בבא בתרא עא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל תנן ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה ותני עלה אמר ר"ש מה טעם הואיל ויונקין משדה הקדש ואי סלקא דעתך שיורי שייר כי קא ינקי מדנפשיה קא ינקי ר"ש דאמר כר"ע ורב הונא דאמר כרבנן כרבנן פשיטא נפקא מינה דאי נפלי הדר שתיל להו
רשב"ם
[עריכה]דאם איתא דלא שייר כו' - ואנן סהדי דלדעת כן עיכב את האילנות לעצמו שיהיו כאן לעולם אף לחזור וליטע אחרים במקומן כדרך שהיה לו כח זה באילנות הללו עד עכשיו אבל לוקח אילנות אין לומר לצורך כל הימים לקחו וליטע אחרים במקומן דעביד איניש דזבין ארעא ליומיה ולפירות קנאו:
לא הקדיש - מכל הנך דאמרן לא מכר:
אלא חרוב המורכב כו' - אבל שאר אילנות ממילא קדושים הם בכלל שדה כמו שמכורין מסתמא בכלל שדה:
אמר ר"ש מה טעם - הוו מוקדשין חרוב וסדן טפי מכל הנך דלעיל דס"ל מקדיש כמוכר שלא הקדיש אלא דברים דשייכי לשדה טובא דהוו נמי מכורין לענין מכר והלכך חרוב המורכב אינו מוקדש בכלל שדה:
הואיל ויונקין משדה הקדש - הוא הקדיש את השדה בעין יפה אפילו מקום החרוב והסדן וכששיירו לעצמו לא שייר עמהן קרקע נמצאו גדלים מקרקע הקדש וגידולי הקדש הקדש נינהו אלמא המשייר אילנות לעצמו אינו משייר קרקע אלא בעין יפה מוכר ומקדיש כל הקרקע:
ואי אמרת - דמאן דמזבין קרקע לאחר ומשייר אילנות לעצמו משייר כמו כן קרקע יניקת האילנות וה"ה למקדיש אליבא דר"ש דהא כי הדדי נינהו א"כ אמאי קדשי חרוב וסדן משום שיונקין משדה הקדש הא כי ינקי מדנפשייהו קא ינקי ממה ששייר לעצמו ולא מקרקע הקדש:
ומשני ר"ש דאמר כר"ע - רבו דמוכר בעין יפה מוכר הכל ולא שייר מן הקרקע כלום בין לצורך דרך בור ודות שעיכב בין ליניקת האילנות ששייר לפניו ומצי לוקח למימר ליה היום ולמחר כשייבש האילן עקור אילנך שקול וזיל וה"ה להקדש ומיהו לגבי מוכר בכלל שדה דברים שאינן בכללו לא שייך למימר עין יפה ועין רעה דמה שלא פירש לא מכר והשתא הדר ביה הגמרא ממאי דאמר לעיל ואפילו לרבי עקיבא כו':
ורב הונא - דמשייר קרקע עם האילנות דאמר כרבנן דבעין רעה מוכר ושייר לעצמו ממה שמכר את הצריך ליניקת אילנותיו דומיא דדרך בורו ודותו ששייר עם הבור והדות ומיהו במסקנא דשמעתא מיתוקמא הא דרב הונא אפילו לר"ע וה"נ אמרינן בחזקת הבתים (לעיל דף לז.) פשיטא מכר קרקע ושייר האילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לר' עקיבא כו' והא דמשני גמרא ר"ש דאמר כר"ע ולא קמשני ר"ש ס"ל המקדיש בעין יפה מקדיש טפי ממוכר דאילו מוכר ושייר אילנות לפניו כמו כן שייר קרקע לעצמו כדרב הונא אבל מקדיש בעין יפה הקדיש הכל ולא שייר אלא החרוב לבדו בלא קרקע ליכא למימר הכי דאם כן לאו למוכר מדמי ליה מכל וכל ולא לנותן מתנה מדמי ליה מכל וכל אלא קצת מדמי ליה למוכר דלא הקדיש אלא דברים שבכלל שדה ולנותן מתנה מדמי ליה שלא שייר כלום לעצמו במה שפירש והקדיש דכל הקרקע הקדיש ולא שייר מקום יניקת חרוב והא לאו סברא הוא אלא או לנותן מתנה מדמי ליה לגמרי כרבנן דאמרי הקדיש את כולן או למוכר מדמינא ליה מכל וכל דכי היכי דמוכר שדה לא מכר בור וגת ושובך הוא הדין למקדיש וכי היכי דמוכר בעין יפה מוכר כל מה שפירש במכירתו ולא שייר מן הקרקע כלום אפילו ליניקת אילנותיו ה"ה למקדיש:
וקמתמה כרבנן פשיטא - כיון דבעין רעה מוכר ועוד דמצי לוקח למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל משום דמכחשי בארעא קל וחומר הוא לגבי בור ודות דלא מכחשי בארעא ואפ"ה אמרי רבנן דשייר דרך לעצמו לבורו ולדותו כל שכן גבי אילן:
נפקא מינה - הא דרב הונא דאתא לאשמעינן אליבא דרבנן דשייר קרקע לעצמו דאי נפלי הדר שתיל להו דאי לאו דרב הונא הוה אמינא שייר אילנות לפניו יש לו קרקע כל ימי קיום הועבר מתחילת העמוד הבא האילנות אבל הזקינו אין לו קרקע דומיא דבור ודות דאי נפיל הבור והדות ואי אפשר לתקנו אין לו עוד דרך ומעיקרא נמי הוה ידעינן דאתא רב הונא לאשמועינן דאי נפלי הדר שתיל להו אבל גמרא לא הוה מסיק אדעתיה שיש שום חידוש בדברי רב הונא אלא האי ואפילו לר"ע כו' והלכך כיון דליתא להאי אפי' הוה פריך פשיטא:
תוספות
[עריכה]לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. פ"ה עקור אילנך לכשייבש ותימה דמה כח הוא זה דמנא ליה שאינו רוצה לעולם להסתלק מן הקרקע ואין ה"נ דמצי א"ל עקור אילנך לכשייבש ועוד מדמסיק בתר הכי דאי נפלי הדר שתיל להו משמע דעד השתא הא דקאמר יש לו קרקע היינו לזרוע . תחת האילן ועל זה אינו מפרש שום טעם ועוד קשה דהשתא משמע דטפי אית ליה בקרקע דמשייר לפניו ב' אילנות ממאי דאית ליה דרך כשמשייר בור ודות לר"ע ובלוקח הוי איפכא דקנה ב' לא קנה קרקע לפי מה דפרישית בפרק חזקת הבתים (לעיל דף לז.) וקנה בור ודות יש לו דרך לר"ע על כן נראה לר"י לפרש דאי לאו דלא שייר כלל קרקע לימא ליה עקור אילנך לאלתר ולכך זקוק הוא לשייר הקרקע ליניקת האילן ומיגו דנחת לשיורא משייר נמי קרקע לזרוע סביב האילן וליטע אחר במקומו לכשייבש כדמסיק אבל גבי לוקח לא שייך למימר הכי מגו דזבין קרקע ליניקת האילן זבין נמי לזרוע סביב וליטע אחר במקומו שהמוכר מה שהוא רוצה מוכר ומה שרוצה משייר אבל הלוקח אינו קונה מה שרוצה אלא מה שהמוכר רוצה למכור לו וא"ת דהשתא משמע דטפי משייר קרקע עם האילן ממה שמשייר דרך לבור ודות ולעיל משמע דאי לאו דרב הונא הוה אמינא מכר קרקע ושייר אילנות שנים אין לו קרקע אפילו לרבנן כדמסיק דאי נפלי הדר שתיל להו ואמאי הא לרב' כששייר בור ודות יש לו דרך א"כ כ"ש שיש לו קרקע עם האילנות ששייר כדפי' וי"ל דה"מ מעיקרא דלא ידעינן טעמא דמיגו דנחת לשיורא משייר טפי דרך לבור ודות לפי שהוא צריך יותר דרך לבור ודות ממה שצריך לקרקע בשביל האילן אבל השתא דאשמועינן רב הונא טעמא מיגו דנחת לשיורא שייר טפי קרקע עם האילן מדמשייר דרך עם בור ודות דהא ודאי ביניקת האילן משייר טפי מדרך לכולי עלמא שאינו רוצה לקוצו לאלתר: ואי סלקא דעתך שיורי משייר כו' תימה לר"י ולר"ת דמ"מ לאו מדנפשייהו ינקי דלא שייר אלא חוצה לו כמלא אורה וסלו כדאמרינן בפרק הספינה (לקמן דף פב.) והאילן יונק ט"ז אמה וי"ל דלא מפליג ר"ש ואמר אפילו חרוב ושקמה שענפיו יוצאים חוץ לט"ז אמה קאמר דהקדיש ואמאי הא לא ינקי משדה הקדש שקנה כל הקרקע שתחת ענפיו וחוצה להן כמלא אורה וסלו א"נ כשהוא מוכר לאחרים לא קנה הלוקח אלא חוצה להן כמלא אורה וסלו אבל הכא כשמשייר לעצמו משייר כל צורך יניקת האילן:
מדנפשייהו קא ינקי. תימה מאי קשיא ליה נהי דגבי מכר אמר דמשייר קרקע בהדי אילן גבי הקדש לא משייר דמקדיש טפי בעין יפה מקדיש ממוכר וכי האי גוונא פריך לקמן לר"ש אליבא דמ"ד מקדיש אילן אחד לא הקדיש קרקע אי אליבא דר"ע האמר מוכר בעין יפה מוכר לענין דרך כל שכן מקדיש דמקדיש טפי בעין יפה הוא מקדיש להיות קרקע קדושה לגבי אילן אע"ג דבמכר אין הקרקע מכורה עם האילן דכן צריך לפרש כדפרישית בחזקת הבתים (לעיל דף לו: ד"ה ממטע) והיה ר"י מתרץ דהכא לא בעי לשנויי הכי משום דאית לן לדמויי הקדש או למכר או למתנה וא"כ לא הוה דמי לחד מינייהו דבמכר משייר בהדי אילן קרקע ולמתנה נמי לא דמי דבמתנה נתן את כולן אבל לקמן פריך שפיר דכיון דסבר ר"ע דמוכר בעין יפה מוכר א"כ מקדיש בעין יפה מקדיש כמו במתנה דבמתנה נמי הוי דינא דכי יהיב ג' אילנות בזה אחר זה יהיב נמי קרקע וחזר בו ר"י דא"כ מגופה דמתניתין תפשוט דר"ש דלא כר"ע דבמתנה לכולי עלמא נתן את כולן ובהקדש קאמר ר"ש דלא הקדיש את כולן ובמסקנא נמי מפרש דר"ש לדבריהם דרבנן קאמר פירוש די לכם אם תעשו עין יפה דהקדש מעט יותר ממכר והקדיש כל הקרקע ולא תאמרו בהקדש בעין יפה כמו במתנה ואומר ר"י לר"ש דודאי דלא עביד בהקדש כחו כמתנה אין נראה לגמרא שיהא בהקדש עין יפה טפי ממכר אלא פורתא דהיינו לענין שאם הקדיש אילן הקדיש נמי קרקע אף על גב דבמכר לא מכר קרקע עם האילן אבל עין יפה כולי האי שיהא קרקע של החרוב קדוש בהדי שדה כולי האי אין לנו לעשות עין יפה לר"ש והשתא לפירוש זה משמע דאית לן למימר טפי כשמוכר אילן שיהא קרקע הצריך לאילן מכור עם האילן מדנימא כשמכר שדה שיהא הקרקע הצריך לאילן המשויר מכור עם השדה ותימה דמשמע דאי לאו מילתא דרב הונא הוה אמינא מוכר קרקע ושייר אילנות לפניו אין לו קרקע אלא מכר הקרקע הצריך לאילן בהדי שדה אע"ג דכשמכר אילן לא מכר קרקע הצריכה לאילן וי"ל דהיינו משום דאי לאו דרב הונא הוה ס"ד דכשמכר שדה ושייר אילן מכר כל השדה אף הצריך לאילן ששם שדה על הקרקע יותר ממה ששם אילן על הקרקע הצריכה לו אבל השתא דאשמעינן רב הונא דשם שדה לא מהני ליה לאזדבוני בהדי שדה משום דנחת לשיורא סברא היא למשדייה בתר אילן המשויר לפי שהיא צריכה לאילן מבתר שדה המשויר וא"ת אכתי והא במסקנא דשמעתין אמר לדבריהם דרבנן קאמר דאודו לי מיהא דלא ליהוי הקדש כמו מתנה אלא לכל היותר לא הקדיש אלא חרוב וסדן ובהכי הוי מקדיש בעין יפה טפי ממכר ואע"ג דבמכר לא מכר חרוב ולא קרקע הצריך לו כשהקדיש הקדיש כל הקרקע ולכך הקדיש גם החרוב וכמו שאמר ר"ש לרבנן כן נאמר עתה אליבא דר"ש כל זמן שלא ידע הברייתא דמייתי מינה דלא הקדיש טפי ממכר ואומר ר"י דאע"ג דקאמר הכי ר"ש לרבנן במסקנא מכל מקום נראה לגמרא דוחק לר"ש לומר שיסבור דכולי האי מקדיש בעין יפה טפי ממכר. ר"י:
רב הונא כרבנן פשיטא. תימה לרשב"א מנין פשיטא לו זה ע"כ היינו משום דלרבנן יש לו דרך במשייר בור ודות וכל שכן כשמשייר
ראשונים נוספים
דאי לא שייר. מצי למימר ליה הלוקח דקא מכחשי לארעאי עקור אילנך שקול וזיל. ומה טעם מקדיש החרוב המורכב וסדן השקמה משום דקא ינקי משדה הקדש ומשתכח דקא מתהני משל הקדש. אבל חרוב שאין מורכב ושקמה לא הוי מוקדש. ולדבריך דאמרת מכר הקרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע מקום האילנות משיפולא עד תהום. אי הכי אמאי הקדיש חרוב וסדן השקמה. והא כי ינקי מדנפשייהו קא ינקי. דאיכא למימר דשייר המקדיש מקום האילנות ומדחול קא ינקי. אלא ש"מ מדהקדיש חרוב וסדן דלא שייר כלום בקרקע הכי נמי להיכא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו אין לו קרקע וקשיא לרב הונא. אלא ש"מ מדאמר רב הונא לעיל מכר את השדה ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע כדרבנן ס"ל דאמרי בעין רעה מוכר ושייר מקום אילנות:
ור"ש דאמר. המקדיש את השדה הקדיש חרוב וסדן שקמה ומשום דמשדה הקדש קא ינקי כר"ע ס"ל דאמר מוכר בעין יפה מוכר כ"ש מקדיש. ואי קשיא לך ר"ש נמי אליבא דרבנן מצי למימר[2] אין הכי נמי אלא מפרש לקמן מה הפרש יש:
פשיטא. דהכי הוא דרב הונא כרבנן ס"ל. להכי נפקא מינה. ויש לו מקום האילנות לעולם דאי מתעקרו דיבשי הדר מצי שתיל במקומן:
הא דתנן במה דברים אמורים במוכר וכו'. יפה פי' הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל דלא קאי אלא אהנך מילי ראיתנהו תוך השדה שנתן לו כגון חרוב ובור וגת דהוי הכל בכלל כיון שלא היה לו לפרש אבל במידי דליתי' תוך השדה שנתן לו בגון יציע וחד' לא שנא מכר ממתנה ומשום הכי אמר רב לעיל גבי אחין שחלקו לקוחות הן ויש להן דרך זה על זה משוה דבעין רעה מוכר דהא לא קתני מחניתין דשנו הני ממוכר לגבי דרך וביוצא בה אלא לגבי מילי דשדה.
ובירושלמי (ד,ח ע' פנ"מ שם) מצאתי, רבי אלעזר שאל על כל התורה הושבה או על הראשונה הושבה נשמעינה מן הדא האחין שחלקו יש להן דרך זה על זה ואית דבעי מימר הכי א"ר אלעזר האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולן המחזיק בנכסי הגר וכו'. וכך נראה פירושו. ר' אלעזר שאל זו ששנינו במה דברים אמורים במוכר וכו'. על כל התורה כלה ששנו כאן במוכר שדהו הוא חוזר דהיינו אפילו דרך לומר שאף לדברי חכמים אינו צריך ליקח לו דרך או על הראשונה בלבד דהיינו אבל לא מכר את מחיצת הקנים וכו'. ומוכח דעל הראשונה הושבה שהרי שנו כאן אחין ותניא יש להם דרך זה על זה אלמא בעין רעה הן חולקין במכר לענין דרך ואית דבעי מימר דר' אלעזר גופה פשטה ממתניתין דקחני אחין ומחזי' בנכסי הגר והתם ליכא למימר אכולה שאם החזיק בנכסי הגר בשדה זו ודאי אין לו דרך על שדה אחרת, וזה סיוע לדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל.
ואי קשיא להך סברא הא דאמרינן בחיצון במכר ופנימי במתנה שיש לו דרך ממתניתין ההיא לא קשיא דכיון דחזינן במתני' דאיכא שום יפוי כח במתנה יותר מכח מכר ושניהם יוצאין מרשותו אמרי' לזה עינו יפה יותר מזה ואפשר נמי דלא עדיף מתנה ממכר אלא לענין דבר המחובר לקרקע בתוכו אבל לדברים התלושין כגון אבנים שאינן לצרכה ותבואה התלושה שניהן שוין. והרב ר' משה ז"ל נראה שהוא סובר כן.
אבל רואה אני דברי הרב ר' שמואל ז"ל בזה מהא דאמרינן לקמן גבי מכר בור דגבי מכר לא מכר מימיו וגבי הקדיש קדשי והוא הדין ודאי למתנה ומים דברים תלושין שאינן בכלל מכר ונכנסין בכלל המתנה.
אמר רב הונא אף על גב דאמור רבנן הקונה שני אילנות וכו'. הרי זה לא קנה קרקע וכו'. איכא למידק הכא מאי אף על גב דקאמר רב הונא הא ודאי אי סבירא להו לרבנן מוכר בעין יפה מוכר וקונה שני אילנות קנה קרקע טפי אשמעינן רב הונא דכי אמרינן לקמן רב הונא כרבנן קשיא לן בגמ' פשיטא ואיכא למימר דה"ק אף על גב דאמור רבנן לא קנה קרקע טפלה לשני אילנות אפילו הכי היכא שמכר לו קרקע ושייר אילנות לפנינו אמרי' דיש לו קרקע אבל אי אמור רבנן דשני' נמי יש להם קרקע לא אשמעי' רב הונא מידי דאנא אמינא טעמייהו דרבנן משום דקסברי שהקרקע טפלה ובין מכר אילנות ושייר קרקע לפניו ובין מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע והיינו דאמר רב הונא "אע"ג".
הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא. פי' לפי שהבור והדות עצמן ארעא אחריתי נינהו ואין ללוקח עסק בהם ובתוך שלו אינן מכחישין כלום אלא זה עומד בשלו וזה בשלו ומשום הכי לא נחת לשיורי במה שמכר כלו' אלא הם עצמן ומקומן הוא שמשויירין הן לפי שאינם בכלל המכר אבל גבי אילנות דמכחשי בארעא הוא חושש שמא יאמר לו לעקור מעכשיו ויהיב דעתיה ומשייר בארעא דלוקח וכיון דנחית לשיורא שייר קרקען לגמרי שלא יהא ללוקח עסק בו.
אמאי מדנפשיה קא ינקי. איכא למידק וכי משייר נמי הא ינקי משל הקדש דאינהו ינקי שש עשרה אמה ואיהו לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואיכא למימר נהי נמי דלא שייר לעצמו לגמרי אלא הקרקע הטפלה לאילנות שהרי הלה זורע את השאר שמכרו לו או שהקדישו מכל מקום כיון דנחת לשיור' שייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנותיו כדי שלא ינקו משדה הקדש.
והא דאמרינן דאי נפל הדר שתיל להו. פי' הרב ר' שמואל ז"ל דמעיקרא נמי ידעינן דאי נפל הדר שתיל להו דמחיים ליכא למעקרינהו אלא ה"ק לא אתא לאשמועינן אלא דאי נפל הדר שתיל להו מה שאין כן בדרך בור ודות לפי דעתו של הרב ז"ל ולפי דעתנו אנו כך ראוי לאומרה קמ"ל דאי נפל הדר שתיל להו שלא תאמר אין שיור עין רעה לרבנן אלא לדבר המסוים אבל שני אילנות כיון דלא חשיב כשדה אילן כורכמא רישקא שייריה לנפשיה, קמ"ל.
ויש לפרשה לשמועה דמעיקרא קס"ד דמשייר קרקען לגמרי שלא יהא לבעל קרקע עמו עסק בו ומשייר שיהא לו רשות לקיים שם אילנות הללו ואם מתו הא הקרקע שלו אבל לא שיטע אחרים תחתיהם כדי שלא יהו שרשין יוצאין בתוך של חברו דהא לא שדה אילן בפני עצמו הוא שיסמוך למצר משום תנאין שהתנה יהושע אבל בשל חברו שייר ואין לו רשות להזיקו שלא על דעת שדה אילן שייר שנים והשתא אמרינן דקא משמע לן שקנה קרקע לגמרי שאם מתו יטע אחרים תחתיהם.
ורבינו נ"ר דקדק בלשון נפול שאם מתו לא יטע אחרים תחתיהן אלא אם נפלו ברוח בגושיהן הדר מוקים להו ושתיל להו כדמעיקר' ויפה דקדק ומיהו לפי לשון ראשון שפירשנו י"ל דכי אמרינן במסקנא דרב הונא אפילו לר' עקיבא כיון דלאו משום עין רעה דמוכר הוא אלא משום דכל דמשייר לגמרי משייר אפילו ליטע אחרים משמתו אלו יש לו ליטע וכדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מטין כן. ועיקר פירושה של שמועה אכתוב בסוף המסכתא בארוכה בסיעתא דשמיא.
הא דאמרינן: דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל: פירשו משום רבינו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות, דאי לא אמר ליה עקור אילנך, מעתה קאמר, ואף על גב דקונה שני אילנות בשל חבירו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה, אלא עומדין שם עד שיבשו, הני מילי גבי לוקח שני אילנות, דכולי עלמא ידעי דלא שדי זוזיה בכדי, אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו את הקרקע לא שייר קרקע לאילנות, אלא לקוצצן לעצים שיירן, ואמר לו עקור מעתה. ואף על פי שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ, אפילו הכי כי היכי דלא ליתו לאינצויי ולא תהוי ליה ללוקח תרעומת עלויה, אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כך נראה לי לפרש לפי דברי ר' יצחק ז"ל.
אלא ר' שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן: קשיא לי, כי אמרינן ר' שמעון כרבי עקיבא מאי הוי, הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ, וכמו שכתבתי למעלה, ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, חרוב המורכב וסדן השקמה, שאינן נכנסין בכלל מכר השדה, משויירין הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהו יונקין משדה הלוקח, דאי כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני, ואם קוצצן דרך למה להו.
ולפיכך נראה לי שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם, אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו, מפני שהן יונקין משדה הקדש, ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהו אילנות של הדיוט יונקין ממנו, ובשלמא אילו היה משייר קרקע, קרקע של הדיוט הוא, דהא משייר גוף הקרקע, אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש. ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא, וכדקיימא לן במוכר דקל ושייר פירות לעצמו דמשייר דקל לפירותיו, כדאיתא בפרק מי שמת (לקמן קמח, א) וכדאמרינן נמי לעיל בריש פירקין מקום מעשר שיורי שייר, והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות, אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש, שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות, וכן בדקל לאחד ופירות לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור, וכמו ששנינו (לקמן קלו, א) בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה, וכן כל היונקים מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש. כנ"ל.
ולפי זה אפשר להקדיש דקל ולשייר פירותיו וכן קרקע, מעכשיו ולאחר זמן אי אפשר שיהא מוקדש והפירות שלו, וכיון שהקרקע אינו מקודש מעכשיו, דהא מעכשיו ולאחר זמן קאמר ומספקא לן אי תנאה או חזרה, אינו מקודש כלל, אוקי ממונא בחזקת מאריה, כדאמרינן בירושלמי (גיטין פ"ז ה"ג): תמן תנינן הכותב נכסיו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה. אמר ר' אילא במתנה מכיון שכתב מהיום ברורה היא, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה, לשייר פירות. בגיטו אין גיטו ברור, לאי זה דבר כתב לאחר מיתה לשייר לו גופה. אמר ר' אבון בר כהנא קומי ר' אילא ושייר לו מעשה ידיה. אמר ליה לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר. והוה ר' זעירא מקלס ליה בנייה דאורייתא, פירוש בנים של תורה, אף כשאמר כן הרי גט שחרוריך מעכשיו ולאחר שלשים על דעתיה דרבי מובקרת ועל דעתין דרבנין אינה מובקרת, כלומר, דאף דהפקר אי אפשר שיהא (גיטו) [גופו] מופקר ופירותיו לבעלים. כנ"ל ועוד צריך עיון.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כד) דאי לא אמר ליה [לשון גמ' אם איתא דלא שייר לימא לי' כו'] עקור אילנ' שקול וזיל פי' כיון שיודע שאילנותיו יונקים משדה חבירו אסיק אדעתי' לשיורו לנפשי' ולא מסתלק מן השדה לגמרי שאילו מסתלק לגמרי יאמר לו הלוקח עקור אילנך ואי אפשי שיינקו מתוך שלי שלא שיירתם לעצמך אלא לקוצם לצורך עצים. הילכך משייר ולא מסתלק וכיון דאסיק אדעתי' לשיורי משייר נמי קרקע שתחתיהן עולמות:
(כה) ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי. אי קשיא ומי איכא למ"ד דיניקה לא משייר והא הקונה שני אילנות דתנן דאין לו קרקע הנ"מ אם מתי שלא יטע אחרים במקומן אבל כל זמן שיחיו אינו יכול לסלקם מעל שדהו אלא שדהו משועבד ליניקתם אפי' לרבנן דאמרי בעין רעה מוכר וכ"ש כשמכר שדה ושייר שני אילנות לפניו ששייר לו היניקה. אלא אע"ג דלגבי מכר אדם משייר יניקה אילנותיו לגבי הקדש אסור לעשות כן שאפי' אם התנה עם הגזבר שיהו אילנותיו יונקים משדה הקדש מאן מחיל גבי' נמצא שהוא נהנה מן ההקדש ואע"ג דאין מעילה בקרקעות מ"מ אסור הוא ליהנות מהן ולגבי מכר מועיל לו תנאו וחברו משעבד לו שדהו אבל גבי הקדש מי ימחול לו האיסור. והילכך כיון שאינו מועיל לו שיור אצל הקדש מאי האי דקא מקשה ואי אמרת שיורי משייר מדנפשייהו קא ינקי אע"ג דשייר לא שייר אלא מקום מטעתן שאם ימותו יטע אחרים במקומם אבל מקום יניקתם שהוא שש עשרה אמה לכל רוח לא קנה וא"כ היאך הוא אומר מדנפשייהו קא ינקי. תשובה אי אמרי' דלא שייר לו מקום מטע האילנות אלא הכל היא של לוקח ואין לו למוכר אלא שיעבוד יניקה כל זמן שיחיו היינו דלגבי הקדש לא מהני שאין מי שימחול לו האיסור ובע"כ צריך להקדיש גם חרוב ושקמה. אא"א דלגבי מוכר שייר לעצמו מקום אילנות וגם גבי הקדש נמי שייר לעצמו מקום חרוב ושקמה א"כ נמצא כי בשלו הן נטועין וכיון דבשלו הן נטועין אין אנו חוששין ליניקתן דאטו ראובן ושמעון שהיו שדותיהן סמוכין זה לזה והיו לו לראובן אילנות סמוך למצר והקדיש שמעון שדהו נאמר לראובן עקור אילנותיך שהם יונקים משדה הקדש לא אמרי' הכי אלא כיון דבשלו הן נטועין רשאי הוא להניחם כבתחילה כדאמרי' שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ וכיון שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ כשהקדיש שמעון שדהו ע"ד כן הקדישו שיהא משועבד ליניקת אילנותיו של ראובן שלא כל הימנו להפקיע שיעבודו של ראובן וגם זה כשהקדיש שדהו כך הקדישו כדרך שכל העול' מקדישין וכמו שכל העולם אינן יכולין לסלק יניקת האילנות הסמוכין שם גם לא יסלק יניקת האילנות שלו והילכך הכל תלוי בשיור קרקע מקום האילנות שאם אותו הקרקע היא שלו ונמצא כי בתוך שלו הן נטועין גם היניקה שלו דאדעתא דהכי אקדיש כדמקדשי כ"ע כדפרישית ומדנפשייהו קא ינקי אבל רבי' שמואל זצוק"ל פי' דאי אמרת לא משיי' היניקה לא שייר. וזה לא יתכן דהכא במוכר שני אילנות לרבנן אע"ג דתני אין להן קרקע היניקה יש להן עד שיחיו אלא שבהקדש אינו מועיל לעשות כן כדפרישית:
(כו) הא קמ"ל דאי נפלי הדר שתיל להו. פי' ואע"ג דתנן ואם מתו אין לו קרקע וטעמא משום דמוכר בעין רעה מוכר והה"נ כשמכר שדה ושייר אילנות לפניו בעין רעה מכר ואם מתו יש לו קרקע ה"א מאי יש לו קרקע ליטע בו ירק וכורכמא דישקא שאינן מכחישין את השדה אבל אילן שמכחיש את השדה ביניקתו י"ו אמות לכל צד לא שייר לעצמו אלא כ"ז שהוא קים אבל השתא דנעקר לא ישתלנו עוד קמ"ל:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ד (עריכה)
פא. אמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו קרקע ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל אילנות דקא מכחשי בארעא שיורי שייר דאי לא שייר אמרינן ליה עקור אילן שקול וזיל. ועיקר האי מילתא, דקימא לן דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו, ואע"ג דאית ליה ללוקח שעבודא בגופיה דארעא לקיומינהו לאילנות תמן, ואפילו לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר הכא מודו, דכי זבין ליה אילנות כדקימי השתא זבין ליה ולאו אדעתא דמעקרינהו, דא"כ הוה ליה לפרושי ליה ע"מ לקוץ אי נמי לעצים, מיהו לית ליה זכייה גמורה בגוף הקרקע דהא אם מיתו אין לו קרקע, ואפילו לר' עקיבא, דהא אין תורת שדה עליהן ואילנות זבין ליה קרקע לא זבין ליה, כדבעינן לברורה בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,א). וקאמר רב הונא אע"ג דאמור רבנן הקונה שתי אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע הצריך לאילנות קנין גמור, ואפ"ה היכא דמכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו יש לו למוכר קרקע הצריך לאילנות ולא מיקני ליה ללוקח זכותא בגויה כלל, ואפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר מידי לנפשיה בדבר [ה]מכור, הני מילי גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, אבל אילנות דמכחשי בארעא שיורי שייר, דאי לא שייר אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. כלומר, לא מיבעיא לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר ומשייר מידי דצריך ליה לשיורי, דכי היכי דגבי בור ודות משייר להו דרך דצריך ליה, גבי אילנות נמי משייר קרקע דצריך ליה, אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר ואפילו מידי דצריך להו לבור ולדות כגון דרך לא משייר, וכל שכן קרקע דלא צריך ליה, הני מילי דלא משייר קרקע גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא, ולא חייש דלימא ליה לוקח סליק בור ודות דילך וזיל, ואמטול הכי לא רמי אדעתיה לשיורי להו קרקע לבר מגופיהו, אבל אילנות דמכחשי בארעא דינקי לה ללחלוחיתה שיורי שייר להו קרקע, דמסיק אדעתיה דאי לא משייר קרקע כלל מצי למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל. וכיון דרמי אדעתיה לשיורי להו קרקע קרקע הראוי להן הוא דמשייר, דבבציר מהכי לא סמכא דעתיה דשביק להו לוקח לאילנות התם.
נוסחא אחרינא, דאם איתא דלא שייר לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. והכי פירושא נמי להאי נוסחא, דאם איתא דאפילו הכי אית ליה לר' עקיבא מוכר בעין יפה מוכר למימרא דלא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור, אפילו שעבודא לאילנות נמי לא שייר, ואם כן לימא ליה עקור אילנך, ואנן קימא לן דלא מצי למימר ליה הכי כדבעינן לברורי בשמעתין. וכיון דאדעתא דשיורי להו זכותא בקרקע קא נחית כי משייר להו קרקע הצריך ליתן הוא דמשייר כדפרישנא טעמא לעיל. וממילא (לא) סלקי להו כולהו נוסחי לחד טעמא.
ואקשינן עליה דרב הונא תנן רבי שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה. כלומר לא הקדיש מכלל כל אלו שאינן מכורין בכלל השדה אלא את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, אבל מחיצת הקנים שהיא בית רובע ובור וגת ושובך אינן מוקדשין. ותני עלה אמר ר' שמעון מה טעם הקדיש את אלו הואיל ויונקין משדה הקדש. דאיסורא לא משייר לנפשיה. והאי חרוב המורכב וסדן השקמה סתמא כמאן דשיירינהו בפי' דמי, ואי ס"ד כל היכא דשייר אילנות לנפשיה אפי' שנים שייר קרקע הצריך לאילנות הכא גבי חרוב המורכב וסדן השקמה ואי משכחת לה דינקי משדה הקדש, הא אמרת דכל היכא דשיירינהו שיורי שייר קרקע הצריך להן וכי קא ינקי מדנפשיהו קא ינקי. ולהוו שיור.
ואסיקנא רבי שמעון דאמר בהא כר' עקיבא דאמר מוכר בעין יפה מוכר, וכיון שמכר את השדה לא שייר בה לנפשיה ולא מידי, וכל שכן מקדיש. והכא גבי חרוב המורכב וסדן השקמה כיון דלא שייר בשדה לנפשיה ולא מידי מסתמא אקדושי אקדשינהו לחרוב המורכב ולסדן השקמה, הואיל ויונקין משדה הקדש קא ינקי, דכיון דלא שייר בשדה ולא מידי על כרחיך כי קא ינקי משדה הקדש קא ינקי. וגבי גת ודות ושובך היינו טעמא דר' שמעון דסבירא ליה המוכר ומקדיש חד דינא אית להו, וכי היכי דגבי מוכר אע"ג דסבירא לן בעין יפה מוכר לא מכר לא את הבור ולא את הגת ולא את השובך, גבי הקדש נמי אע"ג דבעין יפה מקדיש אינן מוקדשין. ורב הונא דאמר דכל היכא דשייר אילנות לפניו אפי' שניים שייר נמי קרקע, אליבא דרבנן בלחוד קאמר, אבל לר' עקיבא לית ליה קרקע והא דמסקינן בשמעתין אפילו לרבי עקיבא, לאו רב הונא קאמר לה אלא סוגיא דגמרא הוא דסבר לאסוקי שמעתיה דרב הונא אפילו לרבי עקיבא, משום דשמעיה לרב הונא דאמרה לשמעתיה סתמא, מיהו למאן דדייק בה שפיר לא מיתוקמא אלא אליבא דרבנן.
ומתמהינן אליבא דרבנן פשיטא. כלומר אי ס"ד דרב הונא כי אצטריך לאשמועינן דאית ליה קרקע אליבא דרבנן בלחוד הוא דאצטריך לאשמועינן, מאי קמ"ל, פשיטא, השתא גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא קאמרי רבנן דכי שיירינהו שיורי שייר להו נמי זכותא בבית המכור, דהא אין המוכר צריך ליקח לו דרך, גבי אילנות דמכחשי בארעא לא כ"ש, הא ודאי שיורי שייר, דאי לא שייר מצי א"ל עקור אילנך שקול וזיל. ופריק הא קמ"ל אליבא דרבנן דאי נפלי הדר נטעין להו. סד"א כיון דכי משייר להו קרקע מטעמא דלא לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל הוא דשייר, הני מילי כל זמן שהן קימין מיהו אי נפלי לא הדר נטע להו, קמ"ל דאי נפלי הדר נטע להו, דכי שייריה לקרקע הצריך להן לגמרי שייריה, כדברירנא טעמא לעיל. ולית הלכתא כרב הונא, דהא קם ליה כרבנן דלית הלכתא כוותייהו.
נקיטינן השתא דכי היכי דהקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע, מכר קרקע ושייר שני אילנות לפניו נמי אין לו קרקע, דמוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לעצמו כלום בדבר המכור. ודוקא לענין מקנא תחתיהן וביניהן וחוצה להן קנין גמור, אבל שעבודא בעלמא לקיומינהו התם אית ליה. חדא דכי שיירינהו כדקימי השתא הוא דשיירינהו. ועוד מידי דהוה אקונה שני אילנות לרבנן, דאע"ג דסבירא להו דמוכר בעין רעה מוכר, מודו דלאו אדעתא דמעיקרא זבין ליה משייר נמי לרבי עקיבא אע"ג דבעין יפה מוכר כי שייר שני אילנות כדקיימי השתא הוא דשיירינהו, דדינא דמשייר לרבי עקיבא לא גרע מדינא דרבנן כדאשכחן גבי דרך.
תדע דבהדיא קאמרינן גבי המוכר את השדה דאע"ג דאמר ליה היא וכל מה שבתוכה לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה. אי אמרת בשלמא לא מיחייב למעקרינהו היינו דחשיביה ליה למהוי שיור, דכיון דאית להו שם בפני עצמן לא מזדבני בכלל מה שבתוכה, אלא אי אמרת למעקר קיימי מאי חשיבותיהו, לחשבינהו כעקורין ולזדבנו בכלל כל מה שבתוכה, מידי דהוה אתבואה התלושה מן הקרקע, דאטו משום דמיחברי לקרקע המכור בשעת מכירה מגרע גרעי ללוקח. ועוד מדקתני גבי דרבי שמעון הואיל ויונקין משדה הקדש, ואי למעקר קימי כי ינקי משדה הקדש נמי מאי הוי, הא לא מתהני להו ולא מידי. תדע נמי דאפילו מדרב הונא גופיה שמעת להא, דקאמר דאי לא שייר קרקע מצי אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל, ואי ס"ד דכל היכא דסבירא לן דלא שייר קרקע הצריך להן לרבי עקיבא מצי א"ל עקור אילנך שקול וזיל, מאי טעמא דרב הונא דדייק מינה דשייר קרקע, אדרבא כיון דבעין יפה מוכר לידוק מינה דכי שייר אדעתא דמעקרינהו הוא דשייר.
אלא מדדייקינן מינה דיש לו קרקע ש"מ דמפשט פשיטא לן דלא מצי א"ל עקור אילנך, דלאו אדעתא דמעקר שיירינהו. והכי קאמר, כיון דמכחישי בארעא שיורי שייר קרקע הצריך להן, דאי לא שייר קרקע הצריך להן מטעמא דבעין יפה מוכר ולא שייר זכותא לנפשיה בדבר המכור אפילו שעבודא נמי לא שייר, ומצי לוקח למימר ליה עקור אילנך שקול וזיל, הילכך רמי מוכר אדעתיה לשיורי להו זכותא. וכיון דמזדקק לשיורי לאו שעבודא בעלמא משייר, דלא סמכא דעתיה דהויא ליה זכותא בקרקע למשבקינהו התם עד דמשייר להו קרקע הצריך להן.
ולא דמי לקונה שני אילנות, דאלו התם אע"ג דחייש לוקח דלא לימא ליה מוכר עקור אילנך בדעתיה דמוכר תליא מילתא, ומוכר כל היכא דסגיא ליה ללוקח בשעבודא בעלמא לא מקני ליה קרקע אלא בשלשה אילנות כדברירנא טעמא לדברי הכל. אבל הכא דמוכר גופיה כי משייר לצורך נפשיה הוא דמשייר, כל לגבי נפשיה לא דייק לשיוריה, אלא כי משייר שיעורא דסמכא דעתיה דסגיא ליה בגויה לרוחא דמילתא הוא דמשייר. וה"מ למאי דס"ד מעיקרא אליבא דרב הונא לאוקמה אפי' לרבי עקיבא דאמר בעין יפה מוכר, כיון דלגבי מוכר שני אילנות דייק דלא לאקנויי להו אלא מידי דצריך להו לקיומינהו התם כל שכן כי משייר דכיון דבעין יפה מוכר לא משייר להו אלא מידי דצריך להו לקיומינהו דהיינו שעבודא בעלמא.
וה"מ היכא דשייר שני אילנות לפניו דאין תורת שדה עליהן, אבל שייר שלשה אילנות לפניו יש להן קרקע שהרי תורת שדה עליהן, וכיון דשיירינהו ודאי שייר להו קרקע. ולאו משום דמוכר בעין רעה מוכר ושייר בדבר המכור, דהאי גברא לא שייר בדבר המכור ולא מידי, אלא משום דשייר שלשה אילנות בפירוש וכיון דתורת שדה עליהן מסתמא שייר קרקע הצריך להן דכארעא אחריתי דמיא. מידי דהוה אקונה שלש אילנות, דאפי' לרבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר מודו דקנה קרקע. תדע דגרסינן בפרק חזקת (לעיל בבא בתרא לז,א) פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לרבי עקיבא כו', והתם ודאי בשלשה אילנות קמיירי דהא כששייר כל האילנות קא מיירי, דומיא דזה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע דאיירי בה ברישא, ועוד דלישנא דמכר קרקע ושייר אילנות לפניו הכי משמע דזבניה לקרקע כוליה ושיירינהו לכלהו אילנות לנפשיה.
וכי תימא מכדי בהדיא אמרינן התם דטעמא דמשייר קרקע דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, וכיון דטעמא דשלשה לאו משום דתורת שדה עליהן הוא אלא דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, אפי' שנים נמי. לגבי שיורי זכותא בקרקע הכי נמי, מיהו לא שנא שנים ולא שנא שלשה, ואע"ג דכי רמי אדעתיה לשיורי להו זכותא דלא לימא ליה עקור אילנך הוא, כי משייר להו קרקע דחזי להו הוא דמשייר, גבי שלשה דיש תורת שדה עליהן משייר להו קרקע דחזי להו, דאע"ג דבעין יפה מוכר מידי דחשיב ליה באנפי נפשיה מיהת שיורי משייר, ואלו שנים דאין תורת שדה עליהו כיון דלא חשיבי ליה לא משייר להו אלא זכותא בקרקע, דהיינו שיעורא דחזי להו:
הא דאמרינן דאי לא אמר ליה עקור אילנך שקול וזיל. פירשו משם רבינו יצחק ז"ל הידוע בכל התוספות דאי לא אמר לו עקור אילנך מעתה קאמר דאף על גב דהקונה שני אילנות בתוך של חברו אין המוכר יכול לומר לו עקור אילנך מעתה אלא עומדים שם עד שיבשו הני מילי גבי לוקח שני אילנות דכולי עלמא לא שדו זוזי בכדי אבל משייר שני אילנות סבור הלוקח דכל שקבל מעות ומכר לו הקרקע לא שייר קרקע לאילנות אלא לקוצצן לעצים שיירן ואמר לו עקור מעתה ואפילו שמן הדין יש לו לשיירן כל ימי העץ אפילו הכי כל היכי דלא ניתו לאינצויי ולא תיהוי ליה ללוקח תרעומת עילויה אנן סהדי דנחית לשיורא ושייר כל הצריך לאילנות. כן נראה לי לפרש לפי דברי רבינו יצחק ז"ל. הרשב"א ז"ל.
ורשב"ם ז"ל פירש עקור אילנך לכשיבשו. דהלשון דחוק לפירושו דאי לא תימא הכי שלא יוכל ליטע אחר במקומו כשיבש אם כן יאמר לו כשיבש עקור אילנך ודאי כן יאמר לו והכי הוה ליה למימר שיורי שייריה ליטע אחר במקומו לפי שאינו רוצה להסתלק לגמרי מן הקרקע ולא דמי לבור ודות שאינו מסתלק שלעולם הבור ודות קיים אבל האילן סופו להתייבש ועוד לפי פירושו לא נתן טעם אלא שיוכל ליטע אחר במקומו אבל מה שיש לו קרקע לזרוע סביב האילנות בזה לא פירש לו ועכשיו מיירי אם יש לו קרקע לזרוע סביב האילן מדפריך לקמן פשיטא ומשני דאי נפל כו' וכי תימא דשמעינן זה מכלל זה מדאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו הכי נמי אית ליה לזרוע סביב אם כן פשיטא לן טפי דאית ליה קרקע ליטע אחר במקומו מדאית ליה לזרוע סביב ולקמן לא משמע הכי דפריך אי כרבנן פשיטא פירוש שיש לו קרקע לזרוע סביב האילן ומשני נפקא מינה דאי נפל הדר שתיל להו. ועוד קשה מאי שנא במוכר קרקע ושייר אילן שייר לו קרקע ושייר בור ודות לא שייר לו דרך לרבי עקיבא ולוקח הוי איפכא קנה שנים לא קנה קרקע כו'. לכן נראה לפרש כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
ואי סלקא דעתך שיורי שייר אמאי מדנפשייהו קא ינקי. פירוש אי אמרת בשלמא דלא שייר ארעא אתי שפיר דאף על גב דמדינא מצי לשיורי אילנות גביה כל זמן שיתקיימו וכדאמרינן בהדיוט אפילו הכי כיון שאין לו קרקע ולכשימותו יחזור הקרקע להקדש מחזי כאלו ינקי משדה הקדש ומשום הכי ודאי יהיב אדעתיה לאקדושינהו עם הקרקע אלא אי אמרת דמשייר ארעא מדנפשייהו קא ינקי דאף על גב דנהי דשייר ארעא מכל מקום לא שייר אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו ואינהו ינקי טפי דאינהו עד שש עשרה אמה אבל הא לא קשיא דכיון שיש להם קרקע ליכא משום מראית העין דכשדה אחר דמיא ומדינא נמי ליכא איסורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ ואם כן למה ישנן בכלל הקדש. הר"ן ז"ל.
ואי סלקא דעתך שיורי משייר כו'. תימא לר"י ולרבינו תם דמכל מקום לאו מדנפשייהו ינקי כו' ככתוב בתוספות. אי נמי כשהוא מוכר לאחרים לא קנה הלוקח אלא תחתיהן וחוצה להן כו'. אי נמי כיון שתחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו אינו קדוש בשביל יניקה מועטת שיונקת חוצה להם לא הוה ליה למימר דקדשי והכי צריכין למימר גבי חיצת הקנים דלא קדשי מהאי טעמא דינקי משל הקדש משום דעיקר יניקתם בקרקע שתחתיהן ואין יונקים לחוץ אלא יניקה מועטת. ומיהו איכא למימר דשמא הקדיש הקנים החיצונים אבל הפנימיים דלא ינקי משל הקדש כלל לא הקדיש. תוספי הרא"ש ז"ל.
אלא רבי שמעון דאמר כרבי עקיבא ורב הונא דאמר כרבנן. קשיא כי אמרינן רבי שמעון כרבי עקיבא מאי היא הא מכל מקום לכולי עלמא יניקתן משויירת היא למוכר כל ימי העץ וכמו שכתבתי למעלה ואם כן אכתי קשיא לרבי שמעון והא מדנפשייהו קא ינקי. ואי אפשר לומר דלרבי עקיבא דאמר בעין יפה מוכר חרוב המורכב וסדן השקמה שאינם נכנסים בכלל מכר השדה משויירים הן לעצים וצריך הוא לקוצצן כדי שלא יהי יונקין משדה הלוקח דאם כן מאי צריך ליקח לו דרך דקתני אם קוצצן דרך למה להו ולפיכך כל שהמקדיש את השדה כולו בפירוש ואי נמי בסתם אי אפשר לו לשייר אילנות לפניו מפני שהן יונקים משדה הקדש ואי אפשר להיות השדה מוקדש ושיהיה אילנות של הדיוט יונקין ממנו דבשלמא אלו היה משייר קרקע של הדיוט הוא דקא משייר גוף הקרקע אבל זה אי אפשר לו לשייר יניקה בשדה הקדש ואף על גב דקיימא לן דכל לגבי נפשיה בעין יפה משייר ואפילו לרבי עקיבא וכדקיימא לן במוכר דיקלי ושייר פירות לעצמו משייר דקל לפירותיו כדאמרינן בפרק מי שמת וכדאמרינן נמי לעיל בריש פרקין מקום מעשר שיורי שייר והכא נמי הרי הוא כמשייר מקום יניקת האילנות אפילו הכי אי אפשר בשדה הקדש שגוף הקרקע מוקדש הוא ושייר מקום היניקה אינו אלא כדי שיהא גוף לפירות וכן בדקל לאחר ופירותיו לעצמו וכן במוכר דקל לפירותיו. ותדע דהא אם מכר דקל לפירות שנה אפילו תוך זמנו אם מכרוהו הבעלים מכור וכמו ששנינו בכותב נכסיו לבנו לאחר מותו מכרן הבן מכורין לכשימות האב. ולפיכך אמר רבי שמעון שהמקדיש את השדה אי אפשר לו שלא להקדיש חרוב המורכב וסדן השקמה וכן כל היונקין מן השדה למאן דאית ליה דלרבי עקיבא לא שייר מקום האילן ממש כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה
- ^ הערת המדפיס - אינו מובן כוונתו ואולי דצ"ל ר"ש אליבא דרבנן נמי מצי לאוקמא וכמו שמפרש לקמן (דף עב ע"ב) אלא אה"נ דאכתי לא ידע דמה הפרש יש בין מוכר למקדיש כצ"ל ועי' בתוס' כאן סד"ה מדנפשייהו.
- ^ הערת המדפיס - אינו מובן כוונתו ואולי דצ"ל ר"ש אליבא דרבנן נמי מצי לאוקמא וכמו שמפרש לקמן (דף עב ע"ב) אלא אה"נ דאכתי לא ידע דמה הפרש יש בין מוכר למקדיש כצ"ל ועי' בתוס' כאן סד"ה מדנפשייהו.