בבא בתרא כו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אכדנייד נכתמא אפומיה דחצבא דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו אמרוה קמיה דמרימר אמר להו בהיינו זורה ורוח מסייעתו ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש והזיק גדחייב לשלם התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל:
מתני' דלא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן ההיה גדר בינתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן והיו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה זהיה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו:
גמ' תנא ארבע אמות שאמרו כדי עבודת הכרם אמר שמואל לא שנו חאלא בארץ ישראל טאבל בבבל שתי אמות תניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן תנן ארבע אמות אלא לאו כדשמואל שמע מינה ואיכא דרמי לה מירמא תנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות והתניא שתי אמות אמר שמואל לא קשיא כאן בבבל כאן בארץ ישראל רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו דיקלי אמיצרא דפרדיסא דרב יוסף הוו אתו צפורי יתבי בדיקלי ונחתי בפרדיסא ומפסדי ליה א"ל זיל קוץ א"ל והא ארחיקי לי א"ל ה"מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן א"ל ה"מ אילן לאילן וגפנים לגפנים יאבל אילן לגפנים בעינן טפי א"ל אנא לא קייצנא דאמר רב כהאי דיקלא דטעין קבא אסור למקצייה ואמר ר' חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימניה מר אי ניחא ליה ליקוץ רב פפא הו"ל הנהו דיקלי אמיצרא דרב הונא בריה דרב יהושע אזל אשכחיה דהוה חפר וקא קאיץ שרשיו אמר ליה מאי האי אמר ליה תנן היו שרשים יוצאים לתוך של חבירו מעמיק שלשה כדי שלא יעכב המחרישה אמר ליה הני מילי שלשה מר קא חפר טפי אמר ליה אנא בורות שיחין ומערות קא חפרנא דתנן היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר רב פפא אמרי ליה כולהי ולא יכילי ליה
רש"י
[עריכה]כדנייד נכתמא אפומא דחצבא - שאם יניחו כד על חומה וכסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה:
רקתא - מה שמנערין מן הפשתן:
מאי שנא מזורה - בשבת דחייב ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמא גירי דיליה נינהו:
היינו זורה ורוח מסייעתו - כי היכי דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי כחו חשיב ליה:
ולרבינא מאי שנא כו' - בשלמא זורה ורוח מסייעתו לא הויא ליה פירכא דקסבר ממונא מאיסור שבת לא ילפינן דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה וכה"ג מתרצינן ליה להא פירכא בב"ק בהכונס צאן לדיר (דף ס.):
גץ - אטנצייל"א היוצאת מן הברזל כשהפטיש מכה עליו:
חייב - והרי הוליכן הרוח:
ניחא ליה דליזיל - לחוץ שלא ידליק את ביתו:
מתני' סמוך לשדה חבירו - בין שדה הלבן בין שדה האילן וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך שדה חבירו:
מעמיק - להן בעל השדה שיצאו לתוכו:
קוצץ - בעומק ג' טפחים:
והעצים שלו - בגמרא מפרש של מי:
גמ' אבל בבבל שתי אמות - שמחרישתן קצרה:
פרדיסא - כרם:
והא ארחיקי לי - ד' אמות:
שכחת ברי - כך שמו:
אשכחיה - רב פפא לרב הונא דקא חפר וקייץ שרשין:
מאי האי - אמאי קייצתא:
אמרי ליה כולהי - הבאתי לו ראיות הרבה שלא יקוץ:
תוספות
[עריכה]אפומא דחצבא. על פי' הקונט' קשיא לר"י דאיך יהא האפדנא נייד כולי האי עד שתתנדנד הנכתמא דא"כ הבית קרוב ליפול ולפי הענין משמע שהיה בנין חזק שהרי מתוך העושר בנאה ובמס' שבת (דף עז:) נמי אמר מאי אפנדא אפיתחא דין שמאספין שם לדין משמע דבירה גדולה היא ונראה לר"י דכד ניידא נכתמא כשאדם אוחז הכד בידו שזהו דבר מועט הרבה א"כ מתנדנד האפדנא חייב להרחיק ולריצב"א נראה שאין פ"ה דחוק דבדבר מועט מתנדנד הנכתמא שהוא דבר קל אף על פי שהאפדנא אינו מתנדנד כל כך:
זיקא הוא דקא ממטי לה. קשיא לר"י דליחייב משום אש מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב משום אש כדאמר בפ"ק דב"ק (דף ו.) והכא דאמטי ליה ברוח מצויה איירי מדפריך עלה מזורה ורוח מסייעו דאיירי ברוח מצויה כדמשמע בהכונס (שם דף ס. ושם) גבי ליבה וליבתו הרוח ומדפריך מגץ היוצא מתחת הפטיש דהיינו ברוח מצויה דחייב משום אש דגבי אש קתני לה בהכונס ואומר ר"י דלא דמי לאש דאין חייב משום אש אלא כשעשה האדם את האש לבדו כדכתיב המבעיר את הבערה בלא סיוע הרוח ואח"כ הולכת על ידי רוח מצויה אבל הכא אין עושה לבדו כל עיקר אלא ע"י הרוח דאי לאו רוח לא הוה רקתא אזלא כל עיקר ודמי לליבה וליבתו הרוח דפטור והיינו דמשני כי פריך בסמוך מ"ש מגץ דהוה סלקא דעתך דדמי ממש לגץ ומשני התם ניחא ליה דליזל ומתכוין להכות בכח עד שיצא הגץ ומתרחק בלא שום זיקא וחייב משום אש על מה שגומר והולך על ידי רוח מצויה אבל הכא לא ניחא ליה דתיזל כלומר ואינו מכה בכח ואי לאו רוח אין הרקתא הולכת כלל וא"ת מ"מ יהא חייב להרחיק מידי דהוה אגורן דמתניתין דחייב להרחיק אע"ג דזיקא ממטי ליה וי"ל דמתני' כרבנן והכא איירי אליבא דר' יוסי דלא מחייב אלא בגירי דיליה והא דפריך מגץ ולא מצי לאוקמי ההיא דגץ כרבנן משום דלא פליגי רבי יוסי ורבנן לענין חיוב תשלומין אלא לענין הרחקה וא"ת מאי שנא מנמייה דאפילו לר' יוסי מרחיקין אע"ג דהיא גופה ממטיא נפשה כמר בר רב אשי ומיהו התם משום דזימנין דבהדי דנח כו' כדקאמר לעיל אבל קשה מעורבין לעיל (דף כג.) דאמר רב יוסף אפיקו לי קורקור מהכא וי"ל דגמרא לא סבר לה כרבינא דר"ת פוסק כמר בר רב אשי וכאמימר ועוד אומר ר"י דבעלי חיים שאני דחמירי טפי מרוח דכח אחר מעורב בהן כדאמרינן בבבא קמא (דף ו.):
מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. ורבינא לא חשיב לה פירכא דסבר כי היכי דלא גמרינן משבת לענין תשלומין כדמפרש רב אשי בהכונס (ב"ק דף ס. ושם) דגבי שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור הכי נמי לא גמרינן מהתם שיהא חייב להרחיק ומר בר רב אשי סבר נהי דחיוב תשלומין לא גמרי' לענין הרחקה דליחשב גירי דיליה גמרינן שפיר כיון דגרמא בנזקין אסור:
ורבינא מאי שנא מגץ. וא"ת ואמאי קאמר ורבינא לאמימר נמי תיקשי לענין חיוב תשלומין מאי שנא מגץ וי"ל משום הכי נקט רבינא דאמימר הוי מצי לדחויי דה"נ חייב לדידיה בתשלומין דלגמרי מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו:
אחד גפנים ואחד כל אילן. מתוך פ"ה לעיל (דף יח.) משמע דנקט אחד גפנים משום דשייך בהו כלאים דהביא ראיה מכאן דכשיש גדר ליכא איסור כלאים וזה סומך לגדר מכאן וזה מכאן ואין נראה דשדה חבירו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים איירי דהא מוקמי' בגמ' דמתני' אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעי טפי משום ציפרי ומהאי טעמא גפנים לזרעים בעי טפי אלא דנראה דנקט אחד גפנים ואחד כל אילן דלא תיסוק אדעתי' למימר דשיעור ד' אמות דמתני' דוקא בגפנים שמצינו בהם שיעור זה במקום אחר לענין כלאים:
אבל בבבל ב' אמות. תימה דבפרק המוכר את הספינה (לקמן דף פב: ושם דף פג.) גבי קנה ג' קנה קרקע דאמר רב יוסף עובדא הוה בדורא דרעותא כו' משמע מהתם דבבבל נמי בעינן ד' אמות דבבבל הוה מעשה וצ"ל דבההיא דורא דרעותא היה להם מחרישה גדולה כמו בארץ ישראל:
אבל בגפנים בעי טפי. והוא כשנטע דקלים כשהם גבוהים אבל אם נטע גרעין לא דממילא קא גדל ולא גירי דיליה הוא:
אנא לא קייצנא דאמר רב כו'. וא"ת והתנן במתניתא דקוצץ ונותן דמים וי"ל דאיכא לאוקמי באילן סרק אבל קשה דאמרינן בהחובל (ב"ק דף צב.) גבי הנהו דיקלי דמכחשי בגופני הוו דקאמר למחר אייתי לי מקורייהו אלמא משום היזק גפנים מותר לקוץ דקלים ויש לפרש דשאני התם שיותר מדאי היו מכחישים בגפנים עד דהוה טעים בהו טעמא דחמרא:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]צ א מיי' פי"א מהל' שכנים הלכה ג', סמג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ט"ו:
צא ב מיי' פי"א מהל' שכנים הלכה א', וסמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ל"ד:
צב ג מיי' פ"ו מהל' חובל ומזיק הלכה י"א, סמג עשין סח, טור ושו"ע חו"מ סי' שפ"ד סעיף ב':
צג ד ה מיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ח', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ה:
צד ו ז מיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ז', טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ל':
צה ח ט מיי' פ"י מהל' שכנים הלכה ח', טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ה:
צו י מיי' שם, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף כ"ה, ועיין בהג"ה ובמגיד משנה:
צז כ מיי' פ"ו מהל' מלכים הלכה ט', סמג לאוין רכט, [וברב אלפס ב"ק סמוך לסוף פרק החובל דף לד:, ועי' ט"ז בי"ד סי' קטז ס"ק ו]:
ראשונים נוספים
כי היכי דנייד נכתמא אפומיה דחצבא. כלומר[2] היכסה שמכסין ממנו הקיקל:
רקתא. שלועזין ארישת"א. אבל הכא גבי הנהו רקתא אינו חייב משום דהוי ליה גירי דידיה דזיקא הוא דקא ממטי ליה ואינו חייב:
מ"ש. מהא דתנן גבי שבת באבות מלאכות דהיכא דזורה תבואתו והרוח מסייעתו לדחות התבן דהוי חייב הכא נמי היכא דרוח ממטי לה אמאי אינו חייב. אמר ליה מרימר ודאי ברקתא חייב דהיינו כזורה ורוח מסייעתו דחייב לענין שבת. ולרבינא מייתי תו קושיא מ"ש מגץ היוצא כו'. דלעולם אין דליקה בלא רוח ואפ"ה חייב הכא נמי מאי שנא (ומאי שנא). התם גבי גץ מש"ה חייב דניחא ליה דליזל מביתו אבל הכא גבי רקתא לא ניחא ליה דליזל דהוא צריך נמי לרקתא לצורך שום דבר מש"ה הואיל דלא קא אזיל מכוחו דזיקא קא ממטי ליה פטור:
פיסקא כדי עבודת הכרם. כדי כלי בקר וצמדו שלא ידוש שדה חבירו. לא שנו דבעינן ד' אמות אלא בארץ ישראל שרגילין לחרוש שדה אילן בשוורים ומפני חוזק הקרקע אבל בבבל שחורשין בחמורים או חופרין בב' אמות הרחקה סגי:
דפרדיסא. גפנים:
והא רחיקי ליה. ד' אמות:
הני מילי באילנות. משדה אילנות:
אחד שדה גפנים ואחד שדה אילן. אין מרחיקין אלא ד' אמות:
אסור למקצייה. דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות:
שכחת. הכי שמיה דבריה:
תאלי. אילנות:
אזל רב פפא אשכחיה לרב הונא אמר ליה מאי האי. דקצצת שרשי:
שמעכבין לי. חרישתי:
מר קא חפר טובא. וקא קציץ שרשין למטה מג' טפחים:
אמרי ליה מכולהו. שהבאתי לו ראיות מכמה מקומות ולא יכלי ליה:
כדנאיד נכתמה אפומ' דחצבא. פרש"י ז"ל שאם יניחו כד על החומה וכסויה עליה יטע הכסוי מחמת הטריא וכן פר"ח ז"ל ובוראי דטריא רבתי היא טפי.
וראיתי מי שפירש כדנאיד נכתמ' דאפומ' דחצבא שמניחין שם בסמוך חצבא ואם מתנענע נכתמ' דאפומ' בידוע שהחמה נדה כמו שנדה הנכתמ' דאפומ' דחצב' ומסלקי' ליה.
ומאי שנא מזורה ורוח מסייעתו. פר"ח ז"ל דלענין סלוקי היזיקא קאמר אבל לענין שלומי הא קיימא לן כרב אשי דאמר בפרק הכונס צאן כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל לענין נזקין גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור וכן פי' רבינו הגדול ז"ל בהלכות. ושמועה זו צריכא לפנים ומדינא דגרמי אפרשנה בסוף זו המסכתא בסייעתא דשמי'.
הא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד' אמות. קשיא לעול' דאמר כל תוך שש עשרה אמה גזלן הוא וכיון שהוא גזל ודאי מרחיק והא לא שייכא בדרבי יוסי שהוא גזל ונהנה הוא ואין זה בכלל נזקין אלא בכלל הגזלנין אלא דאיהו מוקים לה במפסיק צונמא וכדאוקימנא בריש פירקין ולר' יוחנן דאמר אחד אילן הסמוך ואחד הנוט' מביא וקורא אע"ג דלא מפסיק צונמא סומך וקיימא לן תנאין שהתנה יהושע אפילו בח"ל אלא שצריך להרחיק כדי עבודת הכרם ואם באו שניהם ליטע מרחיק זה ב' אמות ונוטע וזה ב' אמות ונוטע והכי תנא בתוספתא ואם זה נוטע וזה זורע מרחיק אותו שנוטע כל ד' אמות שהוא המזיק ואם בא אח' באילנות ובא חברו עכשיו ליטע צריך להרחיק כל אותן ד' אמות שהרי החזיק זה ואינו יכול לומר לו הרחק אילנותיך ומ"מ אם רצה הלה לישב שם ולשמור שלא יכנוס הלה לתוך שדה יושב ושומר או עושה לעצמו גדר בנתיים שהרי לא החזיק בשדהו של זה ואפילו באחין שחלקו אין לו לבעל כרם בשדה לבן כלום אלא בדעלו אהדדי כדאמרינן בפרק' קמ'.
ושמעינן מיהאשהחושש שלא יזיקנו חברו ושכנו בדבר שיכול למונעו והדבר רגיל ותדיר אין יכול לומר לו הושב שומר וישמור שלא אזיק אותך כשם שאין זה יכול לומר הושב שומר וישמור שלא אכניס מחרשתי בתוך שלך וגדולה מזו אמרו בסולם ושובך במשנתנו וכמו שפרשתי למעלה.
לא שאנו בא"י אבל בבבל ב' אמות. פרש"י ז"ל מפני שהמחרישות קצרות והטעם שא"י גבוהה וארץ הרים וגבעות הי' והארץ קשה לפיכך צריכין הם למחרישה גדולה ואין כאן בבבל.
ואיכא דקשיא ליה דאמרינן בפרק המוכר את הספינה ר' עובד' הוה בדור' דריעותא וא"ל רבי יהודה זיל הב ליה כדי בקר וכליו ואמרינן התם ברי בקר וכליו כמה הוו ד' אמות ודורא דרעות' אתריה דרב יהודה הוה דהיינו בבל בנהרדע'. ואיכא למימר נמימקומות יש לפי קושי הארץ שיש שהיא צריכה מחרישות גדולות בארץ. ע"כ.
והא דאמרינן אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. משום צפרי מודה בה ר' יוסי דזמנין דסליק למגדריה לדקליה ומפרח לעופות על הגפנים והוו ליה גיריה שכן דרך העופות שאדם מפריחן מקינין או ממוונותיהן שאין מפריחין אלא ער מקום קרוב משם.
והעיד רב יהוסף הלוי ז"ל על רבינו הגדול רבי' יצחק אלפסי רבו ז"ל שהיה אימר שאין צריך אלא ד' אמות וכן היה דן ואפשר זה לפי הטעם שפירשנו נמצאת למד לפי מדה זו שאם בא זה ליטע אילנות וזה גפנים בעל אילנות כונס לתוך שלו ג' אמות ובעל גפנים אמה כמו שהיה מרחיק באילנות לאילנות.
וקשה לי לפי דברי רבי' הגדול ז"ל האי דאקשי ליה רבה בר בר חנא והא אנן תנן א' גפנים ואחד כל אילן. ומאי קשיא, מתניתין בד' אמות הוא ואפילו גפנים ואילנות בהכי סגי אבל בבבל הוא שחלקנו ביניהם. ואפשר דהכי קאמר ליה כיון דקתני אחד גפנים ואחד כל אילן משמע דכולהו משום עבודת הכרם אבל משום עופות לא צריך לארחוקי, ואינו מחוור.
וכתב זה הרב ז"ל שאם באו שניהם ליטע זה בא ליטע אילנות ולהרחיק אמה וזה אומר גפנים אני נוטע הרחק ג' אמות רואין אם השדה עומדת לגפנים הדין עם בעל גפנים ואם אינה עומדת לגפנים לאו כל כמיניה הימנו וזה הדין כמה הוא רחוק שיאמר אדם לחברו לא תטע שדך או אזיקך. ודברים הללו לא נאמרו אלא בענין הב' לסמוך בצד המצר שאין חברו רוצה לחפור בו עכשיו. אבל בבא לחפור לא היו דברים מעולם שבכל ענין מעכב על המזיק שלא יזיקנו בגיריה.
והריני כות' התוספת' (ד,ט) שסמך עליה זה הרב נ"ל בדבר זה וזו היא הנוסחא שכתב בה הו' ז"ל. שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק ב' אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע. שנים שחלקו את השדה ועמד אחד מהן ליטע את שלו מרחיק ד' אמות ונוטע ונקצץ הכרם או שיבש הקרקע של בעל הכרם. וזה מפורש למעלה שהנוטע הוא המזיק והוא מרחיק. שנים שנטעו את הכרם ועמד אחד מהן וקצץ את שלו מרחיק ד' אמות וזורע פי' שני' שנטעו כרם ולא הרחיקו זה מזה כלום אלא היה להם כעין כרם אח' בחרישתן וזה קוצץ את שלו צריך להרחיק ד' אמות וזורע כלומר יש לו לבעל הכרם ד' אמות בתוך של זה כמו שאמרו בגמ' האחין שחלקו אח' נטל שדה לבן ואחד נטל שדה כרם יש לו לבעל הכרם ד' אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו אף כאן בשהיה הכל כרם ולא הרחיקו כלום אלא היו חורשין הכל בבת אחת והמחרישה עוברת בשל שניהם בין גפן לגפן לא היה אחד מהן ניזוק ועכשיו שזה זורע את שלו ואין חברו יכול לכנס בתוך שלו אם אין לו לזה ד' אמות בשדה נמצא צריך לעקור אילנות שלו וכבר החזיקו בהם והחזיק נמי לעבור בשל חברו ולהפוך צמדו ובקרו דרך שם וכגון זה חזקה מועלת לו בלא טענה דשעבוד בעלמא הוא וכענין שפירשנו בסולם של מזחילה.
והרב הנזכר ז"ל פי' פסקא זו בהרחיקו מתחלה לכל א' ב' אמות ומרחיק תשלום ד' אמות קתני כלומר כמו שהיה מרוחק מתחלתו והטעם מפני שהחזיקו בד' אמות של הרחקה ואע"פ שזה נמלך לעקור אין זה עוקר מה שהוחזק בו וגם זה נכון וזהו מה שהביא הרב ז"ל ראיה לדבריו לפי שפי' טעם הדברים כרצונו, והחכם יבור לעצמו.
הא דאמרינן אנא לא קאיצנא. קשיא לן אמאי לא והרי הוא מזיק ומצוה להרח' את עצמו אפילו להפסיד כל מה שיש לו ולא יפסיד חברו פרוסה ונראה שלא הודה לדבריו אלא שהיה סבור דבין גפנים לגפנים בין אילנות לגפנים בב' אמות סגי בבבל ולא רצה לחלוק עליו אלא בענין שאמרו אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאחר מעשה אמרה אין שומעין אמר לו לקוץ הוא בעצמו, ואנן כרב יוסף קיימא לן דליכא דפליג עליה.
וקושיא זו שבשה מקצת המפרשים לומר דלאו גיריה הוא ואין צריך להרחיק אליבא דהלכתא אלא הכי קאמר ליה כיון שיש לחברו היזק ממנו ורבנן צריך להרחיק אף אתה הרחק לפנים משורת הדיו שאין ראוי לחסיד להזיק שום היזק וא"ל כיון שאיני חייב להרחיק איני קוצץ אבל אתה אי ניחא לך קוץ ואין פירוש זה כלום אלא גיריה נינהו וצריך להרחיק מן הדין דומיא דההיא דאמרינן לעיל אפיקו לי קורקור מהכא, וכן דעת הגאונים ז"ל.
ה"ג וכן כתוב בכל הנוסחאות ובפר"ח ז"ל אמרי ליה טובא. ורש"י ז"ל גריס אמרי ליה כולהו, ולא נהיר' שמשמע הלשון כל אותן האמורות ואין בגמרא מפורש מאי א"ל.
וכמה כדנייד נכתימא אפומא דחצבא: פירש רש"י ז"ל, שאם יניח בראש החומה חצבא ונכתימא אפומא ונדייה נכתימא הרי זה נזק וצריך להתרחק. ואינו מחוור, דאפילו פחות מיכן הוי נזק, דהאי מפיל ממש הוא.ור"י ז"ל פירש אי נדייא אפדנא מעט, אפילו משהו, כמה דניידא נכתמא הפמא דחצבא, הרי זה נזק וחייבין להתרחק, וזה נכון.
אמר להו כי מודה רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו האי זיקא הוא דקא ממטי לה: מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גירי דידיה, ולא שני לה בין היזיקא דיחיד להיזקא דרבים, והילכך מתניתין דקתני מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי, אם כן לרבי יוסי גירי הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק, ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד היא, וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח, כלומר מפני שדות היחידים שסביביו. ומינה לדבורים דמרחיקין לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה, כדאיתא בתוספתא (פ"א, ה"ז) וכדכתבינן לעיל (כה, א, ד"ה מתניתין), אף ממצר חברו מרחיקין חמשים אמה. ועוד דכיונים ממש הן, והילכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי, היינו דבעל המשרה וכרישין והבצלים והחרדל אינן צריכין להרחיק, אבל דבורים ודאי צריך להרחיק, דגירי נינהו, כדאמרן.
אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה: ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוייה דחייב אף על גב דאיכא כח אחר מעורב בו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק, שהאש היא שמזקת ששורפת, וכן כובד האבן והסכין הן שמזיקין, והילכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב, דממונו הוא דאזיק. אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת, אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים.
מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו: ואם תאמר אמאי לא מקשה לה ממתניתין (כד, ב) דמרחיקין את הגורן, דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה, ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין, ורבי יוסי נמי מודה בה, כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקין את הסולם מן השובך, וי"ל דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי, דגרמא דידיה בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי היא, ומשום הכי נמי לא מקשה מינה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עליה. כנ"ל.
ואם תאמר מאי קא מדמה לה לזורה ורוח מסייעתו דליכא, דהא דחאה רב אשי בפרק הכונס צאן לדיר (בבא קמא ס, א) גבי לבה וליבתו הרוח ואין בלבויו כדי ללבותה פטור, ואקשינן עלה מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו, ופריק רב אשי התם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בניזקין פטור, י"ל דהכא לאו לענין חיוב תשלומין מדמה לה, אלא לענין אסורה, דמכל מקום גרמא הוא, וגרמא בנזקין אסור. וכן כתב ר"ח ז"ל. ורבינא דלא חש לה, סבירא ליה דאפילו גרמא דידיה לא הוי ושרי.
הכי גרסינן: אמרוה רבנן קמיה דאמימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו: ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא, דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש, מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין לאמימר, כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה, דאמימר כמר בר רב אשי סבירא ליה.
ואם תאמר אכתי כי אקשינן לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ליקשי נמי לאמימר ולמר בר רב אשי דמדמו לה לזורה ורוח מסייעתו. דהתם חייב והכא פטור אלא דאסור משום גרמא בנזקין. י"ל דלרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא, אבל לאמימר ולמר בר רב אשי לא קשיא, דדילמא אינהו לגמרי מדמו לה לזורה ורוח מסייעתו ואפילו לענין תשלומין, ודלא כרב אשי דפרק הכונס, וכיון דלא איתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירא ליה לא אפשר לאקשויי להו.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כמר בר רב אשי ואמימר דאמרין היינו זורה ורוח מסייעתו ומסקין ליה.
אמר שמואל לא שאנו אלא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות: פירש רש"י ז"ל דבארץ ישראל מחרשתם גדולה ובבבל קטנה, והטעם לפי שארץ ישראל ארץ הרים וקרקע קשה וצריך מחרישה גדולה, אבל בבל דטבעני די להם במחרישה קטנה. ואם תאמר והא אמרינן לקמן בפרק הספינה (פב, ב) עובדא הוה בדורא דרעוותא ואמר ליה רב יוסף זיל הב ליה כדי בקר וכליו, וכמה כדי בקר וכליו ארבע אמות, ודורא דרעותא אתריה דרב יוסף בבבל הוה. י"ל שגם בבבל מקומות יש, שגם שם יש מקומות קשין וצריכין מחרישה גדולה כארץ ישראל.
א"ל והא רחקי לי א"ל הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי: כלומר משום היזקא דעופות.
אמר ליה והא אנן אחד גפנים ואחד כל האילן וכו': קשיא לי, רבא בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי נזקא דעופות, והא תני אם היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר, ולסלוקי הזיקא דעופות גדר גבוה עשרה מאי מהני ליה, ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ, וסבר רבא בר רב חנן דמשום הזיקא דפרות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל, אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאיצטריך, ומשום הכי אמר ליה הא רחקי לי כפי מה שהצריכו חכמים משום עבודת הכרם ושוב אינו חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתינו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו, אבל בהיזקא דעופות, שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה., ואהדרה ליה רבא בר רב חנן דמשנתינו אפילו בין אילנות לגפנים קתני, ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם, דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם, הא משום הזיקא דעופות כלל כלל לא, דלא חשיב ליה היזק. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתינו אחד גפנים ואחד כל האילן, לאו בין אילנות לגפנים קאמר, אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים, ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם, אבל בדין אילנות לגפנים לא איירי במתניתין כלל, דהא מילתא אחריתי היא, ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק.
אמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה כמר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ: יש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא אמר ליה דאיקוץ, דאנן כרבי יוסי סבירא לן דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, והא נמי לאו גירי נינהו, אלא מדין חסידות קאמר ליה דכיון דלרבנן צריך להרחיק ומזיק הוא, מדין חסידות הוא דליקוץ ולא יזיק. והיינו דאהדר ליה רבא בר רב חנן לבסוף אנא לא קאיצנא דאמר רב דיקלא דטעין קבא אסור למקציה, ואי מדינא חייב לקוץ אדרבה מותר ומצוה לקוץ. ולא הוה אמר ליה נמי מר אי ניחא ליה למיקץ זיל קוץ.
ואינו מחוור כלל, דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ, דמשמע דמדינא קאמר ליה, אלא הוה אמר ליה ליקוץ מר. והא דאמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רב וכו', היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל האילן, אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר, ורב יוסף הוה קא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי. ולפיכך אמר ליה, אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה, אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו, והילכך אנא דלא סבירא לי כפירושיה דמר לא קאיצנא, דאסור למקצייה מדרב, אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי למקצייה זיל קוץ.
ואיכא דאקשי ליה מאי גירי איכא הכא. י"ל דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקרי ליה גרמא דגירי, משום דכי אתי אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי, והכא נמי כי הוה אתי רבא בר חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להן לעולם גביה פרדיסיה דרב יוסף. וזה עיקר.
ולענין פסק הלכה. קיימא לן כרב יוסף, ובין אילנות לאילנות וגפנים לגפנים סגי לן בכדי עבודת הכרם, דהיינו ארבע אמות בארץ ישראל ושתי אמות בבבל, ובבבל נמי במקום שהארץ קשה ומחרשתם גדולה צריכין ארבע אמות כארץ ישראל, וכמו שכתבנו למעלה.
ובשבאו לסמוך בבת אחת, יש מפרשים דבארץ ישראל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה. והנוטע אילן אצל שדה חברו הוא נון כל הד' אמות . ומורי הרב ז"ל כתב דאפילו באו בבת אחת זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות, שהרי כל אחד יכול לזרוע אותן ד' אמות שהוא מניח, והילכך אם לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו.
ובין אילנות לגפנים כתב הרב אבן מיגש ז"ל משמו של הרב אלפסי ז"ל רבו שאין צריך להרחיק אלא ארבע אמות, דהרחקה סתם אינה יתירה על ארבע אמות, והעיד שכך היה דן. והקשה הרמב"ן ז" אם כן מאי קא מקשה ליה רבא בר רב חנן לרב יוסף והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן, מאי קושיא, מתניתין ארבע אמות תנן,פ ובהכי ודאי סגי אפילו בין אילנות לגפנים, אבל הם בבבל היו ולא הרחיק רבא מתחלה אלא שתי אמות משום עבודת הכרם, אבל משום עופות לא צריך להרחוקי, וכדרך הפירוש שפירשתי אני למעלה. והא נמי דאמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי, לא טפי משיעורא דתניתין קאמר, אלא טפי מעבודת הכרם, ונפקא מינה לבבל.
ואלא מיהו אכתי קשיא, דפרדיסא דאילנות או דגפנים משע. ועוד דבהדיא אמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואם כן אפילו לא הרחיקו שניהם אלא כדי עבודת הכרם לבד זה הרחיק שתי אמות וזה הרחיק שתי אמות, ונמצא בין אילנות לגפנים ארבע אמות, אלא שזה אינו קשה אלא לפי דברי מורי הרב ז"ל שאמר דבבל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות, אבל כלפי דברי המפרשים שפירשו דזה נותן אמה וזה אמה, ניחא. ואף הרב אבן מיגש כן סבור.
וכן כתב מורי הרב ז"ל דשיעור הרחקה באילנות לגפנים הכל לפי מה שעיני הדיין רואות, והיכא דלא ידע דיינא לשעורי אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק, מיהו שמונא אמות יש לחייבו לפחות, מדקאמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי, ואילנות לאילנות יש ביניהן הרחקת שמונה אמות ואפילו הכי קאמרי דאילנות לגפנים בעינן טפי, וזה כדרך סברתו של מורי ז"ל שאמר דכל אחד נון כדי עבודה, דהיינו בארץ ישראל ארבע אמות לכל אחד ובבל שתים. ואפילו הכי, לפי מה שפירשתי אני למעלה אינה ראיה, וכמו שכתבתי למעלה.
הגרש"י ז"ל: אמרינן ליה כולהו: ואינה נכונה, דמאי כולהו, דליכא למימר הכי אלא במה שהוא ידוע ונודע מה שהקשה לו. אלא ה"ג:] אמרי ליה טובא.
ולא יכילנא ליה עד דאמרינן ליה הא דאמר רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלן: פירש רש"י ז"ל דהכי קאמרי, דכי היכי דאמר רב יהודה דמצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו אף על פי שאינו שלהם, כיון שהחזיקו בו, אסור לקלקלו, אף אני כן, כיון שהחזקתיו בו אסור לך לקלקלו. ואינו מחוור, דרב כיהודה ברבים דוקא קאמר ולא ביחיד. ועוד קשיא לי, דאם איתא, היה חופר בורות שיחין ומערות קוצץ ויורד והעצים שלו היכי משכחת לה, והא אחזיק.
אלא נראין דברי ר"ח ז"ל והראב"ד ז"ל שפירשו, שדרך הרבים היתה עוברת בין מצר רב פפא למצר רב הוא בריה דרב יהושע, ומשל רב הונא בריה דרב יהושע היה, אלא שהחזיקו בו רבים מדעת רב הונ, ולשם היה חופר הוא עכשון, ולפיכך אמר ליה ותיפוק לי מיהא דכבר החזיקו בו רבים ואתה מקלקלו, וכל שכן שאתה עושה שתים מקלקל מצר הרבים ומפסיד שלי.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(טו) פיסקא אם הבור קדם אבל הכא זיקא קא ממטי לה. מה שכתבתי במהדורא תנינא דהיינו אש ואמאי פטר לי' רבינא ואמאי אתקפיה מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו ולא אתקפי' מאש והרבתי שם דברים להוציאו מתורת אש. הכל הבל דודאי כי אש גמור הוא ולק"מ דכיון דסבר ר"י דעל הניזק להרחיק א"ע אם יעשה אש בשלו והניזק עמד בצדו ורואה אותו והוזק ממנו אין המדליק חייב כי אומר לו הי' לך להרחיק א"ע. שאני עושה בתוך שלי מה שאני רוצה ועליך להרחיק א"ע או שתשמור עצמך מן הנזק אך אם האש חשוב חיציו מודה ר' יוסי שעל המזיק להרחיק א"ע ומשום דסבר רבינא שאין האש חיציו ממש מפני שהרוח מוליכ' הי' מתיר להני דנפצי כיתנא שעל איזה אש הי' מחייב ר' יוסי כגון שהדלי' בתוך שלו ויצאה והזיקה גדישו של חבירו שלא הי' הניזק שם שיוכל לשמור או להרחיק א"ע או א"י להרחיק כל הגדיש וכן באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי' והזיקו בדרך הליכתן מפני שלא ראו אותם עוברי ברה"ר שיזהרו מהם ולא יעברו משם. אבל אם הי' גגו של ראובן סמוך לחצרו של שמעון ושם ראובן חפציו בגגו והיה לו לשמעון כלים בחצירו א"י לומר לו פנה לך חפציך מעל הגג שלא יפילם הרוח וישברו את כלי' מפני שעל הניזק להרחיק א"ע וה"ה הני דנפצי כיתנא בתוך שלהם היו מנפצים והעוברים ברה"ר רואים אותם ויכולים להרחיק א"ע ולא יעברו סמוך להם ולא ינזקו ומש"ה התיר להם רבינא לנפץ ואתקפי' מר בר רב אשי מזורה ורוח מסייעתו דחשוב מעש' לענין שבת וה"נ גירי' הוי ועל המזיק להרחיק א"ע ואע"ג דבפ' הכונס צאן לדיר אמרי' ת"ר המלבה וליבתו הרוח. אם יש בליבויו כדי ללבות' חייב ואם לאו פטור ואקשי' ואמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו. ופריק רב אשי היכא אמרי' זורה ורוח מסייעתו לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא היא וגרמא בניזקין פטור לא דמיא האי להכא דהתם כיון שלא הי' האש מלובה עדיין לא יקרא אש כדפרישי' התם שלא יקרא אש האמור בתורה גחלת אלא שלהבת וכיון שהשלהבת לא בא מכחו אלא מכח הרוח אע"פ שהוא עזר לרוח גרמא חשיב לי' ולא חייבתי' תורה אלא כשליבה הוא לבדו ועשה הוא השלהבת ואח"כ בא הרוח והוליכתה אבל הכא הרקתא היא המזקת כמו השלהבת. והרקתא הוא מוציאה מן הפשתי' ולא הרוח וכיון שבכוחו מוציא הרקתא אע"פ שהרוח מוליכה ליהוי כאלו הוליכה הוא דומיא דזורה ורוח מסייעתו ויחשב גירי' ועל המזיק להרחיק א"ע. וגם לשלם הנזק ולא דמיא רקתא אלא למלב' הגחלת שהוא לבדו ליבה אותה ועשה השלהבת ורוח הוליכה והזיקה שהוא חייב ורבינא סבר דהתם ניחא לי' דליזול אבל הכא לא ניחא לי' דליזול כדלקמן ואי קשיא ואע"ג דממטי לה זיקא אמאי לא חשיב לה גירי' רבינא כיון דהוא אש גמורה והא קי"ל כר"י דאמר אשו משום חציו תשובה קסבר רבינא אמת ודאי דאשו משום חיציו היא וחייב בד' דברים שכיון שהרוח עתיד להוליכה עד שם כאלו זרקו הוא עד שם דמי להתחייב בד' דברים ולחייב בה את הטמון. אבל מיהו היכא דניזק יכול להרחיק א"ע דס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע אך אם הם גירי' קסבר רבינא דלא חשיבי גירי' אלא מאן דאזיל מחמתי' אבל הכא דזיקא ממטי לה כנזק הבא מאליו דמי דומיא דנבלות וקברות ובורסקי דזיקא ממטי לההיא רוח רע וס"ל לר' יוסי דעל הניזק להרחיק א"ע ומר בר רב אשי דאתקפי' לא אתקפי' אלא דאזלי נמי מכחו כשמנפצה ואע"פ שהרוח מסייעתו גירי' הוי דומיא דזורה ורוח מסייעתו אבל אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו סמוך לחצר חבירו דלא אזלי מכוחו אלא הרוח מוליכתם אע"ג דאילו הזיקו ברה"ר חשבי' להו כחיציו לגבי חצר חבירו שיכול הניזק להרחיק א"ע מודה בר רב אשי דלא חשיבי גירי' ועל הניזק להרחיק א"ע ולא דומה לזורה אלא המנפץ שבכוחו וברוח הולכת הרקת' וכן גץ היוצא מתחת הפטי' בכח הכאת הפטי' יוצא הגץ והרוח מסייעו והאי דאקשי' לרבינ' מגץ ולא מזור' מפני שיש להשיב התם מלאכ' מחשב' אסר' תור' ולא ילפי' נזקין משבת להכי אקשי' לי' מגץ ואלו היה רוצ' היה מתרץ כגון שיצ' מכח מכת הפטיש ויצא בלא סיוע הרוח אלא שרוצה לתרץ תירוץ אחר לגץ ולזורה דבשניהם ניחא ליה דליזלו והילכך סיוע הרוח חשיב מעשהו אבל לרקתא דלא ניחא לי' דתיזול אין סיוע הרוח חשיב מעשה אלא כנזק הבא מאליו דמי ועל הניזק להרחיק א"ע ודוקא לאותן הרואין את המנפצין אבל אם הזיקה הרקתא לבני אדם שאינן יכולין לראות לא מבעיא אם בכח ניפוצו הלכה והרוח סייעתו אלא אע"פ שהרוח בלבד הוליכ' והזיקה חייב לשלם כיון שאין לו לניזק להיזהר כדין כל אש שהרוח מוליכה וחייב:
(יו) פיסקא היה חופר בור ושיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו פי' כבר איתוקמא מתני' דחוץ לי"ו אמה קתני שאין מזיק לאילן אבל בתוך י"ו אסור לקוץ מפני שמכחיש האילן אך אם יתן לו דמים לרבא דאמר אינו סומך ומש"ה בעי' מיני' רבא מרב חסדא עצים של מי מי אמרי' דבעל האילן הם כיון דמני' קאתי או דילמא כיון דלא ינקא מארעא בטלי אגב ארעא ופשט ליה מדתנן שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש לא נהנין ולא מועלין וקס"ד דאכולהו שרשין קאמר ואפי' חוץ לי"ו אמה וש"מ בתר אילן אזלי' ואהדר ליה רבא אי הכי אימא סיפא ושל הקדש הבאין בשל הדיוט לא נהנין ולא מועלין ואי ס"ד בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין פי' התינח אי אמרת בתר קרקע אזלי' מצינן לאוקמ' בחוץ לי"ו מיירי דאלו בתוך י"ו אמה בודאי בתר אילן אזלי' אא"א אפילו חוץ לי"ו בתר אילן אזלי' אמאי לא מועלין אלא כולה מתני' בגידולין הבאין לאחר מיכן מיירי דאין בהם מעילה וליכא למשמע ממתני' מידי כדפריש המורה אבל רבי' יצחק כתב בסיפא מיירי בגידולין שגדלו אחר הקדישן. ומשמע מדבריו דאכתי מצינן למילף מרישא דבתר אילן אזלי' וזהו לא יתכן דכיון דסברי' השתא דאין מעילה בגידולין היכי מצינא למשמע מריש' דבתר אילן אזלי' והא אפי' א"א בתר קרקע אזלי' אין מעילה בגידולין רבינא אמר לא קשיא רישא בתוך י"ו וסיפא חוץ לי"ו פי' רבינא בעי למיפשט מהכא דבתר קרקע אזלי' ומש"ה תני בסיפא לא מועלין דאי בתר אילן אזלי' יש מעילה בגידולין א"ו בתר קרקע אזלי' ובחוץ לי"ו מיירי ורישא דקתני גבי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש דלא מועלין בתוך י"ו קאמר. דהנך י"ו ודאי דאילן הוי ואפ"ה לא נהנין כיון דבאין בשל הקדש אבל חוץ לי"ו ה"נ דמועלין דבתר קרקע אזלי':
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
קו. פפי יוכנאה עני והעשיר הוה בנה אפדנא הוו הנך עצרי בשבבותיה דהוו קדמי לאפדני דכי הוו דייקי שושמי הוה נידא אפדניה אתא לקמיה דרב אשי א"ל כי הוינא בי רב כהנא הוה אמרי' מודה רבי יוסי בגיריה. והאי נמי גיריה הוא. ואע"ג דקדימי עצארי לההיא אפדנא כדברירנא בפירקין בשמעתא (דהוה) [דהבא] לסמוך לצד המצר (לעיל בבא בתרא יט,א סי' לא). וכמה כדנאיד נכתאמא אפומא דחצבא. כלומר שיהא כסוי החבית מנדנד על פי החבית מכח הדיכה, אבל בבציר מהכין אף ע"ג דחזינן דקא נידא אפדניה לא אכפת לן בהני דלא (מיתוקמא) [מיתזקא] אפדנא בהאי שיעורא זוטא:
קז. דבי מריון בריה דרבין כי הוו נפיצי כיתנא הוה אזלא דקתא ומזקא אינשי אתו לקמיה דרבינא אמר להו כי אמרי' מודי רבי יוסי בגיריה הני מילי דקא אזלא מכוחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה את גורנו ורוח מסיעתו. דמחייב גבי שבת, אלמא כמאן דאזלא מכחו דמי, אמאי מיחייב, והא כתיב (ויקרא ד,כז) בעשותה אחת מכל מצות, כולה ולא מקצתה (שבת צב,ב), הכא נמי כמאן דאזלא מכחו דמי. אמרוה קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק דחייב ואע"ג דמסייע ליה זיקא למיזל, דאי מכחו ותו לא מאי קמ"ל. התם ניחא ליה דליזיל דלא לדלקיה לחנותיה, הכא לא ניחא ליה דאזלא. אלא ניחא ליה דתינח אארעא דצריך לה לכמה מילי, ולא חייש דילמא הדרה ומיערבא בהדי כיתנא דנפיץ, דהא בידים נקיט ליה ונפיץ ונפלה דקתא ארעא ומכי נפלה תו לא הדרה. וקי"ל כמר ב"ר אשי, חדא דקימא לן בכוליה תלמודין כותיה לבר ממיפך שבועה וחיוריה. ועוד דהא אמימר קאי כותיה. ועוד דקי"ל גבי סולם (לעיל בבא בתרא כב,ב) דמודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, והאי נמי גרמא דגיריה הוא.
ואי קשיא לך אימור דאמרינן מודי רבי יוסי בגרמא דגיריה, הני מילי לענין איסורא, דכיון דגרמא בנזיקין אסור מצי לעכוביה עליה דלא ליגרום ליה היזיקא, אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהדיא גבי סולם (לעיל בבא בתרא כב,ב) והא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור אמר רב טובי בר מתנה זאת אומרת גרמא בנזקין אסור, מדקאמרי' אסור ולא קאמרי' חייב ש"מ דקושיין אליבא דהלכתא הוא דגרמא בנזקין פטור, ולכתחלה הוא דאסור למעבד ואמטול הכי מצי מעכיב אבל חיובא ליכא. תדע דגרסי' בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק ס,א) ת"ר ליבה וליבתו הרוח אם יש בלבויו כדי ללבות חייב ואם לאו פטור, ומאי שנא מזורה ורוח מסיעתו, הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזיקין פטור, דשמעת מינה בהדיא דזורה ורוח מסיעתו גופיה לא מחייב עליה אלא לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והאאתעבידא מחשבתו, אבל לענין נזקין פטור. וכי תימא האי דקא מקשינן הכא מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו וקא מקשינן בה היינו זורה ורוח מסייעתו, לאו לענין חיוב תשלומין קא מיירי אלא לענין חיוב הרחקה קא מיירי, אבל לענין תשלומין אפי' מר בר רב אשי מודי דפטור, הא מדקא מקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב מכלל דלטעמיה דמר בר רב אשי מיחייב ליה נמי תשלומין, דאי ס"ד אפי' למר בר רב אשי נמי פטור, אי הכי מאי שנא דקא מקשינן מינה עליה דרבינא לחודיה, אפילו דמר בר רב אשי נמי תיקשי לן. וכי תימא היינו טעמא דלא קא מקשינן מינה אלא לרבינא משום דמר בר רב אשי לא איירי לענין תשלומין כלל אלא לחיוביה לרחוקי הוא דקאתי ואלו רבינא כיון דפטר ליה מחיוב הרחקה כל שכן דפטר ליה מתשלומין, ממאי, ודילמא כי קא פטר ליה רבינא מחיוב (הרי) הרחקה ואם הזיק משלם מה שהזיק, מידי דהוה אכל [מי] (מ) שנתנו לו חכמים רשות דקי"ל דאם הזיק משלם מה שהזיק, ואלו לרבינא פטור. ותו כיון דמזורה ורוח מסיעתו קא דייק לה על כרחיך כי היכי דהתם חייב הכא נמי חייב.
אלא מסתברא דכי אמרינן גרמא בנזקין פטור הני מילי היכא דלא גרים בעשית הנזק עצמו אלא להמציא את הדבר המזיק, שלא נעשה הדבר המזיק מכחו לבדו אלא על ידי דבר אחר, כגון ליבה וליבתו הרוח, דהאי גרמא דגרים ליבוייה לאו בגוף הדבר הניזק אהני אלא בהדלקת האש המזקת הוא דאהני, והלכה האש אחר כך והזיקה מעצמה. דאלו נעשית האש מחמת לבויו היה חייב בנזקיה, דמבעיר את הבעירה קרינא ביה, אלא כיון שלא נעשית האש מחמת לבויו לבדו אלא על ידי הרוח שסיעתו פטור. וכ"ש גבי מרחיקין את הסולם מן השובך כדי שלא תקפוץ הנמיה, שנמיה זו שהיא הדבר המזיק לא באה מכח בעל הסולם אלא מעצמה היא באה ומריה דסולם דרגא בעלמא הוא דקא גרים לתקוני לה. וה"ה גבי קור קור, דאומני ברה"ר הוו יתבי ועורבי דאכלי דמא וסלקי ויתבי בתאלי לאו מכח אומני קא אתו, דכי האי גוונא ודאי פטור. אבל היכא דאהני גרמא דידיה בגוף הדבר הניזק, כגון זורה ורוח מסיעתו בזמן שהזיק המוץ דרך הליכתו דאשתכח דאהני כחו בהזיקא גופיה חייב, דכמאן דאזיל מכחו לחודיה דמי. וה"ה גבי ליבה וליבתו הרוח היכא דליבה בכלים הניזקין עצמן דאע"ג דאין בלבויו לבדו כדי להדליק אלא ע"י הרוח שסיעתו חייב. וההיא דמקשינן בפ' הכונס צאן לדיר נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופרקינן כי אמרינן זורה ורוח מסיעתו הנ"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, ולא קא משנינן הני מילי לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור אבל הכא דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור, היינו טעמא דנהי דלא אהנו מעשיו בגופו של דבר הניזק מיהו האי מעשה גופיה דאהנו ביה מעשיו איסורא הוא, דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול ואי משום ואהבת לרעך כמוך, וכיון דהכא נמי איכא איסורא בגופו של מעשה דאהנו ביה מעשיו לא מצי לשנויי אלא כדשנין, דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו כמאן דאזלא מכחו לחודיה דמי. הנ"מ לענין שבת דאהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי ולא מצי לאהדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה, מאי טעמא דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא אתעבידא מחשבתו ומלאכה דעבד עבד, ואי נמי אזלא ההיא מלאכה לאיבוד איסוריה להיכא אזיל וחיוביה להיכא אזל, אבל הכא גבי ליבוי דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא דאסיר למיגרם היזקא לאינשי ואי הדר סלקיה לגרמיה מקמי דליזיק איעקר ליה איסוריה מעיקריה וכ"ש דליתיה לחיוביה, אשתכח דלא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי אלא גרמא הוא, וגרמא בנזיקין כי האי גונא פטור. והתם הוא דמיירי בגרמא דגרים למעבד מידי דאתי מיניה היזקא ולא אהנו מעשיו בגופו של איסור לגמרי כדאמרן, ולא למצי למילף משבת משום דלא דמי להדדי, אבל הכא דמיירי בגרמא דגרים לאזוקי ולא מצי להדוריה לאיסוריה ולא לחיוביה לא מצי לפלוגי בין שבת לנזיקין דתרוייהו כי הדדי נינהו, ודינא הוא דילפי מהדדי, דהא כמה מילי דילפי נזקין משבת כגון נפילת הבור דכתיב בה (שמות כא,לג) ונפל שמה שור או חמור ויליף שור שור משבת, וה"ה לתשלומי כפל ולהשיב אבידה כולהו משבת ילפי.
תדע דזורה ורוח מסייעתו היכא דאזיק דרך הליכתו מיחייב, דלא יהא אלא אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דרך הליכתן דמיחייב, [ד]הוו להו תולדה דאש, כדאמרי' בהדיא בפרק ארבעה אבות (ב"ק ו,א) דמאי שנא אש שכן כח אחד מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך הני נמי [כח] אחר מעורב בהן וממונן ושמירתן עליך, וכל שכן זורה ורוח מסיעתו דכוחו מעורב בה. ועוד מדאקשינן עליה דרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש, ש"מ ברוח מסיעתו קא מיירי, (דהא) [דאי] קא אזיל גץ מכוחו לחודיה היכי מצי לאקשויי מינה עליהדרבינא, ואמאי אצטריך לפרוקי התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא, לימא התם כחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה, אלא ודאי ש"מ דהתם גבי גץ היוצא מתחת הפטיש נמי בדקא ממטי ליה זיקא קא מיירי ואפי' הכי חייב. ומתני' גופיה נמי הכי דיקי כדברירנא לעיל (ד"ה דבי).
ואי קשיא לך אם כן לרבינא אש דכח אחר מעורב בה דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, הא לא ניחא ליה דתיזיל. וכי תימא כגון דשלחה איהו, הא כתיב (שמות כב,ה) כי תצא אש ומשמע מעצמה (דקא) [כד]אמרינן בהדיא בפרק כיצד הרגל (ב"ק כב,ב). ותו הכלב שנטל את החררה והלך לו לגדיש ואכל את החררה והדליק את הגדיש דמשלם (שם כא,ב), מי ידע בעל הכלב דניחא ליה. ותו גמל שהוא טוען פשתן ועובר ברשות הרבים נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב (שם סב,ב), מי הוה ניחא ליה לבעל גמל דלידלק פשתניה כי היכי דליזיל ולדלקה לבירה. ועוד אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דקאמרינן (שם ו,א) דאי דבהדי דאזלי מזקי היינו אש, מי הוה ניחא ליה למרה דליפול כי היכי דליזקו.
וכי תימא כי קא פטר רבינא ברוח שאינה מצויה אבל ברוח מצויה מודה דחייב, מכלל דמר בר רב אשי אפילו ברוח שאינה מצויה נמי מחייב, אי הכי מ"ט דמר בר רב אשי, אי מזורה ורוח מסייעתו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו גבי שבת ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה לא אמרינן. תדע מדמקשינן התם גבי ליבה וליבתו הרוח אמאי נהוי כזורה ורוח מסייעתו ופריק רבא כגון שליבתו הרוח שאינה מצויה, דשמעת מינה דזורה ורוח מסייעתו דמחייב גבי שבת דוקא ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור, דאי ס"ד אפילו ברוח שאינה מצויה נמי חייב מאי שינוייה דרבא, נהי נמי דליבתו רוח שאינה מצויה להוי כזורה ורוח שאינה מצויה מסייעתו דחייב, אלא לאו ש"מ דכי אמרי' זורה ורוח מסייעתו חייב [הנ"מ] ברוח מצויה אבל ברוח שאינה מצויה פטור. לעולם אימא לך דמר בר רב אשי ורבינא כי פליגי ברוח מצויה פליגי, אבל ברוח שאינה מצויה כ"ע מודו דפטור. והני סוגיי כולהו דמשמע מינייהו דאש דאזלא ברוח מצויה אע"ג דמוכחא מילתא דלא ניחא ליה למרה דתיזיל חייב הלכתא נינהו, מיהו לאו אליבא דרבינא נינהו, דאיכא למימר דקסבר רבינא דאש דחייב רחמנא בדאזלא ברוח מצויה לא מיתוקמא אלא בשהדליק ברשות הרבים וכל שכן בשל חבירו, אבל במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו לא מיחייב עלה אלא היכא דהלכה מעצמה כגון קולחת או נכפפת ועצים מצויין לה. וכל היכא דאמרינן בעלמא דאש אע"פ שכח אחר מעורב בה חייב, אליבא דרבינא לאו במדליק בתוך שלו קיימא. ואמטול הכי לא אקשינן עליה אש דחייב רחמנא עלה היכי משכחת לה, דאי בשכח אחר מעורב בה משכחת לה במדליק בר"ה, ואי בשאין כח אחר מעורב בה משכחת לה אפילו במדליק בתוך שלו (ואמטול הכי לא אקשינן עליה מאש דחייב רחמנא) משום דהנך עצארי כי עבדי בדנפשייהו קא עבדי וכי האי גוונא ברוח מצויה אליבא דרבינא מיפטר פטיר, הילכך ליכא לאקשויי עליה אלא מגץ היוצא מתחת הפטיש. ומשני רבינא התם ניחא ליה דליזיל הכא לא ניחא ליה דאזלא.
והשתא דאתית להכי איכא למימר נמי דקא סבר רבינא דכל היכא דניחא ליה דתיזיל אפילו במדליק בתוך שלו וכח אחר מעורב בה חייב. הילכך הני סוגיי כולהו יכלינן לשנויינהו אליבא דרבינא בין לסברא קמא בין לסברא בתרא. דלא מיבעיא אש דחייב רחמנא דאיכא לשנויי בה כדשנין, אלא אפילו גבי כלב שנטל את החררה, דכיון דמיירי בכלב דחד וגחלת דחד כי שקיל לה לגחלת לאו מרשותא דמריה קא שקיל לה, הילכך הוה ליה כמדליק ברה"ר מקשינן וליחייב בעל גחלת ופרקינן כששימר גחלתו אליבא דהילכתא הוא דמקשינן ומפרקינן, אבל אליבא דרבינא ליכא לאקשויי ולא מידי אלא אע"ג דלא שימר גחלתו כיון דבתוך שלו הדליק ולא הלכה אלא על ידי הכלב שהוליכה פטור. וכן מתני' דקתני (שם סב,ב) אם הניח החנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב, כיון שהניחה מבחוץ במקום שאינו רשאי כמניח ברה"ר דמי. וכן סוגיא (דהתם ו,א) דאוקימנא דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו דאי בהדי דאזלי מזקי היינו אש אליבא דהלכתא קאמרינן. ויכלינן לאוקומה אליבא דרבינא בגג דעלמא אי נמי בתל ברשות הרבים ונפלו ברוח מצויה והזיקו, אבל בתוך שלו לא מיחייב עלייהו בכח אחר מעורב בהן אלא במידי דניחא ליה דליזיל. ואי משום זורה ורוח מסייעתו לא איצטריך גמרא לתרוצה אליבא דרבינא כלל, דפשיטא ליה לגמרא דטעמיה דרבינא הכא כי טעמיה דרב אשי בההיא דהכונס צאן לדיר, ולא שאני ליה לרבינא בגרמא בנזקין בין היכא דאהנו מעשיו בדבר הניזק עצמו להיכא דלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק. ולית הלכתא כרבינא בהני אנפי, דקי"ל כמר בר רב אשי דמדמי לה להא לזורה ורוח מסיעתו, ולא אמרינן גרמא בנזיקין פטור אלא בדלא אהנו מעשיו אלא בדבר המזיק.
אשתכח השתא דהיכא דאהנו מעשיו מיד בדבר המזיק ולא אהנו בניזק אלא לאחר זמן, אע"ג דלא אהנו במזיק אלא על ידי דבר אחר המסיעו, כיון דאהנו ביה מיד אסור לכתחילה, דאסיר למיגרם היזיקא לאינשי, כי מתני' דסולם ונמיה (לעיל בבא בתרא כב,ב), ובדאיעבד פטור מתשלומין כיון דלא אהנו ביה מעשיו דהיינו הנחת סולם אלא ע"י דבר אחר כדמוכח בההיא שמעתא גופה דמסקינן בה גרמא בנזקין פטור. והיכא דמהני מעשיו בניזק גופיה אע"ג דלא מהני אלא על ידי דבר אחר, אי מהני לאלתר מחייב עליהו בין לכתחילה לעכובי עליה בין בדאיעבד לחיוביה תשלומין, כדאמימר וכי דינא דאש וגץ היוצא מתחת הפטיש, וכ"ש היכא דאהנו מעשיו לחודיהו מיד בניזק גופיה. ואי אהנו מעשיו לחודיהו בניזק גופיה מיהו לא אהנו ביה אלא לאחר זמן לא מיתסר לכתחילה, כרבי יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, וטעמא דמילתא כדי שלא לעכיב על כל אדם לעשות בשלו מה שאינו מזיק לחבירו מיד, דאם כן אין לדבר סוף. ואי אתי מיניה לחבריה ניזקא לאחר זמן כיון דעל ידי מעשיו לחודייהו קאתי ליה נזקא אע"ג דארחיק שיעור הרחקה מחייב תשלומין, כסתמא דמתני' (לעיל בבא בתרא כ,ב) ודלא כרבי שמעון. וכולהו לא אמרן אלא דלא אניסא, [ד]כל אנוס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב,כו) ולנערה לא תעשה דבר. ורוח שאינה מצויה כאונס דמי כדברירנא לעיל (ד"ה וכי) משמעתא דליבה וליבתו הרוח דהכונס צאן לדיר. ובריש ההוא פירקא (נו,א) גבי הכופף את קומתו של חבירו לפני הדליקה דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים דיקי היכי דמי [אי] דמטיא ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב אלא דמטיא ליה ברוח שאינה מצויה פטור מדיני אדם, והתם הוא דחייב בדיני שמים משום דקא עביד מעשה בדבר הניזק, דאי לא עביד ביה מעשה פטור לגמרי, וכן הלכתא.
נקטינן השתא מיהא שמעתא, דכל היכא דכחו מעורב בהיזק, אע"ג דדבר אחר מסייע ליה לאמטויי היזיקא גבי ניזק, כי הוי גיריה מיחייב לארחוקי ואי אזיק חייב. והנ"מ ברוח מצויה, אבל ברוח שאינה מצויה פטור. והוא הדין לכל מידי דלא שכיח נמי פטור. והיכא דמחייב, לא מיבעיא לכתחלה דמחייב לארחוקי דלא גרע מנמיה, אלא אפי' בדאיעבד נמי אי אזיק חייב, דהא ברירנא דכי פליגי ברוח מצויה פליגי, ולאו בחיוב הרחקה בלחוד פליגי אלא אפי' בחיוב תשלומין נמי פליגי, למר בר רב אשי חייב לרבינא פטור, וקי"ל כמר בר רב אשי. ולא דמי לסולם, דשאני התם דלאו אהני בהו דהיינו הנחת הסולם בדבר הניזק כלל אלא נמיה היא דמהניא ביה והנחת הסולם גרמא בעלמא הוא. ולא תימא הנ"מ כגון זורה ורוח מסייעתו דניחא ליה דליזיל מוץ דלא ליערב בהדי כריא דחיטי, אי נמי כגון גץ היוצא מתחת הפטיש של נפחים דניחא ליה דליזיל אבראי דלא ליתזקו בגויה בחנותיה, אלא אפילו גבי רקתא דכיתנא דלא ניחא ליה דתיזיל אלא ניחא ליה דתינח בארעא משום דניחא ליה בגוה לכמה מילי (אלא), אפילו הכי אי אזלא ומזקא מחייב. ולא תימא הנ"מ היכא דלא מטיא אלא ברוח מצויה, אלא אפילו היכא דאזלא ברוח שאינה מצויה שיעור מאי דהוה חזיא למיזל ברוח מצויה חייב משום מיגו.
והנ"מ בגיריה היכא דאהנו מעשיו דמזיק בדבר הניזק גופיה, בין שכח אחר מעורב בהן בין שאין כח אחר מעורב בהן, אבל היכא דלא הוי גיריה לא שייכא בשמעתין כלל. וכבר ברירנא לעיל דאי עבד בתוך שלו ע"י הרחקה כראוי אפילו אין כח אחר מעורב בו שרי לכתחלה כר' יוסי, ואי ברשות הרבים אפילו כח אחר מעורב בו אסור ומנעינן ליה, מידי דהוה אסולם לגבי שובך. ובדאיעבד בין בעושה ברשות הרבים בין בעושה בתוך שלו לכי מטי היזיקא היכא דלא אניס, אי מעיקרא בשעת עשיית הדבר המזיק אין כח אחר מעורב בו עם כחו ולאחר זמן הלך והזיק חייב, מידי דהוה אאש וכיוצא בה. ואי מעיקרא כח אחר מעורב בו, אם עושה ברשות הרבים ולא הדר קנייה פטור מתשלומין, דגרמא בנזקין פטור ואע"ג דלא אניס, ואי קנייה בהגבהה או מחמת שהיה בתוך שלו וכיוצא בו חייב, מידי דהוה אאש היכא דהויא ממונו דלא עבדה איהו. אבל אנוס, אי עביד מעשה כל דהו בדחבריה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מידי דהוה אכופף קומתו של חבירו לפני הדליקה היכא דמטא ברוח שאינה מצויה. ואי לא עבד מעשה בדחבריה כלל, אע"ג דאי לא עבד מידי בדנפשיה לא הוה מזיק, כיון דאניס בהזיקיה בין דעביד ברשותיה בין דעביד ברשות הרבים פטור לגמרי כדברירנא לעיל (ד"ה אשתכח):
קח. וש"מ דכותל המפסיק בין שני בתים או בין שני חצרות אע"פ שכולו של אחד מהם ואין לשני חלק בו ולא זכות להשתמש בו, אין בעל הכותל רשאי לסותרו שלא מדעת חברו אלא אם כן היה רעוע ריעות שמוזהר עליו לסתרו משום לא תשים דמים בביתך שאפי' ב"ד כופין עליו לסתרו, אבל בריא לא משום דאזיל מיניה היזיקא לרשותא דחבריה. דלא מיבעיא היכא דסתר כי אורחיה דקא נפלי אבניו ועפרו לרשותא דחבריה, אלא אפי' היכא דסתר ליה מאידך גיסא דלא נפלי אבניו ועפרו אלא לרשות עצמו נמי לית ליה רשותא, משום דאזיל אבקא ומזיק למאן דקאי ברשותא דחבריה, מידי דהוה ארקתא דכיתנא ואגץ היוצא מתחת הפטיש, דאפי' רבינא לא פליג ברקתא אלא מטעמא דלא ניחא ליה דתיזיל, אבל היכא דניחא ליה דתיזיל אפי' רבינא מודה דמיחייב בנזקיה ומנעינן ליה דגיריה הוא ומודה ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה, וכל שכן למר בר רב אשי דקי"ל כותיה, דאפי' גבי רקתא נמי מחייב, וכל שכן גבי כותל. ואפי' אמר ליה יהיבנא לך דוכתא אחרינא דיתבת ביה את [ו]כל אינשי ביתך עד דסתרנא לכותל דידי, מצי אמר ליה לא מצינא דאטרח, כי עובדא דההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה דמיפרש בפ' השותפין (לעיל בבא בתרא ז,א), והוא הדין בכותל הסמוך לרשות הרבים דומיא דעובדא דרקתא. ודוקא ביממא דשכיחי בני רשות הרבים למיזל מהתם, אבל בליליא בשעתא דלא שכיחי שפיר דמי דזה נהנה וזה לא חיסר הוא. והוא דמעיין כל זימנא וזימנא והדר סתר, כדדייקינן בפר' המניח את הכד בלילה נמי איבעי ליה לעיוניה. מיהו אתרא דנהיגי לאפסוקי דרך הרבים עד דסתרי מפסיק עד דסתר, דקי"ל בכי ה"ג דמנהגא מילתא היא, וכן הלכתא:
כ. לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל האילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר היו שרשים יוצאין לתוך של חבירו מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב את המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו. הני ארבע אמות דקתני אוקימנא [כדי] עבודת הכרם כדי שלא יצטרך ליכנס לתוך שדה חבירו בשעת עבודת הכרם. ומאי שנא ארבע אמות, כדי שיעבור בקר וכליו לחרישה, כדמיברר בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). ולא תימא הני מילי לטעמייהו דרבנן, אלא אפילו לרבי יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו, הכא מודה, חדא דסמוך לנטיעה נמי בעי עבודה והוו להו גיריה, ועוד דכי איכא לפלוגיה בין גיריה ללאו גיריה היכא דאזיל הזיקא ממילא לאחר זמן, אבל היכא דעייל איהו גופיה ברשותא דחבריה אפי' רבי יוסי מודה דלא מצי עייל, הילכך מעיקרא נמי דינא הוא דמעכיב עילויה למיעבד מידי דמצריך ליה למיעל ברשותא דחבריה, כי היכי דלא ליתו לאינצויי, ועוד כי היכי דלא להזיק עילויה. תדע דהא עבדו בה [עובדא] במעשה דרבא בר רב חנן ורב יוסף, דשמעת מינה דדברי הכל היא ואפילו לרבי יוסי כדבעינן למימר קמן (סי' קי):
קט. והא דתנן לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ד"א תנא ד"א שאמרו כדי עבודת הכרם. כלומר כדי שיעבור בקר וכליו, כדי שלא יצטרך להכנס לשדה חברו בבקרו ובכליו לעבוד את כרמו, כדמיברר בפ' המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פג,א). אמר שמואל לא שנו אלא בא"י אבל בבבל שתי אמות. ומאי שנא בא"י, לפי שהארץ חזקה וקשה יתר מדאי ואינה נעבדת אלא על ידי שוורים, אבל בבבל שהיא מצולה והקרקע רכה ונעבדת בידי אדם בשתי אמות סגיא ליה כדי שיעבור העובד וכליו. ותניא נמי הכי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אלא א"כ הרחיק ממנו שתי אמות והא אנן תנן ארבע אמות אלא לאו ש"מ כדשמואל ש"מ:
קי. רבא בר רב חנן הוו ליה הנהו תאלי אמצרא בפרדיסא דרב יוסף הוו אתי ציפרי ויתבי בתאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה אמר ליה זיל קוץ א"ל והא ארחיקי לי אמר ליה הנ"מ לאילנות אבל לגפנים בעינן טפי אמר ליה והא אנן תנן אחד גפנים ואחד כל האילן אמר ליה הנ"מ אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל אילנות לגפנים בעינן טפי. כדי שלא יזיק. אמר ליה אנא לא קאיצנא דאמר רבא האי דיקלא דטעין קבא אסיר למקצייה וא"ר חנינא לא שכיב שכחת ברי אלא דקץ תאנתא בלא זימנא מר אי ניחא ליה ליקוץ. ומסתברא דהאי הרחקה דאילנות מגפנים דקאמרי' דבעינן טפי, כיון דטעמא משום דמרגיל להו לציפרי למיתי הוא לא סגיא ליה בד"א, ואפילו בבבל, דכי אמרי' ד"א היכא דטעמא דהרחקה משום עבודת הכרם, אבל היכא דלא הוי טעמא משום עבודת הכרם אלא מחמת היזיקא אחרינא דאתו מחמתיה דאילן בעי לארחוקי בכדי שלא יזיק. והאי הרחקה דמיא להרחקת הסולם מן השובך כדי שלא תקפוץ הנמיה (לעיל בבא בתרא כב,ב), והתם הוא דסגיא ליה בד"א דכיון דמרחיק סולם ד"א לא יכלה נמיה למקפץ ד"א, אבל גבי היזיקא דעופות דלאו בקפיצה תליא מילתא אלא בשיטה תליא מילתא בעי לארחוקי טפי בכדי שלא יזיק. ואיכא למימר דבחמשים אמה סגיא ליה, דומיא דהרחקה דשובך מן העיר, אלא משום דאיכא למימר הנ"מ יונים אבל שאר עופות שיעורא אחרינא אית להו, תדע דהא גבי הרחקה דחרדל מן הדבורים לא יהבי רבנן שיעורא אלא קתני סתמא מרחיקין ומשמע בכדי שלא יזיק, הילכך היכא דלא בריר לן שיעורא דסגיא ליה בהאי היזיקא לא מיחייבינן ליה לכתחלה לארחוקי טפי מחמשים אמה, ואי איתברר דלא סגיא ליה להאי שיעורא אי נמי דסגיא ליה בבציר מן הכין לא מחייבינן ליה אלא בכדי שלא יזיק.
ולא מיבעיא היכא דקדים בעל גפנים ובתר הכי קאתי בעל האילן למיטע דבעי לארחוקי בכדי שלא יזיק דלגבי האי היזיקא דעופות אילנות הוא דמזקי להו לגפנים אבל גפנים לא מזקי להו לאילנות, וקיימא לן דמודי ר' יוסי בגיריה ובגרמא דגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו הילכך על בעל האילנות להרחיק את עצמו כדי שלא יזיק. ולא מצי אמר ליה לבעל גפנים את הוא דאפסדת אנפשך דנטעת להו להני גפנים דידך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטענא השתא והוה לך מעיקרא לאסוקי אדעתך דלמחר מימלכנא אנא ונטענא אילנות והוה לך לעיולי בדידך טפי ולמיטע. חדא דכיון דאחזיק אחזיק ובעל אילנות בעי לארחוקי מיניה כדי שלא יזיק, ועוד דאפילו לכתחלה נמי היכא דאתי חדא מינייהו למסמך גפנים ברחוק ד"א משדה חבירו בא"י אי נמי ברחוק שתי אמות בבבל לא מצי בעל השדה לעכובי עליה, דאע"ג דקא מבטיל מינה נטיעת אילנות שיעור הרחקת אילנות מגפנים, כיון דחזי ההוא דוכתא לגפנים א"נ למזרע ביה סילקא וירקא לאו הזיקא דמיחייב לארחוקי מחמתיה לכתחלה מן המצר הוא, כדברירנא גבי שמעתא דהבא לסמוך בצד המצר (לעיל בבא בתרא יז,ב סי' כה).
הילכך לא מיבעיא היכא דקדים בעל גפנים וסמיך מקמי דסמיך בעל אילנות, אלא אפילו היכא דאתו למיסמך בבת אחת, כיון דשמעינן דאלו קדים בעל גפנים למסמך לא הוה יכיל בר מצרא לעכובי עליה ביתר מכדי עבודת הכרם, תרויהו לענין קדימה כהדדי נינהו וכל היכא דלא קדים חד מינייהו טפי על המזיק להרחיק את עצמו, דאפי' היכא דקדים מזיק כל היכא דלבתר דאתא ניזק קא הוי גיריה מחמת מעשה אחרון דקא עביד השתא מזיק קיימא לן דעל המזיק להרחיק את עצמו כדברירנא (לעיל בבא בתרא יח,ב סי' לא) משנוייה דרבינא אליבא דרבנן וממעשה דפפי יוכנאה, וכל שכן היכא דאתו מעיקרא תרוייהו בהדי הדדי. והכא גבי אילנות וגפנים, כיון דשיעור הרחקת אילנות מגפנים נפיש טפי משיעור הרחקת גפנים מאילנות, דאלו הרחקת גפנים מאילנות עיקרה משום עבודת הכרם היא הילכך סגיא ליה בשתי אמות בבבל אי נמי בארבע אמות בארץ ישראל, ואלו הרחקת אילנות מגפנים לאו משום עבודת הכרם בלחוד הוא אלא משום היזיקא דעופות נמי הוא דנפיש מעבודת הכרם. הילכך אי אתו למיסמך בהדי הדדי, לא מיבעיא בשדה הראויה לגפנים ולא לאילן, אלא אפילו בשדה הראויה לאילן ולא לגפנים דינא הוא דבעל גפנים בעי לארחוקי מן המצר כדי עבודת הכרם, ולא סגיא ליה לארחוקי מעיקר אילנא דחבריה, חדא דסמוך לשדה חבירו תנן, ועוד דעיקר טעמא דלא ליצטריך למיעל לשדה חבירו הוא, הילכך כי מרחיק שתי אמות בבבל אי נמי ארבע אמות בארץ ישראל מן המצר אלא חזינן אי מרחקי גפנים דחבריה מן המצר כשיעור מאי דלא מיתזקי מאילנות מחמת היזיקא דעופות לא מיחייב בעל האילנות לארחוקי מן המצר טפי מארבע אמות בארץ ישראל אי נמי בבבל שתי אמות. [ואי] לא מרחקי גפנים כולי האי מחייב בעל האילנות לארחוקי מינייהו בכדי שלא יזיק. ואע"ג דשדה הראויה לאילן היא ולא לגפנים לא מצי אמר ליה בעל האילן לבעל גפנים את הוא דקא משנית דקא נטעת גפנים דלא חזו למיטע, דאמר ליה אנא בדידאי קא נטענא ולאו כל כמינך לעכובי עלאי למעבד בדידאי מאי דבעינא היכא דלא מזיקנא לך לדידך. ולא דמי לנזקין דקאמרי' (ב"ק כ,א) כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור, דעד כאן לא קאמרינן התם אלא במאן דמשני ברשות הרבים מידי דלית ליה רשותא למעבד, אי נמי דמשני במידי אחרינא דלית ליה בגויה רשותא, כגון המשסה כלבו של חבירו בעצמו. אבל מאן דעביד ברשותיה מידי דלית ביה איסורא מאי שינויא איכא, אפילו לאביי דאמר הבא לסמוך בצד המצר סומך דאוקימנא (לעיל בבא בתרא יז,ב) בשדה שאינה עשויה לבורות, הני מילי היכא דלא אתו תרווייהו למיסמך בבת אחת, אבל היכא דאתו תרווייהו למסמך לכולי עלמא כשדה העשויה לבורות דמיא.
ואי אילנות ואילנות אינון והוא הדין לגפנים וגפנים, תרווייהו כי הדדי נינהו וכל חד מינייהו בעי לארחוקי מן המצר כדי עבודת הכרם, ולא סגיא להו לארחוקי האי פלגא והאי פלגא, דהא עיקר הרחקה כי היכי דלא ליצטריך חד מינייהו למיעל לשדה חברו בשעת עבודת כרמו הוא, הלכך כל חד מינייהו בעי לארחוקי מן המצר שיעור עבודת הכרם. והא דתניא בתוספתא בפרק המוכר את הספינה (פ"ד ה"ט) שנים שנטעו את הכרם זה מרחיק שתי אמות ונוטע וזה מרחיק שתי אמות ונוטע, בבבל קימא דסגיא ליה בשתי אמות לעבודת הכרם, כדקתני באידך ברייתא אחריתי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שתי אמות ואוקימנא בבבל, ואמטול הכי זה מרחיק שתי אמות מן המצר כדי עבודת הכרם וזה מרחיק שתי אמות כדי עבודת הכרם כדי שלא יצטרך אחד מהם ליכנס לשדה חבירו, אבל בארץ ישראל דשיעור עבודת הכרם ארבע אמות זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות. ואי בעי תימא משכחת לה בא"י כשנטעו בקרקע עולם, דזה מרחיק שתי אמות וזה מרחיק שתי אמות, דכי אתו למיפלחינהו לכרמייהו משתמשי תרוייהו בהני ארבע אמות בסירוגין, דחליף האי בבקרו וכליו והדר חליף האי. אבל אם היה קרקע של שניהם ובא זה ליטעחציו וזה ליטע חציו בעי כל חד מינייהו לארחוקי ארבע אמות מן המצר, משום דאמר ליה חד מינייהו לחבריה דילמא למחר עקרנא להו להני גפנים דידי וזרענא להו ולא יכילנא למזרעינהו להני שתי אמות דידי משום כלאים, אלא ארחיק את ארבע אמות ואנא ארבע אמות דלכי ממליכנא וזרענא מצינא למזרעה לכולה ארעאי דהא מרחקי זרעים מגפנים דידך ארבע אמות. מיהו טעמא קמא מסתבר טפי, דלא משכחת לה אלא בבבל, אבל בארץ ישראל אפילו בקרקע עולם נמי צריך כל חד מינייהו לארחוקי מן המצר ארבע אמות, דאמר ליה לא ניחא לי דאשתמש בהדך בסירוגין דילמא פגעינן בהדדי ומזקינן אהדדי.
והיכא דקדים בעל אילנות וקא נטע ברחוק ארבע אמות וקא אתי חבריה לעכובי עליה וקא טעין דאנא גפנים קא בעינא למיטע ובעית לארחוקי טפי, לא מיבעיא בשדה שאינה עשויה לגפנים דלא מצי מעכיב דהא קיימא לן בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך, אלא אפילו בשדה העשויה לגפנים לא מצי מעכיב, דעד כאן לא קאמר רבא הבא לסמוך בצד המצר אינו סומך אלא גבי בור דאמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית לה לארעי והוו להו גיריה, אבל הכא לא מצי מעכיב דקיימא לן כר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו, דכל מידי דלאו גיריה על הניזק להרחיק את עצמו, והכא כיון דליתנהו לגפנים ליכא גיריה ולא גרמא דגיריה ולא מחייב לארחוקי אלא ארבע אמות כדי עבודת הכרם, וכן הלכה:
כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. כלומר משוינן חצבא אגביה דאפדנא ומשוינן נכתמא אפומא דחצבא אי לא קא מטי נדנוד לההיא נכתמא אף על גב דחזינן הא דקא ניידא כיון דנדנוד זוטא הוא דהא לא מצי נדנד לנכתמא לא משגחינן ביה משום דמההוא נדנוד זוטא לא מחזיק אפדנא. הר"י ן' מיגש ז"ל.
הכא זיקא הוא דקא ממטי ליה. מהכא משמע דלרבי יוסי אפילו לגבי נזיקין דרבים סבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו אלא היכא דאיכא גיריה דידיה והלכך מתניתין דקתני מרחיקים את השובך מן העיר חמשים אמה ולא משמע דפליג עלה רבי יוסי אם כן לרבי יוסי גיריה הוו ואפילו לגבי יחיד נמי מרחיק. ועוד דההיא מתניתין אפילו ביחיד הוא וכדתנן לא יעשה אדם שובך בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח מפני שדות היחידים שסביביו ומינה דדבורים דמרחיקים לרבי יוסי מן העיר חמשים אמה (ועוד) כדאיתא בתוספתא וכדכתיבנא לעיל אף ממצר חברו מרחיקים חמשים אמה. ועוד דכיוני ממש הם והלכך משמע דאף על גב דאמרינן בריש פרקין דבכולה בבא דמשרה וירק פליג רבי יוסי היינו דבעל המשרה והכרישין והבצלים והחרדל אינם צריכים להרחיק אבל דבורים ודאי צריך להרחיק דגיריה נינהו כדאמרן. הרשב"א ז"ל.
תימה לרשב"א למאן דאמר אשו משום ממונו נכנס לחנותו של נפח וטפחו ניצוצות על פניו אמאי גולה דדוקא בשוליא דנפחי פוטר בהמניח וגץ הוי משום אש דבהדי אש תני לה בהכונס. ונראה לי דלא קשה כלל דהתם איירי שהניצוצות נתזים מכחו בלא שום זיקא ולא דמי לגץ היוצא על ידי הרוח. גליון תוספות.
אבל הכא זיקא הוא דקא ממטי לה ואם תאמר ומאי שנא מאשו ואבנו וסכינו. פירש מורי הרב ז"ל דשאני התם דממונו ממש הוא דמזיק שהאש היא ששורפת וכן כובד האבן והסכין הם שמזיקים והלכך אפילו כח אחר מעורב בו חייב דממונו הוא דאזיק אבל הכא הרקתא בעצמה אינה מזקת אלא שהרוח הוא שמסער אותה ומכה בה על פני העוברים. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו.
ואם תאמר אמאי לא מקשין ליה ממתניתין דמרחיקין את הגורן דהתם נמי זיקא הוא דממטי ליה ואפילו הכי חשבינן ליה גרמא בנזקין ורבי יוסי נמי מודה בה כדעת הגאונים ז"ל שכתבתי למעלה גבי מרחיקים את הסולם מן השובך. ויש לומר דאמר לך רבינא דההיא רבנן היא ולא רבי יוסי דגרמא בנזקין נמי ליתא. ולמרימר ולמר בר רב אשי אף היא הויא גרמא בנזיקין ורבי יוסי נמי היא ומשום הכי לא מקשה מיניה לרבינא ומקשה מזורה ורוח מסייעתו דליכא דפליג עלה כן נראה לי.
הכי גרסינן אמרוה רבנן קמי דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו. ואית ספרים דגרסי אמר להו כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו הני מילי לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה התורה אבל הכא ממונא הוא וממונא מאיסורא לא ילפינן. וקשיא לי להאי גירסא טובא דאם כן כי אקשינן ולרבינא מאי שנא מגץ היוצא מתחת הפטיש מאי טעמא לא אקשינן בין לרבינא בין למרימר כיון דתרווייהו בחדא שיטתא קיימי. אלא ודאי לא גרסינן ליה דמרימר כמר בר רב אשי סבירא ליה. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"י ז"ל בעליות דגם הספרים שלנו שכתוב בהם היינו זורה ורוח מסייעתו יש לפרש דבתמיה קאמר והכי פירושו ודאי אין לדמותה לזורה ורוח מסייעתו דהתם לענין שבת במלאכת מחשבת תליא מלתא עד כאן לשונו. וכבר דחה הרשב"א ז"ל ככתוב לעיל. ואם איתא אכתי כי אקשי לרבינא מגץ היוצא מתחת הפטיש ליקשי נמי אפילו למרימר ולמר בר רב אשי דמדמו להו לזורה ורוח מסייעתו דפטור אלא דאסור משום גרמא דנזיקים. יש לומר דרבינא דשרי לגמרי ודאי קשיא אבל למרימר ולמר בר רב אשי לא קשה דדלמא אינהו לגמרי מדמי לה לזורה ורוח מסייעתה ואפילו לענין תשלומין ודלא כרב אשי דפרק הכונס וכיון דלא אתפרש להו לענין תשלומין היכי סבירי להו לא אפשר לאקשויי להו. הרשב"א ז"ל.
ואם תאמר מאי קא מקשה מגץ דלמא בגץ לא מיירי כלל בדאיכא כח דרוח אלא כח האדם לבדו מראש ועד סוף ולא שייכא לרקתא דממטא לה זיקא. הא ליכא למימר דאם כן לא הוה תנא לה גבי נזקין אלא גבי נזקין דאדם.
ואם תאמר לרבינא מאי שנא מנמיה כו' ככתוב בתוספות יש לומר דזמנין בהדי דזקיף ישנה לנמיה על הסולם ואז הוא מקרב הנמיה אצל השובך בידים וחשיב ליה גיריה דידיה ומיהו לא הוי כולי האי ברי היזקא דלחייב משום אשו (אלא) דלא דמי לרקתא דקא ממטי לה זיקא ואיהו באנפי נפשיה לא מקרב היזקא מידי. אבל אין לומר דהא דמוקי לה כרבי יוסי להוי דלא כרבינא דהא מר בר רב אשי נמי הוה מודי לרבינא אי לא משום דמדמה ליה לזורה ורוח מסייעתו ובנמיה אין האדם עושה כלום בקפיצתה לשובך אלא מעצמה קופצת וליכא התם טעמא לחיובי בהרחקה טפי מברקתא אלא כדפרישנא. תוספות שאנ"ץ.
בקמא פרק הכונס ואם תאמר אכתי מאי פריך התם הוא דחייב דאפילו בלא זיקא קצת היה הגץ הולך מכחו נמצא שעושה האש תחלה לבדו ומשום הכי חייב אבל רקתא דלעיל לא הוה אזלא כל עיקר אי לאו דזיקא ממטי ליה כדפרישנא לעיל. ויש לומר דאכתי לא מסיק אדעתיה הכי אלא משמע ליה כי היכי דהכא מכה בפטיש והגץ יוצא הכא נמי מנפץ ומכה בפטיש והרקתא יוצא מכחו. ומשני התם ניחא ליה דליזיל ומעיקרא נמי מתכוין להכות עליו כל כך שמאליו יתרחק הגץ בלא זיקא ונעשה דבר אש מעצמו בלא סיוע האחרון אבל הכא לא ניחא ליה דליזיל ולא אזלא כלל רקתא אלא על ידי זיקא. תוספות הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: האי מעשה דבי בר מריון דנפצי כו'. ומסקנא דאמרינן ביה היינו זורה ורוח מסייעתו וכתב הרב ז"ל דהיינו לענין איסורא דאסור למגרם הזיקא לאינשי אבל לענין תשלומין פטור כדאמרינן בהכונס אמר רב אשי כי אמרינן זורה כו'. קשיא לן מאי שנא מאשו דרוח אחר מעורב בו וחייב. ועוד דאקשינן הכא לרבינא מאי שנא מגץ ולא מקשינן למרימר ולמר בר רב אשי אלמא אינהו כגץ היוצא מתחת הפטיש משוו להו ומשלם.
על כן יש לומר דהא דרב אשי דמשוי ליה גרמא בעלמא דוקא לענין דמלבה וליבתו הרוח ואין בליבויו כדי ללבותה קאמר דכיון דאין בליבויו שיעור ללבות סיוע הרוח גרמא בעלמא הוא דאי לא זיקא גחלת מעמיא עמיא ואזלא אבל אשו ורקתא וגץ היוצא כדי הזיקא וזיקא הוא דמסייע לאמטויי ולעולם אימא לך דמרימר ומר בר רב אשי לענין תשלומין קאמרי ורבינא דקא שרי לכתחלה משום דלא הוה מקום פשיעה ומקום שמירה נמי לא הוי וכיון דלאו מקום פשיעה הוא ובתוך שלו קא עביד ולא ניחא ליה דליזיל שרי אבל אשו וגץ היוצא כיון דמקום פשיעה נינהו וניחא ליה דליזיל דכל מאן דפשע במלתא כמאן דעביד בידים דמי וכן אבנו וסכינו שהניחם בראש גגו כיון דמקום פשיעה הוא כאשו נינהו עד כאן לשונו.
מתניתין: אחד גפנים ואחד כל אילן מדנקט גפנים משמע דבשביל סיפא נקטיה אם יש גדר בנתיים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן ואף על גב דשייך בו כלאים. וגם רש"י ז"ל הביא ראיה לעיל מכאן דאיסור כלאים משום ערבוב ולא משום יניקה ואין ראיה מכאן דשדה חברו דקתני הכא על כרחך לאו בשל זרעים כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
רבה בר רב חנן הוה ליה הנך דיקלי אמצרא דפרדיסא דרב יוסף. פירוש פרדיסא פרדס של ענבים והוה קדימה לדיקלי של רבה בר רב חנן כיון דהוו ציפרי אתו ויתבי בהנהו תאלי ונחתי לפרדיסא ומפסדי ליה. אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דהא גפנים דידי קדמי מאילנות דידך אמר ליה והא רחיקי ליה פירוש שתי אמות דהא בבבל הוה אמר ליה הני מילי אילנות לאילנות וגפנים לגפנים אבל גפנים לאילנות בעי טפי. יש לפרש דהאי טפי דקאמרינן בכדי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי דיתבי באילנות נינהו אף על גב דמרחיקי טובא. ויש לפרש דעד ארבע אמות בלחוד כו'. וזה הפירוש האחרון הוא שהיה רבינו הרב זצ"ל סובר ומעשים בכל יום לפניו כו'.
ואם תאמר לזה הפירוש הראשון שמצריך להרחיק בכדי מאי דלא מטי הזיקא לגפנים מחמת ציפרי אפילו טובא וכיון דלא ארחיק ליה מעיקרא שיעור מאי דאיחייב לארחוקי מן שדה חברו מאי איכפת ליה איהו בגפנים דחבריה אי מתזקי אי לא מתזקי לימא ליה את הוא דאפסדת אנפשך דנטעה להנהו גפנים דילך בכדי מאי דמתזקי מאילנות דידי דקא נטעתי השתא והוה לך מעיקרא לעיולי בדידך טפי ולמטע ולאסוקי אדעתך דלמחר ממליכנא ונטענא אילני. איכא לאוקמה כגון דקיימי הני שדות מעיקרא לנטיעת גפנים ולא לנטיעת אילנות ואיכא לאוקמה כגון שהיתה שדה זו של רבה בר רב חנן מעיקרא לבעל הפרדס וזבנה ניהליה לרבה בר רב חנן דכי זמניה אדעתא דהכי הוא דזבניה. מכל מקום ואפילו על הפירוש האחרון האי דמצרכינן ליה לבעל האילנות לארחוקי ארבע אמות מגפנים היכא דקדמי גפנים לאילנות הוא אבל קדמי אילנות לגפנים לא מחייבים ליה לבעל אילנות למקצינהו לאילנות דידיה משום דאמר ליה לבעל גפנים אדרבה את עול בדידך ונטע. והיכא דאתו תרווייהו בהדי הדדי למטע אילנות כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. עיין שם. הר"י ן' מיגש ז"ל.
אמר ליה הני מילי לאילנות אבל לגפנים בעי טפי. כלומר משום הזיקא דענבים. אמר ליה והאנן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן כו'. קשיא לי רבה בר רב חנן היכי הוה טעי בהא וסבר דהרחקה דמתניתין מיירי אפילו משום סלוקי ניזקא דעופות הא תני אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר ולסלוקי הזיקא דעופות דגדר גבוה עשרה מאי מהני ליה. ונראה לי לפרש דרב יוסף אמר ליה לקוץ וסבר רבה בר רב חנן דמשום הזיקא דעופות לא הצריכו חכמים להרחיק כלל אלא משום עבודת הכרם בלחוד הוא דאצריך ומשום הכי אמר ליה הא ארחיקו לי כפי מה שהצריכו חכמים ומשום עבודת הכרם ושוב איני חייב יותר. ואמר ליה רב יוסף כי משנתנו לא דברה אלא בהזיקא דבקר וכליו אבל בהיזק דעופות שהוא מצוי בין אילנות לגפנים לא דברה ואהדר רבה בר רב חנן דמשנתנו אפילו בין אילנות לגפנים קתני ואפילו הכי תני עלה משום עבודת הכרם דאלמא אינו צריך להרחיק אלא משום כדי עבודת הכרם הא משום הזיקא דעופות כלל לא דלא חשיב ליה הזיקא. ואהדר ליה רב יוסף דהא דקתני במשנתנו אחד גפנים ואחד אילנות לאו בין האילנות לגפנים קאמר אלא אחד אילנות לאילנות וגפנים לגפנים ולהני ודאי לא צריך אלא משום עבודת הכרם אבל בדין אילנות בגפנים לא איירי במתניתין כלל דהא מלתא אחריתי היא ומשום הזיקא דעופות וצריך הוא להרחיק. הרשב"א ז"ל.
אמר ליה הני מילי לאילנות. פירוש משדה אילנות מרחיקים את האילן בארץ ישראל ארבע אמות ובבבל שתי אמות אבל מן הגפנים צריך להרחיק יותר שהצפרים יושבים על האילנות שהם גבוהים ורואים את הגפנים סמוך לשם והולכים ויושבים על הגפנים והא דנקט הני מילי לאילנות ולא נקט הני מילי לשדה אגב דמיירי בגפנים נקט אילנות. והא אבן תנן אחד גפנים ואחד כל אילן משמע ליה דהכי קאמר אחד מקום גפנים ואחד מקום כל אילן צריך להרחיק נטיעתו משם ארבע אמות דליכא למימר דהכי קאמר אחד גפנים ואחד כל אילן מרחיקין אותה מן השדה דהא ודאי פשיטא דאחד נוטע גפנים ואחד נוטע שאר אילנות צריך להרחיק כדי עבודת הכרם. עליות הר"י ז"ל.
אמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב דיקלא דטעין קבא כו'. ויש מפרשים דרב יוסף לאו מדינא קאמר ליה דלקוץ כו' ככתוב בחדושי הרמב"ן ז"ל. ואינו מחוור כלל דאם איתא לא הוה אמר ליה רב יוסף זיל קוץ דמשמע דמדינא קאמר ליה אלא הוה אמר ליה לקוץ מר והא דאמר ליה אנא לא קאצינא דאמר רב כו' היינו משום דלדידיה פירושא דמתניתין אחד גפנים ואחד כל אילן אחד גפנים לאילנות ואחד אילנות לגפנים קאמר ורב יוסף הוא דקא מחדש ליה בפירושא דמתניתין ואמר דאחד גפנים לגפנים ואילנות לאילנות קאמר אבל אילנות לגפנים בעי טפי ולפיכך אי קודם מעשה אמרה מר צאיתנא ליה אבל בשעת מעשה אמרה אין שומעים לו והלכך אנא דלא סבירא לי כפרושיה דמר לא קאצינא דאסור למקצייה מדרב אבל מר דסבירא ליה דמדינא בעי לאקצויי זיל קוץ. ואי קשיא לך מאי גיריה איכא הכא. יש לומר דהוה ליה כקורקור דרב יוסף דקארי גרמא דגיריה משום דכי אתו אומני מפרחי להו ואזלי ויתבי בתאלי והכי נמי כי הוה אתי רבה בר רב חנן למגדר דיקליה מפרח להו ואזלי ויתבי בסמוך להם לעולם גבי פרדיסיה דרב יוסף וזה עיקר. הרשב"א ז"ל.
ותמהני שלא הביא הרי"ף ז"ל להאי עובדא ולכאורה נראה שסובר כסברא קמייתא שדחה אותה הרמב"ן דסבירא ליה דלאו גיריה נינהו ואין הפרש בין אילנות לאילנות ואילנות לגפנים ולפיכך לא הביאו. שטה לא נודעה למי.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כרב יוסף. וכשבאו לסמוך בבת אחת יש מפרשים דבארץ ישראל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות ובבבל זה נותן אמה וזה נותן אמה והנוטע אילן אצל שדה חברו הוא נותן כל הארבע אמות. ומורי הרב ז"ל כתב דאפילו באו בבת אחת זה מרחיק ארבע אמות וזה מרחיק ארבע אמות שהרי כל אחד יכול לזרוע אותם ארבע אמות שהוא מניח והלכך אי לא יניח זה אלא שתי אמות נמצא מכניס בקר וכליו על גבי תבואתו. ובין האילנות לגפנים כתב הר"י ן' מיגש ז"ל משמו של הרי"ף ז"ל רבו שאין צריך להרחיק אלא ארבע אמות דהרחקה סתם אינה יתירה על ארבע אמות והעיד שכך היה דן.
והקשה הרמב"ן ז"ל אם כן מאי קא מקשה ליה רבא לרב יוסף והא אנן תנן כו'. ותירץ ז"ל דאפשר דהכי קאמר ליה כיון דקתני אחד גפנים ואחד כל אילן משמע דכלהו משום עבודת הכרם אבל משום עופות לא צריך לארחוקי וכדרך הפירוש שפירשתי למעלה. והא נמי דאמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי לא טפי משיעורא דמתניתין קאמר אלא טפי מעבודת הכרם ונפקא מינה לבבל. ואלא מיהו אכתי קשיא דפרדיסא דאילנות או דגפנים משמע. ועוד דבהדיא אמר ליה רב יוסף אבל אילנות לגפנים בעי טפי ואי אפילו לא הרחיקו שניהם אלא כדי עבודת הכרם לבד זה מרחיק שתי אמות וזה מרחיק שתי אמות ונמצא בין האילנות לגפנים ארבע אמות. אלא שזה אינו קשה אלא לפי דברי מורי הרב ז"ל שאמר דבבבל זה נותן שתי אמות וזה נותן שתי אמות אבל לפי דברי המפרשים שפירשו דזה נותן אמה וזה אמה ניחא ואף הרב ן' מיגש ז"ל כן סבר.
ומורי הרב ז"ל כתב דשיעור הרחקה באילנות לגפנים הכל לפי מה שעיני הדיין רואות והיכא דלא ידע הדיין לשיעורא אין לו לחייב את הנוטע להרחיק מן הספק מיהו שמונה אמות יש לו לחייבו לפחות מדקא אמרינן הני מילי אילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי ואילנות לאילנות יש ביניהם הרחקה שמונה אמות ואפילו הכי קאמרינן דאילנות לגפנים בעינן טפי וזה כדרך סברתו של מורי ז"ל שאמר דכל אחד נותן כדי עבודה דהיינו בארץ ישראל ארבע אמות לכל אחד ובבבל שתים ואפילו כן לפי מה שפרשתי אני למעלה אינה ראיה וכמו שכתבתי למעלה. הרשב"א ז"ל
אמרי ליה מכלהו כו'. מהר"ם אומר דאמרי ליה מכלהו היינו מכלהו בבי דמתניתין דכי ליכא סמיך ולא יכילי ליה ודחה לו כדדחה לעיל דכי ליכא נמי לא סמיך והמשרה וירק נמי דחה לו בלוקח כדדחי רב פפא לעיל. ואינו נראה לי דהא כי סמיך נמי לאביי תנן במתניתין דקוצץ ויורד ולרבא נמי פירוש לעיל דקוצץ ויורד איירי בלוקח. ועוד דרב פפא היכי הוה מייתי ליה דכי ליכא סמיך והוא עצמו מוקי לעיל בלוקח אבל לעולם סבר כי ליכא נמי לא סמיך. עד כאן מגליון תוספות.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה