בבא בתרא נה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בין בימות החמה ובין בימות הגשמים טומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלונית ואמר הלכתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותו מקום ואם לאו ר"א מטהר וחכמים אמטמאין שהיה ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא אבל לשבת לא רבא אמר אפילו לענין שבת דתניא הוציא חצי גרוגרת לרשות הרבים והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת אחרת בהעלם אחד חייב בשני העלמות פטור רבי יוסי אומר בבהעלם אחד
רשב"ם
[עריכה]דרך הרבים - ט"ז אמה רוחב דרך היחיד ד' אמות ולא זו אף זו קתני:
שביל הרבים - שהולכין שם רבים ברגליהן אבל דרך הרבים מקום הילוך העגלות והסוסים וכולה לא זו אף זו קתני:
הקבוע בין בימות החמה - ואפילו בימות הגשמים שאין רגילים להלך בבקעה מהלכין שם שאין חרישה וזריעה לשם:
טומאה מאי היא - מאי הפסק שייך בשדה לענין טומאה:
דתנן כו' - ואליבא דר"א הוא דשייך הפסק כדמפרש ואזיל:
בימות הגשמים - הויא רה"י לטומאה וספיקה טמא שהרי אין מהלכין בה בני אדם שלא לקלקל הזריעה:
הלכתי למקום הלז - נכנסתי בבקעה זו:
וחכמים מטמאים - דסוף סוף מה לי שדה אחת מה לי ב' שדות חדא ספיקא היא שמא הלך עד הקבר והאהיל שמא לא הלך וספיקו טמא:
ספק ביאה טהור - היכא דמספקא ליה אם נכנס באותה שדה ואם תמצא לומר נכנס ספק אם בא עד מקום טומאה אם לאו וספק ספיקא הוא וטהור אבל היכא דליכא אלא ספק מגע דפשיטא ליה דנכנס באותה שדה אלא שספק לו אם נגע בקבר אם לאו חדא ספיקא הוא וטמא והלכך לרבי אליעזר אי מפסיק מצר וחצב בינתים וטומאה באחת מהן ואין יודע באיזה מהן נכנס ספק ביאה הוא וטהור ואי ליכא מצר בינתים ספק מגע איכא ולא ספק ביאה דכולהו שדה אחת הן וטמא: וקדייק גמרא דלרבין אמר רבי יוחנן דוקא פאה וטומאה אבל לשבת לא הוי הפסק אי מפסיק מצר וחצב בין שני רה"ר והוציא חצי גרוגרת בזה ואחר כך הוציא חצי גרוגרת בשני חייב דאפילו לרבי יוסי דפטר בשני רשויות דאין המצר מפסיקן לשני רשויות: במסכת שבת תנן המוציא אוכלין חייב בגרוגרת דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשיבא הוצאת דבר חשוב בפחות מכגרוגרת:
בהעלם אחד חייב - שלא נודע לו בינתים שהוא שבת דידיעה מחלקת:
תוספות
[עריכה]דרך היחיד ודרך הרבים. בירושלמי פריך אמאי איצטריך למיתני דרך הרבים דכיון דתנא דדרך היחיד מפסיק כ"ש דרך הרבים ומשני משום סיפא נקטינן דקתני הכל מפסיק לזרעים ואין מפסיק לאילנות אלא גדר כו' וקמ"ל דאפילו דרך הרבים לא מפסיק לאילן ומפרש נמי אמאי תנא שביל הרבים כיון דתנא שביל היחיד מפסיק דמשום אילן לא צריך למיתנייה כיון דאשמועינן דאפי' דרך הרבים לא מפסיק לאילן כל שכן שביל הרבים אלא אתא לאשמועינן דשביל הרבים נמי בעינן שיהא קבוע בימות החמה ובימות הגשמים והשתא איצטריך למיתני כולהו שביל היחיד לאשמועינן דמפסיק לזרעים אע"ג דגריע מכולהו ודרך הרבים אשמועינן דלא מפסיק לאילן ודרך היחיד אשמועינן דלא בעינן קבוע ושביל הרבים אשמועינן דבעינן קבוע ואין להקשות דלא ליתני שביל הרבים ואנא ידענא דבעינן קבוע מדתנן דרך היחיד דאי לא בעי לא ליתני דרך היחיד אלא ליתני שביל הרבים דהוי רבותא טפי או איפכא דלא ליתני דרך היחיד ואנא ידענא דלא בעינן קבוע מדתנן שביל הרבים ולא תנא דרך היחיד דהוי רבותא טפי דהא אי לאו דתנא תרוייהו לא הוה ידענא הי מינייהו מפסיק טפי דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבים בקעי ביה רבים:
רבי אליעזר מטהר. רשב"ם פירש דפליגי דרבי אליעזר חשיב ליה ספק ספיקא ורבנן לא חשיבי ליה אלא ספיקא אחת ורש"י פירש בפרק בתרא דע"ז (דף ע. ושם) דאיירי בשדה מלאה טומאה ופליגי דר"א סבר אע"ג דליכא אלא חדא ספיקא כיון דליכא ספק מגע אלא ספק ביאה טהור והיינו טעמא דטומאה מסוטה גמרינן וגבי סוטה הוי ספק מגע ולא ספק ביאה דודאי (נטהרה) וחכמים מטמאין כיון דאין כאן אלא ספיקא אחת וסוגיא דע"ז מוכחת כפרש"י דר"א מטהר אפילו בספיקא אחת דקאמר עובדא הוה בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כרבי אליעזר דאמר ספק ביאה טהור פי' דמטעם רוב גנבי ישראל נינהו לא מצינן למימר דשרא שמואל כדשרא רבא לעיל בעובדא דפומבדיתא דדוקא בפומבדיתא הוו רוב גנבי ישראל דרעים היו כדאמרינן לעיל (דף מו.) תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא ואמרינן (חולין דף קכז.) פומבדיתאי לווייך אשני אושפיזך ומשני לה שאני התם כיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא פי' ספק גנבי עכו"ם ספק גנבי ישראל ואם תמצי לומר עכו"ם אימור לא נגעי כיון דידעי ע"י ריח שהיה יין לא היו חוששין כו' משמע דלמאי דהוה בעי לאוקומי כרבי אליעזר דסלקא דעתך דלא פתחי לשם ממונא ובודאי נגע הוי שרי אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא אם עכו"ם אם ישראלים משום דהוי ספק ביאה אם באו עכו"ם לשם או לאו ומיהו קשה מההוא פולמוס (ע"ז דף ע:) דסליק לנהרדעא ושרייה ר"א וקאמר רב דימי לא ידענא אי משום דסבר כר"א דסבר ספק ביאה טהור אי משום רוב דאתו בהדי דפולמוס ישראל נינהו ופריך ספק ביאה ספק מגע הוא ומשני כיון דפתוח חביות טובא אימור אדעתא דממונא פתח וכספק ביאה דמי ואע"ג דתלינן אדעתא דממונא והוי ס"ס אפ"ה לא שרי אלא לר"א ולעיל שרי שמואל בהאי טעמא אפילו לרבנן ופרש"י התם גנבי נהרדעא לא הוו ידעי אם רוב עכו"ם או רוב ישראלים ושרי אפילו לרבנן דספק ספיקא היא אבל הנהו דאזלי בתר פולמוס הוה ידע רבי אליעזר דשרא אם רוב ישראל הם אם רוב עכו"ם הלכך אף על גב דאיכא למימר דאתו אדעתא דממונא ליכא אלא חדא ספיקא אם היו רוב עכו"ם ושרי לרבי אליעזר כיון דפתוח חביות טובא דמוכחא מילתא דלשם ממון באו ולא מנסכי דהוי כבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה דקתני אלו ואלו מותרות הלכך אף על גב דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי ומיהו קשה לר"ת לשני הפירושים דבמסכת טהרות (פ"ו מ"ד) מוכח דרבנן מטמאין אפי' בספק ספיקא דתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברה"י טמא ברה"ר טהור כיצד כו' ואח"כ קתני הנכנס לבקעה בימות הגשמים דמייתי הכא ומיהו ההוא דע"ז נוכל לפרש כשיטת רש"י דר"א שרי אפי' בספיקא אחת כדמוכח הסוגיא ורבנן נהי דבטומאה מחמירי לטמאות אפי' בספק ספיקא ביין נסך שריא ספק ספיקא ור"ת מפרש דפליגי דרבנן מטמאו אפילו בכמה ספיקות משום דמן הדין אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזקיה וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי דהא אפי' בחדא ספיקא הוה לן למימר דטהור ור"א סבר אין לך בו אלא חידושו ודוקא חדא ספיקא טמא ואתי שפיר ההוא דפולמוס דמשמע אפילו בספק ספקא לא שרי אלא לר"א דוקא ובההיא עובדא דנהרדעא לא גריס ר"ת לא שאני התם כו' דלהאי גירסא משמע דמודו רבנן דבספק ספיקא שרי ור"א שרי אפילו בספיקא אחת אלא מפרש ר"ת כמאן כר"א בניחותא גריס והדר גריס האי ספק ביאה ספק מגע הוא ולאו דוקא ספק מגע קאמר דאדרבה ספק ביאה הוא דספק אם באו עכו"ם שם אם לאו דאימור ישראל נינהו אלא לספיקא אחת קרי ספק מגע דספק ביאה דר"א היינו ספק ספיקא והכי פריך והא ספיקא אחת היא ואפי' לר"א לא שרי בספיקא אחת וא"ת ומנ"ל דלרבנן אפילו ביין נסך אסרי בספק ספיקא ויש לומר דבכמה דוכתי מדמה במס' ע"ז חומרא דיין נסך לחומרא דטהרות:
רבי אליעזר מטהר. נראה דגרסינן רבי אלעזר דאי ר' אליעזר היכי בעי למימר בפ' בתרא דע"ז (דף ע. ושם) דשמואל ורבי אלעזר כר' אליעזר והא שמואל ור' אלעזר אית להו סוף פ"ק דנדה (דף ח.) דאין הלכה כר' אליעזר בסדר טהרות אלא בד' והך בסדר טהרות היא:
בהעלם אחד חייב. אפילו בשתי רשויות ותימה דאמר רבא בפ' המוציא יין (שבת דף פ. ושם) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב מה צריך דרך עליה הא לא בעי הכא אלא לרשות אחת אפילו רחוקות זו מזו ויש לומר דודאי בלא דרך עליה חייב והא דנקט דרך עליה לאשמועינן דאם העביר תוך ג' לחצי גרוגרת המונחת דחייב אע"ג דלא הוי תוך ג' לקרקע והקשה ר"ח לרבי יוסי דב' רשויות אמאי פטר והאמר בפ' הבונה (שם דף קד:) כתב אות אחת בטבריא ואות אחת בצפורי חייב מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי וגרס ר"ח מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אם הוציא חצי גרוגרת משתי רשויות לרשות הרבים פטור אבל אם ברשות אחת לקחה אפילו חלקה והוציאה לשתי רשויות חייב דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ולר"י נראה דלאו פירכא היא דלא דמי דהתם שם המלאכה כתיבה וכתיבה נגמרה כשיכתוב שתי אותיות ואפי' רחוקות זו מזו אבל הכא שם המלאכה היא הוצאה וכשהוציא לשתי רשויות אכתי לא נגמרה הוצאה עד שיקרבם:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]רנ א מיי' פ"כ מהל' שאר אבות הטומאה הלכה ט':
רנא ב מיי' פי"ח מהל' שבת הלכה כ"ד:
ראשונים נוספים
דרך היחיד. היינו מצר שבין שדותיו כשהולך בו משדה לשדה:
דרך הרבים. היינו מצר שבין שדהו לשדות של רבים:
שביל. שביל ממש אלא של יחיד קצר ושל רבים רחב:
הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים. דבימות הגשמים מונעים דריסת הרגל מן השדות משום דזרועין[2] ואותו שביל דמפסיק דמונעין לא חשיב אא"כ הוי קבוע בימות החמה ובימות הגשמים. קאמר מיהת דרך היחיד דהיינו מצר דמפסיק לפאה וה"ה לחצב:
טומאה. נמי מפסיק מצר וחצב דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים מש"ה נסיב ימות הגשמים כדאמרן דבימות הגשמים מונעין דריסת הרגל והוי כרה"י וקי"ל ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דגמרינן מסוטה ואפ"ה אם אמר הלכתי למקום הלז בבקעה זו והטומאה היתה מעבר למצר או לחצב ואמר איני יודע אם נכנסתי למקום הטומאה שמעבר לחצב ר"א מטהר דהוי הפסק:
אבל לשבת לא. דלאו הפסק לשבת דלא הוי כשתי רשויות:
רבא אמר. אפי' לשבת הוי הפסק כדאמר לקמן אפי' פיסלא:
ודרך היחיד ודרך הרבים. הוו עלה בני מערבא במסכת פיאה כיון דתנ' דרך היחיד דמפסיק דרך הרבים ל"ל וניח' להו משום דקתני סיפ' הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן תנא בריש' דרך הרבים וקשי' להו מכי תנא ליה שביל הרבים שביל היחיד ל"נ וניח' להו להוציא את הקבוע בימות החמה ואינו קבוע בימות הגשמים ותימה הוא דהא אי לא תנא שביל היחיד מנא ידעינן ונראה בי הגרס' בהפך מכיון דתנ' שביל היחיד שביל הרבים מה צורכ' דאי משום שאינו מפסיק לאילנות לא איצטריך למיתני השמ' דרך לא מפסיק שביל מפסיק וניח' להו לומר דאפילו בשביל הרבים בעינן קבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים.
ספק ביאה טהור. פרשיה רש"י ז"ל במסכת פסחים (י,א) משום דתרי ספיקי נינהו ספק לא עאל ואם תמצ' לומר עאל אימר לא נגע ולא פירש בדברי חכמים כלום אלא שנראה מיכן דרבנן נמי תרי ספיקי חשבי לה ואף ע"פ כן מטמאין, וכן פירשו אחרים.
ואיכא למידק לה מההיא דגרסינן בפרק בתר' דעבודה זרה (ע,ב) גבי ההוא פולמוס' דפתח חביאתא טוב' ואתא עובד' קמיה דרבי יוחנן ושרנהו כמאן כר' אלעזר דאמר ספק ביאה טהור ואקשינן האי ספק ביאה ספק מגע הוא לא כיון דפתח חביאת' טובא אדעת' דממונ' פתוח כספק ספיק' דמו משמע דה"ק כיון דפתות חביאת' טוב' כספק ספיק' דמי ולא כספק ביאה ואפילו רבנן מודו.
ונראה לומר שבעלי הפי' הזה גורסין כמו שכתוב במקצת הנוסחאות כיון דפתו' חביאת' טוב' כספק ביאה דמי ולר' אלעזר טהור ולא לרבנן ואף על גב דתרי ספיקי נינהו ולא מחוור דבכל איסורין שבתורה תרי ספיקי וי"ל שהחמירו ביין נסך כמו שהחמירו בטהרות לאסור אפילו תרי ספק ספיק' מה שאין כן בשאר איסורין.
ולהאי פירוש' הא דאמרינן בפסחים ספק עאל ספק לא עאל היינו בקעה דהוי ספק ספיק' ומשום הכי מטהר ר' אלעזר מר' אלעזר נשמע הכא לרבנן דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלעזר אלא בטומאה דהילכת' גמירי לה אבל בשאר איסורי לא ותמיהא לי דהא איכא התם כמה ספיקי ספיקות לבדיקה כגון ספק חמץ ספק מצה דאם תמצ' לומר חמץ אימר אכלתיה ואתא עכבר ודאי שיורי משייר בפירורין אם כן לאו היינו בקעה דהתם תרי ספיקי ומשום הכי מטהר ר' אליעזר והכא חדא ספיק'.
והרב ר' שמואל ז"ל פירש דספק ביאה טהור משום דספק ספיק' חשי' ליה ר' אליעזר ורבנן סבר, חד ספיק' הוא ספק נגע ספק לא נגע ואינו נקר' ספק ספיק' אלא בכגון שאתה אומר אם תמצ' לומר נגע ספק שרץ ספק צפרדע ולפי פי' זה לא אמרו חכמיה ספיקו טמא אלא בחדא ספיק' וכן פרש"י ז"ל במסכת ע"ז, אלא שהוא אומר דבשדה המלאה טומאה עסקינן שאם נכנס ודאי נטמ', ור' אלעזר שמטהר גמר מסוטה אבל אי לאו הכי תרי ספיקי נינהו ולדברי הכל לקול' ולפי דברים הללו ההיא שמעת' דבמסכת עבודה זרה הכי גרסינן לה והכי פירוש' לא כיון דפתוח חביאת' טוב' אדעת' דממונ' אתו וכספק ספיק' דמו כלומר ספק ישראל הוא ספק נכרי ואם תמצ' לומר נכרי אימר כי חזא דחמר' הוא פירש ולא נגע, כך כתב שם רש"י ז"ל.
ולפי דעת זו דאמרינן דכל תרי ספיקי דכולי עלמ' טהור איכא לאותובי עלה אלא הא דתנן במסכת טהרות כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא מני לא רבנן ולא רבי אליעזר ולדברי האומר דהכ' תרי ספיקי נינהו לדברי הכל כמו שכחבנו למעלה דאמר לך מני רבנן הוא אבל לרב רבי שמואל ז"ל דפירקין ולרש"י ז"ל דמסכת ע"ז קשי'.
ויש מי שמתרץ לדבריהם ומפרש התם דבכל מקום שאתה יכול לרבות עניני ספיקות כלומר בין ספק מגע בין ספק ביאה בין טומאה מהלכת בין עומדת וטוב' איכ' וקתני סיפ' דההיא נכנס למבוי וטומאה בחצר ספק נכנס ספק לה נכנם טומאה בבית ספק נכנס ספק לא נכנס אפילו נכנס ספק היה שם ואפילו היה שם ספק יש בה כשיעור וכו' הכי פירוש' טומאה בבית ספק נכנס שם ספק לא נכנס טמואה דחדא ספיק' היא לרבנן נכנס בודאי בבית ויש בה ספק שמא היה שם אפילו הכי טמא. ולא עוד אלא אפילו היה בבית אחד והיה שה בודאי טומאה אבל אינו יודע אם יש בה כשיעור אם לאו דלא איתחזק טומאה אפילו הכי טמא ומילי מילי קתני ולא זו אף זו קתני ולפי דעתי שאין הפירוש הזה כלום דקתני סיפ' ואפילו טמאה ספק נגע ספק לא נגע ואי דהאי פירוש' ודאי אדרבה עיקר ספק טומאה ברשות היחיד היא ובודאי טמאה כסוטה וריש' נמי קתני כל מקום שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברשות היחיד טמא לא משמע הכי דהוי לי' למיתני כל הספיקות ברשות היחיד טמא.
ויש אומרין לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מתני' דספק ביאה בין בספק ספיקא בין בחדא ספיק' איתא והאי דמטהר רבי אליעזר לא משום ספק םפיקא דגבי טומאה כל מקום שאתה יכול לרבות ספיקי ספיקות ברשות היחיד טמא אלא משום ספק ביאה לא דמי' לסוטה ומתניתין דטהרות דברי הכל.
ולפי כל הלשונות הללו שסוברין דרבי אלעזר אפי' בחד ספיק' מטהר קשי' הא דאמרי' בפסחים היינו בקעה משום דליכ' לדמויי טומאה לשאר איסורי דודאי בשאר איסורי חדא ספיק' אסור וקל הוא שהקלו בטומאה דהכי גמירי לה ומרבנן לא צריך לאיתויי ראיה דהא פשיט' דחדא ספיק' בשאר איסורי אסור, וכן נמי קשי' בההיא דמסכת עבודה זרה.
אלא יש לומר דטעמיה דרבי אליעזר במטהר בספק ביאה לאו משום דגמר מסוטה ודוק' בטהרות אלא משום הכי מטהר רבי אליעזר הואיל והדבר רחוק כיון שהוא במקום אחד והטומאה במקום אחד הילכך בשאר איסורים כן דכל דכן הוא אבל לענין ספק ספיק' דטומאה לא גמרינן שאר איסורין מינה דגבי טהרות החמיר יותר כדאמרינן גבי נדה במסכת נדה ביין נסך במסכת ע"ז (ע,ב).
ולפיכך נראה שבבל השדות נחלקו בין שהוא מלא טומאה בין שאינו כן ודכולהו מודו דחדא ספיק' הוא כמו שפירשנו למעלה לדברי חכמים וטעמו של ר' אליעזר מפני רחוק הדבר והא דאמרינן היינו בקעה לומר דר' אליעזר אפילו בטול לא צריך ומיהו נראה דדוקא לענין בטול איתמר בקעה אבל בדיקה כל היכ' דאיכ' למימר לא עאל לא צריך בדיקה כדמוכח' ההיא שמעת' בשני צבורין ושני בתים ובצבור אחד ושני בתים דוק ותשכח ואף על גב דתרי ספיקי נינה' גבי חמץ דאיכ' למימר אכלתיה סוגי' דשמעת' התם דאפילו בתרי ספיקי צריך בטול ואף על גב דאמרי' בעלמ' תרי ספיקי לקול' כיון דאפשר ליה לאפוקי נפשיה מספיקי בלא טרחא אצרכוה לבטוליה.
ולי נראה לענין הסוגי' ששם דהיינובקעה לגבי חמץ לקול' הביאוה, לומר דתלינן למימר לא עאל כספק טומאה ברשות הרבים דמודו בה רבנן לר' אליעזר דחזינ' התם בספק עיולי ואמרי' שאני אומר בספק דרבנן ומדמו חמץ התם לשני שבילין דהוא ספק טומאה ברשות הרבים אלא דכל היכ' דודאי עייל התם חמץ לא תלינן אכלתם ואפילו הוי ספק ספיק' דכיון שהוחזק כאן נעשה הבית שאינו בדוק דבדיקת חמץ מתחלתה על ספק תקנו אותה וזה כלל שצריך לפרט באותה שמועה אבל נכון וברור הוא.
ולפי פירוש זה אפשר לפרש בההיא שמעת' דפלמוס' שכולן היו נכרים ואף על פי כן לר' אליעזר מותר שהדבר רחוק הואיל ואדעת' דממונ' אתו וזהו פשוטה והצעה של אותה שמועה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(עא) ודרך הרבים ודרך היחיד. פי' אגב סיפא דתני הכל מפסיק לזרעים ואינו מפסיק לאילן אלא גדר נקט לי' דאפילו דרך הרבים אינו מפסיק לאילן ולא תימא לא זו אף זו קתני כדפריש רבי' שמואל:
ר"א מטהר וחכמים מטמאין מה שפי' רבי' שמואל זצוק"ל דספק ביאה הוי ס"ס אינו נראה לי דהכי תנן בטהרות בפ' ששי כל שאת יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשה"י טמא וברה"ר טהור. כיצד נכנס למבוי וטומא' בחצר ס' נכנס ס' לא נכנס טומאה בבית ס' נכנס ס' לא נכנס ואפילו נכנס ספק היתה שם וספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק יש בה כשיעו' וספק אין בה כשיעור ואפי' יש בה ספק טמאה ספק טהורה ואפי' טמא' ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ר' אלעזר אומר ספק ביאה טהור. ספק מגע טומאה טמא אלמא אפי' ספק ספיקא ברה"י ספיקו טמא וטעמ' דר"א בספק ביאה זה הוא שכ"ז שלא הוחזק שנכנס במקום הטומא' אע"ג דלית התם אלא חד ספיקא כגון דהות קיימא טומאה סמוך לפתח דקי"ל שא"א ליכנ' אא"כ יגע מטהר לי' ר' אלעזר אבל היכא דודאי נכנס ואיכא ספק מגע אע"ג דאיכא כל הני ספיקא דתנן ספיקו טמא כיון שנכנס ועמד בחזקת הטומאה ורבנן ל"ש ס' ביאה מס' מגע אלא בכולהו ספיקן טמא:
(עב) נעל גדר פרץ כל שהוא ה"ז חזקה. שהי' ר"ג אומר ספק ביאה טהור. פי' דהו"ל ספק ספיקא ורבנן דמטמו ס"ל הכל חד ספיקא הוי ספק נגע בטומאה ספק לא נגע שהמצר לא מעלה ולא מוריד כיון שאינו יודע אנה (המלך) [הלך] ור"א סבר כיון שיש מצר ביניהם וכן שתי שדות כס"ס דמי:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
רמו. לפיאה מאי היא דתנן ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד (ורשות היחיד ורשות הרבים) הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים. איזהו נחל ואיזה הוא שלולית, כל שאינו יכול לעברו ברגל זהו נחל כדכתיב (יחזקאל מז,ה) נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים מי שחו, וכל שהוא יכול לעברו ברגל זהו שלולית. ואי זה הוא דרך ואי זהו שביל, כל שהוא עומד לעבור עליו תדיר לביתו או לשדהו או לגנו זה הוא דרך, אבל שביל היינו שביל של כרמים ועייקי טפי מדרך כדמיברר בפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא ק,א). קתני מיהת הרי אלו מפסיקין לפיאה, למאי הלכתא, לומר שאם היה אחד מכל אלו עובר בתוך השדה הרי זה מפסיק לעשותה שתי שדות וצריך להניח פאה לכל אחת ואחת, ר' אסי סבר הני אין מצר וחצב לא, ורבין סבר אפי' מצר וחצב. וקי"ל כרבין, דסוגיא דשמעתא לקמן כותיה:
רמז. לטומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים שהיא רשות היחיד לטומאה והיתה טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר' אליעזר אומר ספק ביאה אפילו ברשות היחיד טהור ספק מגע טמא. דגמר מסוטה, דכתיב בה ונסתרה, מה סוטה רשות היחיד כתיב ונסתרה, אף טומאה ברשות היחיד ספקה טומאה. ובהא פליגי, ר' אליעזר סבר ספק מגע טמא ספק ביאה טהור, ורבנן סברי אפילו ספק ביאה נמי טמא. וקימא לן כרבנן. דכולי עלמא מיהת אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע טמא. ואם ברור לו שלא נכנס לאותה שדה טהור. ואם נכנס לשדה הסמוכה (לו) לה, ואין ידוע אם הוא מכלל השדה שהוחזקה טומאה בתוכה ואם לאו, והיה מצר או חצב מפסיק בינו ובין השדה שהוחזקה הטומאה בתוכה, לטעמיה דר' אסי דברי הכל טמא, דכולה חדא שדה חשיב לה ואיכא למיחש דילמא נגע בטומאה, דהא חדא שדה היא, וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע, ולטעמיה דרבין הרי המצר והחצב מפסיקין והוו להו שתי שדות, ואשתכח דלא עייל לשדה שהטומאה בתוכה, ודברי הכל טהור. וקימא לן כרבין, דהא רבא נמי כותיה ס"ל כדבעינן למימר קמן:
רמח. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, וכי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' לפאה ולטומאה, אבל לשבת לא רבא אמר אפי' לשבת. וכ"ש לפאה ולטומאה דעליהו קיימינן. והיכן מצינו שהשדה נעשית רשות היחיד לשבת, דתנן (טהרות פ"ו מ"ז) הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן, ואוקמה רב אשי בפ' יציאות השבת (שבת ו,ב) כגון דאית לה מחיצות. ואם היה מצר או חצב מפסיק בנתים נעשו כשתי רשויות היחיד לענין שבת. למאי הלכתא, לכי הא דתניא הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר אף בהעלם אחד מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. הדין הוא גירסא דמתיבתא. ולפום הדין גירסא הכין מיפרשא. קימא לן דהמוציא אוכלים בשבת פחות מכגרוגרת פטור. ואם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחד חייב, דכיון חדא העלמה היא העלמה מצרפה להי והוה ליה כמה דאפקינהו לתרויהו בבת אחת וחייב, בשתי העלמות פטור, דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק, וכיון דאיתידע ליה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה דפטור, דידיעה הוא דמתיא ליה לידיה חיוב חטאת, וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא, דחצי שיעור הוא, ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה או שנשרפה ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא, ולפיכך פטור. ורבי יוסי סבר אף בהעלם אחד, אם הוציא שתיהן מרשות (היחיד) [אחת] חייב כדאמרן, משתי רשויות פטור, כגון דאפיק חצי גרוגרת מרשות היחיד זו וחזר והוציא חצי גרוגרת מרשות היחיד אחר לרשות הרבים פטור, דאע"ג דחדא העלמה היא רשויות מחלקות והויא לה כל חדא מינייהו הוצאה בפני עצמה, ונעשה כמוציא חצי גרוגרת וחצי רביעית משקין דלא מצטרפי, אי נמי כמאי דהואי ידיעה בין הוצאה להוצאה דלא מצטרפי.
אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. כלומר הא דאמר ר' יוסי משתי רשויות פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, והיינו רשה"ר, דכיון דאי אפיק מחדא מינייהו לרשות הרבים שהיא בינתים חייב חטאת, על כרחין רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מוחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא. דכיון דמדאורייתא שרי לאפוקי מכל חדא מינייהו לכרמלית שהיא בנתיים נמצאו כולן כרשות אחת. אביי אמר אפי' כרמלית מפסקת ביניהן לעשותן שתי רשויות, דכיון דדינה חלוק מהן, שהמוציא מאחת מהן לרשות הרבים חייב ואלו המוציא מכרמלית לרשות הרבים פטור, רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן, אבל פיסלא לא רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק לענין שבת, והוא עץ ארוך מוטל לרחבה של רשות היחיד וממלא כל הרוחב, שנמצא מפסיק את רשות היחיד זו לשנים, אי נמי סלע גבוה וארוך כנגד כל הרוחב.
ומסתברא דהאי פיסלא דאיפליגו ביה אביי ורבא ליכא לאוקומיה אלא כגון דלא גביה עשרה טפחים, דאי גביה עשרה טפחים מחיצה מעליאתא היא ובהא לימא אביי דלא מפסיק, אלא לאו כגון דלא גביה עשרה טפחים. והוא דהוי ד' אמות על ד' אמות, דאי לאו הכי הא קימא לן גבי גיטין דלא פליג רשותא לנפשיה, וכי היכי דגבי גט לא פליג רשותא לנפשיה גבי שבת נמי לא פליג רשותא לנפשיה, דרשות שבת כרשות גיטין, דגרסי' בגיטין בפר' הזורק (גיטין עז,ב) ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו איגנדר ונפל בפיסלא אמר רב יוסף אי הוי ארבע אמות על ד"א פליג ליה רשותא ואי לא רשות אחת היא, ואוקימנא בחצרו דבעל וכגון דאושלה מקום בחצרו, דחד מקום מושלי אינשי שני מקומות לא מושלי אינשי, הילכך אי הוי ד"א על ד' וגביה שלשה טפחים פלג ליה רשותא לנפשיה ולא הוי גיטא, דשני מקומות לא אושיל לה, ואי לא רשות אחת היא וכמאן דנח גיטא בדוכתא דקימא ביה דמי והוי גיטא, דהא אושלה לדוכתא נהלה.
ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין. כי היכי דגבי גיטין אע"ג דקאי האי פיסלא ברשות היחיד פלג ליה רשותא לנפשיה, גבי שבת נמי פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, ואף ע"ג דלא גביה עשרה מחיצות החיצונות נעשות מחיצות לכל מה שבתוכן.
וכי תימא א"כ האי כרמלית דאיפליגו בה רבה ואביי היכי משכחת לה, אי דרחבה ארבע אמות היינו פיסלא דקאמר אביי דלא מפסיק, ואלו אביי הא קאמר אפילו כרמלית מפסקת, ואי דאין רחבה ד"א אפילו רבא מודה דלא מפסיק וכל שכן אביי, ותסברא וכי יש כרמלית ברשות היחיד והלא רשות היחיד עולה עד לרקיע. אלא לא משכחת לה אלא כגון (קרקף) [קרפף] יתר מבית סאתים ושני בתים פתוחין לתוכו אחד מכאן ואחד כנגדו, ושניהן פתוחין לרשות הרבים (איסור) [אי נמי] כגון שהיה ביניהן רקק מים עמוק עשרה טפחים דהוה ליה כרמלית. אבל פיסלא דגביה שלשה ואין ברוחבו ארבע אמות אע"פ שהוא רחב יתר מארבע טפחים, אע"ג דבעלמא ברשות הרבים כרמלית היא, כיון דבתוך רשות היחיד קאי לא פליג רשותא לנפשיה. וכי תימא ולא יהא אלא מצר או חצב הא קי"ל דמפסיקין. שאני מצר וחצב דלאפסוקי בין שדה לחברתה עבידי ואמטול הכי מפסקי, אבל פיסלא דלאו לאפסוקי עביד, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה [ו]הוה ליה מכלל רשות היחיד (אלא) עצמה.
ואיכא נוסחי דאית בהו ר"י אומר אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. ולפום הני נוסחי הכי מפרשא. רבי יוסי אומר אף בהעלם אחד, אם כשהוציא לרשות הרבים הוציא לרשות אחת של רבים חייב, דכיון דלחדא רשותא אפקינהו ואיכנוף בחדא רשותא, רשות מצרפתן למהוי כחדא הוצאה וחייב, ואם הוציא לב' רשויות ושתיהן רשות הרבים אלא שיש הפסק ביניהן פטור דלא מצטרפי. ולא דמי לאכל שני חצאי זיתי חלב בהעלם אחד, דאלו התם בית הבליעה מצרפת ואלו הכא שתי רשויות נינהו ולא מצרפי. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, כלומר הא דאמר רבי יוסי לשתי רשויות של רבים פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, דהיינו רשות היחיד, שכיון שהיא מוחלקת משתיהן, שהרי המוציא ממנה לאחת משתיהן [או מאחת משתיהן] לרשות היחיד שהיא בינתים חייב, כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא מפסקא לשויינהו ב' רשויות, כגון רקק מים שאין רה"ר מהלכת בו והוא מפסיק באמצע רשות הרבים לרחבו ומגיע עד ביתו של זה, ולבית זה שני פתחים אחד מכאן לרשות הרבים זו ואחד מכאן לרשות הרבים זו שהרקק באמצע, והוציא חצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו וחצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו. והוא הדין בתל גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה טפחים דהוה ליה כרמלית, דאי קאי באמצע ברשות הרבים בין שני פתחיו של זה הפתוחין לרשות הרבים והוציא חצי גרוגרת מפתח זה וחצי גרוגרת מפתח זה חייב, דלא מפסקא כרמלית לשוייה להאי רשות הרבים כשתי רשויות, כדברירנא טעמא לעיל. אביי אמר אפילו כרמלית מפסקת לשויינהו כשתי רשויות הרבים דלא מצטרפי הוצאות להדדי, דכיון דדינה חלוק מדינא דרשות הרבים, שהרי המוציא מרשות היחיד לכרמלית פטור, מה שאין כן ברשות הרבים, מפסקת, אבל פיסלא לא מפסיק. רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק.
והאי פיסלא דאפליגו ביה אביי ורבא לפום הדין גירסא דמיירי בהפסקה ברשות הרבים, לא מתוקם אלא בעמוד גבוה תשעה ורחב ארבע אמות עומד ברשות הרבים, דכיון דבני רשות הרבים מכתפין עליו כרשות הרבים דמי, ואמטול הכי קסבר אביי דלא מפסיק. ורבא מודי ליה לאביי דכרשות הרבים דמי, מיהו קסבר כיון דרחב ארבע אמות פלג ליה רשותא לנפשיה לאפסוקי, מידי דהוה ארשות היחיד לענין גיטין, דאי הוי ארבע אמות על ארבע אמות אע"ג דכלה רשות היחיד היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד אחרת בפני עצמה, הכא נמי אע"ג דכלה רשות הרבים היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרה"ר בפני עצמה, וכיון דהיא עצמה מוחלקת משתיהן מחלקת בין שתיהן. והני מילי בעמוד גבוה תשעה טפחים ורחב ארבע אמות דהוה ליה רשות הרבים, אבל גבוה עשרה טפחים, לא שנא רחב ארבע אמות ולא שנא דאצבע מפסיק, דמחיצה מעליתא היא, ובמחיצה ליכא מאן דפליג. וכל שכן היכא דרחבה ארבעה, דהויא לה רשות היחיד, ואפילו רבה מודי דמפסיק, דהיינו חיוב חטאת דקאמר רבה. וכן היכא דגבוה משלשה טפחים עד תשעה ולא עד בכלל, אם יש ברחבו ד' טפחים או יתר מכן הוה ליה כרמלית, ואפילו אביי מודי דמפסיק וכ"ש רבא. וכי בעי רבא רחב ד"א הנ"מ גבי גבוה תשעה דאידי ואידי רשות הרבים היא. הילכך אי הוי ד"א על ארבע אמות חשיב ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה. אבל היכא דלא גביה תשעה כיון דעל כרחיך כרמלית הוא אפי' אביי מודי דמפסקת וכל שכן רבא.
ואע"ג דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין, הני מילי במידי דאידי ואידי חדא רשותא היא, דאי חשיב פליג רשותא לנפשיה ואי לא [לא] פליג רשותא לנפשיה. כגון עמוד גבוה שלשה ברשות היחיד או גבוה תשעה ברשות הרבים, דכיון דעמוד גבוה שלשה ברשות היחיד כרשות היחיד דמי, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה והוה ליה כרשות היחיד בפני עצמה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה וכולה חדא רשות היחיד היא. והוא הדין גבי עמוד תשעה ברשות הרבים, דכיון דרשות הרבים היא, אי חשיב פליג רשותא לנפשיה למהוי כרשות הרבים בפני עצמה, ואי לא כולה רשות הרבים אחת היא. אבל היכא דהוי פחות מתשעה כיון דרחב ארבעה טפחים הוה ליה כרמלית ואע"ג דלא חשיב על כרחיך רשות בפני עצמה היא. ואע"ג דכי האי גוונא גבי גיטין לא פליג רשותא לנפשיה, התם משום דמיירי ברשות היחיד ואין כרמלית בתוך רשות היחיד שרשות היחיד עולה עד לרקיע, וכיון דעל כרחיך כלה רשות היחיד, ולא הוי ארבע אמות נמי כי היכי דלהוי חשוב למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, הויא לה כולה רשות היחיד אחת. אבל ברשות הרבים דמשכחת בה כרמלית ומקום פטור באמצעה כרמלית נמי מפסקת.
ומסתברא דהוא הדין נמי למקום פטור, דטעמא דכרמלית דמודי בה אביי דמפסקת ברשות הרבים לאו משום דאסור להוציא מרשות הרבים לתוכה הוא, דהא הכא בחיוב חטאת עסיקינן וחיובא דאורייתא, וכיון דמדאורייתא מותר להוציא מרשה"ר לכרמלית לא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. אלא טעמא דכרמלית דמפסקת משום דדינא חלוק מרשות הרבים, שהמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד חייב, מה שאין כן במוציא מרשות היחיד לכרמלית. וכיון דטעמא משום הכי כל שכן מקום פטור, דהשתא כרמלית דאית בה איסורא דרבנן ודמיא לרשות הרבים לענין איסורא, דלא שנא מרשות היחיד לרשות הרבים ולא שנא לכרמלית אסורא מדאורייתא אי מדרבנן חשיבא כרמלית רשות בפני עצמה היא ומפסקת ברשות הרבים, גבי מקום פטור שדינה חלוק לגמרי מרשות הרבים, שהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חייב ואלו מרשות היחיד למקום פטור מותר לכתחלה, לא כל שכן דמפסיק. וכי תימא מה לכרמלית שאסור להוציא ממנה לרשות הרבים, תאמר במקום פטור שהוא מותר, הא ברירנא דטעמא דכרמלית לאו משום איסורא דרבנן הוא, דלא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. הילכך כל היכא דרשות היחיד מפסקת לכולי עלמא פטור, וכל היכא דרה"ר מפסקת ואין ברחבה ארבע אמות, כגון עמוד תשעה ואין ברחבו ד"א דכולי עלמא לא הוי הפסק וחייב. כי פליגי בכרמלית והוא הדין למקום פטור, אי נמי [עמוד ט'] ברה"ר והוי ד"א, דרבה סבר כרמלית אינה מפסקת, וה"ה למקום פטור, וכ"ש רשה"ר, ואביי סבר כרמלית נמי מפסקת והוא הדין למקום פטור, אבל רשות הרבים נמי כגון עמוד גבוה תשעה כי הוי רחב ארבע אמות חשיב ומפסיק, וכל שכן כרמלית ומקום פטור. וקי"ל כרבא:
וש"מ דהילכתא כר"י דאמר לשתי רשויות פטור אי נמי משתי רשויות דרשויות מחלקות, דהא כולהו אמוראי מסקי שמעתתא אליביה:
רמט. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, אין שם לא מצר ולא חצב מאי. עד היכן קנה. בשדה המסויימת במצרניה לא תיבעי לך, דהא אמרינן (לעיל בבא בתרא נד,א) כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, כי תיבעי לך בשאינה מסויימת במצרניה. ובשדה הלבן לא תיבעי לך, דהא אמר רב פפא (לעיל בבא בתרא נד,ב) בדאזיל תיארא דתורי והדר. כי תיבעי לך בשדה האילן מאי. פירש ר' מרינוס משמו כל שנקראת על שמו. כלומר כל שנקראת כולה כאחת על שמו. היכי דמי אמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא. ומשמע מדאמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא ולא קאמר כגון דקרו לה ארעיה דפלניא, הא קמ"ל הוא דמשקו לה לכולה גרגותא חדא, דאי לאו הכי כל גרגותא מינייהו באנפי נפשה חשיבא ולא קני חדא בחזקה דאידך. ושמעינן מינה דבשדה בית השלחין עסיקינן, דאי בשדה הבעל מאי בעיא גרגותא התם. הלכך מסתברא דדינא דשדה הבעל, כיון דלית בה גרגותא למהוי כל שיעורא דמשקו ליה מחדא גרגותא חשיב כחדא שדה ולמקני כולה בחד מכוש, הדרינן לשיעוריה דרב פפא דאמר כבדאזיל תיארא דתורי והדר:
רנ. יתיב ר' אחא וקאמר משמיה דר"י בר' חנינא חצובא מפסיק בנכסי הגר למהוי כב' שדות ולא קני חדא בחזקה דאידך. מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ. והוא עשב שזורעין אותו בין תחום לתחום ושרשין בוקעין ויורדין עד התהום בכיוון ואינן נוטין לכאן ולכאן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה