא:
דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל. ואם תאמר ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דהך ברייתא ר' שמעון היא דסבר מעות קונות אפילו לריש לקיש ולכך לדידיה כי איכא מעות קאי באבל והמקשה מדמה לריש לקיש דאין מעות קונות לרבנן לדברים בלא מעות לר' שמעון:
תשומת יד לא אהדריה קרא. הכי נמי לא היה צריך להחזיר עושק ובשביל שום דרשה אהדריה וא"ת בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מב. ושם: ד"ה מאי) דאמר אמר ליה אנסת בתי ר' שמעון פוטר מקרבן שבועה אפילו עמד בדין מקרא דוכחש כו' יצאו אלו שהן קנס בשלמא לר' יוחנן דלא בעי משיכה אלא יחוד אתי שפיר דגבי קנס לא יועיל יחוד אלא לריש לקיש דבעי נטלו וחזר והפקידו אצלו כיון שנטלו ממונא הוא ומה שייך לקנס וי"ל דלא קשה כלל דהתם ר' שמעון היא דאית ליה מעות קונות אפילו לריש לקיש ולא בעי אלא יחוד אבל קשה בהפלת שנו וסימת עינו מה צריך קרא למעט הא התם אינו פוטר אלא מטעם קנס דמאי יחוד שייך הלא יוצא לחרות וליכא למימר דתבע ליה שניהם הפלת שנו וסימת עינו ויחד לו כלי על דמי עינו כדאמר במרובה (ב"ק דף עד. ושם) שיוצא בשן ונותן לו דמי עינו דהא מוקי לה התם כמ"ד דאין צריך גט שחרור ור' שמעון סבר בפרק השולח (גיטין דף מב:) דצריך גט שחרור ויש לומר דשפיר מקרי יחוד ששואל גופו שכובש בשעבודו ואינו משחררו:
בלן דלא מחסרא משיכה. ואם תאמר והא מחוסר חזקה ויש לומר דשכירות קרקע נקנה בכסף כדאמר במרובה (ב"ק דף עט. ושם) ואם תאמר ומנ"ל דדוקא בלן ויש לומר מדקאמר בסיפא משום שא"ל הכנס ורחוץ שהרי מרחץ פתוחה לפניך ואם תאמר וכי אתותב ר' יוחנן ממתני' וי"ל דר' יוחנן מוקי לה בבלן נכרי אבל ספר נכרי בעי משיכה וריש לקיש ורבא סבירא להו דמיירי בבלן ישראל דומיא דרישא דקתני נתנה לחבירו הוא מעל וחבירו לא מעל דאיירי בנתנו לחבירו ישראל דבנכרי לא שייך מעילה:
והא בעי לממשך תספורת. מכאן אומר ר"ת דהסופר שהשכיר עצמו אם משכו ממנו קולמוס או תער שלו אין יכולין שוב לחזור בהם ואם תאמר מ"ש מפועל דיכול לחזור בו ויש לומר דפועל דוקא דכתיב ביה עבדי הם ולא עבדים לעבדים יכול לחזור בו ולא קבלן:
בספר נכרי. ה"מ לשנויי הא מני ר"ש היא כדבסמוך:
נתנה לסיטון מעל. ואם תאמר ולוקמה בסיטון נכרי ויש לומר דסיטון הוא מוכר דבר לח דהיינו יין ושמן כדתנן בפרק הספינה (ב"ב דף פח.) הסיטון מקנח מדותיו ויין ושמן של נכרים אסור דהא ברייתא מתניא קודם שהתיר ר"י נשיאה השמן ור"ת פוסק הלכה כר' יוחנן אע"ג דרבא קאמר קרא ומתניתא מסייע ליה לר"ל היינו לכאורה אבל אפשר לשנויי כר' יוחנן ומתני' נמי מוקים לה בבלן נכרי כדפרי' ואין ראיה מדלא חשיב לה רבא בפ' החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי ג' מילי דהלכה כריש לקיש משום דר"ל לאו משמיה דנפשיה אמרה דבפ"ב דבכורות (דף יג.) משמיה דר' אושעיא קאמר דמשיכה קונה ולא מעות ולא חשיב אלא הנהו דאמר משמיה דנפשיה דלא חשיב נמי הא דאמר ריש לקיש משמיה דלוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף אע"ג דרבא גופי' ס"ל הכי בתמיד נשחט (פסחים דף סג.) ובפרק ב' דזבחים (דף ל. ושם) אבל יש לדקדק דהלכה כר"י דרב נחמן
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]לט א מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה א', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף א':
מ ב מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה א', ומיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ח', סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קפ"ט:
מא ג מיי' פ"ז מהל' מכירה הלכה ח' ועי' שם, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ד סעיף ז':
מב ד מיי' פ"ו מהל' מעילה הלכה ט':
מג ה ו מיי' פ"ו מהל' מעילה הלכה י':
מד ז מיי' פ"ו מהל' מעילה הלכה ט':
ראשונים נוספים
בגזל כמשמעו.
או עשק את עמיתו וחזר והודה לו וייחד לו כלי להיפרע ממנו העשק שעשקו ומדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל העשק והפקדון שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורי ש"מ דכיון דלא משך ליה לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה. ודחי' וממאי דלמא לעולם אע"ג דלא משך קנה וכיון שהעשק ותשומת יד שניהן ייחד לו כלי הם הזהיר להחזיר העושק והוא הדין לתשומת יד כי דינם אחד הוא. ואמרי' אינן שוין שהעושק ייחד לו כלי להיפרע ממנו העושק שעשקו ומסר לו אותו הכלי וחזר העשוק והפקידו אצלו דאי לא תימא הכי היינו גזל אלא לאו שמע מינה כדאמרי'.
אי הכי היינו פקדון ומשנינן תרי גווני פקדון חדא דמפקיד מדיליה גביה וחדא דיהיב ליה העושק מדיליה כגון משכון וחזר והפקידו אצלו וכשתבעו כפר בו. ואקשי' וכי תשומת יד לא מהדריה קרא והתני' מנין ליתן את האמור למעלה והוא הפסוק כולו שכ' וכחש בעמיתו וגו' לתתו למטה בזה שכ' והשיב את הגזלה וגו' ת"ל מכל אשר ישבע עליו לשקר כלל כל הכתוב כל מה שתבעו וכחש ונשבע בו חייב (להשביעו) [להשיבו] ונמצאת גם תשומת יד בכלל מכל אשר ישבע עליו לשקר והזהירה תורה והשיב.
ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לרבות תשומת יד להישבון. ומשנינן אין כדקאמרת מיהו לא אהדריה קרא בהדיא כלומר בפי' כמו הגזל והפקדון לא אזהר ביה רחמנא השבה בתשומת יד. מתניתא דתנן בפ' הנהנה שוה פרוטה מן ההקדש וכו' נתנה (ללבן) [לבלן] אע"פ שלא רחץ מעל שהוא אמר לו הרי המרחץ לפניך היכנס ורחוץ ואמר רב בלן דוקא לא בעי משיכה דלאו בר משיכה הוא.
אבל מידי דבר משיכה הוא לא מעל עד שימשוך איני והתנן נתנה לספר מעל והא ספר בעי למימשך תספורת.
ואוקימנא בספר נכרי דנכרי ליתיה בדינא דלא קני אלא בההיא משיכה.
אמר רב נחמן בר יצחק דבר תורה מעות קונות ובדקה לוי במתניתי [ואשכח] נתנה לסיטון מעל ואע"ג דלא משך פירות דאי לא תימא הכי אי משך צריכא למימר דמעל הא ודאי הוציאה אלא כיון שנתנה למוכר התבואה מיד מעל קשיא לריש לקיש. ומשני הא מני ר' שמעון היא ואנא דאמרי דלא כר' שמעון. שמעינן מהא דתני ר' שמעון טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית דדהבא טיבעא הוי. אליבא דמאן דסבר דהבא טיבעא הוי. קתני לה ואין הלכה כר' שמעון דקיימא לן כסתם מתניתין דתנן הזהב קונה את הכסף אלמא דהבא פירי הוי ומיקני בחליפין בלא אגב קרקע בין במתנה בין כל משא ומתן וכן הלכה זה פירוש הגאון ז"ל.
כגון שיחד לו כלי להלואתו או לעשקו. רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר בלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה, וק"ל הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פ תיתי משביעך אני ואמר אמן חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס ע"פ עצמו משלם בושת ופגם ע"פ עצמו אלמא אע"ג דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה, וגרסי' נמי בפ' נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דלמא קנסא הוי וא"ל ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכלה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אע"פ שאינו בעין דומי' דפקדון וי"ל אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל.
עוד נ"ל לפרש דקרבן שבועה נטולם חייב והכא להכי אוקמה כרב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתי ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע דהדר בעיניה ואילו משכו וחזר והפקידו אצלו אינו משיב את העושק אשר עשק אלא דמים משלם לו והיינו דקאמרי' ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שיחד לד להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו' וזו מדברי ר"ח ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעשק והפקדון שנא' והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנה לאהדורה ש"מ דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרי' לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרי' ולא לאשם.
והא דמוכח מהכא דמעות אינן קונות קשיא לן דלמא שאני הלואה דליתה דתיקני כדאמרי' לעיל ואיכא למימר מאי ייחד לו כלי בשעת הלואתו קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לעשקו שקודם שתגמר מלאכתו ייחד לו כלי לשכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף א"נ ה"ק רב פפא ודלמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשק וא"א לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחוייב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין וא"ל כלן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו.
והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף ובמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקדושין ושוין במכר שזה קנה ואי אמרת מלוה להוצאה נתנה במאי קנה, וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קדושין שאין הניקנין בכסף נקנין במלוה ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו ואין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה:
דתנן נתנה לבלן מעל ואמר רב וכו'. ומתני' היא במס' מעילה והיינו טעמא דלא מוקים לה בבלן גוי משום דרישא דמתני' בישראל דקתני נתנה לחבירו הוא מעל והיינו סיעתיה דריש לקיש דמשמע ליה מתני' בלן דוקא וכדרב, ומיהו ר' יוחנן סבר לאו דוקא.
והא דאקשי' ספר ומוקי לה בגוי. תירוצה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש, ור' יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי והא דאמרי' בדקה לוי למתניתיה נתנה לסיטון מעל כר' יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא בישראל תני לה וה"ק דלוי בדק ברייתות שלו למידע הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר ש"מ כר' יוחנן ש"מ כנ"ל.
ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני ר"ש היא, וליתא בנוסחי דוקאני.
ובתוספות מתרצין משום דסיטון מוכר בלח הוא ואין לוקחין יין מן הגוי, וכן שמן היה אסור ואינו כן אלא (סיטון הוא) חנוני גדול מוכר הכל המשפיע במדה גדולה הוא וטל שם תבואה נקרא סיטון שהחטים בלשון יון נקראים סיטון והה יא דתנן בזרעים במס' דמאי הסיטונות ומוכרי תבואה הסיטונות ובעלי בתים המוכרין תבואה קתני ומ"מ יש להם לומר דמדנקט סיטון ולא נקט בעל אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל ומה שפירשתי עיקר:
והא בעי ממשך תספורת. מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שהסופר או מלמד תינוקות משמשכו הבעלים כלי תשמישן כגון קסת הסופר וקולמסו וכלי תשמישו קנו ואינן יכולים לחזור בהם דומויא דספר שמשכו ממנו תספורת, ונראה לפרש שאינו אלא שכירות תספורת שהוא נקנה במשיכה למ"ד קנין גמור במשיכה כדאמרי' לענין הקרקע כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף ומכיון שקנה תספורת לשכירות מעל:
ואמר רבא אנו אין לנו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו: מה שהוצרך רבא לומר אנו אין לנו, שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו (ללוקח) קצת, קא משמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד, לפי שהוא ממחוסרי אמנה.
הא דאמר רב חסדא כגון שיחד לו כלי להלואתו: פירש רש"י ז"ל, דאי בהלואה גרידא ליכא קרבן שבועה הואיל ונתנה להוצאה, אבל ייחד לו עליה הויא ליה דומיא דפקדון. ואינו מחוור, דהא לא בעינן דבר מיוחד באפי נפשיה כפקדון, דתנן (שבועות לו, ב), אנסת ופתית את בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי, והוא אומר משביעך אני ואמר אמן חייב, ור' שמעון פוטר לפי שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, אמרו לו [אע"פ שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בושת ופגם על פי עצמו], אלמא אע"ג דלא מיוחד כפקדון, אם כפר חייב עליו קרבן שבועה. ואמרינן נמי בריש פרק נערה שנתפתתה (מב, א) בעא מיניה אביי מרבה, האומר לחברו אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון מהו, כיון שעמד בדין ממונו הוי וחייב או דילמא קנסא הוי ופטור, אלמא כל שאינו קנסא חייב.
אלא ודאי אפילו אהלואה גרידתא חייב, והכא היינו טעמא דרב חסדא דאוקמיה ביחד לו כלי, משום דמשמע ליה הכין מדלא אהדריה קרא, דאי בכופר בהלואה עצמה, אמאי לא אהדריה קרא, אלא שמע מינה דכאן שיחד לו כלי הוא, והיינו טעמא דלא אהדריה לאשמועינן דאין מעות קונות. ואי נמי יש לפרש, דמשמע ליה מדכתיב הגזלה אשר גזל או את העושק דמשמע הידוע, לומר שנתיחד, דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידתא, הא לא משלם המלוה ממש, שמלוה הוא ולהוצאה ניתנה, אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו.
וא"ת, אכתי מאי קא דייק מהכא דלא קני, דילמא התם הוא משום דאין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה, ומעות מלוה אינן קונות, כדאיתא התם בקדושין (מז, א), ושוין במכר שזה קנה, ואי מלוה להוצאה ניתנה במה קנאה. וי"ל, דמיירי כגון שיחדו לו בשעת הלואה, ואי נמי שיחדו לו לשכיר בשעת שכירות, וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף (קידושין מח, ב).¨עי' רשב"א ור"ן.
מהא דאמרינן לעיל (מז, ב), אי אמרת בשלמא מעות קונות משום הכי קאי באבל אמרו, משמע שאין מוסרין אותו למי שפרע אלא כשקנה דבר תורה, אבל כל היכא דמדינא לא קנה אף למי שפרע אין מוסרין אותו, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, והא דאהדרינן דברים ומעות קאי באבל, לריש לקיש הוא דאמר הכי, אבל לר' יוחנן לא הוי טעמא אלא משום דמעות קונות, ואנן כר' יוחנן סבירא לן. והכי נמי משמע מדגרסינן בירושלמי במסכת קידושין (פ"ב ה"ה) קדושי מלוה לחומרין (דאשה אינה מקודשת) בקרקעות לא קנה במטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע, אלמא משום דמלוה אינה קונה אין מוסרין אותו למי שפרע. וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל, דברים בלא מעות לא קאי באבל, ואפילו דברים ומשכון לא קאי באבל, והביא ראיה מההיא אמתא דזבון (אתו) בני רב הונא ואותיבו נסכא עילוה, דאסיקנא התם בקדושין (ח, ב) נסכא אין כאן פריטי אין כאן. ומשמע, דיכול מוכר לחזור בו ואין מוסרין אותו למי שפרע, דאם איתא, מימר הוה אמר להו התם, פריטי אין כאן נסכא אין כאן ומקבל עליו מי שפרע.
ומיהו איכא למידק, מהא דאמרינן לקמן בפרק איזהו נשך (עד, א), האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא, רב חביבא [אמר] למיקנא ממש, ורבנן אמרי לקבולי מי שפרע, אלמא אע"ג דמדינא לא קניא מוסרין אותו למי שפרע. ואמרינן נמי בההוא פרקא (שם ע"ב), ההוא גברא דיהב זוזי אנדונייתא דבי חמוה, כלומר, נתן מעות לשליח למזבן ליה בגדים הצריכים לנדונייתו, לבסוף (ולא) [זל] נדונייא, אתא לקמיה דרב פפא וכו', ואסיק רב פפא דמשלח זה אי לא פסק כשער הגבוה שקיל כדמעיקרא, ואי לא, מקבל עליו מי שפרע, אע"פ שלא היתה נדונייא לשליח זה באותה שעה ולא קנו לו למשלח מעותיו.
ואולי בזו נוכל לומר, דנדונייא דבר מצוי הוא הרבה כל ימות השנה, ופוסקין עליו שאע"פ שאין לזה יש לזה, והרי זה כמי שיש וכענין שאמרו (לקמן עב, ב), בזבל שפוסקין עמו על הזבל כל ימות השנה, ועל ההיא מתניתין הוא דאייתו ליה להאי עובדא דנדונייא. והיינו נמי דאקשו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסק כשער הגבוה מקבל כדמעיקרא, מעות נינהו ומעות לא קנו, ואם אין פוסקין עליו לפי שאין לו, דעדיפא מינה הוה להו לאקשויי, (והוא) [והא] דבר שלא בא לעולם הוא, אלא דבהא איכא לדחויא, דדילמא רבותא קאמר ליה הכין, דאפילו בדאית ליה לא קנה, דמעות אינן קונות. ואע"ג דאמרינן [לעיל טז, א] מה שתעלה מצודתי מכור לך לא קנה, התם אין הדגים מצויים לצוד כל כך כמו שהנדונייא מצוייה תדיר בשוק, ומכל מקום ההיא דסיטומתא קשיא, וצריך עיון.
נתנה לבלן מעל, ואמר רב בלן דוקא: כלומר, משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן נכרי, משום דרישא דמתניתין בישראל מיירי, כדקתני (מעילה כ, א) נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל. וא"ת, בלן נמי הא מחסרא חזקה. י"ל, שכירות קרקע נקנה בכסף, כדאיתא במרובה (עט, א). וכדמוכח במעשה דר"ג וזקנים דבריש מכלתין (יא, א).
אבל מידי אחריני דמחוסר משיכה לא: וא"ת, כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות, מאי קשיא לר' יוחנן, דמדינא לא מעל, כיון דלא קנה, דהפקר בית דין הפקר, והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. י"ל, דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו.
מהא דאקשינן: והא בעי לממשך תספורת: דקדק ר"ת ז"ל שהסופר ומלמד תינוקות שמשכו הבעלים כלי תשמישן, כגון קסת הסופר וקולמוסו וכלי תשמישו, קנו ואינן יכולין לחזור בהן, דומיא דספר שמשכו ממנו תספורת. ויש לפרש אינו אלא [שכירות] (תספורת) שהוא נקנה במשיכה למאן דאמר קנין גמור במשיכה, כדאמרינן לענין קרקע (ב"ק עט, א) כשם שהקרקע נקנה בכסף כך שכירות קרקע נקנה בכסף, ומכיון שמשך תספורת לשכירות מעל. הרמב"ן ז"ל.
ורבינו יצחק בעל התוספות גם כן אינו נראה לו כדברי ר"ת ז"ל, דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא [קידושין יב, ב] ואע"פ שיש לחלק, דהתם הוא משום עבדי הם ולא עבדים לעבדים (לעיל י, א) אבל כיון שהוא קבלן, אפשר שאינו יכול לחזור בו לפי שאינו עבד, כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אלא קבלן, אבל מכל מקום אינו נראה כן, דהכא אינו אלא שהוא יכול לעכב המספריים עד שיספרנו, שהמספריים קנויים לו, והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו, אבל סופר יכול לחזור בו.
ולענין פסק הלכה פסק הרי"ף ז"ל, דאע"ג דקיימא לן כר' יוחנן דאמר מעות קונות דבר תורה, כל זמן שלא משך לוקח למקחו, אם נאנס, למוכר נאנס, משום דהעמידוה חכמים ברשותו עד שעת משיכה, וכדאמרינן (לעיל מז, ב) אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דליטרח. ומשנה שלמה שנינו בפרק אותו ואת בנו (חולין פג, א), בארבעה פרקים בשנה משחיטין את הטבח בעל כרחו, לפיכך אם מת, מת ללוקח. ואקשינן עלה בגמרא אם מת מת ללוקח והא לא משך, ופרקינן כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות, ובד' פרקים הללו העמידו דבריהם על דין תורה, וקתני סיפא בהדיא, אבל בשאר ימות השנה אם מת מת למוכר. ואע"ג דעיקר תקנתא ודאי למוכר תקנוה, שאם יתייקרו שיכול לחזור בו, כדי שיטרח ויציל, מכל מקום כיון שהעמידוהו ברשותו, הרי זה שלו עד שימשוך לוקח.
ור"ח ז"ל כן כתב, ועוד הוסיף ז"ל לומר, דאפילו לר' שמעון דמוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, אי איתניסו, למוכר איתניסו, כיון דקיימי ברשותיה לחזור, ועד כאן לא פליגי רבנן ור' שמעון, אלא דר' שמעון סבר, מוכר הוא דמצי הדר ביה משום יוקרא, דיכול לומר, הואיל ואי מיתנסי אכתי דידיה נינהו, ולא זכה לוקח, אבל לוקח לא מצי הדר ביה משום זולא, דמאי אית ליה למימר, דהא קנו ליה מעותיו, ומשום תקנה דיליה הוא דאוקמיה רבנן ברשות מוכר דליחייב באונסין עד שעת משיכה, ורבנן סברי כשם שתקנו משיכה במוכרין שיהו יכולין לחזור בהן משום יוקרא, כך תקנו משיכה בלקוחות, שכל זמן שלא משך, יכולין לחזור בהן אע"פ שלא נאנסו, אבל נאנסו ודאי לכולי עלמא לוקח חוזר, דאי לאו הכי לא טרח ומציל, ע"כ. והראב"ד ז"ל כן הורה, אע"פ שחולק מתחילה חזר להורות כדברי הגאונים ז"ל.
ולענין קבלת מי שפרע. אם נאנסו, אפילו מי שפרע אינו מקבל עליו לוקח, שהרי אין המוכר מעמיד לו מקח. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל בספר המקח בשער י"ג. ור"ת ז"ל הוסיף (עיין תוס' מז, ב בד"ה אי) שאינו מקבל מי שפרע אלא החוזר בו משום יוקר וזול, אבל מחמת פחד אונס, אע"פ שחזר מקודם הגעת אונס, אינו מקבל מי שפרע כלל. והביא ראיה מההיא עובדא דלקמן (מט, ב), בההוא דזבן חמרא ושמע דבעו למנסביה דבי פרזק רופילא, ואתא לקמיה דרב חסדא ולא אמר ליה דלקביל עליה מי שפרע. וכן כתב כאן מפורש הראב"ד ז"ל.
ואין להקשות על זה דמעובדא דשומשמי דאמרין ליה רבנן לרבא ולקביל עלה מי שפרע, ואע"פ שנאנסו כבר, דשאני התם דברשותו נאנסו, ואם אין חזרתו חזרה קודם שנאנסו, אף חזרתו של אחר שנאנסו אינה חזרה, שברשותו נאנסו. ומכל מקום מההיא דפרזק רופילא אינה ראיה, דאיכא למימר לא באו לשאול אלא אם כדבר רבנן ואם כדבר ר' שמעון, והיינו דאמר להו רב חסדא, כדרך שתקנו משיכה במוכרין, כך תיקנו משיכה בלקוחות, אבל לא הוצרך לפרש להם מעתה שיהא צריך לקבל עליהם מי שפרע, דפשוט היה אצלם שהחוזר בו מקבל עליו מי שפרע, ודרבא נמי דכוותה היא דאמר לא מבעיא שומר שכר דלא הוה, אלא אפילו שומר חנם נמי לא הוי, ולא אסיק בפירוש דמקבל עליו מי שפרע, משום דפשוט הוא, וכי אמרו ליה רבנן וליקביל עליה מי שפרע, אמר להו אין הכי נמי, וכן כתבו הגאונים ז"ל בההיא דפרזק, דמי שפרע מקבל, ובהדיא כתב ר"ח ז"ל, אמר ליה רבא חסדא ללוקח אי דהדר קביל עלך מי שפרע דהא לא משכת, וכן אמרו משמו של רבינו האיי גאון ז"ל.
אלא ש"מ כאן בספר נכרי כאן בספר ישראל: ור' יוחנן מוקי לה אפכא וכדקאמר לוי במתניתי' נתנה לסיטון מעל.
מכל מקום כך הלכה וכו': פירש הקונטרס דהכי פירושו מכל מקום כלומר אף על פי שיש פורענות בחזרה כן הלכה דאינו קונה. ולא נהירא דהא קאמר בתר כן בהדיא אבל אמרו חכמים מי שפרע וכו' אלמא דמכל מקום אינו רוצה לומר כן. תוספות חיצוניות.
והריטב"א כתב וזה לשונו: ויש לומר לדעת רש"י דמעיקרא איכא פורענות מיהו לא לייטינן ולא מודיעין כלל אלא דליקום מופשט בפורענות אבל אמרו דלייטינן ליה אי נמי מודעין ליה לשוויי מיד בפורענות. כן נראה לי לפי פירוש רש"י. ופירשו בתוספות דהאי מכל מקום בא לרבות דאפילו לגבי לוקח כך הלכה שהוא יכול לחזור בו ואתיא לרבי שמעון נמי בשחוזר בו מחמת דליקה וכדכתוב לעיל דרבי שמעון בן אלעזר כרבנן סבירא ליה ואי נמי בשינוי תרעא ופוסק ליטול לאחר זמן והכי איתא בהדיא בסוף פרק איזהו נשך עד כאן.
מי שפרע מדור המבול: שהיו מלאים חמס ולא היו עומדין בדיבוריהם. ודור הפלגה נקט אגב דור המבול. ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. הרא"ש.
אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו: איצטריכא ליה לרבא לאשמועינן שלא תאמר כיון שאין רוח חכמים נוחה הימנו מוסרין אותו ללוטא קצת קמשמע לן שאין בו אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו בלבד לפי שהוא ממחוסרי אמנה. הרשב"א.
אי נמי רבא לא הוה ידע להך ברייתא אלא אמתניתין דשביעית אמרה למילתיה דתנן בסוף מסכת שביעית והמקיים דיבורו רוח חכמים נוחה הימנו ועלה קאמר רבא דלא תימא אם אין עומד בדיבורו איכא מי שפרע אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו. הרא"ש.
כגון שיחד לו כלי לעשקו וכו': פירוש ייחד לו בלא משיכה. פירש רש"י דדוקא ייחד לה דהוי דומיא דפקדון וכו' והקשו בתוספות מהא דתנן אנסת פיתית את בתי וכו' עד שאין משלם קנס על פי עצמה הא אלו הוי ממון חייב ואמאי דהא ליכא ייחד כלי אלא תביעת ממון גרידא יש שתירצה דהתם נמי בשטוען שייחד לו כלי. ולא נראה. ועוד דאנן קיימא לן דכפירת דברים פטור כפירת ממון חייב והא כפירת מלוה ושכירות וכיוצא בו כפירת ממון הוא ופטור לפי שלא ייחד לו כלי. והנכון דהכא הכי קאמרן דקרא אשמועינן דאפילו בכפירה לבד ולא כפר במלוה ולא בשכירות שהם עיקרי החוב אפילו הכי חשיבא כפירה לחייבו קרבן כל היכא שזכה בשעבוד הכלי במעות או במשיכה דלא ליהוי כפירת דברים. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: תשומת יד אמר רב חסדא וכו': קשיא לי מנא ליה לרב חסדא הא ואמאי איצטריך למימר הכי. ואיכא למימר דומיא דפקדון וגזל שבא מרשותו של זה לרשותו של זה והוא בעין אבל הלואה להוצאה נתנה ואינה בעין עושק לא בא מרשותו של זה לרשותו של זה כי העושק הוא בשכר שכיר. קשיא לי אפילו רבי יוחנן דאמר מעות קונות והלא אין הלואה כדין מעות לא לקניית קרקע ולא לקדושי אשה משום דלהוצאה ניתנה ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות. ואיכא למימר דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו אמר לו נאנסו ונשבע לו דלרבי יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו אבל לריש לקיש לא אבדו מעותיו דלא קנה הכלי. עד כאן.
וזה לשון הרמב"ן: כגון שייחד לו כלי להלואתו או לעשקו. פירש רש"י ז"ל ואי לא לא מחייב קרבן שבועה אכפירת הלואה גרידתא ואכפירת שכר שכיר דלא מייחד באנפי נפשיה כפקדון וגזלה. וקשיא לי הא דתנן אנסת ופתית בתי והוא אומר לא אנסתי משביעך אני ואמר אמן חייב רבי שמעון פוטר שאינו משלם קנס על פי עצמו אמרו לו אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו משלם בשת ופגם על פי עצמו אלמא אף על גב דלא מייחד באנפי נפשיה בפקדון חייב קרבן שבועה.
וגרסינן נמי בפרק נערה שנתפתתה בעא מיניה אביי מרבה אנסת ופתית את בתי והעמדתיך בדין ונתחייבת לי ממון והלה כופר מאי כיון שעמד בדין ממון הוי או דילמא קנסא הוי ואמר ליה ממון הוי ומחייב עליה קרבן שבועה וכולה סוגיא דהתם נמי מפרשא דמחייב קרבן שבועה אף על פי שאינו בעין דומיא דפקדון. ויש לומר אם תבעו מלוה וכפר בה חייב אלא כיון שתבעו כלי ולא קנאו הוי כפירת דברים בעלמא דהא לית ליה כלי גביה. והא דמוקי להו רב חסדא בהכי ולא מוקי בהלואה ושכירות ממש משום דלא אהדריה קרא ללמד על מעות שאינן קונות כדמפרש רבא ואזיל.
עוד נראה לי לפרש דקרבן שבועה לעולם חייב והכא להכי אוקמה רב חסדא כגון שייחד לו כלי להלואתו ולעשקו משום דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק דמשמע הידוע לומר שנתייחד והדר בעיניה דאי בהלואה גרידתא ובשכר שכיר גרידא הא לא משלם המלוה ממש שהלוהו דלהוצאה נתנה אלא ודאי כגון שייחד לו כלי לעשקו ולהלואתו והיינו דקאמרינן ואלו תשומת יד שיירה לאו משום דכיון דלא משך לא קנה הכלי שייחד לו להלואתו ולא קרינא ביה והשיב את הגזלה וגו'.
וזו מדברי רבינו חננאל ז"ל למדתיה שכתב מדחזינן דאזהר רחמנא להשיב הגזל והעושק והפקדון שנאמר והשיב וגו' ותשומת יד לא אזהר רחמנא לאהדורה שמע מינה דכיון דלא משך לההוא כלי לא קנאו ולפיכך לא חייבתו התורה להחזירו למלוה והיינו דקאמרינן לרבות תשומת יד להשבון ולא אמרינן לאשם.
ואם תאמר אכתי מאי קדייק מהכא דלא קני דילמא התם הוא משום ואין המעות בעין דליקנו אלא מעות הלואה ומעות הלואה אינם קונות כדאיתא התם בקידושין ושוין במכר וכו' ויש לומר דמיירי כגון שייחדו לו בשעת הלואה קודם מתן מעות וכן ייחד לו כלי לשכיר קודם גמר שכירותו וקסבר אינה לשכירות אלא לבסוף דבההוא שעתא ודאי קני כאלו היה בעין כדאמרינן בקידושין גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש לך אני דלמאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף מקודשת. אי נמי הכי קאמר רב פפא ודילמא מעשק הוא דאהדריה דכיון שהחזיר הכתוב עשוק ואי אפשר לומר שקנה שהרי אין כאן מעות שיקנה בהם ולא החזירו להשבה בעינה אלא לתשלומין אף תשומת יד נמי בשאין שם דמים שיקנה בהם הוא ואינו מחויב להשיב אלא לשלם וכיון שהחזיר עשק לתשלומין ממילא הוחזר תשומת יד לתשלומין ואמר ליה כולן להשבון בעין השיבן ולא לתשלומין ולמה לא החזיר תשומת יד ללמדך שאינו חייב בהשבון שלא קנאו לכלי אלא משלם הלואתו.
והר"מ הספרדי ז"ל כתב שמלוה קונה בקרקעות ככסף וכמטלטלים מוסרין אותו למי שפרע וכן רבינו לא כתב בקידושין ושוין במכר וכו' אלא שאני אומר סמך לו על דין קידושין שאין הנקנין בכסף נקנין במלוה. ולא ידעתי על מה סמך הרב אם על סוגיות הללו שמתקשות עלינו אין ראוי לדחות סוגיא מפורשת במקום עיקר מפני דברים סתומים שאפשר להעמידן כהלכה. הרמב"ן והרשב"א והר"ן.
ובתוספות חיצוניות תירצו דמיירי שאומר לו הלוה למלוה הריני מייחד לך כלי זה בהנאת מחילת מלוה דבכהאי גוונא קני שפיר. עד כאן.
ושמעינן מהכא שהאומר לחברו עשה לי מלאכה פלונית ואתן לך כלי פלוני אם לא משך הכלי לא זכה בו כיון דבעינן משיכה מדרבנן מיהת ואף לרבי יוחנן והכי מוכח בפרק השוכר דעבודה זרה גבי נתן טלה באתננה וכדכתיבנא התם. הריטב"א.
בהדיא מיהא לא אהדריה: פירוש ואהני הא לאשמועינן דזימנין דלא מחייב לאהדורי והיינו בשלא משך והיינו סיעתא דאיכא לריש לקיש מקרא. ומיהו לא קשיא לרבי יוחנן דאיהו סבירא ליה דמה לי אהדריה בהדיא או דאהדריה בכללא כיון דאצטריך האי כלל לרבות כל דבר שיש בו כפירת דמים.
הכי גרסינן דתנן נתנה לבלן וכו'. ומשני במסכת מעילה בלן הוא דלא מחסרא משיכה: פירוש רש"י שנותנו בשכירות רחיצה ואינו מחוסר משיכה דשכרו הוא. ולפירושו יש לפרש דלאחר רחיצה הוא שנותנו דאי קודם רחיצה הלא זכה בו שאינה לשכירות אלא או לסוף או מתחלה ועד סוף. אבל הנכון דהכא הוה ליה שכירות המרחץ דהוה ליה שכירות הקרקע ושכירות קרקע נקנה בכסף אבל מידי אחריתי דשכירות מטלטלין דליחסרה משיכה לא מעל עד דמשיך אלמא אין מעות קונות מן התורה לחייבו מעילה שהוא מן התורה.
מכאן היה נראה דכל היכא דאמרינן מעות אינן קונות אין המוכר זוכה בהן שיוכל להוציאם דאי סלקא דעתך שיש לו רשות להוציאם אמאי לא מעל דהא גבי הנותן מעות לשולחני וכו' כמו שכתבו בתוספות לעיל בפרק המפקיד וכי תימא דהא דהכא אליבא דרב נחמן דאמר התם דדוקא הוציא אבל לא הוציא לא מעל ואף על גב דאית ליה רשותא לאנפוקינן והא רב הונא תלמידיה דרב הוא ומסתמא כרב סבירא ליה דהכי פרכינן בפרק הגוזל מכדי רב הונא תלמידיה ורב הוא. ויש לדחות דלעולם כל שנתן מעות למוכר יש לו רשות להוציאם ואפילו הכי לא מעל הגזבר דכי אמרינן התם גבי שלחני דלרב הונא מעל אף על גב דלא הוציא התם הוא דבהדיא נתן לו רשות להשתמש בהם כיון שנתנם לו מותרין ובתורת ממון של מפקיד הוא משתמש וכיון שכן בההיא הנאה נעשה עליהם לוה מיד וחייב עליהם באונסין ואם קדש בהם את האשה מקודשת זו מטעם זה.
עוד יש לומר שאלו בא המפקיד ורצה השולחני לתת לו מעות אחרים הרשות בידו מה שאין כן בזה שלא נתנם לו אלא על דעת מקחו וכשזה משתמש בהן מדין זכותו סבור להשתמש כמשתמש בשלו על דעת שיתקיים המקח ולא חשיב ליה נהנה מדחבריה כי היכי דליהוי ליה ואלו חזר בו לוקח ומצא מעותיו בעין נוטלם ואין הלה יכול ליתן לו מעות אחרים וכיון שכן לא נעשה עליה זה כלי הגמור כמו שימעול הגזבר וכן תירץ מורנו בשם רבו הרמב"ן. הריטב"א.
נתנה לבלן מעל ואמר רב בלן דוקא: כלומר משום דאינו מחוסר משיכה. והא דלא מוקי לה בכל בעלי אומניות ובבלן גוי משום דרישא דמתניתא בישראל מיירי וכו' ככתוב בתוספות ואם תאמר כיון דתקינו רבנן משיכה ואמרו מעות אינן קונות מאי קשיא ליה לרבי יוחנן דמדינא לא מעל כיון דלא קנה והפקר בית דין הפקר והם עשו מעות אלו כמי שאינן שלו לענין קנייה. יש לומר דלענין מעילה דאורייתא לא תקינו. הרשב"א.
לא מעל עד דמשיך ואי מעות קונות דבר תורה היה לו למעול דבמעילה דאורייתא לא תקון רבנן משיכה אבל אין קונות ניחא דאינו מועל. ויש לדקדק מכאן דכל זמן שלא גמר הקנין אין יכול להוציא המעות כדפירשתי לעיל.
והא בעי לממשך תספורת: מכאן הביא רבינו תם ראיה שהשוכר את הסופר או מלמד תינוקות וכו' ור"י בעל התוספות השיב עליו ואמר דלא גרע מעבד עברי שמגרע מפדיונו ויוצא. ואף על פי שיש לחלק דהתם משום דכתיב עבדי הם אבל בקבלן שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שעות אינו עבד אלא קבלן אפילו הכי מהכא לא שמעינן מינה אלא שהוא יכול לעכב המספרים עד שיספרנו והוא הדין לסופר שהקולמוס קנוי לו אבל הסופר עצמו יכול לחזור בו. הר"ן.
אמר הכותב נראה שאין תשובה על רבינו תם שהוא לא ירד לדון דין החזרה אלא אם נגמר ענין השכירות במשיכת כלים אלו אם לאו והאי דקאמר אינו יכול לחזור בו סירכיה הוא דנקט ואינו אלא לומר שאינו יכול לומר שלא נגמר ענין השכירות כיון שלא התחיל עדיין אלא כיון שמשך את הכלים נגמר ענין השכירות בין לשיוכל לעכבם כדברי הר"ן או לשיקרא עובר על דברו או במקום שיש להם תקנה שמי שיתחיל במלאכות כאלו לא יוכל לחזור בו או שאם יחזור ישכור עליו או מטעהו מכל אלו נפקא מינה כהאי דינא דרבינו תם. הר"ש די וידש.
וז"ל הריטב"א: והקשו עליו דהאי הילכתא בלא טעמא כי היאך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנותו וגדולה מזו אמרו פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום והיאך לא יחזור בו מפני משיכה שעשו בכליו זה אין הדעת סובלו וכן נראה לי ראיה ברורה ממתניתין קמייתא דפרק השוכר את האומנין שחזרו בהן שמוכח בגמרא דמיירי אפילו בשבאת חבילה לידו דוק ותשכח.
והא דאמרינן הכא וקא בעי לממשך תספורת היינו לענין שכירות התספורת עצמה דשכירות מטלטלין כמקחן וכמו משיכה. ואלו משך לתספורת קניא למלאכתו ומעל. מפי רבי. ע"כ.
אלא שמע מינה כאן בספר גוי כאן בספר ישראל: ואם תאמר למה ליה לאיתויי מתניתא דנתנו לבלן מהנך ברייתות דקשיין אהדדי סגי. ויש לומר דאי לאו מתניתא הוה מתרצינן להנך ברייתות איפכא כרבי יוחנן דהוה אמינא דהאי דקאמר לא מעל עד שימשוך מיירי בספר גוי משום דמעות קונות בישראל כרבי יוחנן ואם כן לגוי במשיכה ולישראל בכסף ואידך ברייתא מיירי בספר ישראל ולכך איצטריך מתניתא דנותנו לבלן דבעל כרחך מיירי בבלן ישראל דומיא דרישא וכו' וגם ממתניתא דנתנו לבלן לא סגי בלאו הני ברייתות. תלמיד הר"ף.
והא דאקשינן ספר ומוקי לה בגוי תירוציה דרבא הוא דמתרץ מתניתא לריש לקיש ורבי יוחנן איפכא מוקים מעל בישראל לא מעל בגוי. והא דאמרינן בדקה לוי למתניתא נתנה לסיטון מעל כרבי יוחנן ולא מוקי לה בגוי משום דלוי במתניתא דישראל תני לה והכי קאמר דלוי בדק ברייתות שלו למידק הך פלוגתא כמאן ואשכח מתניתא דקתני בישראל סיטון מעל ואמר שמע מינה כרבי יוחנן שמע מינה כן נראה לי. ומקצת נוסחי מסיימי עלה אלא קשיא לריש לקיש הא מני רבי שמעון היא. וליתא בנוסחי דוקני. הרמב"ן.
ובתוספות תירצו משום דסיטון מוכר בלח וכו'. ואינו נכון שיצטרך להעמיד מתניתיה דלוי בזמן שהיה השמן אסור. ועוד דאפילו מעיקרא לא נאסר בהנאה והרבה לוקחין אותו לדברים אחרים. ועוד שהסיטון אינו מי שמוכר בלח בלבד אלא המוכר הגדול שמוכר לחנונים הוא שנקרא סיטון ואמרו כי אדרבה על שם שמוכרין תבואה נקראים כן שהחטים בלשון יון נקראין סיטון. ויש לומר ומכל מקום כיון דנקט סיטון ולא נקט שאר בעלי אומנות כגון ספר וספן משמע ליה ישראל. הרשב"א.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: בדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון וכו'. הקשו בתוספות דהא מצי לאוקמי בסיטון גוי. ותירצו דסתם גוי מוכר דבר לח וכו'. ויש אומרים כי סיטון הוא מוכר לבעלי בתים כי בלשון יוני תבואה נקרא סיטון. והכא הכי קאמר דבדקה לוי במתניתא נתנה לסיטון ישראל מעל כרבי יוחנן. ונראה לי שאין צורך לכך שהתלמוד מעיד לך דלוי מידע ידע ולהכי אמרינן דבדקה במתניתא וזה ברור. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה