טור אבן העזר ס
<< | טור · אבן העזר · סימן ס (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור[עריכה]
דרך הבחורים כשאחד נושא אשה, חביריו שולחין לו דורונות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שהוציא על החופה, ובאים ואוכלים עמו ז' ימי המשתה או מקצתם, וכשישאו גם הם, הוא פורע להם מה שעשו לו ושולח לכל אחד ואחד מהם כפי מה ששלחו לו ואוכל ושותה ושמח עמהן, וזה נקרא שושבינות, פירוש מריעות.
ודין מלוה יש לו, שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אחר כך ולא חזר חבירו ושלח לו, יכול לתובעו בבית דין.
מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישא. ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אלא אם כן נושא כדרך שנשא הראשון, אבל אם משנה בין בתוספת שמחה בין בגירעון אין חייב לשלוח לו. כגון אם הראשון נושא אלמנה וזה נושא בתולה, יכול לומר כשתשא אלמנה אפרע לך או איפכא. או אם הראשון עשה משתה בצינעא וזה עשה בגלוי או שהראשון עשה בגלוי וזה בצינעא, אינו יכול לתובעו שזה יאמר לו איני עושה לך אלא כדרך שעשית עמדי. כך פירש רשב"ם.
והרמ"ה כתב: דוקא אם בא המשלח לשנות ולפחות השמחה אין המשתלח שומע לו, אבל אם בא לשנות ולהרבות בשמחה אין המשתלח יכול לומר איני רוצה לשמוח עמך אלא כדרך ששמחת עמי.
ואין בו משום רבית אם יוסיף השני לשלוח על מה ששלחו לו.
ואין שביעית משמטתו אם עברה עליו, דלא קרינן ביה לא יגוש, שאינו יכול לתובעו עד שיבא זמנו.
ואין הבכור נוטל פי שנים בה כשחוזרת ליורשיו.
ואין היבם נוטל בה, כגון שאחר שנעשה שושבין לחבירו וחוזר חבירו לעשות לו שושבין ואכל ושמח עמו ולא הספיק זה לפורעו עד שמת החתן ויבם אחיו את אשתו, אין היבם זוכה בו, דהוה ליה ראוי ואינו נוטל בראוי.
ראובן ששלח לשמעון שושבינות, אין שמעון חייב להחזיר לו אלא אם כן יקראנו שיאכל וישתה וישמח עמו. ומיהו אם הוא בעיר או סמוך לה כל כך שאפשר לו לידע משם שזה נושא אשה, יש לו לבא מעצמו לאכול ולשמוח עמו ולפורעו. לא בא, צריך לשלם לו משלם אף על פי שלא אכל עמו.
וכתב הרמב"ם: ודוקא במקום שאין דרך לקרות לכל אחד ואחד אלא כל השומע יבא, אבל אם דרך לקרות לכל אחד צריך לקרותו. קראו לו לאכול ולא בא צריך לפורעו משלם. לא היה בעיר ולא במקום שיכול לידע משם שזה נושא צריך החתן להודיעו שיבא, לא הודיעו משלם לו מה שהוא חייב, אלא שמנכה ממנו מה שהיה אוכל אילו היה מודיע ופורע המותר, כיצד היה חייב לו זוז אינו משלם לו כלום שלא היה מאכילו פחות מזוז, היה חייב לו סלע מנכה לו חצי סלע, מסלע ומעלה כל אחד מנכה לו כפי מה שראוי להאכיל למי ששלח דורון כזה, שלפי ריבוי הדורון מכינין לכל אחד לאכול.
מת המשלח קודם שישא, או שנשא ומת בתוך ימי המשתה, אין מי ששלחו לו חייב להחזירו ליורשיו, שיאמר תנו לי שושביני ואשמח עמו. שמח עמו ואחר כך מת החתן, או שקרא לזה ולא בא, או שלא הודיעו ושלמו ימי המשתה ואחר כך מת החתן, חייב האחד להחזיר השושבינות ליורשין או כולה או בניכוי אם לא הודיעו.
כתב הרמב"ם: מת מי ששלחו לו אחר שנשא המשלח ושלמו ימי המשתה ולא שלח, כופין את היורשים ומשלמין השושבינות בכל מקום שהרי נתחייב אביהם לשלם, אם היה חייב לשלם כולה משלמין כולה, ואם היה חייב בנכוי משלמין בנכוי, ואם מת מי ששלחו לו ואחר כך נשא המשלח ושלמו ימי המשתה, במקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשים כופין יורשין מי ששלחו לו להחזיר בנכוי, ובמקום שלא נהגו אינן משלמין כלום. והראב"ד כתב: לא ראיתי בגמרא מנהג לשושבינות.
כתב הרמ"ה: נשתלח לאביהם ומת חייבין להחזיר, לא מיבעיא אם נשתלח לו בנשואי עצמו שחוזרת מן האמצע, אלא אפילו נשתלח לו באחד מנישואי בניו חוזרת מן האמצע, וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו צרכי חופה ומשתה, אף על פי שחוזרת מן האמצע אין להם דין שושבינות לשמוח עמו, אלא אותו שהיה שושבינו צריך לשמוח ולא האחרים.
כתב הרמב"ם: השולח לחבירו כדי יין ושמן ופירות בעת הנשואין אין נגבית בבית דין, שלא נאמרו דיני השושבינות אלא במעות בלבד. והשיג עליו הראב"ד, וכן פירש הרשב"ם במשנה: אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בבית דין, או ששלח לו שלא בשעת החופה, או בעת החופה ולא אכל עמו כדרך השושבינות, אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות.
אחד מן האחין שעשה שושבינות לרעהו בחיי אביו ואביו נתן לו מה ששלח ומת האב, ובא אותו שנעשה לו שושבינות לפרוע, אם ייחד האב לזה כששלחו, שאמר לו לך ותעשה שושבינות לפלוני, עתה כשחוזרת היא לו לבדו, ואם לא ייחד לשום אחד אלא אמר אחד מכם יעשה שושבינות לפלוני ועמד זה מעצמו ועשאו, חוזרת לכולם וחולקין בו בשוה כמו בשאר מלוות אביהן. ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא, אלא ראשון ראשון שנושא משלם חלקו המגיע לו.
ולענין שמחת המשתלח עם האחים, כתב הרמ"ה: אם שמחו כולם עמו, כשמחזיר לכל אחד ואחד צריך לשמוח עמו, ואם אי אפשר לו לשמוח צריך לנכות לו, ואם לא שמחו עמו אלא אחד מן האחים, גם הוא אין לו לשמוח אלא עם אותו ששמח עמו, ואם אי אפשר לו לשמוח מנכה לו מחלקו, אבל לכל האחרים כשישאו נותן לכל אחד חלקו ואינו מנכה לו כלום.
בית יוסף[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
דרך הבחורים כשאחד נושא אשה חביריו שולחין לו דורונות וכו' ודין מלוה יש לו שאם אחד שלח לחבירו ונשא הוא אח"כ ולא חזר חבירו ושלח לו יכול לתובעו בב"ד משנה וברייתא פרק מי שמת (דף קמד:) שהשושבינות נגבית בבית דין:
ומ"ש מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישא שם בברייתא (דף קמה.) וכתב ה"ה ז"ל בפ"ז מהלכות זכייה ז"ל ל"מ שאין כופין למי שנשתלחו לו להחזיר עד שישא המשלח כדרך שנשא הוא אלא אפילו רצה מי שנשתלחו לו להחזיר קודם שישא המשלח אשה יכול לומר איני רוצה לקבל שאני רוצה לשמוח עמך כדרך ששמחת עמי ודומה למלוה היא גם בזה כי פעמים שאין הלוה רשאי לפרוע שלא מדעת המלוה כגון (ב"ק קיח.) הלוהו ביישוב ובקש להחזיר לו במדבר וזה כמדבר הוא לו שהוא מגרע מכבודו עכ"ל: ומ"ש ואפילו כשנושא אינו יכול לתובעו אא"כ נושא כדרך שנשא הראשון אבל אם משנה בין בתוספת שמחה בין בגרעון אינו חייב לשלוח לו וכו' שם ת"ר עשה עמו בפומבי וביקש לעשות בצינעא יכול לומר לו בפומבי אעשה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בבתולה וביקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אעשה עמך כדרך שעשית עמי עשה עמו בשניה וביקש לעשות עמו בראשונה יכול לומר לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך עשה עמו באחת ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר לו באחת אעשה עמך כדרך שעשית עמי ופרשב"ם עשה עמו בפומבי. בגלוי שמחה מפורסמת וזה שחזר ונשא גם הוא אשה ביקש לעשות חופתו בצניעות: בפומבי אני עושה עמך. בשמחה יתירה אני חפץ כמו שעשיתי לך וכן כל הנך דמפרש ואזיל לכשתשא אשה אחרת לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה:
ומ"ש ואין בו משום רבית וכו' שם ת"ר ה' דברים נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה ואין בה משום רבית ואין השביעית משמטתה ואין הבכור נוטל בה פי שנים. נגבית בב"ד מ"ט כמלוה דמיא. ואין בה משום רבית דלאו אדעתא דהכי יהיב ליה. ואין השביעית משמטתה דלא קרינן ביה לא יגוש. ואין הבכור נוטל פי שנים דהוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ופרשב"ם דלאו אדעתא. דרבית יהיב ליה שאם רצה פוחת לו אלא מתוך שמחת ריעות הרבה בדורון: דלא קרינן ביה לא יגוש. שאינו יכול לדוחקו בב"ד בשביעית שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו אז וכתב הרב המגיד בפ"ז מהלכות זכיה אהא דאין שביעית משמטתה דוקא כשלא עברה שביעית אחר שנשא המשלח הראשון אבל אם עבר ודאי אינו יכול לתובעו שהרי יכול לנגשו משעה שנשא הוא וכיון שעברה שביעית אחרכך משמטתו וזה פשוט:
ומ"ש ואין היבם נוטל בה וכו' שם (דף קמד:) אהא דתנן האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה שושבינות חזרה לאמצע רמי מדתניא שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו ותירץ שמואל הכא ביבם עסקינן שאינו נוטל בראוי כבמוחזק מכלל דאידך משלם לימא תנו לי שושביני ואשמח עמו אמר רב יוסף הב"ע כגון ששמח עמו ז' ימי משתה ולא הספיק לפורעו עד שמת ופרש"י שלח לו אביו שושבינות. כלומר שלח על ידו ולצרכו שהוא ישמח ויאכל עמו: חוזר לאותו הבן. ולא לאמצע כדקתני מתני'. אמר שמואל לעולם כדקתני בברייתא דהאב השולח שושבינות ע"י אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו ומתני' דקתני חוזרת לאמצע ה"מ שמת הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ורוצה היה לחזור אלא שמת וייבם אחד מן האחין את אשתו ורחמנא אמר יקום על שם אחיו לנחלה ודינו היה ליטול השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה רחמנא בכור כדכתיב והיה הבכור אשר תלד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואמרינן לקמן דאין בכור נוטל פי שנים הילכך חוזר לאמצע לכל האחין ומקשה תלמודא מכלל דאידך אותו שנשתלחה לו שושבינות ע"י זה הבן שמת בעי שלומי בתמיה וכי יש לו לשלם שושבינות ליורשים שושבינות שמת והלא יכול לומר לו תנו לי שושביני ואשמת עמו ואוכל בחופתו כמו ששמח גם הוא ואכל בחופתי וכיון שמת נפטרתי מלשלם שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו הב"ע כגון ששמח ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו השושבינות ונתחייב השושבין מיד לפורעו אחרי ששמח עמו אלא שמת וייבם אחיו את אשתו ושושבינות זו ראויה היא ותחזור לאמצע דרך שושבינות אוכל עמו ואחר כך מביא הדורון:
ראובן ששלח לשמעון שושבינות אין שמעון חייב להחזיר לו אא"כ יקראנו שיאכל וישתה וישמח עמו וכו' שם (דף קמה:) אמר רב כהנא כללא דשושבינותא הוא במתא איבעי ליה למיתי שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי לא שמע קל טבלא איבעי ליה לאודועיה תרעומת אית ליה שלומי משלם ועד כמה אמר אביי נהגו בני גננא עד זוזא אייתי בכפיה אכליה בכריסיה עד ד' זוזי משלם פלגא מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה ופירש רש"י הוא במתא. אותו שעליו להחזיר שושבינות הוא בעיר כשנשא שושבינו אשה ולא בא לשמחתו: איבעי ליה למיתי. ונגבית בב"ד. קל טבלא. שהיו משמיעים קול לבא לשמוח עם החתן: איבעי ליה לאודועיה. ומדלא אודעיה תרעומת אית ליה עליה כדמפרש ואזיל אבל שלומי מיהא משלם: עד כמה. דהא ודאי צריך לנכות דמי אכילתו שהרי לא אכל עמו: עד זוזא וכו'. זוזא היה אוכל הלכך זוזא יפחות מדמי שושבינותו: אייתי בכפיה אכליה בכריסיה. בבטנו: עד ד'. אם נתחייב ד' זוזים משושבינותו משלם פלגא דכיון דמביא ד' רגילין להאכילו בריוח עד ב' זוזים וכיון דלא אכל יפחות ב' מן הד': כחשיבותיה. לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין חשיבות לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינות וכפי מה שהיה אוכל והרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות זכיה מסלע ומעלה אומדין דעת המשלח ושיעור השושבינות אם אדם חשוב מנכה לו מחצה ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה ומשלם לו השאר וכתב הרב המגיד שטעמו מפני שהוא ז"ל מפרש הא דאמרו מכאן ואילך איניש איניש כחשיבותיה כדברי הרא"ש ז"ל שפירש אם היה המשלח אדם חשוב שאפ' יתר מד' אצלו כפחות מד' אצל אחרים משלם ליה פלגא ומנכה פלגא כדעבדי בפחות מד' באחרים ואם אינו אדם חשוב כיון שיתר מד' אצלו ממון חשוב בידוע שלא היה בדעתו בשעה ששגרן לו אלא לדקדק בדבר הילכך מנכה לו בכדי מה שאכל ושמח עמו והשאר מחזיר לו עכ"ל:
ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם דוקא במקום שאין דרך לקרות לכל אחד ואחד וכו' בפרק הנזכר:
מת המשלח קודם שישא או שנשא ומת בתוך ימי המשתה אין מי ששלחו לו חייב להחזירו ליורשיו שיאמר תנו לי שושבינו ואשמח עמו מבואר שם בגמרא אהא דאמר שמואל הכא ביבם עסקינן וכתבתיה לעיל בסמוך:
שמח עמו וכו' אהא דשמח עמו מבואר בגמרא שכתבתי בסמוך הב"ע כגון ששמח עמו ז' ימי המשתה ולא הספיק לפורעו עד שמת:
ומ"ש או בקרא לזה ולא בא או שלא הודיעו ושלמו ימי המשתה אינו מבואר בגמרא אלא הרמב"ם כ"כ בפ' הנזכר ונתן טעם הואיל ושלמו ימי המשתה ואח"כ מת המשלח חייב המשלח להחזיר ליורשיו כתב הרב המגיד שהוא נלמד מדין שמח עמו ואח"כ מת:
כתב הרמב"ם מת מי ששלחו לו אחר שנשא המשלח וכו' שכופין את היורשין ומשלמין השושבינו' וכו' בפרק הנזכר וכתב ה"ה שכן כתב הרא"ם ומוסכם הוא דודאי כיון דחל החיוב על האב חייבין לשלם:
ומ"ש אם מת מי ששלחו לו ואח"כ נשא המשלח ושלמו ימי המשתה במקום שנהגו לגבות השושבינות מן היורשין כופין יורשי מי ששלח לו להחזיר וכו' ג"ז בפרק הנזכר ועל מ"ש הראב"ד לא ראיתי בגמרא מנהג לשושבינות כתב ה"ה באמת שדין זה לא נזכר בפירוש בגמרא ומ"מ נכון הוא והרא"ם דקדקו מן הסוגיא ונתבאר זה בדברי הר"ן שכתב ולענין מת מי שנשתלחו לו אם בנו חייב להחזיר שושבינות למשלח או לאו מסתברא דתלי במנהגא וכמו דס"ד השתא בקדושין וכדאמרינן מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין וכו' וא"ר יוסי בר אבא ל"ש אלא במתה היא אבל מת הוא אין מחזירין דאלמא כל היכא דאין מחזירין בקדושין למאי דס"ל השתא בשושבינות נמי מחזירין הילכך מת מי שנשתלחו לו הו"ל כמתה היא ותליא במנהגא וכן דעת הרא"ש ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל וטעמא דמלתא דכיון שמת מי שנשתלחו לו מספקא מילתא אם נכסיו משועבדין לו אם לאו מכיון שאינו יכול לשמוח עם המשלח כדרך ששמח המשלח עמו ומשום דמספקא מילתא אזלינן בתר מנהגא אבל הרמב"ן חולק ואומר דכיון דעיכובא לאו מחמת משלח הוא לא מצו יורשי מי שנשתלחו ליפטר נפשייהו מפני שאין מו שנשתלחו לו יכול לשמוח דא"ל משלח עיכובא לאו מינאי היא דהא קאימנא והביא ראיה לדבר וכו' ואין דבריו נוחין אצלו וכו' אלא ודאי דברי הראשונים ז"ל עיקר עכ"ל :
כתב הרמ"ה נשתלח לאביהם ומת חייבים להחזיר ברייתא שם נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע ופרש"י חוזרת מן האמצע. דמצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם: ומ"ש ל"מ אם נשתלח לו בנשואי עצמו וכו' אלא אפילו נשתלח לו באחד מנישואי בניו חוזרת מן האמצע וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו צרכי חופה ומשתה מה ששולחים לו הוא חייב לפורעו וכיון שחל החיוב עליו מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם:
ומ"ש אע"פ שחוזרת מן האמצע אין להם דין שושבינות לשמוח עמו וכו' דברים ברורים בטעמם הם:
כתב הרמב"ם השולח לחבירו כדי יין ושמן ופירות בעת הנשואין אינה נגבית בב"ד וכו' בפ"ז מהלכות זכיה והיא מדתנן בפרק מי שמת שהשושבינות נגבית בב"ד אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אינן נגבין בב"ד מפני שהם גמילות חסדים ומפרש הרמב"ם דסיפא נמי בשעת נישואין איירי כמו שושבינות דרישא והרשב"ם מפרש לה בשולח דורון שלא בשעת נישואין או בשעת נישואין ואינו הולך שם לשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וגמילות חסד ואינו נגבית בב"ד:
אחד מן האחין שעשה שושבינות לרעהו בחיי אביו וכו' עד וחוזרת לכולם וכו' ברייתא שם שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע ופי' רש"י שלח לו אביו שושבינות. כלומר נתן לו אביו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לו לבדו אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא ייחד לאחד מבניו אע"פ שע"י אחד מבניו שלח אינו חוזר לו לבדו אלא לאמצע:
ומ"ש וא"צ להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא אלא ראשון ראשון שנושא משלם חלקו המגיע לו זה לא מצאתיו מבואר בגמרא אבל דברים של טעם הם ומ"ש ולענין שמחת המשתלח עם האחים כתב הרמ"ה אם שמחו כולם עמו וכו' עד סוף הסימן דברים נכונים הם וטעמם מבואר ויש להרמב"ם פירוש אחר בברייתא זו שלח לו אביו שושבינות וכו' בפ"ט מהלכות נחלות וכתבו רבינו בטח"מ סימן רפ"ו ועוד כתב שם רבינו דינים בענין שושבינות:
בית חדש (ב"ח)[עריכה]
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
דרך הבחורים וכו' משנה וברייתא בפרק מי שמת ותו איתא התם תנו רבנן חמשה דברים נאמרו בשושבינות נגבית בבית דין וחוזרת בעונתה ואין בה משום ריבית ואין שביעית משמטתה ואין הבכור נוטל פי שנים בה וז"ש רבינו ודין מלוה יש לו וכו' שזהו דנגבית בב"ד ומ"ש מיהו אינו יכול לתובעו קודם שישיא זה וחוזרת בעונתה ופירש רשב"ם כשישא זה אשה יחזור לו שושבינות ולא קודם:
ומ"ש ואפילו כשישא אינו יכול לתובעו אא"כ נושא כדרך שנשא ראשון וכו' ברייתא שם וכמו שפירשב"ם כך כתב הרמב"ם בפ"ז מה' זכייה וכך מפורש בברייתא. ומ"ש דהרמ"ה מחלק בין שינוי דריבוי שמחה לשינוי דמיעוט שמחה צריך לומר דהיתה לו גירסא אחרת בברייתא:
ומ"ש ואין בו משום ריבית כו' פירש רשב"ם דטעמא דמילתא דכיון דאם רצה פוחת לו א"כ עכשיו נמי אע"פ שיוסיף לו אינו רבית דאינו מרבה ומוסיף לו אלא מתוך שמחת ריעות ולא משום ריבית:
ואין שביעית משמטתו וכו' פרשב"ם דטעמא דלא קרינן ביה לא יגוש הוא לפי שלא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה דאינה נגבית אלא בעונתה וכדאמר בפ"ק דמכות המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו וכו' כתבו התוספות והמרדכי דמכאן היה מביא ר"ת ראיה דהילכתא כלישנא בתרא דפ"ק דמכות דהמלוה לי' שנים אין השביעית משמטתו ודלא כרבינו אליהו הזקן דפסק כלישנא קמא דשביעית משמטתו אבל ר"י דחה הראיה דאיכא למימר דשושבינות לא שייכא למלוה והא דאין שביעית משמטתה ה"ט דשמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה של כסף על י' שנים דבא לידי לא יגוש שביעית משמטתה עכ"ל ורבינו ס"ל כדפרשב"ם ור"ת וכדפסק בח"מ סימן ס"ז דכ"כ הרא"ש דאינה משמטתה ולפיכך כתב כאן כפרשב"ם ולא כפירוש ר"י:
ואין הבכור נוטל פי שנים כשחוזרת ליורשיו פי' דלפעמים חוזרת ליורשיו ופעמים אינה חוזרת כמו שיבא בסמוך וקאמר דכשחוזרת אין הבכור נוטל בה פי שנים וטעמא משום דראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי וכו' שושבינות כיון דמלוה היא כל מלוה הוה ראוי ועוד כתבו התוספות דאף למ"ד בפ' י"נ מלוה לא הוי ראוי שושבינות מיהא הוי ראוי כי שמא לא יפרע לו לעולם ולאחר שפירש רבינו החמשה דברים השנויים בברייתא קאמר עוד ואין היבם נוטל בה כגון וכו' סמוך לדין בכור משום דמה שאין היבם נוטל בראוי היינו משום דבכור קרייה רחמנא דכתיב והיה הבכור אשר תלד ואין הבכור נוטל בראוי והא דכתב דמיירי דאכל ושמח עמו היינו משום דאם לא אכל ושמח עמו אין מי שנשתלח לו חייב לשלם כלל דמצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו כדאיתא התם להדיא ויתבאר בסמוך:
ראובן ששלח וכו' עד מכינין לכל אחד לאכול שם מימרא דרב כהנא כללא דשושבינותא וכו':
מת המשלח וכו' שם בגמרא אהא דמשני שמואל הכא ביבם עסקינן וכו' דמחלק תלמודא בין אכל ושמח עמו ללא אכל ושמח עמו שמת עמו ואח"כ מת החתן או שקרא וכו' כצ"ל ודין קרא לזה ולא בא או שלא הודיעו וכו' הוא נלמד מדין שמח עמו ואח"כ מת וכ"כ הרמב"ם או שלא היה במדינה או שלא הודיעו וכו':
כתב הרמב"ם מת מי ששלחו לו וכו' שהרי נתחייב אביהם לשלם אם היה חייב לשלם כולה משלם כולה ואם היה וכו' כצ"ל ומה שרבינו מהפך דברי הרמב"ם דמ"ש ברישא כתבו בסיפא נראה דעשה כן לפי שהשגת הראב"ד היא חוזרת אמנהג שכתב ברישא ולכך היפך דבריו להורות דהשגתו קאי אמנהג בלבד וה' המגיד לשם והר"ן בפ' מי שמת הליצו בטוב טעם מאין יצא לרמב"ם מנהג בשושבינות בתלמוד והר"ן כתב עוד דגם הרמב"ן תופס סברת הראב"ד ולדידהו חייבין היורשין לשלם דמצי למימר המשלח עיכובא לאו מינאי הוא דהא קאימנא:
כתב הרמ"ה נשתלח לאביהם וכו' וכגון שהאב השיא את בנו ועשה לו כל צרכי חופה ומשתה ומ"מ אע"פ וכו' ה"א בברייתא שם נשתלחה לאביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע והביאו ע"ש הרמ"ה לפי שהוא מפרש בה ל"מ בנשואי עצמו וכו' וגם מפרש דבאחד מנשואי בניו אין חייב לשמוח אלא לאותו שהיה שושבינו וכו' אבל הרמב"ם בפ"ט מה' נחלות כשכתב דין זה כתבו בסתם ולא פי' בו כמ"ש הרמ"ה ותימה על רבינו שכאן כתב דברי הרמ"ה ובח"מ בסימן רפ"ו כתב דברי הרמב"ם נראה דס"ל דגם הרמב"ם מפרש כהרמ"ה אלא שכתב בקיצור כלשון הברייתא כדרכו ולא משמע הכי:
כתב הרמב"ם השולח לחבירו כדי יין וכו' בה' זכייה סוף פ"ז והוא מדתנן פ' מי שמת אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד מפני שהן ג"ח ופרשב"ם אבל השולח לחבירו בלא חופה א"נ בחופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמא וג"ח ואינה נגבית בב"ד עכ"ל וז"ש רבינו דבמשנה ששנינו אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן אין נגבין בב"ד פרשב"ם בה או ששלח וכו' עד כדרך השושבינות וקאמר רבינו על פירושו אבל אם אכל עמו אין חילוק בין פירות למעות כלומר דמדתלה רשב"ם דין זה לפי שלא אכל עמו מכלל דבשולח בחופה ואכל עמו אין חלוק בין שולח פירות לשולח מעות יש בו דין שושבינות כדעת הראב"ה וצ"ל לדידהו הא דנקט תנא כדי יין וכדי שמן אורחא דמילתא הכי הוה דבשולח לו דרך מתנה ודורון שלא יהא תובעו בהם משלח לו פירות כדי יין וכדי שמן אבל מדינא אין חילוק בין פירות למעות:
אחד מן האחים עד כמו בשאר מלוות אביהן ברייתא שם וכפרשב"ם וכ"כ רבינו בח"מ בסי' רפ"ו:
ומ"ש ואינו צריך להחזיר הכל בנשואי הראשון שנושא וכו' זהו דעת הראב"ד בהשגות על דברי הרמב"ם פ"ט דנחלות ורבינו הביא דברי שניהם בח"מ לשם וכאן סתם דבריו כהראב"ד:
ומ"ש ולענין שמחת המשתלח עם האחין כתב הרמ"ה וכו' עד סוף הסימן דברים נכונים הם וטעמם מבואר ובח"מ לא הביאו לפי שנסמך על מ"ש קודם זה בכאן: כתב הרמב"ם ספ"ז מזכייה השולח תשורה לחברו או שנתן לו מעות כשמטה ידו והוא ממאן ליקח וזה נשבע שאי אפשר שלא תקח והפציר בו עד שלקח וכן כל כיוצא בהן אע"פ שלא פירש הרי אלו מתנה ואינו יכול לחזור בו ולתבוע עד שיפרש שהוא מלוה עד כאן לשונו והר"י כתב דין זה בנכ"ג ח"א וז"ל מי ששולח לחבירו שושבינות והוא ממאן ליקח וזה מפציר בו ונשבע שיקחנו וכן כל כיוצא בזה ה"ז מתנה ואינו חוזר עכ"ל ואע"פ שמדברי הרמב"ם נראה דאין דין זה אלא בשולח תשורה שלא בשעת חופתו מ"מ מסתברא דה"ה בשולח שושבינות בשעת חופה דזיל בתר טעמא כיון דזה ממאן ליקח וזה נשבע שא"א שלא תקח אלמא במתנה גמורה נתן לו:
דרכי משה[עריכה]
(א) וכ"ה בנ"י פרק מי שמת דף רפ"ז ע"ב כתב בס' מישרים נכ"ג ח"א מי ששלח לחבירו שושבינות והוא ממאן ליקח וזה מפציר בו ונשבע שיקחנו וכן כל ביוצא בזה הרי זו מתנה ואינו חוזר:
(ב) ועיין בדברי הרמב"ם שהאריך בזה עיין עוד בדין שושבינות בחשן המשפט סי' רפ'