בבא בתרא קמה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים:
נגבית בב"ד מאי טעמא כמלוה דמיא ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהב ליה ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש ואין הבכור נוטל פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק אמר רב כהנא אכללא דשושבינותא הוה במתא איבעי ליה למיתא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתא לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי בנהגו בני גננא עד זוזא אייתא בכפיה אכליה בכרסי' עד ארבעה משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה תנו רבנן געשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנעא יכול לומר לו בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית עמי דעשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אעשה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אעשה עמך כדרך שעשית עמי תנו רבנן עתיר נכסין עתיר פומבי זה הוא בעל הגדות עתיר סלעים עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חטיא גמרא אמר רבי זירא אמר רב מאי דכתיב (משלי טו, טו) כל ימי עני רעים זה בעל גמרא וטוב לב משתה תמיד זה בעל משנה רבא אמר איפכא והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב (קהלת י, ט) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא רבי חנינא אמר כל ימי עני רעים זה שיש לו אשה רעה וטוב לב משתה תמיד זה שיש לו אשה טובה רבי ינאי אמר כל ימי עני רעים זה איסטניס וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו יפה רבי יוחנן אמר כל ימי עני רעים זה רחמן וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי ורבי יהושע בן לוי אמר כל ימי עני רעים זה שדעתו קצרה וטוב לב משתה תמיד זה שדעתו רחבה
רשב"ם
[עריכה]ואין שביעית משמטתה - אם עברה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה:
ואין בכור נוטל פי שנים - היכא דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל:
נגבית בב"ד מ"ט מפני שהיא כמלוה - ה"ג לה ובספרים כתוב נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מ"ט מפני שהיא כמלוה דלדעת כן הלווהו שיחזיר לו בעונת שמחתו ופרעון הולך אחר קביעות זמן שקבע לו המלוה:
דלאו אדעתא דרבית יהיב ליה - שאם רצה פוחת לו אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון:
דלא קרינא ביה לא יגוש - שאינו יכול לדחקו בב"ד בשביעית שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז דאינה נגבית אלא בב"ד בעונתה כדאמרינן במסכת מכות (דף ג:) המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית הלכך בשביעית אכתי לא מטא זמניה שיוכל לנוגשו דעדיין לא נשא אשה:
דהוי ליה ראוי - ופסקינן הלכתא בפרק יש נוחלין (לעיל דף קכה:) אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות:
הוה במתא - אותו שעליו להחזיר שושבינות הוה בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו:
איבעי ליה למיתי - ונגבית בב"ד:
קול טבלא - אשקלנ"א בלעז שהיו משמיעין קול לבא לשמוח עם החתן:
איבעי ליה לאודועי - ומדלא אודעיה תרעומות אית ליה עליה כדמפרש ואזיל אבל שלומי מיהא משלם:
עד כמה - דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו שהרי לא אכל עמו:
עד זוזא כו' - זוזא היה אוכל הלכך זוזא פוחת מדמי שושבינותו אית דגרסי עד זוזא אייתיה בכפיה אכלי בכסיה בבטנו כמו בית הכוסות אי נמי בכרסיה:
עד ארבע - אם נתחייב ד' זוזים משושבינותו:
משלם פלגא - דכיון דמביא ד' רגילין להאכילו בריוח עד שני זוזים וכיון דלא אכל יפחות שנים מן הד':
כחשיבותיה - לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל:
עשה עמו בפומבי - בגלוי שמחה מפורסמת וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות או לפי שעת צרה היא או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו חושש להרבות אוכלין:
בפומבי אני עושה עמך - בשמחה יתירה אני חפץ כמו שעשיתי לך וכן כל הנך דמפרש ואזיל:
לכשתשא אשה אחרת - לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה:
ת"ר עתיר בנכסין - עשיר משדות וכרמים וזיתים הנראין לבריות וגם עתיר פומבי עושר הגלוי כגון רוב בהמות שהכל יודעים בהן:
זהו בעל אגדה - שדורש בכל מקום ברבים בבתי משתאות שדורש בימים טובים והכל נאספין לשמוע ויש לו קול חכמה ובא להשמיענו שמתוך שאין אגדות צריכות עיון יכול לדרוש בכל מקום:
עתיר סלעין - שולחני שמשתכר תמיד במיני מטבעות:
עתיר תקוע - יש מפרשין שיש לו בתים הרבה ומשתכר בהן תדיר ומיקרי הכי על שם ויעקב תקע את אהלו (בראשית לא) ולי נראה כדאמרינן במנחות (דף פה:) תקוע אלפא לשמן עיר היא ומשם היו מביאים שמן למנחות ודימה למטבעות ולשמן את הפלפול על שם שמרויח יום יום תדיר בפלפולו טעמים הרבה כשאר המטבעות וטעמי השמן שמביאין מתקוע:
עתיר משח - אנשי מדות (במדבר יג) מתרגמינן אינשי משחן עתיר בדבר המדוד כגון תבואה שאיץ משתכרין בה תדיר אלא מכניסין אותה לאוצר ולכשתגיע עת מכירה אז ימכרנה וישתכר והיינו נמי עתיר כמס כמו כמוס עמדי חתום באוצרותי (דברים לב) דבר שמכניסין לאוצר:
זהו בעל שמועות - שיודע הלכות ומימרות האמוראין ולכשיגיע עת הוראה יגלה שמועותיו:
גמרא - סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות וזהו עיקר הגמרא שאם לא הגמרא אין למדין הלכה מתוך משנה כדאמרינן התנאים מבלי עולם (סוטה דף כב.):
זה בעל גמרא - שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות:
רבא אמר איפכא - כל ימי עני רעים זה בעל משנה שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו וגם כי כשחולקות זו על זו אינו יכול לתרץ וטוב לב זה בעל הגמרא שיודע משניות על עיקרם ובקי בטעמיהם ויש בידו כח להורות הלכה למעשה:
יעצב - לשון בעצבון תאכלנה (בראשית ג):
זה בעל משנה - ששונה משניות כל היום ואין לו אלא צער שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש:
יסכן - לשון תמימות כמו ותהי למלך סוכנת (מלכים א א) כלומר שנהנה מהן:
זה איסטניס - מי שדעתו קצה ולבו נמאס בכל דבר מגונה שהוא רואה:
יפה - שסובל הכל דאינו מזיק לו שום לכלוך ושום דבר מיאוס:
קצרה - כמו עצרן וקפדן עינו רעה בשלו ובשל אחרים:
זה רחמן - כמה ענינים הוא רואה וכמה מאורעות שלבו בוכה תדיר עליהן:
תוספות
[עריכה]ואין השביעית משמטתה. דלא קרי ביה לא יגוש מכאן היה מביא ר"ת ראיה דקיימא לן כלישנא בתרא דפרק קמא דמכות (דף ג: ושם ד"ה א"ד) דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש דהכי נמי משמע הכא דכיון דלא קרינא ביה בשושבינות לא שייך ביה למימר דשביעית משמטתה ועל ידי כן מגיה ר' יעקב מה שיסד הפייט ר' אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו בחצי ימיו יעזבנו ולישנא קמא דפרק קמא דמכות (שם) אית ליה דהמלוה לחבירו לי' שנים שביעית משמטתו ואין ר"ת פוסק כן אלא כלישנא בתרא דאית ליה אין שביעית משמטתו ומגיה זמן עשר כסף כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואין נראה לר"י ראיה מכאן דלא שייכא כלל שושבינות למלוה שהרי מכמה דברים הם חלוקים זה מזה כדמשמע הכא והכא הכי פירושו אין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש ושמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה שלבסוף בא לידי לא יגוש שביעית משמטתה:
ליה ראוי כו'. ואפילו למאן דאמר לעיל בפ' יש נוחלין (דף קכד:) מלוה לא הוי ראוי שושבינות מיהא הוי ראוי כי שמא לא יפרע לו לעולם:
עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים. פי' שיפרע לו בשתי נשים בכל אחת חצי שרוצה לישא זו אחר זו יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי ולא אטרח בשתים והר"ר יצחק בר מרדכי פירש דגרסינן איפכא עשה עמו בשושבינות בשתי נשים ובקש שיעשה עמו באשה אחת יכול לומר לו כשתשא אשה אחרת אביא לך בשתים פי' ולא אתן לך הכל בזאת האשה ומיהו גירסת הספרים אתי שפיר כדפרישית:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]נח א מיי' פ"ז מהל' זכיה ומתנה הלכה ה', טור אה"ע סי' ס:
נט ב מיי' פ"ז מהל' זכיה ומתנה הלכה ז', טור ושו"ע אה"ע סי' ס':
ס ג מיי' פ"ז מהל' זכיה ומתנה הלכה ד', טור ושו"ע אה"ע סי' ס':
סא ד מיי' פ"ז מהל' זכיה ומתנה הלכה ג':
ראשונים נוספים
ואין בה משום רבית. אם החזיר לו זה יותר דלאו לשם רבית יהיב ליה אלא לשם מתנה:
דלא קרינן ביה לא יגוש. דהיכא דמצי למתבעיה כל זימנא אם לא קבע לו זמן קרינן ביה לא יגוש ושביעית משמטתו. אבל הא הואיל ואין נגבית אלא בעונתה לית ביה משום לא יגוש. ואין הבכור נוטל פי שנים בה. בשושבינות שחזרה לאחר מיתת האב שהיו חייבין לאביו:
הוה במתא. כשנשא חבירו אשה והיה חייב להחזיר לו שושבינות ואיבעי לי' למיתי לחופתו והלכך אף דלא אתא אפי' הכי חייב לשלוח לו סבלונות משום דנגבית בב"ד. ואי לא ידע דעבד חופה כגון דהוה בשוקי בראי אך דשמע קל טבלא שמקרקשין בזוג סימן שיתקבצו לחופה איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא אפי' הכי חייב להחזיר לו:
לא שמע. שהוא רחוק הרבה משכונתו:
איבעי ליה שיודיעו. שיבא:
תרעומת אית ליה. גביה שלא זימנו לסעודתו אבל מיהו שלומי לישלם סבלונותיו. אבל הואיל שלא אכל שם צריך לנכות לו מן השושבינות:
ועד כמה. צריך שינכה לו:
אמר אביי נהגו בני גננא עד זוזא שוה בכריסיה. כלומר שוה זוז אוכל אדם כשהוא אוכל לחופה ואם נתן לו זה ד' זוזי לשושבינותו ועכשיו כשמחזיר לו סבלונותיו ולא אכל לחופתו משלם פלגא ב' זוזין וב' זוז ינכה לו משום שאם היה מאכילו לשובע לא היה אוכל פחות מב' זוזין והאי דאמר עד זוזא אתא בכריסיה היינו היכא דלית מאכל כל כך כי אם לצמצם:
מיכן ואילך. כלומר יתר על כן שאם שושבינו זה אדם חשוב ולא זמנו לסעוד בחופתו והיה חייב לזה בשושבינו ד' זוז ינכה לו מאותו דורון ג' זוז משום דאם היה הוא שם היו משימין לפניו כפי חשיבותו (ד' זוזי ינכה לו מאותו). ולא היה שוה פחות מג' זוז והרביעי יחזור לו:
עשה עמו. בשושבינו:
בפומבי. בפרהסיא דכולה עלמא הביא עמו לשמחו. ועשה עמו אידך חופתו בצנעא מפני (שהוא למד או מפני) אימת בני אדם ובקש שיפרע לו שושבינות בצנעא בלא קול יכול לומר לו זה לא אשלם כי אם בפומבי אני רוצה לשמוח עם אנשים הרבה בחופתו כמו ששמחתי עמו דבצניעות לא הוי שמחה כלום. וכל הני דלקמן מצי למימר הכי:
באחת. כשנשא אשה אחת בקש שיפרע לו כשהוא נושא שתים כאחת לא הויא כל כך שמחה בשתי צרות אלא יכול לומר כשתשיא לבנך או לאחיך בתולה אחת או אשה ראשונה אפרע לך שאני רוצה לשמוח עמך כמו ששמחתני אתה:
עתיר נכסי. זה הוא עשיר נכסים וכרמים שבחוץ:
עתיר פומבי. זה שיש לו רוב בהמות ויוצאין לרעות בחוץ ויש להן קול עושר. זהו בעל אגדה שיכול לדרוש בכ"מ בפני רבים בבית הכנסת ובבית המשתה ויש לו [שם] שהוא חכם:
עתיר סלעין. שיש לו כסף וזהב ומשתכר בה:
עתיר תקוע. זה שיש לו בתים הרבה ומשכירן ומביאין לו שכירותו ואין לו קול עושר כל כך:
זהו פעל פלפול. שיושב בביתו ומוסיף מפלפולו על שמועתו ששמע דתקוע היינו בתים כדכתיב ויעקב תקע את אהלו:
עתיר משה. שהוא עשיר בדבר המדוד כגון איפות של חטים ואינו מרויח בהן אלא בביתו אצורין:
עתיר כמס. זהו שיש לו פקדונות של כסף וזהב ואינו מרויח בהם אלא בבית אצורים. ששומע מפי רבו ויודע מה ששומע ואינו מחודד כל כך שידע לחדש דבר מדעתו:
הכל צריכין למרי חטיא. שאין אדם יכול לחיות בלא חטה. זה בעל גמרא שאין אדם יכול להורות איסור והיתר ולא לדין כי אם בעל גמרא שיודע לפרש ולחקור הכל:
זה בעל תלמוד. שעוסק כל היום בהויות ותירוצים ובעל משנה אינו טורח שאין בה קושיות:
רבא אמר איפכא. ימי עני רעים זה בעל משנה שהכל סתום במשנה. בעל תלמוד פשוט לו הכל שרואה הקושיות ותירוצים וראיות שמסייעות זו לזו:
יעצב בהן זה בעל משנה. שאינו יודע לפרש סתומות שבמשנה:
יסכן בם. מתחמם בהם ומתהנה זה בעל תלמוד שמאזין ומבחין מה שבתוכו:
שדעתו קצרה. רגזן:
הרחמני. שדואג בצער כל אדם:
אסתניס. דאנינא דעתיה:
ואין השביעית משמטתיה. פי' משום דליתיה בכי יגוש דהא לא מחייב ליה כלום עד דנסיב איתתא ודלמא לא מסתייע' ליה מילת' אי נמי נסיב אלמנה והוא עשה עמו בבתולה אי נמי בשנייה.
נכסי לבני אסיקנא דקרו אינשי לחד ברא בני: ואם תאמר אם כן למה ליה למימר הכי, לישתוק וההוא ברא ירית ליה. י"ל דילמא כתב נכסיו דייתיקי מעיקרא לאחר והשתא הדר ביה ולביטולא לקמיתא הוא דאמר כן, דדייתיקי מבטלת דייתיק. ואפילו בבריא שכתב כן, אפשר שכתב נכסיו לאחר מתנת בריא בתנאי אם לא יחזור בו. כירושלמי בשני דייני גזירות (כתובות פ"יג ה"א) והביאו ר"ח ז"ל בכאן בפירוש':] מי שהיה במדינת הים ואמר ינתנו אלו לבנים בנותיו בכלל אמר בשעת מיתה ינתנו לבני אין הבנות בכלל. עד כאן.
ומסתברא לי שאין כן דעת גמרין, דאם כן לא הוו שתקי הכא מנחלה ומלפרש כן כאן. ועוד שמעתין דהכא אף בבריא ה[י]א, מדמתניתין גבי בעיא דבר ברא תניא כמאן דאמר לא קא(מר) קרו אינשי לבר ברא ברא (הנולד) [המודר מן הבנים מותר בבני בנים ומינה דכולה שמעתין אפילו בבריא היא, דכולהו בעיין בחד גוונא נינהו, מדלא פריש. כנ"ל. ואיפשר דהאי דירושלמי בדברים העשויים ללבישה לבנים ולבנוטת כפסקי דשיראי דגמרין.
מתני': השביחו גדולים את (הקטנים) [הנכסים] השביחו לאמצע: יש מפרשים שאפילו טרחו אין נותנין ואין צריך לומר שאין נוטלין כיורד ברשות, ואף על פי שאמרו (לעיל מב, ב) שותף כיורד ברשות דמי, דהכא אחים מוחלין הן אצל אחיהן ואפילו שכר טרחן. וכן פירש [ר"ש] ז"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל. ומיהו דוקא בשלא עשו מלאכה בגופן לנטוע ולבנות וכיוצא בזה, דהתם השביחו לעצמן כדאיתא בגמרא, אבל טרחו לשכור פועלים או שמוכרין וקונין טרח כזה הוא שמוחלין, וכמו שכתוב בגמרא.
ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו השביחו לעצמן: יש מפרשים שאפילו השביחו בכל הנכסים בין בחלקן בין בחלק אביהן נוטלין לעצמן כל השבח, כיון שאין הקטנים יכולין להשביח את חלקם. והביאו ראיה ממעשה דרב ספרא דאמרינן בגמרא דשבק אבוה זוזי ושקלינהו ועבד בהו עיסקא ואמרינן דמשום דגברא רבא הוא ולא שביק גירסיה וטרח לאחריני אף על פי שלא אמר ראו מה שהניח לנו אבינו (ו)הוה ליה כאילו אמר, ומשמע דכולהו שקל ובכולהו עבד עיסקא, דאי לא שקיל אלא כנגד חלקיה אפילו איניש דעלמא נמי כן, דהאי זוזי כמאן דפליגי דמי.
ויש אומרים דכל השבח אי אפשר, דלקתה מדת הדין בכך, דמאי אולמייהו משאר אריסין או שותפין דעלמא אלא נוטלין בחלק אביהן מחצה ונוטלין מחצה שלהם ומחצה בחלק אחיהם או שליש או רביע כשאר אריסין שבעיר וכשותף שהוא כיורד ברשות. ורב ספרא נמי ליטול מחצה שלו וחצי מחצה בשל אחיו קאמר.
גמרא: לא שאנו אלא שהשביחו נכסים מחמת נכסים: יש מפרשים כגון ששבחו נכסים מעצמן כגון דיקלא [ואלים] ארעא ואסקא שירטון,ומחת עצמן כגון שטרחו בהן לשכור פועלים. ואינו מחוור, דאם כן רישא דמתניתין למה לי לתני, פשיטא, וסופא נמי היכי אפשר דכי אמרינן ראו מה שהניח לנו אבינו שיהו נוטלין שבח דיקלא דאלים. ותו רב ספרא דשקיל זוזי ועביד בהוכ עיסקא הא טרח בהו, ומאי שנא רב (פפא) [ספרא ד]גברא רבא הוא אפילו איניש דעלמא נמי. ותו דגרסינן בפרק המפקיד (ב"מ לט, ב) גבי מרי בר איסק דאמר אחוה ליפלוג לי בבוסתני ופרדסי דשתל, ואמר רב חסדא דינא קאמר ליה דתנן הניח בנים גדולים וקטנים השביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע, ולהאי פירושא אמאי, והלא רב מרי בר איסק הוא השביח את הנכסים בעצמו, שטרח לשכור פועלים לבנות ולנטוע.
ויש מפרשים השביחו נכסים מחמת נכסים (כמו) [נמי] כגון ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, ואף על פי שטרחו להכניס פועלים ולהוציא פועלים ולקנות ולסחור ולישב בחנטות כרב ספרא מוחלין הן בכך. אבל השביחו מחמת עצמן, כיון שהוציאו הוצאות משל עצמן, השביחו לעצמן, דאין אדם עשוי למחול ממון שהוציא בשל אחרים, וכמי שהתנו דמי. וכן הדין במה שטורחין בגופן כגון שנוטע או מביא משא על כתפו ועושה מלאכה שאין הקטנים יכולין לעשות. וכן פירש הראב"ד ז"ל וכן פירש ר"ח ז"ל. והיינו אודייני, דהוה ליה כמשבחין מחמת עצמן, אלא שאמרו דלנטירותא עבידא ואפילו קטנים מצי מנטרי לה.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ט) עתיר נכסין עתור פומבי זה בעל אגדה פי' בעל אגדה דומה למי שהוא עשיר בנכסים בפרהסיא כגון שדות וכרמים וגנות וכיוצא בהן שהן גלויים לעין כל ובעל פילפול דומה למי שהוא עשיר תקוע וחזק באוצרות כסף שיש לו ואינן ידועין לכל וגם הוא אינו חסר דבר כיון שיש בידו מעות מרובות כך הוא בעל הפלפול יודע כל דבר לאמתו ובעל שמועות דומה לעתיר משח עתיר כמס שהוא עשיר משמן ומהאוצרות חיטין ומיני מזונות שכמס שכל העולם צריכין אליו לקנות ממנו שהכל צריכין למרי חיטי וכך שלחו מתם על רבה ורבה יוסף דסיני ועוקר הרים סיני עדיף:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ט (עריכה)
סה. ת"ר חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל פי שנים. נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה מאי טעמא כי מלוה דמיא. ומאי עונתה, כשישא המשלח אשה הראויה לשמוח עמו בחופתו כדרך ששמח גם הוא עם המשתלח. ואין בה משום רבית. דאי אהדר ליה טפי ממאי דיהיב ליה ליכא איסורא, דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה. והאי נמי כי מהדר ליה לאו בשכר שהיו מעותיו בטלות אצלו קא מטפי ליה, אלא כל חד וחד לפום חשיבותיה. ואין השביעית משמטתה דלא קרינא ביה לא יגוש. דהא [לא] מצי מתבעי בגו זימניה. אבל ודאי אי מטא זימניה מקמיה הכין משמיט. ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. דלא עדיפא ממלוה. ודוקא היכא דנשא אשה המשלח ושמח המשתלח עם המשלח שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת, אבל אם לא הספיק לשמוח עמו עד שמת לא משלם, דאמר תנו לי שושביני ואשמח עמו:
סו. אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוה שושבינא במתא בעידן שמחת שושבינו איבעי ליה למיתי. ואי לא אתי מיחייב לשלומי כולה שושבינותא עד גמרא ולא מנכי ליה ולא מידי ואפי' תרעומת לית ליה עלויה. ואי לא הוה במאתא ושמע קל טבלא איבעי ליה למיתי. כגון דהוה בר ממאתא במקום קרוב, ושמע קול טבלא, דהוו רגילי לממחא ביה מקמי שמחה כי היכי דלישמעו אינשי וליתו, איבעי ליה למיתי, דהא ידע אימתי מטי זמן נישואין, ואי לא אתי משלם כוליה. ואי לא שמע ולא הוה במאתא איבעי ליה לחתן לאודעיה ואי לא אודעיה תרעומת אית ליה לשושבין עילויה. מיהו שלומי משלים ליה מאי דאית ליה גביה.
ועד כמה אמר אביי נהוג בני גננא עד זוזא אתא בכריסיה אכליה מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה. כלומר נהוג בני החופה דאי שדר ליה עד זוזא ותו לא, כיון דלא אודעיה לא משלם ליה ולא מידי, דמעיקרא כי אתא האי משלח לשמחת המשתלח אתא בכריסיה ואכליה לזוזא דשדר ליה. מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא. ומארבעה ואילך איניש איניש כחשיבותיה, דאי האי שושבין אדם חשוב הוא דאי הוה אתי הוו טרחי קמיה טפי מתרי זוזי, מנכי ליה לפום חשיבותיה, ואי לא לא מנכי ליה אלא תרי זוזי. והוא הדין במקום שנהגו לזמן את השושבינין על ידי שלוחין, אי לא זמניה תרעומת הוא דאית ליה עליה, שלומי משלם. ולאו דמשלם כוליה אלא מנכי ליה לפום מנהגא דבני גננא כדאמרן.
ומסתברא דהני מילי היכא דהוה ליה לחתן לאודועי ולא אודעיה, והאיך נמי לא שמע ולא אתא, דאיהו גרם לנפשיה דאזל ליה ממאתא. אבל היכא דאתא שושבינא לבי גננא למחדא בהדי שושביניה ולא קבליה, דינא הוא דלא משלם ליה ולא מידי. דאי לא תימא הכי, אם כן כי מת המשלח מקמי דחדי משתלח בהדיה אמאי פטור. אי משום טעמא דתנו לי שושביני ואשמח עמו, לימא ליה ומאן לימא לן דהוה ניחא ליה לשושבינך למחדא עמך, דילמא אי הוה איהו קיים לא הוה מקבל לך, וקיימא לן טענינן להו ליתמי כל מילתא דהוה יכיל אבוהון למטען. ותו הא דאמרינן לקמן עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, דאלמא לא מחייב למפרעיה עד דעביד עמיה שושבינותא כלל. דהשתא היכא דעביד בפומבי ולא ניחא ליה לקבולי ליה להאי שושבינא אמרת דמחייב לשלומי ליה, היכא ניחא ליה למיעבד בהדיה בצנוע לא כל שכן.
אלא ודאי ש"מ דהיכא דלא ניחא ליה לקבוליה לשושביניה לא מיחייב שושביניה לשלומי ליה מכוליה שושבינותא ולא מידי, דכי שדריה נהליה לההיא שושבינותא מעיקרא אדעתא דהכי שדרה נהליה, דלא להדרה נהליה אלא היכא דשבק ליה האיך למחדא בהדיה כמא דחדי האיך בהדי האי, ואמטול הכי כי מאית ליה משלח מקמי הכין מצי משתלח למימר להו ליורשיו תנו לי שושביני ואשמח עמו דאי הוה קיים הוה אזילנא מנפשאי וחדינא בהדיה. ולא מצו אמרי ליה מאן (יימא) [יימר] דהוה מקבל לך, דאמר להו אי לא הוה מקבל לי לא הוה מחייבנא לשלומי ליה ולא מידי. והכא היינו טעמיה דכי לא הוה במאתא ולא שמע נמי קל טבלא דאע"ג דהוה ליה לאודועיה ולא אודעי משלם ליה דאיהו אפסיד אנפשיה דאזל ליה ממאתא, משום דאמר ליה אטו אנא כי שדרי לך מעיקרא מי קרית לי, דאי שדר לך אנא מנפשאי הוא דשדרי לך ואתא למחדא בהדך, ואת נמי לא איבעי לך למיזל ממאתא:
סז. ת"ר עשה עמו בפומבי ובקש לעשות עמו בצנוע יכול לומר לו בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. כלומר אם עשה שושבין שושבינות עם החתן שנשא ראשון בגלוי ונשא השושבין בצנוע ובקש שיעשה הראשון עמו שושבינות בנישואין שהוא נושא עכשיו בצנוע להחזיר לו בהם שושבינותו, יכול הראשון לומר לו בגלוי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. ואם לא עשה האחרון שמחת נשואין ואין בגלוי אין הראשון חייב להחזיר לו שושבינותו.
וכן אם עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לו לכשתנשא אשה אחרת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. וטעמא דכולהו הני משום רבוי שמחה ומעוט שמחה הוא, דכל היכא דעשה השושבין עמו בנשואין הראויין לשמחה מרובה ובקש השושבין לכופו לעשות עמו שושבינות בנישואין שאינן ראויין אלא לשמחה מועטת, יכול לומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי לכשתשא אשה הראויה לשמוח בחופתה כדרך ששמחת (ה) עמי ואז אחזיר לך שושבינותך כדי שאשמח עמך כדרך ששמחת עמי. והדבר ידוע שהשמחה שנעשית בגלוי מרובה יתר משנעשית בצנוע, ושמחת נשואי הבתולה מרובה יתר משמחת האלמנה, ודעתו של אדם בנשואי אשתו שניה פנויה לשמוח עם רעיו ושושביניו יתר ממה שהיא פנויה בנשואי ראשונה.
ולאו משום דבראשונה טריד ליביה בבעילה, חדא דהא תינח היכא דנשא את הראשונה בתולה, נשאה אלמנה מאי איכא למימר. ועוד אם כן הא דקתני עשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי, איפכא מיבעי ליה, אלא גבי ראשונה ושנייה היינו טעמא לפי שחיבת הראשונה טורדת את לבו מלשמוח עם זולתה, מה שאין כן בשנייה. ולא עוד אלא שזה לבו רעב וזה לבו שבע. וכן דעת האדם פנוייה בנשואי אשה אחת יתר ממה שהיא בנשואי שתים כאחת. לפיכך אם עשה עמו בשמחה מרובה ובקש לעשות עמו בשמחה גרועה הימנה אינו רשאי. אבל אם עשה עמו בשמחה גרועה ובקש ממנו לעשות עמו בשמחה מעולה הימנה הדין עמו, ואין הראשון יכול לומר לו איני שמח עמך אלא כדרך ששמחת עמי.
וש"מ דלא מצי איניש למכפייה לשושביניה לאהדורי ליה שושבינותיה עד שישא המשלח אשה נישואין הראויין לשמוח בהם כדרך ששמח המשלח בנשואין הראשונים כדפרישנא. ודוקא במידי דאפשר ליה, אבל אם היה הראשון עשיר והב' עני אינו יכול לומר איני מחזיר לך עד שתוציא בנישואין כדרך שהוצאתי בנשואי, דא"כ אין לך עשיר שחייב להחזיר לעני שושבינות כלל:
סח. ת"ר עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זהו בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זהו בעל שמועות הכל צריכין למרי חיטייא ומאי ניהי גמרא:
ואין בה משום רבית. דלאו אדעתא דהכי יהב ליה כלומר זה שמרבה בשושבינות לכבוד עצמו הוא עושה לעשות לו שם ולא משום רבית. הראב"ד.
שמע קל טבלא. פירוש אפילו ליתיה במתא אלא הוא סמוך לעיר שיכול לשמוע קול טבלא. לא שמע כלומר היה סמוך לעיר ולא שמע איבעי ליה לאודועיה. תוספי הרא"ש ז"ל.
כללא דשושבינותא הוא. במתא איבעי ליה למיתי. ואם לא בא אפילו עברו ימי החופה משלם וכן שמע קל טבלא. לא הוה במתא ולא שמע קל טבלא איבעי ליה לחתן לאודועיה ואי לא אודועיה תרעומת אית ליה להאיך אבל שלומי מיהא משלם. ופירש הרב הצרפתי והוא שלא עברו כל שבעת ימי המשתה. ואני תמה אם לא עברו ימי המשתה מה תרעומת יהיה לו. וכי יש קבע בימים שיאמר ביום ראשון הייתי רוצה לעשות כדרך שעשית עמדי. אלא לעולם אפילו שעברו ימי המשתה מפני שכבר הגיע זמן הפרעון ומלוה שעבר זמנה אם לא תבעה בזמנה לא יגבה אותה לעולם שלא יאמר מחלת אותה גם זה יכול לומר גם אני לא ידעתי שלא היית יודע בחופתי והייתי ממתין אותך עד שעברו ימי חופתי ולא באת. ומה ששנינו בברייתא (בסופה) עשה עמו בפומבי כו'. זה ודאי מפני שיאמר אני חייב להתכבד בך. ובאשה שניה מפני שיאמר עדיין לא הגיע זמן הפרעון. ואתת ושתים שיאמר גנאי היא לי שאבא בבית אחד בחצי שושבינות אי נמי משום דטריחא ליה מילתא לבא שתי פעמים. עד זוזי אתא בכריסיה אכליה ואינה נגבית מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא על מה שיוסיף על זוזא אינו משלם אלא המחצה מפני שהוא מביא עמו או בנו או שמש אחר לשמשו בשפע המנחה להביאה ואוכלין עד המחצה מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה משלם כפי מה שירבה עמו ואינו פוחת מפני האוכלין הבאים עמו ולפי שמספיקין לו שמשין. ארבעה ~למעלה כמו עד ארבעה נמצא עכשיו לעולם הוא פוחת לו זוזא והמחצה עד ארבעה והשאר משלם. ודוקא במי שמשלם לאחר ימי המשתה שהוא משלם לו דמים אבל במי שמחזיר שושבינות בעונתה דהיינו בימי המשתה לא יפחות כלום שאם בא זה בכריסו ובשמשיו ואכלה גם זה יבוא כמו כן עם שמשיו ויאכלו. נמצא מפירושינו זה קושיא על פירוש הרב צרפתי. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: היכא דשניהם קיימין ולא מת אחד מהם ונשא עכשיו אשה המשלח ועשה ימי משתה ולא שמח עמו מי שנשתלחה לו השושבינות דינא שאם קרא לו המשלח אליו לשמוח עמו ולא בא נתחייב מי שנשתלח להחזיר כל השושבינות בלי לגבות ממנו כלום שכיון שמשלח הרי עשה ימי משתה ושלח לו ולא בא מאי הוה ליה למשלח למעבד והיינו דאמר רב פפא כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי. וזה שאמר רב פפא שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי במקום שנהגו בכך הוא אבל במקום שלא נהגו לבא אלא בשליחות אינו חייב להחזיר כלום אלא עד שיקרא לו וישגר בשבילו ואם לא קרא לו המשלח ולא שגר בשבילו איבעיא ליה לאודועיה. וזה שלא שמח עמו מחמת שלו קרא לו אין אומרים כיון שלא שמח מפסיד משלח השושבינות מכל וכל דכי אמרינן הכי הני מילי דלא שמח עמו מחמת דמית המשלח וקא תבעו השתא יורשים דיליה למי שנשתלחה השושבינות. דיכול למימר אלו הוה אבוכון קיים ונשא אשה היה קורא לי והייתי שמח עמו כמו ששמח עמי עכשיו שמת תנו לי שושביני ואשמח עמו אבל היכא דמשלח חי ונשא אשה ולא קרא לו למי שנשתלחה השושבינות לשמח כיון שלא קרא לו הרי גלה דעתו שלא רצה להתערב עמו בשמחה הילכך מנכה לו מה שאכל ושתה עמו בעת ששלח לו השושבינות שלו והשאר מחזיר לו והיינו דאמרינן לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה. לא אודועיה תרעומת לית אית ליה שלומי משלם. ועד כמה כו' עד זוזא אתא בכריסיה אכליה כלומר ולא משלם ליה מידי ומזוזא עד ארבעה מנכה לו פלגא ומשלם פלגא מכאן ואילך איניש בחשיבותיה כלומר אם זה המשלח אדם חשוב מוא כו' ככתוב במגיד משנה פרק ד' מהלכות זכייה עד והשאר מחזיר לה והכי נמי עבדינן היכא דלא הוה במתא דמנכה ליה מאי דאכל ושתה עמו כפום הדין מנהגא דאמר אביי ויהיב ליה שארא והיינו דאמרינן כללא דשושבינא הוה במתא איבעי ליה למיתי כלומר וכיון דלא אתא משלם ליה לכולא שושבינות מכלל דאי לא הוה במתא לא אמרינן איבעי ליה למיתי ומחייב לשלומי כולה שושבינות אלא מנכה ליה האי דאכל בהדיה ומשלם ליה שארא כמנהגא דאמר אביי. נקוט האי כללא בידך לענין שושבינות בדרך קצרה דגבייתה בבית דין לא הויא אלא שישא המשלח אשה אבל קודם שישא המשלח אשה וכל שכן מי שמת בלא אשה לעולם אינה נגבית שהרי כשישא בצנעא יכול לומר בפומבי אני עושה כל שכן אם לא נשא כלל וזה אין צריך לא לפני ולא לפני ולפנים ולאחר שנשא המשלח אשה אם שמח עמו מי שנשתלחה הרי נתחייב בודאי להחזיר השושבינות לו בין מת אחר כך המשלח בין לא מת ואם לא שמח עמו מי שנשתלח לו הא ודאי רואים אם המשלח קרא לו ולא רצה לבא הרי נתחייב להחזיר השושבינות כולה דמאי הוה ליה למעבד ואם לא קרא לו ולא שגר בשבילו אי נמי לא הוה במתא כלל והוא הדין אם מי שנשתלחה לו מת והיה אותו מקום שנהגו להחזיר היורשים שושבינות בכי הא עבדינן כפום מאי דאמר אביי נהוג בני גנני כו' אבל ודאי יש לחלק בדבר בין היכא דהויא במתא להיכא דלא הוה במתא דהיכא דהוה מילתא במתא ולא קרא לו יש לו תרעומת אבל לענין תשלומין דינם שוה כמו שביארנו. עד כאן לשונו.
עשו עמו בפומבי. כלומר בגלוי. עשו עמו בראשונה יכול לומר כו'. פירוש אבל עשו בראשונה ובקש לעשות עמו בשניה מדקא קרית ליה להאי דנשא עכשיו שניה מכלל בשעה שעשה עמו השושבינות נשוי הוה או אלמן וכיון שכן הדבר ידוע שעל מנת שיחזיר לו השושבינות כשישא אשה אחרת קיבלה ממנו ולפיכך משלם השושבינות כשישא אשה אחרת. ואם תשאל כשעשה עמו בבתולה ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך מפני שהדבר ידוע שהשמחה בנישואי אלמנה גריע אלא עשה עמו בשניה אמאי יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמדי. וכי מה שמחה יש בנישואי שניה יותר מנשואי ראשונה. מסתברא לן דהיינו טעמא דיכול לומר לו בשניה אני עושה מפני שבנשואי ראשונה לבו של חתן טרוד כדתנן חתן פטור מקריאת שמע כו' ואוקימנא בגמרא משום טרדא דמצוה אבל בנשואי שניה אין לבו טרוד הואיל וכבר היה לו אשה ובקי בדבר וכיון דבנשואי אשתו ראשונה לבו טרוד לפיכך יכול לומר לו בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי משום שבנשואי שניה בדיחא דעתיה ויותר הוא שמח מנשואי ראשונה. הרא"ם ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה