בבא מציעא קד ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהני כתיבה לגירעון ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר אמקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבלאי גבו תילתא מרימר מגבי נמי שבחא א"ל רבינא למרימר והתניא לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקני מיניה הא דלא קני מיניה רבינא משבח וכתיב לברתיה אמרו ליה נקני מיניה דמר אמר להו אי מקנא לא מיכפל אי מיכפל לא מיקנא ההוא גברא דאמר להו הבו לה ארבע מאה זוזי לברתי בכתובתה שלח רב אחא בריה דרב אויא לקמיה דרב אשי ארבע מאה דאינון תמני מאה או ארבע מאה זוזי דאינון מאתן אמר רב אשי חזינן אי אמר הבו לה ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה אי אמר כתובו לה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן איכא דאמרי אמר רב אשי חזינן אי אמר לכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון תמני מאה ואי אמר בכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן בולא היא לא שנא דאמר לכתובתה ולא שנא דאמר בכתובתה ארבע מאה זוזי דאינון מאתן עד דאמר הבו לה סתמא ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה אמר אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא אמרי נהרדעי דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא רבא אמר גאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ולרבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא קא גזים הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא הוא דקגזים ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי עבדא חיטי כשומשמי סבר רב כהנא למימר מנכי ליה כחשא דארעא אמר ליה רב אשי לרב כהנא דאמרי אינשי כחשא ארעא ולא לכחוש מרה ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעא חיטי עבדא חיטי טפי מן שומשמי סבר רבינא למימר יהיב ליה שבחא דביני ביני אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא האטו הוא אשבח ארעא לא אשבחה אמרי נהרדעי והאי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי רבא אמר זלהכי קרו ליה עיסקא דאמר ליה כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא אמר רב אידי בר אבין ואם מת נעשה מטלטלין אצל בניו רבא אמר חלהכי קרו ליה עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו אמר רבא טחדא עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה
רש"י
[עריכה]אהני כתיבה לגירעון - השטר מועיל לפחות דמיו אם יפחתו דמי המשכון שנשתמש בו הלוה יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:
מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה - שכל מה שכתוב בשטר כתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי נשא לבית בעלה וכו' נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע ככל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות דנא קבילת עלאי:
גובה מלוה - בעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובתה כאילו הלוהו:
מקום שנהגו לכפול - לשום את מה שמכנסת לו כפליים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובתה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:
גובה - החתן מחמיו מחצה:
מגבי שבחא - כל מה שהיה כותב וכופל היה גובה מאבי הבת:
הא דקנו מיניה - מאבי הבת:
ההוא דאמר להו - מצוה מחמת מיתה היה:
שלח רב אחא כו' - האי לכתובתה אכתובה קאי או אגוביינא מקום שנהגו לכפול היה:
הבו לה ארבע מאה - קאמר שיכתבו אותן תמני מאה בכתובתה או ד' מאה דכתובה קאמר דאינון מאתים לגבייה אי אמר לכתובתה. לגוביינא קאמר:
ואי אמר בכתובתה - לכתוב לה בשטר כתובה קאמר:
לא גזים - אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט ולאו אסמכתא היא דהכי אפסדיה:
דקביל ארעא לשומשמי - קבלנות היתה לזורעה שומשמין והן יקרין מן החטין ומכחישין הקרקע יותר מן החטין:
ועבדה חטין כשומשמי - הצליח זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר כחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מן החטין:
מנכה ליה - בעל הקרקע מחלקו דמי כחשא דארעא מה שהיתה מכחשת אם היה זורעה שומשמין יותר משזרעה חטין ולא יטול בה חטין שיעור שומשמין שהרי לא הכחישה כל כך מחמת החטין:
אמר ליה אמרי אינשי כחוש ארעא כו' - כלומר היה לו לזרוע שומשמין אפילו היתה מכחשת קרקע יותר ולא יכחוש מרה ליטול עכשיו פחות וירעב הוא וביתו:
טפי משומשמין - הוקרו החטין והצליחה אותה שנה זריעת חטין יותר משל שומשמין:
יהיב ליה - בעל הקרקע מנכה לו מחכירתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה להעשות לפי שזה גרם זה השבח:
האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון - המקבל פרגמטיא מבעל הבית ושמה לה כפי דמיה שהיא שוה כאן והוא מוליכה למקום היוקר למחצית השכר חצי אחריות אונסים עליו כמלוה וחצי אחריותה על בעלים כפקדון:
תקון רבנן הך תקנתא - דניחא להו לתרוייהו:
ואי בעי למישתי ביה שכרא - אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה עליו היא:
לאיעסוקי ביה - דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותעסוק בה יפה:
ואם מת - הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חצייה שהיא מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובים ממנה דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב:
להכי קרו ליה עיסקא - שתהא קיימת תמיד ומתעסק בה ויסמכו עליה בעליה שלא תינתן להוציאה ואם מת לוה יגבה ולא תיעשה כמטלטלין שלהן דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא קא משתעבדי מטלטלי דיתמי לב"ח משום דמעיקרא לאו עלייהו סמך דלאו למיגבי מינייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל הני אין בידו להוציאן וסמך עלייהו:
חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה - משום דסתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמר באיזהו נשך (לעיל דף סח:) גבי שטרא דרב עיליש דאי לא מתחזי כרבית דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא פקדון אישתכח דקא טרח בפקדון משום רבית דמלוה הלכך מאן דיהיב עיסקא שני חבילות בגדים במנה נכתוב שטר של מנה אי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים חמשה דינרים ומשתכר בחבירתה ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכר בפרגמטיא זו י' דינרין (וישלמו תחילת חבילה החסירה בה' דינרין של ט"ו דינרים שהרויח בחבילה אחרת וי' דינרין הנותרים הן הן ריוח ויטול מהן דיהיב עיסקא תילתא באגר והמקבל תרי תילתי) ויטלו בעליו מאותם י' דינרים שליש שהן ג' דינרים ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישים אי כתב עלייהו שני שטרות כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרים וחצי ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש ולא נמצא לחלקו שכר אלא שלשים מעות דהיינו חמשה דינרים דדינר שש מעות כסף פשיטי הן הרי פסידא דמלוה:
תוספות
[עריכה]אהני כתיבה לגירעון. וא"ת היכי משמע לומר מה שכתב לו תשלומין דאית ליך עלי כל קבל דיכי שיהא מהני לשומטו מע"ג בניו שיהא טועה המקשה לומר שלכך כתב לו כן ויש לומר דהכי משמע ליה למקשה תשלומין דאית ליך עלי לא מכח תחילת המלוה שכבר נפרעת בנתינת המשכון כי הקניתיו לך והשאלתו לי ועל שאילה זו יש לך תשלומין. עליו וע"כ מקשה למה צריך לכתוב לו כך כדי לשומטו מע"ג בניו בלאו הכי נמי הוא שומטו דממילא קני ליה המשכון ואפילו לא יקנה לו הלוה וא"ת וכיון שאם לא כתב לו הוא פטור מן הגירעון א"כ מצוה הוא שלא יקחנו והיאך הוא מותר על ידי כתיבה זו וי"ל שמדעתו מקנה לו הלוה לפי שמחזירו לו ימים רבים וכיון שמקנה לו אינן עוד בידו בתורת השבת העבוט אלא בתורת שאלה א"נ רבנן הוא דתקון שיכתוב כדי שלא ימנע המלוה מלהחזיר כמו שתקן הלל פרוזבול לפי שראה שהיו נמנעים מלהלוות (שביעית פ"י מ"ג):
סבר רב כהנא למימר מנכה ליה כחשא דארעא. ומתני' דקתני אומדין כמה היתה ראויה ליעשות גבי מקבל שדה והובירה היינו בר מכחשא דארעא א"נ הכא דוקא גבי שומשמי דמכחשי יותר סבר דמנכה לו ואפילו מאן דחייש לכחש גופנא בפ' הכונס (ב"ק דף נט.) הכא מודה לרב אשי דלא חיישינן:
האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. ממתני' דאיזהו נשך (לעיל דף סח.) דאין מושיבין חנוני למחצית שכר אא"כ נותן כו' לא שמעינן דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון דה"א דטפי מפלגא פקדון הוי ואפ"ה בעי שכר עמלו כיון דליכא תרי תילתי פקדון:
דלא למישתי ביה שכרא. שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יז א מיי' פכ"ג מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א:
יח ב מיי' פי"א מהל' זכיה ומתנה הלכה כ"א, טור ושו"ע חו"מ סי' רנ"ג סעיף ט"ו:
יט ג מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה י"ג, סמ"ג עשין פט, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ח סעיף ב':
כ ד ה מיי' פ"ח מהל' שכירות הלכה י"ד, סמג שם, טור ושו"ע חו"מ סי' שכ"ו:
כא ו מיי' פ"ו מהל' שלוחין ושותפין הלכה ב', ועיין בהשגות ובכסף משנה, סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ב':
כב ז מיי' פ"ז מהל' שלוחין ושותפין הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ל':
כג ח מיי' פ"ז מהל' שלוחין ושותפין הלכה ה', טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ל"א:
כד ט טור ושו"ע יו"ד סי' קע"ז סעיף ל"ג:
ראשונים נוספים
רבה אמר אסמכתא הוא ואסמכתא לא קניא. כתב רבינו הגדול ז"ל דמ"מ מאי דאפסיד משלם. וגמר לה מדאמרי' לקמן (בבא מציעא קט.) הכא מאי דאפסוד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה פי' שכך היה מעשה דשתלא נטע עשר נטיעות לבית סאה והשביחו ועמדו על מנה ואח"כ נתיאש הימנה ולא שמרה ופחתו עשרין, ואמר רבא דשקיל שתלא כולי פסידא לנפשיה ולא שקיל בשבחא אלא תלתין דמאי דאפסיד ממנתיה דבעל הבית מנכינן ליה מפלגו שבחיה דאשתייר ליה ואלו לא אתני מעיקרא כלל לא הוה חייב לשלומי ממנתיה מאי דאפסיד אלא שקיל במאי דאשתייר משבחא פלגא הכא נמי לא שנא סד"א כיון דאתני תנאה מנפשיה ולא מחייב לקיומי איבטל ליה לגמרי ואע"ג דאי לא אתני נמי חייב לשלם לפי מה שפירשנו לאו מדינא אלא משום דכמאן דאתני דמי שעל המנהג קבל והאי כיון דאתני מדנפשיה לא מחייב כמנהגא ואפ"ה מחייב משום תנאיה כדעת רבינו ז"ל:
תיכחוש ארעא ולא תיכחוש מרה. נראה לי דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה אבל בחוכר מנכה לו מן חכירו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנו' תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה ולאו משום לישנא בעלמא קאמרי' דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרי' דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה אבל בחכירות מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחבירו נרה ולא זרעה נותן לו חכירו ואעפ"כ שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף:
האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון. פי' לעולם סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון אי יהיב ליה שכרו כפועל פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא והא יהיב ליה אגר טרחא בפלגא דפקדון ואי לא יהיב שכרו כפועל נמי דינא הוא דלישקול מתעסק פלגא בהפסד דפלגא מלוה הוא ושקיל בע"ה פלגא בהפסד אבל בשכר מתוך שאינו מעלה לו שכר עמל שקול בע"ה תלתא ומקבל שקול תרי תילתי אשתכח דסתם עסקא לעולם פלגא מצוה ופלגא פקדון אלא א"כ התנו בפירוש, ולפיכך שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה ולא טענינן להו ליתמי דאבוהון תילתא בהפסד שקיל ותרי תילתא דבעל הבית מפני שהדין כך הוא דפלגא מלוה ופלגא פקדון כיון שכתוב בשטרא סתם אדינא דרבנן מוקמי' לה והא דאמר רבא גבי עובדא דרב עיליש אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד משום דבשטרא כתיב פלגא באגר אמרה אבל לעולם סתם עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא דהינו פלגא בהפסד ותילתא באגר דאלו תרי תילתי בהפסד אע"ג דלא שקול אלא משום שכרו של זה לאו [פלגא] מלוה הוא דלא הויא [חלק הפקדון כמו] מלוה באחריות לעולם אלא פלגא מלוה פלגא בהפסד הוא ופקדון פליג בהדיה משום טרחיה ושקל ביה תילתא באגר וכבר פירשתיה זה למעלה בפ' איזהו נשך (בבא מציעא סח:).
והראב"ד ז"ל כתב דדוקא היכא דיהיב ליה שכרו כפועל בטל אבל אי לא יהיב ליה או פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד או פלגא בהפסד ותילתא באגר והרשות נתונה ביד בע"ה מעתה ואי חזי ביה רווחא שקיל פלגא ברווחא ואי חזי ביה פסידא שקול פלגא בהפסד ותו לא הואיל ולא אתני מעיקרא כך השיב זה הרב ז"ל בתשובת דיני העסק וליתיה דהא דנהרדעי סתמא איתמר ול"ש יהיב ליה שכרו כפועל ול"ש לא יהיב לעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון הוא ומימרא דרבא דבסמוך נמי בדלא יהיב הוא דסתם עסקי מניה וביה שקול:
תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה: כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לזה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה, אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא, וזהו מה שאמר רב פפא (ע"א) דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה, ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן, דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה, והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא (פ"ט ה"י) המקבל שדה מחברו נרה ולא זרעה נותן לו חכורו, ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף ע"כ.
ואני תמה בדינו, וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא, ולהדין טעמא מה לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו, ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא, לא לענין דינא ממש קאמר, אלא יש מהם דדינא לא אשתני, אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא, וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך ותדע לך, דהא מתניתין (לקמן קה, א) דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא, אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא, והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ, ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה, ואפילו הכי אינו מנכה, דמימר אמר מוטב תכחוש ארעא לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה, וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספתא אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא, ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה, וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא, כך נראה לי.
כחשא ארעא ולא לכחוש מרה: והעלה הרשב"א ז"ל דבין בחכירות בין בקבלנות הדין כן, (מגיד משנה פ"ח הי"ד משכירות).
רבי יוסי היה דורש בכתובה לשון הדיוט והוה תני מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה וכו'. יש מי שאומר במה שכותב החתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותינו בפרק מציאת האשה ומה בא רבי יוסי להודיעיו. ויש מי שאומר כמה שפוסק וכותב האב לבתו. ורבינא דמשבח וכתב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת לה מאה והשביח וכתב מאתים אמרו לו חתניו נקנה ממך בזה אמר להם אם תרצו לקנות ממני פחתו השבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכין קנין שהן דברים הנקנין באמירה. ורבינא בתר דאמר ליה מרימר אי קנו מיניה גבי שבחה משום הכי לא קבל עליו לקנות ממנו וסוגיין דשמעתין בהדין אורחא רהטא הלא תראה שמועה דבתרה. רבנו חננאל. מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה פירש רבינו האיי בתשובה מן הדין לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל מקום שכותבין אותה בלשון מלוה דרש בה רבי יוסי בלשון הדיוט ואמר כי נגבית כאשר תגבה מלוה. ולא נהירא דאם כן לכפול גובה מחצה אינו ענין עם גובה מלוה. אבל הנכון כפירוש רש"י.
והרא"ה פירש מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה. כלומר שכותבין הכתובה והתוספת באחת גופה מלוה לפי שעל דעת כן כתבו כך שתגבה האשה הכל. אבל מקום שנהגו לכפול כלומר שכותבין נדוניא בפני עצמה ואחר כך כותבין והוסיף לה מדיליה אין האשה גובה אלא מחצה והיינו דורש לשון הדיוט שכיון שנהגו לכתוב נדוניא לבד ותוספת לבד על דעת כן עשו כדי שלא תגבה אלא עיקר אלא אם כן קנו מן החתן. ומיהו במקום שנהגו שלא להגבות אפילו היכא דקנו מיניה הכל כמנהג המדינה ולפי זה הפירוש כי אמרינן רבינא משבח וכתב לבנתיה ואמרו ליה ליקנו מיניה דמר מן החתן קאמר דמרבינא ליכא למימר דהא לא איירינן בדידיה כלל. הר"ן. וזה לשון הראב"ד: נראה לי דהכי קאמר אפילו במקום שנהגו לכפול אם כתב לה בלשון מלוה גובה כולה ואם נהגו לכפול לכבוד בעלמא ולא כתב לה לשון מלוה גובה מחצה כמנהג המקום. וענין זה בין בכתובה מן הבעל בין בנדוניא שכותב לה אביה להביא לבעל הכל נקרא כתובה מפני שהנדוניא נכתבת בכתובתה ומקבל אותה הבעל בנכסי צאן ברזל ואם קנו ממנו אפילו לא כתב לה לשון מלוה גובה הכל. ע"כ.
הא דלא קנו מיניה. דהיכא דלא קנו מיניה לא גבי אלא כמנהג המדינה אם מלוה מלוה אם מכפל גובה מחצה. והא דאמרינן בעלמא בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. יש לומר דהאי דקאמר הן הן וכו' לפי שמנהג המקום לגבות מלוה או תילתא או מחצה ה"ר יהונתן. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה על האב לפרוע למתנו כל מה שהוא פוסק עמו בשעת השדוכין כפי המנהג ואינו רשאי לפחות כלל וגם הבעל כותב לה שכך הכניסה לו וכשתבא לגבות כתובתה תגבה אותה כולה. מקום שנהגו לכפול בשעת הפסק משום יקרא בעלמא ואין מנהגם לתת אלא מחצה אינו יכול להוציא מחמיו אלא מחצה וכיון שהאב אינו פורע אלא מחצית מה שפסק אף על פי שהוא כותב בכתובה שהביא לו כדי אותו הפסק שפסק אביה עמו אינה גובה אלא מחצה בין נתגרשה בין נתאלמנה אלא אם כן התנתה עמו בפירוש לגבות הכל כל מה שכתב לה בלי פחת ואפילו במקום שנהגו לכפול אי קנו מיניה דאב גביא מיניה ברתיה כל מאי דפסק ליה בלא פחת. מיהו היכא דלא קנו מיניה והוי מקום שנהגו לכפול וקא טענה ברתיה דאיהו אתני בהדה בקנין דליתיב לה כל מאי דפסק עלה ואיהו טעין לא היו דברים מעולם נראה דליכא עליה דאב שבועה דאורייתא כלל אלא משתבע היסת ומיפטר דהא גבי ההוא פלגא כופר בכל הוא. והיכא נמי דנהגו לעשות כתובה מלוה וקטעין אבוה הכי הוה תנאה ביננא דלא גבית מינאי אלא מחצה נראה לומר דלאו כל כמיניה דלטעון הכי וכמלוה בשטר דמיא ומשתבע איהי ושקלא כדין כל לוה דקא טעין פרעתיך דאמרינן ליה למלוה אשתבע ושקיל בשטרא דלית ביה הימנותא. צריך עיון. עד כאן.
ההוא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לכתובתה דברתאי שלחוה קמיה דרב אשי וכו'. אסיקנא דבין אמר לכתובתה דברתאי בין אמר בכתובתה לא גביא אלא פלגא דהיינו מאתן דהכי קאמר פסקו בהדה ארבע מאה והבו לה מאתן כי היכי דלכתוב לה בעל ארבע מאה. ואי אמר הבו ארבע מאה זוזי לברתא סתם כיון דלא אדכר כתובה כלל יהבי לה ארבע מאה כולהו. אבל היכא דאמר להו הבו לה לאינסובי בהו צריך עיון. הרמ"ך.
ההוא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חטים וכו'. חכירות היה והשומשמין מכחישין את הקרקע יותר מן החטים. והמעשה השני היה קבלנות הראב"ד.
תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. כתב הרמב"ן דדוקא בקבלנות דמתוך שהיה יכול לכופו לזרעה שומשמין ולא היה לו לוה לזרעה אלא שומשמין וכיון ששינה ידו על התחתונה. אבל בחוכר מנכה לו מן חכורו דמי כחשא דארעא וזהו מה שאמר רב פפא דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא ובקבלנות תנן שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו אלמא בחכרנותא לא יהיב ליה חכירותיה אלא מנכה. ולאו משום לישנא בעלמא קאמרינן דליתא בחכרנותא אלא משום דינא גופיה קאמרינן דבקבלנות כיון דקביל עליה אם אוביר ולא אעביד אשלם לא מנכה ליה. והוצרכתי לומר כן מפני מה שמצאתי דתניא בתוספתא המקבל שדה מחברו נרה לא זרעה נותן לו חכורו ואף על פי כן שמין לו שאינו דומה מניחה נירה למניחה שלף. עד כאן. ואני תמה בדינו וכי תכחוש מרה בחכירות ולא תכחוש ארעא ולהדין טעמא מאי לי בקבלנות מאי לי בחכירות לעולם טעמא קאמרינן תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה. אלא ודאי מסתברא דכאן וכאן אינו מנכה לו ודרב פפא דאמר דאיתיה בקבלנותא ליתיה בחכרנותא לא לענין דינא ממש קאמר אלא יש מהם דדינא לא אשתני אלא לומר דהא דקתני בלבד בקבלנותא לא אצטריך למיתני ולאשמועינן בחכרנותא דפשיטא היא וכן מאי דאשמועינן בחכרנותא לא אצטריך בקבלנותא. ותדע לך דהא מתניתין דלא רצה לנכש תני בחכרנותא וכל שכן בקבלנותא אלא דלא אצטריך לאשמועינן בקבלנותא לפשיטותא והכי נמי איתיה בקבלנותא שנוטל מחצה בכל מה שתעשה הארץ ופעמים שיקבלנה לזמן מרובה ואם לא תכחוש שנה זו שנה הבאה תוסיף תת כחה ואפילו הכי אינו מנכה דמימר אמר מוטב תכחוש לשנים הבאות ולא תכחוש עכשיו מרה וכל שכן בחכרנותא שנוטל חלק ידוע בין עושה בין אינה עושה. ואם מן התוספת אפשר דסבירא ליה לההוא תנא כסבריה דרב כהנא דאמר בין בקבלנות בין בחכרנות מנכה ליה כחשא ורב אשי דחה משום דאמרי אינשי תכחוש ארעא ולא תכחוש מרה וסמיך אמתניתין דקתני שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ולא קתני ומנכה דמי כחשא דארעא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
עבדא חטי טפי משומשמי. פירוש הקונטרס שנתייקרו החטים. וקשה דלישנא דארעא לא אשבח לא משמע הכי. אלא נראה כמו שפירשתי שהצליחו החטים מאד וכי תימא שמא אם זרעו בה שומשמין היו כמו כן מצליחין יש לומר אותה שנה מצלחת בחטים יותר מבשומשמין תלמיד הר"פ ז"ל.
האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן וכו'. הני מילי דיהיב ליה שכרו כפועל בטל ואי לא יהיב ליה ובעי למפסק בהדיה לכלהו יומי דשותפותא שקיל לוה תרי תילתי באגר ותילתא בהפסד. ואי בעו נמי למפסק בינייהו דלא דליקבל לוה עליה אלא תילתא בהפסד שקיל פלגא באגר וכן לכלהו תנאי דמתנו אהדדי לעולם לפי מה שיקבל עליו הלוה מן ההפסד יוסיף לו מן הריוח לזה החשבון. ואני תמה מנא ליה לרבא הא דאיהו אמרה להאי מילתא במעשה דבני רב עיליש. ועוד שאין המדות שוות כי פלגא באגר ותרי תילתי בהפסד הוא רביע יותר בהפסד ותילתא באגר ופלגא בהפסד הוא תילתא יותר בהפסד ולא ידעתי למה. ואולי המנהג היה כך. או שמא לא דקדק בתלתא באגר ופלגא בהפסד דלענין פלגא בהפסד מטי ליה ברווחא פלגא נכי ריבעא והוא קרוב לתלתא ולא דק. הראב"ד.
עבוד רבנן מילתא דניחא לתרווייהו. שאם היו אומרים אחריות כל הנכסים על המלוה תו לא בעי להמציא מעות לעני בשעת דחקו אף על גב דמחייב לוה בגנבה ואבדה לפי שסתם ריוח הסחורות הוא בהולכה ממקום למקום דרך ים או יבשה והאנסים שכיחי בכל יום בדרכים ואם היה יודע המלוה שכל אחריות הדרכים עליו לא היה ממציא מעות לשום אדם כלל. ואם היינו מטילים כל האונסים על הלוה כמו שהיה הדין מוטל עליו משום אותו כבוד שנעשה לו כדאמרינן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומסקינן דבההיא הנאה דקמהימן ליה משעבד נפשיה שמע מינה דבהאי טעמא סגי להיות כשואל כל שכן הכא שיש לו פלגא באגרא דליהוי כשואל וליחייב באונסים אפילו הני אם נאמר כן לא יהיה אדם שירצה לקבל עסקא דשכיחי אונסים כדפרישית ויפסיד ביום אחד מה שלא יוכל להרויח בשנה דלא דמי לשומר חנם שמתנה להיות כשואל דהתם אינו מוליך הבהמה כי אם לרעייה ואם כלים הם אינו מוציאם מביתו אבל זה שרוצה להוליכם למקומו של סכנה לא ירצה לקבל לפיכך תקנו חכמים האי תקנתא. ה"ר יהונתן.
פלגא מלוה ופלגא פקדון. ואם תאמר היכי פסיק ואמר דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון תינח היכא דיהיב ליה אגריה כפועל אבל היכא דלא יהיב הא אמרינן לעיל בפרק איזהו נשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר והיכא דשקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד ודאי לא הוי זולא תילתא מלוה שאי אפשר שתקרא מלוה אלא במה שחייב נפקד באחריותה וכיון דלא שקיל בהפסד אלא תילתא ליכא מלוה אלא תילתא. יש לומר דודאי הכי הוא דלעולם פלגא מלוה ופלגא פקדון דאי יהיב ליה אגריה כפועל פשיטא דהכי היא ואי לא יהיב ליה הכי דיינינן דשקיל נפקד פלגא בהפסד משום פלגא מלוה ותרי תילתי באגר משום מלוה ומשום אגריה דפקדון דכיון דעיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון שקיל נפקד בהפסד פלגא משום פלגא דמלוה ומשום אגריה דפקדון כי היכי דלא ליהוי רבית שקיל טפי מפלגא באגר דהיינו תרי תילתי. וההיא דאמר רבא גופיה בפרק איזהו נשך גבי בניה דרב עיליש דדילמא הכי כתיב אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד וכו'. התם הוא משום דכיון דבשטרא כתיב פלגא באגר ובהפסד משמע ליה דאו האי או האי קאמר אבל בסתמא לא הוו אלא פלגא בהפסד ותרי תלתי באגרא דבהכי הוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשום הכי אמרינן בפרק המוכר את הבית בשטר כיס היוצא על היתומים דנשבע וגובה מחצה ואם איתא דסתמא שקיל בעל הבית תרי תילתי בהפסד לא הוה לן למיגבי אלא תילתא ובשארא נטעון להו נאנסו, זהו דעת הרמב"ן. אבל הראב"ד כתב בתשובת דיני העסק דהא דאמר רבא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון דוקא דיהיב ליה שנרו כפועל אבל בסתמא לא אלא או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתי באגר ויד בעל הבית על העליונה דאי חזי ביה רווחא מצי אמר תרי תילתי בהפסד בעינא והשתא שקילנא פלגא ברווחא ואי חזי ביה פסידא אמר תרי תילתי באגר יהיבנא והשתא לא שקילנא אלא פלגא בהפסד. והאי דשטר כיס היוצא על היתומים משום דיד בעל הבית על העליונה מצי למימר פלגא בהפסד בעינא. ולא נהירא דהא דרבא סתמא איתמר ולא איירי דוקא בדיהיב ליה שכרו כפועל דסתם עיסקא מיניה וביה שקיל וכמימרא דרבא דבסמוך חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה. הר"ן. ותשובת דיני העסק תמצאנה בפרק הרבית. ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואף על גב דאיתניס כולה לא משלם אלא פלגא. ואי פשע משלם ליה כוליה. והוא הדין אם נגנב או אבד שהוא חייב שהרי שומר שכר הוא על פלגא דפקדון דהא צריך לטפויי ליה טפי מפלגא דרווחא כי היכי דלא ליתחזי כרביתא דליעסק איהו בפלגא פקדון דיליה כי היכי דלוזפיה איהו פלגא דמלוה. ואי קבליה לההוא עסקא למשקל ביה תלתא דרווחא אי פסיד נמי לא דארי אלא תילתא דהפסדא. וצריך נמי למפסק ליה אגרא אמנאתא דפקדונא כדכתיבנא לעיל על כל ליומא ויומא דקאי עיסקא בידיה דהאיך. ואי אית ליה עיסקא אחרינא דיליה דמיעסק ביה איהו לנפשיה לא צריך למפסק ליה אגרא אכל יומא ויומא אלא אכלהו יומי דעיסקא הוא דצריך למיפסק ליה פורתא באגריה כגון מותר שליש אי מטי ביה רווחא טפי מתילתא דלשקול ההוא טופיאנא באגריה ואי לא מטי ביה כולי האי דלא לשקול מידי באגריה כיון דאית ליה עיסקא אחרינא ומיעסק ביה כל יומא. לרבינו תם. אי אית ליה אומנותא אחריתי בעלמא ולית ליה עיסקא כי האי דמקבל מחבריה כלל יש לו לפסוק עמו שכר על כל יומא ויומא עד כאן. עד כאן לשונו.
וזה לשון רבינו האיי גאון בתשובה: ובספר אחר מצאתיה מיוחס להריא"ף. ודשאילתון המקבל עיסקא מהו על הפקדון שומר חנם או שומר שכר. הכין חזינא דאף על גב דאמרינן בעיסקא דפלגיה מלוה ופלגיה פקדון הכין טעמיה דמילתא בתורת מלוה שהוא חייב באחריותו ובתורת פקדון שיש לבעליו ליטול מה שהוא מרויח ולא זה כמלוה מכל פניו ולא זה כפקדון מכל פניו. דהא קאמרינן אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה אי בעי לוה למישתא ביה שיכרא שתי רבא אמר להכי איקרי עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבתיה ניהלך ולא למשתי ביה שכרא ופקדון נמי לאו למיתב לנטוריה יהביה ניהליה אלא לאיעסוקי ביה ולמשקל ולמטרח. הילכך לאו כשומר חנם לכל דבריו הוא ולא כשומר שכר לכל דבריו הוא אלא אית עליה למעבד במאי דעבדין תגרי בכי האי מילתא ודאי אם יש בהן שמקילין ויש בהן שמחמירין מחייב למעבד כחומרא ולנטורי כמאן דמחמיר מתגרי בשמירתו דאמר ליה לתקוני שויתיך ולא לעוותי. אבל בשמירת שומר גרידא לית עליה ואפילו כשומר חנם במאי דרגילין תגרי לאקולי ביה. צא וראה דאפילו שומר חנם דהיכא דלא שמר כספיו בקרקע ונגנבו חייב לשלם ומקבל עיסקא לא מצי כל אימתי דנפיק ועייל למיהוי כספים דאית בידיה שמורים בקרקע והילכך אם עשה כדרך שהסוחרים כיוצא בו עושים לא מיקרי פושע ולא מיחייב בכוליה ההוא מדעם ולפום הדין עיקר הוי דינא בכל מילי. עד כאן. וזה לשון ה"ר דוד בר סעדיה בחבורו שחבר בלשון ערבי להשיב על קצת דברים שבאו בספר הלכות גדולות וזה לשונו: כבר זכרתי לך דין זה בספר משפטי השבועות שחברתי בלשון ערבי ועתה אזכרנו בלשון תלמוד בקוצר ואומר: האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ואיתניס ההוא ממונא גביה. אי בגנבה ואבדה איתניס מחייב ההוא מקבל לשלומי כוליה פלגא דהוא מלוה משלם דהוא לחודא קא מיתהני בה ועליה רמיא מילתא דמלוה וחייב בה ופלגא דהוא פקדון נמי משלם דכיון דיהיב ליה אגרא לאיעסוקי ביה הוה ליה שומר שכר ומחייב בגנבה ואבדה. ואי באונסין דשומר שכר פטור בהן נאנס משלם פלגא ממונא דהוא מלוה לחודיה ופלגא דפקדון לא משלם דהוה ליה שומר שכר שהוא פטור משבורה ומתה. ואי פלגא דממונא איתניס הן חסר הן יתיר הוה ליה ההוא דאיתניס כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומאי דפש מממונא כוותיה כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשלם ליה מלוה כולה ופלגא דפקדון לחודיה מאי טעמא דההוא דאיתניס ממלוה מיחייב לאשלומיה ומאי דפש מפקדון גביה בעי למיתן ליה ומאי דאיתניס מפקדון לא מחייב לשלומיה. עד כאן.
וזה לשונו שם במשפטי השבועות שחבר: מועתקת מלשון ערבי. אם טען המתעסק שאבד כל ממון העסק אם בצד ששומר שכר חייב בו כמו גנבה ואבדה או שנתעסק בממון על דרך שלא הסכים עליו בעל הממון בעת שנגמר העסק ביניהם המתעסק חייב בשתי דרכים אלו לשלם כל הממון משלו אחר שישבע שבועה בתורה שכך אירע לו ואינו נפטר מהשבועה אף על פי שהוא טוען טענה שמתחייב בה לשלם הממון לפי שאפשר שהוא טוען כן כדי שלא לתת לשותפו דבר מכל ריוח הממון. ואם טען שנאבד ממון העסק בצד ששומר שכר פטור בו אם טען שנאבד כל הממון ישבע על זה שבועת התורה וישלם חצי הממון שהוא בתורת מלוה ויפטר מהחצי השני שהוא בתורת פקדון ואם טען שנאבד חצי הממון על הדרך הנזכר ישבע על זה שבועת התורה ויחשב הנשאר מהממון וזה שנאבד ממנו החצי מלוה והחצי פקדון ויתחייב המתעסק לשלם חצי המלוה ממה שנאבד מן הממון ויפסיד בעל הממון חצי הממון והוא הפקדון ויעלה מזה ביד בעל הממון כל המלוה וחצי הפקדון וכבר הורו קצת המורים שהחצי הנשאר מן הממון נדון בו שהוא מלוה ואין על המתעסק לשלם דבר ממה שנאבד הואיל והיה הנאבד הוא ממון הפקדון והנשאר ממון המלוה. וזה דבר שאין עליו ראיה לפי שהממון בלתי מסוים מה שיש ממנה מלוה ומה שיש ממנה פקדון וכמו שאין לבעל הממון לומר שמה שנאבד הוא מלוה והנשאר הוא פקדון כדי שיהיה עולה בידו הכל כן אין למתעסק לומר שמה שנשאר הוא מלוה ומה שנאבד הוא פקדון ושאין עליו לשלם כלום. ואם טען המתעסק שנאבד כל הממון או מקצתו שהפסיד בהיותו מתעסק בו מבלתי שעבר על דעת בעל הממון ממה שהסכים עמו חייב שבועה על טענתו ויקח כל ממון המלוה ומה שהוא בתורת פקדון אם המתעסק כבר לקח שכר טרחו על העיסקא או שהתנה לקחת שני שלישי הריוח אז יהיה הפסד הפקדון ביניהם לחצאין כמו שאמרו אי מלוה שקיל תלתא באגר דרי פלגא בהפסד. ואם היה לוקח המתעסק בריוח החצי ולא נתן לן שכר טרחו אז יתחייב המתעסק מהפסד ממון הפקדון בשליש ובעל הממון יתחייב בשני שלישים כמו שאמרו ואי מלוה שקיל פלגא באגר דרי תרי תילתי בהפסד ואין אומרים בזה שאין למתעסק להשתמש בחלק שהוא פקדון כמו שאמרו המפקיד מעות אצל שלחני וכו' עד אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין וכו' דשאני הכא שאינו מתעסק בו אלא ברשות בעל העסק ואם תאמר הואיל ודין הפקדון שהמשתמש בו השכר לו וההפסד עליו כמו שאמרו מותרין ישתמש בהן לפיכך וכו' אם כן איך היה הדין בכיוצא בו בענין העסק בהפלגא מזה שהריוח שלו לבעל הממון וההפסד עליו. תשובתך לא נאמר זה בפקדון אלא כשלא נתחייב הנפקד להתעסק בו לבעל הממון אבל אם הנפקד נתחייב לו בכך אז הותר לבשל הממון ליקח ריוח הפקדון והיה ההפסד עליו. ואם תאמר כיון שהיה ריוח הפקדון לבעל הממון וההפסד עליו כפי מה שנתחייב לו המתעסק למה היה עליו שומר שכר ולא יפטר בו מגנבה ואבדה. תשובתך הטעם בזה לפי שלקח שכר על היותו מתעסק בממון הפקדת שכל הריוח שלו לבעל הממון ואם לא שלקח המתעסק שכר טרחו לא היה מותר לבעל הממון ליקח ריוח חלק הפקדון מן המתעסק מפני חלק המלוה לפי שהיה אז נראה שמה שלוקח בעל הממון הריוח של חלק הפקדון הוא מפני המלוה שהלוהו והיא המלוה שלוקח המתעסק כל הריוח הבא מחמתה. ואם נתן לו שליש ריוח הפקדון שהיה לו לבעל הממון ליטול כולו או שנתחייב לו מהפסד עסק ממון חלק המלוה שהיה מוטל חיובו על המתעסק אז היה זה במקום שכר טרחו. ע"כ. עוד כתב הרמ"ך וזה לשונו: הני דמקבלי עיסקא האידנא ומיעסקי בזוזי מחצה מלוה ומחצה פקדון ומקבלי עלייהו הני דעסקי ביה למפרע מנאתא דמלכא מן האמצע כגון מסין ותשחורות. ואי פסיד עיסקא פלגי נמי תרווייהו בההוא הפסד בשוה נמצא עכשיו שהפקיד בידו אלף זוז בתורת עסק ונתן מהם למס המלך מאה זוז ולזמן החלוקה נמצא באותו עסק הפסד כדי אותן מאה זוז שנתן למלך ולא נזדמן בו ריוח מצד אחר כלל כיון דהני מאה זוז משתרשי ליה לבעל העסק והא הני מסין דרמי מלכא עלן לאו אקרקפתא דגברי מנחי אלא כל חד מיחייב למיתב מנתא דמלכא לפום זוזי דאית ליה לפיכך היה בדין שיחסרו כל מאה זוז אלו למלוה דממונא דיליה דאיחייב ליה למלכא וכי פרע להו המתעסק פלגא הוה ליה אבק רבית מיהו ודאי לאו רבית קצוצה היא כיון דלא קייץ עלייהו מאי הוה ליתבו למלכא אלא כפום דבעי מינייהו ולא חייב נפשיה האי לוה מעיקרא במידי דקיץ. והיכא דמישתכח ביה רווחא נמי הוה ליה למלוה לגבויי ממנאתא דיליה שיעור מנאתא דיהיב האי דאיעסק ביה בההוא ממונא למלכא כיצד הרי שנמצא בעסק מאתים זוז ריוח ועוד נזדמנו לו ריוח מאה זוז שנתן למלך יותר על מאתים אלא שנשארו בו ריוח נמצא שהיה לו ללוה ליטול מן הדין מאה זוז מן האמצע כנגד אותן מאה שנתן למלך על ממונו של מלוה ומשתרשי ליה למלוה והשאר היה להם לחלוק בשוה מחצה על מחצה אלא שיוסיף לו מעט בשכרו כפי מה שכתבנו ובזה יהיה העסק כשר ועשוי כהוגן. מיהו היכא דאית ליה ללוה עיסקא אחרינא דאמרינן לעיל דלא צריך למפסק ליה אלא פורתא באגריה לכל יומי דממשיך עיסקא יתר על מחצה נראה לומר דהיכא דאמר הריני מרשה אותך ומתנה עמך שתטול בעסק יותר על מחצה עשר זוז או עשרים בין היכא דמשתכח ביה אברא טפי מינייהו בין דלא משתכח ביה ותטול אותם על מנת שתפרע מן האמצע כל המסין שיהיו מוטלין על כל הממון כל זמן שיהיה בידך עד שתחזירהו לי הרשות בידו כיון דאינו דבר ידוע וקצוץ ואפילו אם ימצא שם הפסד או שלא ימצא בו לא ריוח ולא הפסד שיטול המתעסק עשר זוז או עשרים אלו בשביל המסין בין יוטלו עליהן מסין בין לא יוטלו ויפחתו מחלק המלוה כולן כהאי גוונא נראה לומר דהוא מותר דקרוב לשכר ולהפסד הוא. ואם תמצא לומר דבלאו הכי נמי שרי ליה לאתנויי דליפרע מנאתא דמלכא מן האמצע בין דאיכא ריוח בין דאיכא הפסד ולא הוי רבית כיון דלא ידיע אי ליתבו האידנא מנתא דמלכא או לא. הא מילתא ודאי דחיקא היא דמנתא דמלכא כגון מסין אלו המוטלין עלינו תמיד בעונותינו ודאי עבידי דאתו בכל שתא ושתא והמיקל עליו להביא ראיה. מיהו אפלגא דמלוה בלחוד הוא דשייכא איסורא אבל אפלגא דפקדון הא לא צריך למימר דליכא איסורא כלל דהא אי פחת ומטי ליה האי אונסא לדידיה פחת וכי מטא ביה רווחא נמי לדידיה ארווח ומיניה וביה מתפרע פלגא מנאתה דיהיב למלכא ופלגא אפקותא דמפיק מחמת עיסקא. עד כאן. וצריך עיון. המקבל עסק מחברו להתעסק בו למחצה או לשליש כל שכר המזדמן באותו עסק הוא משועבד למלוה לאותה מלוה ופקדון ולא מצי נפקד למשתי ביה שיכרא דלאיעסוקי יהביה ניהליה ולא למשתי ביה שיכרא ואפילו בעל חוב מוקדם אינו גובה חובו מאותו עסק ואין למתעסק בו חלק ידוע עד שיחלק העסק דכולי ממונא כמאן דתפיס ליה מלוה דמי ובחזקתיה קאי לכל מילי. ואם מת המתעסק והניח אותו עסק ידוע וניכר ביד בניו שקיל ליה מלוה כוליה. ואי משתכח ביה רווחא יהיב ליתמי מנתא דהויא חזיא לאבוהון ברווחא דההוא עיסקא ושארא שקיל. ואף על גב דהוה ההוא עיסקא בידא דיתמי בעידנא דמית אבוהון אינו נעשה מטלטלין אצל בניו ולא דיינינן ביה גבי מרי עיסקא מאי דדיינינן גבי שאר נכסי דיתמי זוטרי דאמרינן בעלמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהם. והיכא דמשתכח ביה רווחא נמי אי איכא בעל חוב דמיתנא דחזי לאיפרועי אפילו מיתמי זוטרי שקיל למנתא דהוה חזיא ליה למיתנא אף על גב דיתמי זוטרי נינהו כיון דלא זנו ביה יתמי בחיי אבוהון לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומיקנא נמי לא קנו ליה לההוא רווחא עד דמטי לידייהו. והאי מילתא לדינא דגמרא הוא דאצטריכינן למימר דבדלא אתו לידייהו או דמשתעבדי אבל השתא הא תקון למגבא אפילו מיתמי ממטלטלי כיון דידיעי הנהו מטלטלי דלאבוהון הוי וידיע נמי דלא פרעיה אבוהון למלוה כן נראה וצריך עיון. והני מילי כולהו דאמרי לעיל דשקיל מרי עיסקא לכולי עיסקא בלא שבועה הני מילי היכא דידיע בסהדי או דאודי איהו דהני מטלטלי כלהו מההוא עיסקא נינהו הילכך שקיל להו מרייהו אבל אי לא ידיע בסהדי או דלא אודי ההוא מתעסק דהני מטלטלי מההוא עיסקא נינהו אינו רשאי לגבות מן היתומים כלום אלא בשבועה כיון דלא אודי ליה בעידן מיתה בכוליה עיסקא איכא למיחש דילמא איתניס אי נמי דילמא אהדריה ניהליה הילכך נשבע וגובה מחצה דהוה עליה בתורת מלוה אבל פלגא דהוה בידיה בתורת פקדון יכולין היתומים לטעון ולומר דילמא אהדריה אבונא לההוא פקדונא גבך דהא קיימא לן דהמפקיד אצל חברו אפילו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן מגו דנאנסו והוי נמי מהימן בשבועה והכי נמי אף על גב דלא אמר אבוהון דאהדריה ניהליה לההוא פקדונא מצו יתמי למטען דילמא משום האי אנסיה. מיהו אי גדולים נינהו משתבעי שבועה דיתמי דלא פקדנו אבא ופטירי לגמרי מההוא פלגא דפקדון עד דמייתי האיך ראיה דאודי בעידן מיתה דלא אהדריה ניהלייהו דקיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי למטען אבוהון. מיהו אי כתב ליה נאמנות בשטר העסק והתנה על עצמו שלא יהא נאמן לומר החזרתיו לך מחמת שום טענה לא הוא ולא הבאים מכחו האי ודאי אף על גב דלא אודי בה בעידן מיתה שקיל ליה מרי עיסקא לכוליה עיסקא מיתמי ואפילו בלא שבועה כמה דאתני ליה הימנותא מעיקרא. וכן נמי נראה לומר דאי הוו בההוא עיסקא שטרי חוב דידעי דמההוא עיסקא נינהו דלא מצי יורש לממחלינהו לגביה דלווין דהא לאו דאבוהון הוו אלא שליחא הוא דהוה מהאי מרי עיסקא. וכן נמי נראה לומר דהוא הדין היכא דאודי ליה האי המתעסק למרי עיסקא דהאי שטרי מההוא עיסקא נינהו קנייה מרי עיסקא לגמרי דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי ותו לא מצי האי מתעסק גופיה נמי למימחליה גבי לוה כיון דאיגלאי מילתא דמהאי עיסקא הוא האי ממונא דההוא שטרא וכל דכן היכא דליתיה מתעסק דיליה למחצית שכר אלא דאפקיד גביה זוזי ואוזפינהו לאחריני וכתב שטרא על שמיה ואודי ליה ואמר האי שטרא הוא מהנהו זוזי דילך דהכא ליכא למימר מגו דזכי ברווחא זכי בקרנא דהא אפילו ברווחא נמי לא שקיל כלל הילכך כל דכן הוא כיון דאודי ליה האי נפקד למרי פקדונא באפי סהדי דהני זוזי דההוא שטרא דיליה נינהו ויהביה נהליה לההוא שטרא דליתבעיה ללוה איגלאי מילתא דמעידן הלואה הוה דיליה הילכך תו לית ליה לנפקד בההוא שטרא שום זכות בעולם לא לממחליה ולא למיתבעיה לנפשיה. ואף על גב דלא כתב ליה לוה להאי מתעסק משעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך האי מרי עיסקא לאו מחמת ההוא מתעסק קאתי אלא מחמת נפשיה הוא דקא זכי בהאי שטרא דהא איגלאי מילתא למפרע דלהאיך דהוא מרי עיסקא תייב נפשיה מעיקרא והוה ליה כמאן דכתיב ליה מעיקרא שטרא על שמיה הילכך תו לא מצי האי מתעסק לממחליה. וקרוב לומר דהוא הדין אף על גב דלא מסריה האי מתעסק לההוא שטרא בידא דמרי עיסקא כיון דאודי ליה קמי סהדי דמההוא עיסקא הוא האי שטרא אי בעי מרי עיסקא מצי מחיל ליה או מצי תבע ליה מיניה והאיך לא מצי מחיל ליה גביה. צריך עיון. האי מאן דשקל עיסקא מחבריה למחצית שכר לית ליה רשותא למפלגיה בלא דעתיה דמרי עיסקא ולא יעסוק ביה בההוא פלגא דהוא בידיה בתורת מלוה ולאנוחי ההוא פלגא דבתורת פקדון גביה ואי פלגיה לא מהני ליה אף על גב דפלגיה קמי תלתא אף על גב דהוו זוזי טבל וטבי או תקולי ותקולי או מידי אחרינא דסחורה דדמי חד לחבריה ואזל ואיעסק בפלגא וזבנה ואנח פלגא אחרינא לא עבד ולא מידי דלהכי קרו ליה עסקא דברשותיה דמריה קאי ואפילו אותו מחצית שהוא עליו בתורת מלוה כמאן דאיתיה ברשותיה דמרי עיסקא דמי. ואיכא מרבוותא וכו' כמו שכתב הריא"ף בהלכות. ונראה לומר דאי איתרע ביה פסידא בההוא פלגא דשקל אפילו הכי דרי ביה מלוה בהדיה בההוא פסידא כיון דלא אהנו ליה מעשיו מעיקרא וחלוקתו אינה חלוקה כלל. צריך עיון.
בתשובה לרבינו. ראובן שנתן ממונו לשמעון להתעסק בו ולאחר זמן נטל ראובן המלוה ממון משמעון המתעסק בסתם ולא פירש אם הוא מן הקרן של העסק או מן הריוח ואחר זמן בא ראובן המלוה ותבע ממון עסקו משמעון אמר לו שמעון כל מה שקבלת כבר מן העסק מן הקרן היה ובאותה שעה עדיין לא היה בו ריוח כלל. אם החזיר לו כדי קרן של כל העסק ישבע שמעון שבועת השותפים וחפץ בידו שאותה שעה לא היה שם שכר כלל ושלא נשאר אצלו כלום ויפטר ויפסיד הוא ביטול מצותיו ולא יותר עד כאן. עד כאן לשון הרמ"ך.
חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה וכו'. שאף על פי שנתן לו הכל בפעם אחת כיון שחלקו לשני שטרות נחלק העסק לשנים ואם הרויח בשטר האחד עשרים דינרים והפסיד עשרים דינרים באחד נוטל המחצה בשכר ושני חלקים בהפסד. ואם היה הכל בשטר אחד היה נכנס הריוח במקום ההפסד ולא יהיה מפסיד כלום. הראב"ד.
בהלכות גרסינן בפרק המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים וכו'. עד אי נמי דילמא פרעיה. ואם תאמר הא יש שטר חוב עליו ואם איתא דפרעיה היה לו לקרוע שטר חובו או לכתוב עליו שובר. אפילי הכי מהימן אבוהון על האי טענה דקיימא לן המפקיד אצל חברו בשטר ואמר לו החזרתי לך נאמן הכא נמי אינהו מהימני. ואף על גב דאבוהון לא הוה מהימן לא בטענת החזרתי ולא בטענת נאנסו אלא אם כן נשבע הלוה והכא טענינן להו אף על גב דאינהו לא מצו לאשתבועי דהא לא ידעי במילי דאבוהון כלום לא אמרינן בכהאי גוונא מחייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם לפי שכשאינם יודעים לא בא להם מחמת פשיעותן הא דאמרי אין אנו יודעין אלא משום דקטן במילי דאבוה לא ידע אבל בעלמא בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דינא הוא דמשתבע דכי היכי דבאלו חמשין הוה ידע אי הוה בעי הוה מצי ידע באידך חמשין. ה"ר יהונתן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה