בבא בתרא יט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לצדדין קא משתרשי והא תנן אהמבריך את הגפן בארץ אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה ותני עלה באבל זורע את הצדדין אילך ואילך אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח:
ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים וכו':
אמר רבה בר בר חנה מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו דכתיב (מלכים א כא, כא) והכרתי לאחאב משתין בקיר ועצור ועזוב בישראל והא אנן תנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים התם בשופכין (ת"ש לא ישפוך אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ) ת"ש גלא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ג' טפחים בד"א בכותל לבינים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה טפח ושל צונמא מותר תיובתא דרבה בר בר חנה תיובתא והא רבה בר בר חנה קרא קאמר התם הכי קאמר אפילו מידי דדרכיה לאישתוני בקיר לא שביקנא ליה ומאי ניהו כלבא אמר ר' טובי בר קיסנא אמר שמואל דרקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפי' עבה נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה כיון דאיחזי ליה לא מבטיל ליה אבל רקיק דממאיס אימא בטולי מבטיל ליה קמ"ל ותיפוק ליה דהוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה השנילש במי פירות מיתיבי וקופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחים בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין והא תבן חזי לבהמתו זבסריא חזי לטינא חדאית ביה קוצי חזי להסקה טבמתונא חזי להסק גדול הסק גדול לא שכיח גרוגרות הא חזו ליה אמר שמואל יבשהתריפו וכן תני רבה בר אבוה בשהתריפו האי חבית היכי דמיא אי דפומא לבר
רש"י
[עריכה]לצדדין קא משתרשי - ומחלידין מתחת לכותל ומקלקלים יסודו:
המבריך את הגפן - גפן יחידי שאין בזרעים שאצלם משום עירבוב דאין כרם בפחות מחמש גפנים שתים כנגד שתים ואחת יוצא זנב אלא שלא ינק הזרע מן הגפן:
מבריך - כמו ויברך הגמלים (בראשית כד) כופף זמורת גפן מחוברת ומבריכה בקרקע בצידיה לכאן ולכאן וקורין בלע"ז פרובניי"ר:
שמחלידין את הקרקע - אצל הכותל במקומן ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט קרקע יסוד הכותל לצדדין:
משתין בקיר - אלמא דרך בני אדם כן:
בשופכין - עביט מלא ושופכו שם:
לא ישתין - ליכא לאוקמי אלא במשתין ממש:
בכותל לבינים - שהם של טיט שנתיבשו בחמה והם נימוקים מחמת המים:
וכמה טפח - מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל:
ובצונמא - אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש בטישטוש קרקע:
מותר - סמוך ממש ואסיפא קאי בכותל אבנים:
רקיק - סופגנין חררה דקה ורכה:
אינו ממעט בחלון - שבין בית לבית ויש בו פותח טפח ומת מונח באחת מהן וטומאה בוקעת לצד שני אין רקיק ממעט שיעורן מלהוציא טומאה דכיון דראוי לאכילה לא מבטיל להתם דנהוי כמחיצה:
אבל רקיק דמאיס - מתוך שהוא דק ולחלוח הכותל מרטבו נמאס:
שנילוש במי פירות - שאינן מכשירין ואין אוכל מקבל טומאה בלא הכשר משקה הקרוי משקה כגון מים ויין וחלב:
וחבית מלא גרוגרות - תאנים יבשים וכגון שלא הוכשרו:
כל שאילו ינטלו - הקופה וחבית:
ויכולין - התבן או הגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין בפני הטומאה:
ואם לאו אין חוצצין - שהחבית והקופה אין חוצצין לפי שהן מקבלין טומאה:
סריא - נרקב:
והא חזי לטינא - ולא מבטל ליה:
דאית ביה קוצי - והן היו רומסין ברגליהן בטיט:
הא חזו - לאכילה כולהו הנך תיובתא דשמואל דאמר מידי דחזי ליטלו משם לאחר זמן אין ממעט בחלון:
בשהתריפו - התליעו:
אי פומיה לבר - לצד הבית שאין המת בתוכו:
תוספות
[עריכה]התם בשופכין. וא"ת בשלמא אי מיירי במשתין אע"ג דתנא ליה אמת המים תנא ליה נמי האי דס"ד משום צניעותא לישתרי אבל אי מיירי בשופכין מאי קמ"ל הא תנא ליה אמת המים דמהאי טעמא אמר לעיל דלא תני חול י"ל דשאני חול שהוא כל שעה אצל הכותל אבל הנך מי רגלים כלים כרגע:
ותיובתא דרבה בר בר חנה. ולא מצי לשנויי דכי קאמר רבה בר בר חנה בצונמא חדא דהוה ליה לפרושי בהדיא ועוד דדריש מקרא ש"מ דלא מפליג:
אמר רב טובי רקיק אינו ממעט. הך שמעתתא מייתי הכא אגב דפריך לקמן זרעים כיון דקשו לכותל שקיל להו:
רקיק אינו ממעט בחלון דיני . חלון פי' ר"י ב"ר מרדכי על פי המשניות דאם הוא חלון העשוי לתשמיש שיעורו להביא טומאה בפותח טפח וכשיתמעט מטפח אפילו במשהו אינו מביא ואם הוא חלון שעשוי לאורה ועשוי בידי אדם שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה שהוא כמלא פונדיון האיטלקי שהוא סלע נירונית והיא יתירה על סלע סתם דסלע סתם הוא פחות ממלא מקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול כדאמרינן בבכורות (דף ל':) ואותו חלון שעשוי לאורה אינו מתמעט מסתימת משהו כיון שהיה בו כשיעור אלא עד שיתמעט שלא יהא בשיריים רום אצבעים על רוחב גודל ומאור שאינו עשוי בידי אדם אלא מעצמו כגון חררוהו מים או שרצים שיעורו מלא אגרוף חישב עליו לתשמיש שיעורו פותח טפח למאור שיעורו מלא מקדח ומלא אגרוף מפרש התם באגרופו של בן אבטיח ורבי יוסי אומר בראש כל אדם ושאינו עשוי לאורה ולא לתשמיש אלא לאויר ולשמור גנות ופרדסים אותו שיעורו כמלא מקדח בינוני:
מאי איריא רקיק כו'. השתא ס"ד דנקט רקיק דוקא משום דאית ביה תרתי חדא דלא סתימה מעלייתא לפי שהוא רך ועשוי ליפול ועוד שאינו מבטלו משום הכי פריך אפי' עבה נמי שמתקיים הואיל ואינו מבטלו אינו ממעט:
ותיפוק ליה. אפי' אם יבטלו דאינו חוצץ משום דמקבל טומאה ותימה אם יבטל ליה תו לא מקבל טומאה וטהור כדמוכח בפרק העור והרוטב (חולין דף קכט. ושם) דאמר כיפת שאור שייחדה לישיבה בטלה ובית שסיככו בזרעים טהורים אלמא כיון דבטליה לא מקבל טומאה וי"ל דהתם מיירי כגון דעבד בהו שינוי מעשה דהא אמרי' (שבת דף נב:) כל הכלים יורדין לידי טומאה במחשבה ואין עולין מטומאה אלא ע"י שינוי מעשה וה"ה באוכלין דבעינן שינוי מעשה דאפילו בידות האוכלין מוכח בפרק קמא דסוכה (דף יד. ושם) דאיכא תנא דאית ליה דבעינן בהו שינוי מעשה:
שנילושה במי פירות. הו"מ לשנויי כגון שאין בו כביצה ובמסכת אהלות (פי"ג מ"ה) חשיב פחות מכביצה אוכלין בהדי הנך שאמר שממעטים את הטפח:
מי פירות. פי' ר"ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפרק קמא דשבת (דף ה:) ובריש פרק חבית (שם קמד.) דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה:
בתיבנא סריא. תימה אכתי חזיא לבהמתו ע"י פירוך כדמוכח בפרק בתרא דשבת (דף קנה:) דאמרינן תא שמע מפרכין את התבן כו' אלמא מיטרח באוכלא שרי ומשני בתיבנא סריא וי"ל דהכא מיירי שהוא מוסרח כל כך דאפי' ע"י שום תקון לא חזיא:
רואין כל שאילו ינטלו. אין לפרש דטעם משום דסופו ליטול חבית וקופה ולהכי בעינן שיהו גרוגרות ותבן יכולין לעמוד בפני עצמן דא"כ למאי דפריך תבן הא קא חזי ליה ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ תיקשי ליה אמאי צריך שיכולין לעמוד בפני עצמן אלא אומר ר"י דכך הוא הדין דכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו דקתני לעיל מהך משנה במסכת אהלות (פ"ו מ"ב) קוברי המת שהיו עוברין באכסדרה ובא אחד מהן והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכולה דלת לעמוד בפני עצמה טהור ואם לאו טמא וכן חבית של גרוגרות וקופה של תבן שהן נתונין בחלון משמע דהכל חד טעמא הוא והיינו טעמא דסתימת עראי הוא דכיון שאינו יכול לעמוד בפני עצמו אי נמי משום דבעינן דבר החוצץ עומד על ידי דבר שאינו מקבל טומאה ומיהו בפירוש משניות מצא ר"י דמפרש אפילו במפתח שאינו מקבל טומאה איירי ומטמא דלא חשיב אהל לחוץ בפני הטומאה כיון שעמד על ידי כלי אף על פי שאינו מקבל טומאה ורבי אליעזר פליג עלה בתוספתא וקאמר דטהור כיון שהמפתח אינו מקבל טומאה ואזלי לטעמייהו דפליגי במסכת אהלות (בפ"ו מ"א) בנדבך שהוא נתון על גבי כלים אפילו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלרבי אליעזר נעשה אהל לטהר ולרבנן אינו נעשה אהל אלא כשהוא נתון על גבי אבנים:
עין משפט ונר מצוה
[עריכה]יד א ב מיי' פ"ו מהל' כלאים הלכה ז', טור ושו"ע יו"ד סי' רצ"ה סעיף ד':
טו ג מיי' פ"ט מהל' שכנים הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קנ"ה סעיף ו':
טז ד ה מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה א':
יז ו ז ח ט י מיי' פט"ו מהל' טומאת מת הלכה ב':
ראשונים נוספים
מדקתני מתני' מרחיקין את הזרעים ג' טפחים. מכלל דזרעים לצדדין מעקמי ומשתרשי ואזלי ומש"ה מרחיקין כי היכי דלא ליזקו בכותל ורמינהו המבריך את הגפן בארץ שנועץ ראש הגפן בקרקע ולא מצעיתו נמי כפהו ונועצו בקרקע כדי שישתרש ויגדל הכרם אם אין על גבי הגפן הכפוף ונעוץ עפר גבוה ג' טפחים ה"ז לא יביא זרעים לשם ויזרע על גבו משום דקא ינקי הדדי ואיכא כלאים בכרם אבל אי איכא עפר ג' טפחים זורע על גבו דלא אזלי שרשין דזרעין טפי מעומק ג' טפחים ולא מסתבכי בשרשי הגפן. אי ליכא על גבו עפר ג' טפחים אין זורע על גבו דגפן אבל זורע את הצדדין של גפן אילך ואילך מכאן ומכאן מש"ה מצי לזרוע בסמוך מכאן ומכאן דלא קא אזלי הזרעין לצדדין אלא יורדין כנגדן בקרקע וליכא למיחש דלישתרשי לצדדין וליערבו בשרשי הגפן ואם כן אמאי מרחיקין אותן מן הכותל ג' טפחים: שמחלידין ונוקבין בקרקע ריבוי השרשין ומעלין עפר תיחוח ומרפין יסוד הכותל:
פיסקא והכרתי לאחאב משתין בקיר. במילי דאסורא לא משתעי קרא אלא במילי דהיתרא: בשופכין מכלי:
ת"ש לא ישתין. בפירוש: בכותל לבנים דרכין נינהו מש"ה מרחיקין ג' טפחים וצונמא שחזקה היא מותר להשתין כרבה בר בר חנה דאמר לעיל מותר להשתין:
רקיק אינו ממעט בחלון. דקי"ל אם יש מת בבית ויש בו חלון טפח על טפח ואותו חלון פתוח לבית אחד וחלון שהוא טפח על טפח מכניס ומוציא את הטומאה ואם יש באותו חלון פת רקיק אחד אינו ממעט בחלון ומיטמא בית האחר דלא מיבטיל ליה ודעתיה עליה למיכליה וכמו כמאן דליתא מש"ה אין ממעט: אבל רקיק דממאס שמלוכלך מכאן ומכאן ודק הוא אינו יכול לקלופיה אימא מבטיל ליה ולמעט קמ"ל דלא:
ותיפוק ליה דרקיק אינו ממעט משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה משום דנילוש מעיקרא במים והוי מוכשר מחמת מים וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה לסתום בו חלון שהוא טפח על טפח שלא תצא הטומאה או למעטו ואמאי איצטריך לאשמועינן דאינו ממעט. במי פירות ומי פירות אין מכשירין:
לעמוד בפני עצמן בחלון. דחוצצת משום דחבית וקופה שהן כלי ומקבלין טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. והא תבן חזיא לבהמתו ולא מבטל ליה וחוצץ וקשיא לשמואל דאמר לעיל דכל מידי דחזיא ליה לא מבטל ליה ואינו חוצץ ומשני משום הכי חוצץ דודאי בטוליה בטליה ולא חזי ליה דתבנא סריא הוא. והא חזי לטינא ואמאי חוצץ הא לא מבטל ליה ומשני דאית ביה קוצים ולא חזי לטינא משום שגובלין הטיט ברגלים ואי הוי ביה קוצי היו נכנסין ברגליהן ומש"ה לא חזיא:
היסק גדול לא שכיח. לא מיבעי ליה:
בשהתריפו. שהתליעו:
אי פומה של חבית. מחזרת מבחוץ:
והא דתנן המבריך גפן אחד בארץ אם אין על גביו. לאו משום יניקה קאמרינן דכיון דבגפן אחד הוא והוברך כלו בארץ שאין עיקרו נראה ליכא משום עירבוב ומשום יניקה לחודה לא מתסרי שהרי הוא זורע את הצדדים אע"ג דאיכא יניקה כדכתבי' ותנן נמי מחיצת הכרם שנפרצה כו'. אלמא אע"ג דאיכא שרשין דקא ינקי לא מיתסר כיון דליכא עירבוב ובמסכת כלאים שנינו כמה משניות בענין זה לענין כלאי הכרם דתנן התם בפ' שלישי היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שהוא נראה בסף שדהו כלומר ואין כאן ערוב ומותר, ולענין כלאי הכרם נמי תנן בכי האי גונא.
ואמרינן נמי בעירובין (יא,א) נעץ ארבע קונדיסין ומתח זמורה על גביהן שסומך כדפרש"י ומצינו בירושלמי שם במסכת כלאי' שהקשו לא יביא זרע עליה הא מן הצד מותר מהנך קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר כל אילן אי משום עבודה נתני ששה כלו' אי בשיש שם ערבוב וצריכא הא ליתן לה כדי עבודת' ולזרוע השאר נתן לה ששה טפחים שכך שיעור גפן יחידית ומתרץ רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משם זרעים על הגפן פירוש בשאין שם ערבוב שאין עיקר הגפן נראה ואין כאן משום כלאי הכרם דליבעי ששה אלא מפני שהוא מביא ירק בגוף הגפן שכיון שהבריך הגפן הוא רך יותר משאר אילנות שהוברכו ושרשי הירק נכנסין בתוכו והויא לה הרכבה ואסור להרכיב ירק באילן ולפיכך לא תנא שאר אילנות ומן הצדדין הואיל ולא משתרשי לצדדים אע"ג דינקי לית לן בה הואיל וליכא ערבוב.
ואי קשיא לך נהי דזרעים לאו לצדדין משתרשי. ותיפוק ליה משום גפן עצמה דמשתרשא לצדדין איכא למימר דלא מקרי הרכבה אלא בכגון ששרשי הזרעים נטעין בגוף הגפן. אבל שרשין בשרשין אע"פ שמסתבכין אלו באו רכיכין הן ואין זו הרכבה שכל אחד ואחד יונק לעצמו ועושה פרי הראוי לו ואינו בטל בשל חברו וזה הטעם צריך עיון. ולא כן פי' רש"י ז"ל.
שמועה זו כתבוה רבותינו הצרפתים ז"ל בתוספות בארוכה, והרי אנו כותבין אות' בכאן כמו שכתבוה להתלמד בה: אינו ממעט בחלון. פירוש בחלון העשוי לתשמיש שאם יש בו פותח טפח הוא מביא את הטומאה ואם נתמעט אפי' משהו אינו מביא כמו ששנינו במסכת אהלות פרק י"ג (מ"ד) העושה מקום לקנה וכו' לזון את עיניו לדבר עם חברו ולתשמיש דפותח טפח וקתני סיפא אלו ממעטין את הטפח וכו'.
אבל בחלון העשוי למאור שנינו שם העושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה ובמסכת כלים פי' שיעורו מלא מקדח של לשכה שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נרונית וכמלא נקב שבנעל ומוכח במסכת בכורות פרק על אלו מומין שסלע נרונית יתרה על סלע סתם שבתלמוד שסלע סתם פחות הוא ממקדח סתם וכל שכן ממקדח גדול.
וחלון זה אינו מתמעט בכל שהוא אלא כמו ששנינו במסכת אהלות שיירי המאור רום אצבעיים על רוחב גודל וכן נראה שאין אוכלין ממעטין בו דקתני סיפא אלו הן שיירי מאור חלון שסתמה ולא הספיק לגמרה. ויש שיעור אחר במאור בזמן שלא נעשה על ידי אדם וזהו ששנינו שם חרדוהו מים או שרצים או שאכלתו מלחת שיעורו מלא אגרוף וכו'. ומפורש במסכת כלים זהו אגרופו של בן אבטיחא"ר יוסי ישנו כראש גדול של אדם.
ות"ל דה"ל דבר שהוא מקבל טומא'. פי' ואע"פ שבטלו נמי הוה ליה דבר שהוא מקבל טומאה ואינו חוצץ.
ואיכא דקשיא, והרי אם בטלו אינו מקבל טומאה דמאי שנא מכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן בפסחים דטהורה ובמסכת חולין פרק העור והרוטב אמרינן בית שסבבו בזרעים טהרו אלמא כיון דבטלינהו לא מקבלי טומאה והא לא קשיא דהתם עביד ליה מעשה בידים כדי לבטלו לעולם אבל בטול לחודיה לא סגי ליה ואכתי מקבלי טומאה. והא דאמרינן במס' סוכה במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה משמע משום דמקבלי טומאה. איכא למימר התם נמי לא מבטל ליה אלא לשבעת ימי החג ולא טהר עד שיבטל לעולם ואיכא למימר שאני התם כיון שהוא מקבל טומאה בשעה שסכך מסכך בדבר המקבל טומאה הוא ואע"פ שסכך זה מטהרו אי נמי כיון דאיכא אוכל מרובה על הפסולת אע"ג דבטליה מעיקרא כגון שסכך בהן בית וטהר פסול דדומיא דפסולת גורן ויקב בעינן דלא חזו לקבל טומאה.
ול"נ דהכא הכי מקשינן, כיון דלא מבטל ליה אם כן הוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ והיכי אשמעינן רב טובי שאין שום דבר ממעט עד שיבטל ולא מצית למימר דאיהו לא אתא לאשמועינן אלא שאינו מבטלו דהוה ליה למימר הכי ומימריה לאו להכי אתיא אע"ג דהשתא אגב ארחיה נקט ליה רקיק.
ואי קשיא לך לוקמה בפחות מכביצה שהוא חוצץ בפני הטומאה כדתנן במסכת אהלות פרק י"ג ולמה ליה לאוקמה בנילוש במי פירות לאו קושיא היא דאי פחות מכביצה הוא לא בעי בטול ולפיכך אוקמה בנלוש במי פירות ומה שפר"ח ז"ל כגון שמן לית' דשמן מכשיר הוא כדאיתא במסכת שבת ובמס' מכשירין (ו,ד).
אי דפומה לבר היא גופא תיחוץ. איכא למידק והא לא מבטל החבית דהא חזיא ליה והא אמרת בעינן בטול וכדאמרינן לקמן כלי חרס חזי ליה וא"ל כיון דהתריפו הגרוגרות מבטל ליה אגבייהו כך שמעתי וקשה לי היכא פשיטא ליה דמבטל לה לחבית ונראה לי שאם אינו מבטל החבית משום הגרוגרות שאינה ראויה וחשובה לנטלן ממנה אין בטול הגרוגרות מועיל לו כלום שהרי סופו ליטול החבית והרי הגרוגרות בתוכה לפיכך הקשו בגמ' פשיטא דמבטלת לחבית אגב גרוגרות עסקי' ואם כן היא גופ' תיחוץ.
ויש שפירשו דהכי קשיא ליה אי דפומ' לבר היא גופא תיחוץ ואי משום דלא מבטל לה לא אפשר לאוקמה בהכי דאם כן אע"פ שאין יכולים לעמוד בפני עצמן נמי דלא בעינן יכולין לעמוד בפני עצמן אלא בסמוך בדבר המקבל טומאה אבל משום בטול לא ואלו מי אלים לקושיה משום דקים ליה דלא אפשר לאוקמה משום דלא מבטל לה ולהך סברא הא דתנן בריש' דהך קוברי המת שהיו עוברים באכסדר' והגיף את הדלת וסמכו במפתח אם יכול הדלת לעמוד בפני עצמו טהור ואם לאו טמא בשפותתת דידיה מאבראי ובשמקבל טומאה וא"א לומר כן דקתני עלה בתוספות ר"י אומר משום ר' אלעזר אע"פ שאינו יכול לעמוד בפני עצמו מציל לפי שלא נטמא המפתח אלמא רבנן סברי אע"פ שלא נטמא המפתח אינו מציל הואיל וסמיכת כלי הוא.
ואי קשיא לך דהכא משמע דבעינן ביטול ובמס' שבת אמרינן פקקו את המאור בתפיח. ואי דבטליה הא קא עביד דופן בשבת ונראה שרש"י ז"ל מפ' התם דכיון דלא מהדק ליכא משום דופן.
ומכל מקום קשי' הא דאמרי' במס' מגילה בענין ההיא אינדרינא וכו' ואמר רבא לישקלו לתיבות' ולינחוה התם והוו ליה כלי העשוי לנחת וחוצץ בפני הטומאה ואיכא למימר בבלי העשוי לנחת לא בעינן ביטול שהרי אינו עשוי לטלטל.
ויש שפירשו דגבי חציצה לא בעינן ביטול. והא דאמרי' לקמן הא לא מבטל ליה לגבי מיעוט קאמרי' אבל לחציצה לא וכי אקשי' הכא והא לא מבטל לה אשאר דברים כגון תבן וגרוגרו' שהן אוכלין וכדתנן במס' אהלו' פ"ח ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלין טהורין אבל בשאר דברים לא בעי ביטול לגבי חציצה כ"ש ואפשר דגבי תבן וגרוגרו' אע"ג דקתני חוצצין מיעוט הוא שהרי אינן ממלאין את החלון דהא איכא קופה וחבית ועוד שאין במשנה שם בפי' דאהלו' לשון חוצצין ולישנא דגמרא הוא ולאו דוקא.
המבריך גפן בארץ אם אין על גביו שלשה טפחים לא יביא זרע לשם: פירוש לאו משום יניקה ומשום כלאים, דאין אסור משום כלאים אלא כשיש יניקה וערבוביא, הא ביניקה לחודה לא, וכדתניא בברייתא דמייתינן בריש מכילתין מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש, וכדאיתא במסכת כלאים [פרק ג' משלשה היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק אחר מותר מפני שנראה כסוף שדה], ובמסכת עירובין בפרק קמא (יא, א) גבי נעץ ארבעה קונדסין בארבע פנות השדה ומתח זמורה על גביהן, והכא על כרחין כשהוא זורע רחוק מראשי הגפן המגולין כדי עבודת הגפן יחידית, דהיינו ששה טפחים לרבנן או שלשה דלרבי עקיבא, דאי לאו הכי היכי קתני אבל זורע הוא את הצדדין, והא צריך להרחיק כדי עבודת הגפן, והכא היינו טעמא דעל גביו אסור אם אין עליה שלשה טפחים, לפי שהגפן רכה ושרשי הזרעים נשרשין לתוכה והוה ליה מרכיב ירק בגפן, והיינו נמי דנקט גפן דרכיך, הא שאר כל אילן אף על פי שאין על גביו שלשה טפחים מותר, דאילן (רכין) [קשין] ואי אפשר לשרשי הזרעים להתרכב בהן, ולפיכך שרי ובלבד שירחיק כדי הרחקה מן היוצא על גבי קרקע, וכן מוכח בירושלמי (כלאים, פ"ז, ה"א) דגרסינן התם על משנה זו מה אנן קיימין אי משום זרעין באילן, כלומר משום מרכיב ירק בגפן, למה לי גפן אפילו שאר כל האילנות אי משום עבודה ניתני ששה, אלא כרבי עקיבא דאמר שלשה, אי כרבי עקיבה אפילו מן הצד ניתני שלשה, רבי ירמיה בשם רבי חייא בר אבא משום זרעים על גבי הגפן, כלומר לעולם משום מרכיב, ודוקא בגפן שהיא רכה, אבל שרשי שאר האילן קשין ואין הירק מתרכב בהן.
אבל זורע הוא את הצדדין: ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשין לצדדים. י"ל דשרשי הגפן אינן עולין למעלה אלא למטה משלשה הן נשרשין.
אמר רבי חגא בשם רבי יוסי מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח: פי' ולעולם אין משתרשין לצדדין. ואם תאמר אם כן בטלת דין ערוגה. י"ל התם משום דממקומן הן יונקין בסמוך להן שלשה טפחים.
התם בשופכין: מהא שמעינן דשופכין דשאר מים דעלמא שרי, ולא אסרי אלא כעין נברכת הכובסין דקוו וקיימי, אי נמי בחול במתונא, לפי שהלחלוחית אינו מתיבש במהרה, אבל שופכין דעלמא עוברין הן לשעה ומתיבשין ואין חוששין להן.
במה דברים אמורים בכותל לבנים אבל בכותל אבנים טפח: פירש מורי הרב ז"ל דלא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין, כגון זרעים ומחרישה, אפילו מכותל אבנים מרחיקין שלשה טפחים.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון. מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי: פירוש דקא סלקא דעתיה השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, וכדמקשינן בסוף ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה, ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט, אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק דלא משום דמקבל טומאה קאמר, אלא משום דעתיד לינטל משם, וכל העתיד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ, ורקיק דנטל לרבותא נקטיה, דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל, ולפירושו דינא הוא דלא ימעט, אלא אפילו רקיק דבעמידתו בחלון הוא נמאס ויתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט, קא משמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט, ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו בטלו שם אינו חוצץ, דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה.
ואיכא למידק, אי מבטל [ליה] לא מקבל טומאה, דהא כיפת שאור שיחדה לישיבה אינה מקבלת טומאה, כדאיתא בפסחים (מה, ב), ובפרק העור והרוטב (חולין קכט, א) נמי אמרינן בית שסככו בזרעים טהרו. ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כדי לבטלו, אבל ביטול לחודיה בלא מעשה אינו מעלה אותו מטומאתו ואכתי מקבל טומאה. והא דאמרינן במסכת סוכה (יג, ב) במסכך באוכלין שאם האוכל מרובה על הפסולת פסולה, ומשמע משום דמקבל טומאה, ואף על גב דהתם הא עביד ביה מעשה בידים, י"ל דהתם נמי לא מבטיל ליה לעולם, אלא לשבעת ימי החג בלבד, ואנן ביטול לעולם בעינן.
ופרקינן: בשנילושה במי פירות: שלא הוכשרה. והני מי פירות דקאמר כגון מי תותים ורמונים וכיוצא בהם, דלא איקרו משקה, הא יין ושמן מכשירין הן, דמשקין נינהו, וכדאיתא בשבת גבי י"ח דבר ובמקומות רבים בתלמוד. וקשיא לי, דא"כ רקיק דקאמר דוקא קאמר, דאי עבה וממלא כל הכותל אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ, כדאיתא בסמוך, ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילוש במי פירות, כלומר ורקיק דוקא. על כן נראה לי, דמעיקרא כי אקשי ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה, כלומר למעט מ"ש רקיק אפילו עבה אינו ממעט. ופריק דלאו דוקא, אלא לרבותא נקטיה, כדמפרש ואזיל. ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט, ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, ופריק בשנילושה במי פירות, ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כנ"ל, ובזה נסתלקו כל הקושיות. ואפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ או ממעט. כנ"ל.
חזי לטינא דאית ביה קוצי חזי להיסק ברטיבא: הוא הדין דהוה מצי לאוקומה בשבת, דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כרחיה מבטל ליה התם חוצץ הוא ליומי, וכדאוקימנא לקמן בן שמונה חי המונח בחלון, אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה, כיון דתנא סתמא.
האי חבית היכי דמי אי פומא לבר היא גופה תיחוץ: כלומר, דהא אין כלי חרס מקבל טומאה מגבו. ואם תאמר היכי תיחוץ, והא לא מבטל לה דחזיא ליה. וי"ל דכיון דגרוגרות שבה החריפו אף היא נמאסת ולא חזיא ליה, ואינו מחוור, דאף על גב דלא חזיא ליה לאשתמושי בה, מכל מקום מתבר לה וחזיא ליה ליתן בין פסים לחברו. וי"ל דאין חוששין שמא ישבר הכלי ליתן בין הפצימין, וכדמשמע לקמן בסמוך דתניא בברייתא דעשבין שתלשן והניחן בחלון וכו' וכלי חרס, וראשי כלי חרס חזי ליה, ואוקימנא דמאיס ומנוקב, ולא חיישינן דילמא שקיל ליה ומתבר ליה כדי ליתן בין פצין לחברו.
ומיהו הנכון שיש לומר דכל שהוא סותם לגמרי את החלון, אף על פי שהוא עתיד לינטל, חוצץ הוא, ולא אמרן בשעתיד לינטל שאינו חוצץ אלא כשאינו סותם לגמרי אלא שממעט שיעורו של חלון, דכיון דאיכא תרתי, חדא דאינו סתום לגמרי ועתיד לינטל, אינו חוצץ, והיינו דנקט לעיל לשון מיעוט והכא נקט לשון חציצה. ותדע לך מדאמרינן בשילהי שבת (קנז, א) מעשה ופקקו את המאור בטפיח דסתם כלים אין מבטלין אותם, וכן בפרק בתרא דמגלה (כו, ב) ההוא אנדרונא דהוה מחית ביה מיתה ואמר להו רבא דליוה לתיבותא ואותביה להתם, אף על גב דתיבותא לא מבטלי ליה התם, אלא טעמא כדאמרן, דכיון שסגורין לגמרי, אף על פי שעתידין לינטל חוצצין. וכן פירש רבינו יצחק הזקן ז"ל הידוע מבעלי התוספות.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(ב) פיסקא מרחיקין את הזרעים כו' המבריך את הגפן בארץ. כ' ר' יצחק זצוק"ל שכפף אמצע הזמורה וחיפה אמצעיתה בעפר כדי שתקבל יניקה בקרקע ולא שתשרש ויהיו שני גפנים ויונקים זה מזה ואין שרשי' יוצאין לצדדין ומשום הכי מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך. אבל אם הי' גפן יחידי בלא הברכה לא היה יכול לזרוע בסמוך כמדומה לי שצריך ג' טפחים הרחקה שאף על פי שהזרעים לא משתרשי לצדדין הגפן משתרש להכי נקט המבריך דוקא. ואינו נראה לי דסתם הברכה כדי שתשרש בארץ היא עשוי' ואפ"ה לא קשיא ולא מידי דמאי תנן בפ' ששי דכלאים וכמה היא עבודת הגפן ו' טפחים לכל רוח ר"ע אומר שלשה דוקא כשהגפן נראית על גבי קרקע אבל הזמורה שהיא טמונה תחת הקרקע ואינה נראית אע"פ שהשרישה מותר לזרוע את הצדדין אילך ואילך ולשרשין דמישתרשי לא חיישי' דכל עיקר כלאים אינו אלא מפני התערובת שנראין גפנים וזרעים גדילים כאחת שהרי לגפן יחידית נותנין לה ששה טפחים ולה' גפנים שחשובין כרם נותנין להן עבודתן ד"א. ואטו טפי משתרשי שרשים דהני מהני אלא משום דקי"ל הלכה למשה מסיני שעבודת הכרם היא ד"א. ועבודת גפן יחידית הוא ששה טפחים אם זורע זרעים בתוך עבודתן נראים כי הן גדילים כאחת והן כלאים. תדע דהכי הוא טעמא משום תערובת ולא בעבור היניקה שהרי אם הי' גדר בינתים זה סומך הגפנים עד הגדר וזה סומך זרעי' עד הגדר. ואע"פ שיונקים זה מזה כיון שאינן מעורבין מותר. ובפ"ו דכלאים תנן המותח זמורה מאילן לאילן תחתי' אסור. אלמא אע"פ שהזמורה ארוכה הרבה ורחוקה מן העיקר של גפן יותר משיעור יניקתה אסור לזרוע תחתי' מפני שנראה כתערובת שיהו הזרעים מלמטה והזמורה מתוחה עליהן ה"נ גבי מבריך כיון שהברכה אינה נראית ע"ג קרקע מותר לזרוע את הצדדין אבל על גבה אסור אם אין עפר על גבה ג' טפחים משום דאזלי זרעים ומחברי על הגפן והו"ל ירק באילן ואסור להרכיב ירק באילן בכל אילן ואע"פ שאינן גפנים כדתנן בפ"ק דכלאים אין נוטעין ירקות בתוך סדין של שקמה. אין מרכיבין פיגם על גבי קידה לבנה מפני שהיא ירק באילן:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ב (עריכה)
לז. למימרא דזרעים לצדדים קא משתרשי והא תנן המבריך גפן בארץ אם אין על גבה עפר שלשה טפחים לא יביא זרע עליה ותאני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך. וש"מ דזרעים לאו לצדדין קא משתרשי, דאם כן אמאי זורע את הצדדין, הא קא נגעי שרשין בהדי גפן. אמר רב חנא משום רבי יוסי מתניתין דקתני מרחיקין את הזרעים מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח. ולא תימא דוקא לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק את עצמו אבל לר' יוסי דסבירא ליה על הניזק להרחיק את עצמו (ו) לא בעו רחוקי דהא בעידנא דקא זרע לא מטי הזיקא לגבי כותל ולאו גיריה נינהו, אלא אפילו לר' יוסי בהא מודי דשלשה טפחים סמוך לכותל ככותל דמו ומשתעבדי ליה לבעל הכותל מידי דהוה אהרחקת ארבע אמות דמשום דושא כדברירנא במתני' (לעיל בבא בתרא יז,א סי' א):
לח. תניא לא ישתין אדם בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו שלשה טפחים בד"א בכותל לבנים אבל בכותל אבנים בכדי שלא יזיק וכמה אמר רב פפא טפח ושל צונמא מותר אפי' סמוך לכותל. ומסתברא דהני מילי במשתין או בשופכין דלפי שעה בעלמא הוא, אבל בביב של מי רגלים או בגומא (של) [ש]מי רגלים נקוין לתוכה דתדירי ונפיש היזיקיהו אפילו בכותל אבנים נמי בעי שלשה טפחים וסד בסיד כדברירנא במתני' (שם סי' ג). דיקא נמי דברייתא דקא מפליג לא איירי אלא במשתין דאקראי בעלמא הוא:
לט. אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעיט. כגון חלון הפתוח בין ב' בתים וכזית מן המת באחד מהן, אם היה בחלון פותח טפח והיה רקיק זה ממעטו מטפח הרי הוא כאילו אינו ואינו ממעט בחלון לחוץ בפני הטומאה. ודייקינן מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי לא מבעיא קאמר לא מבעיא עבה דלא מבטיל ליה דגריר להו לאפיה ואכיל ליה לשארא, אבל רקיק דמאיס בכוליה ואי אתי למגרר מיניה (ו) לא משתייר מיניה ולא מידי אימא מיבטיל ליה, קמ"ל דלא. הילכך הוה ליה דבר העומד לינטל וכנטול דמי, וכן כל כיוצא בזה. ומקשינן ותיפוק לי דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. ואוקימנא שנילושה במי פירות דלא מקבל טומאה, אפ"ה אינו חוצץ:
מ. ושמעינן מיהא דכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה:
מא. ושמעינן נמי מינה דעיסה שנילושה במי פירות אינה מקבלת טומאה דמי פירות שיש להם שם לווי אין מכשירין:
מב. מיתיבי קופה מליאה תבן וחבית מליאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאלו ינטלו ויכולין תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אינן חוצצין. דכיון דתבן וגרוגרות באנפי נפשייהו לא חזו למיחץ דהא אינן יכולין לעמוד בפני עצמן, אע"ג דיכולין לעמוד על ידי הקופה והחבית נמי לא חיצי, דהשתא לאו אינהו קא עבדי מחיצה אלא קופה וחבית הוא דקא עבדן מחיצה, וקופה וחבית דבר המקבל טומאה נינהו ואינו חוצץ בפני הטומאה.
ודייקינן מינה תבן חזי לבהמתו וש"מ דאפילו מידי דחזי ליה נמי כי מבטיל ליה בטיל וחייץ, וקשיא לשמואל. ואוקימנא בתיבנא סריא. והוא תבן סרוח. ומקשינן תו חזי לטינא. ואוקימנא דאית ביה קוצי. ומקשינן תו חזי להסקה. ואוקימנא במתונתא. כלומר דאית לה לחלוחיתא דמיא דלא חזי להסקה. ומקשינן חזי להיסק גדול. ומפרקינן הסק גדול לא שכיח. ואי שבת או יום הכפורים הוא דלא חזי לטינא ולא להסקה, אע"ג דיביש ולית ביה קוצי כיון דסרי ולא חזי לבהמתו חייץ. ומקשינן גרוגרות חזיאן ליה. ואוקימנא בשהתריפו וכןתני רבה בר אבוה כשהתריפו. כלומר שהורקבו ואינן ראויין למאכל אדם כלל. ואי לאו דאוקימנה בשהתריפו הוה צריכינן לאוקומה בדלא אתכשור דלאו להוו דבר המקבל טומאה, אלא השתא דאצטריכינן לאוקומה כשהתריפו אפילו תימא בדאתכשור, וכיון דהתריפו נפקי להו מתורת אוכל לגמרי ותו לא חזי לאדם, ולכלב נמי לא חזי דלאו אורחיה למיכל גרוגרות, ואשתכח דלא מקבלי טומאה ואמטול הכי חיצי.
אבל זורע הוא את הצדדים. ואם תאמר ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדים ניחוש לשרשי הגפן דלצדדים משתרשי ובאים שרשי הירק ונכנסים בהם יש לומר דאפשר דליכא משום הרכבה אלא בגוף הגפן ממש אבל בשרשים לא. הר"ן ז"ל. ועיין בהר"ן שעל ההלכות סוף פרק קמא דקידושין.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: ואם תאמר ותיפוק ליה משום שרשי הגפן שמשתרשים לצדדים. יש לומר שרשי הגפן אינם עולים למעלה אלא למטה משלשה הם נשרשים. עד כאן.
וכן תירץ הר"י בעליותיו וזה לשונו: יש לומר שרשי הגפנים יורדין הם למטה לארץ שלשה טפחים ואין שרשי הזרעים באין לתוכן. עד כאן.
התם בשופכין. כתוב בתוספות ויש לומר דשאני חול שהוא כל שעה כו' וראוי היה לשנותו בהדי היזיקא דמתונא אלא משום דלא דמי להו דאינהו קביעי. עד כאן מתוספות הרא"ש ז"ל. התם בשופכים פירוש מי רגלים המתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בצד כותל של חבירו לפי שכיון שנשפכין באחת נמצאו מזיקים את הכותל וחופרים אותו אבל לעמוד בצד הכותל ולהשתין כיון שאין נשפכים מגופו ובפעם אחת אין הכותל ניזק מהן ולפיכך מותר. וליתא להא דרבה בר רב הונא דהא איתותב הילכך אפילו לעמוד ולהשתין בצד כותלו של חבירו אסור עד שירחיק שלשה טפחים. הר"י ן' מיגש ז"ל.
במה דברים אמורים בכותל לבנים כו'. לא קאי אלא אהרחקת מי רגלים אבל כולהו אינך דמתניתין כגון זרעים ומחרישה אפילו מכותל אבנים מרחיקים שלשה טפחים ומסתברא דהא דתנן ואת מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים אליבא דמסקנא נמי בשופכים מיירי ולפיכך מרחיקים אותם מן הכותל של אבנים ששה טפחים והכי משמע לשון הרחקת מי רגלים משום הכי לא קתני עלה במה דברים אמורים בכותל לבנים. הר"י ז"ל בעליותיו.
וז"ל לשון ה"ר יהונתן ז"ל: לא ישתין כו'. דלא תימא דמתניתין מיירי כשופכים דהיינו עביט של מימי רגלים הוא דבעי הרחקה שלשה טפחים אבל להשתין שהוא דבר מועט לא ליבעי הרחקה קמשמע לן דאפילו כל השתנת המים אסר במתניתין בלא הרחקת שלשה טפחים וקמשמע לן נמי ברייתא דאף על גב דמתניתין משמע דדין מי רגלים וזרעים ומחרישה אחת הוא קמשמע לן דלא דלגבי מי רגלים היא דמשוינן חילוק בין כותל לבנים לכותל אבנים אבל בשארא לא שנא דבכולהו בעינן שלשה טפחים. עד כאן לשונו.
אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון מאי איריא רקיק אפילו עבה נמי פירוש קא סלקא דעתך השתא דטעמא דשמואל משום דמקבל טומאה וכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה וכדמקשינן בסוף ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ולפיכך קשיא ליה מאי איריא רקיק שאינו סותם כל החלון שאינו ממעט אפילו עבה נמי שסותם כל החלון אינו ממעט בפני הטומאה. ופריק דלאו משום דמקבלי טומאה קאמר אלא משום דעתיד ליטלו משם וכל העומד לינטל אפילו ביומו הרי הוא כנטול ואינו חוצץ ורקיק דנקט לרבותא נקטיה דלא מיבעיא עבה שאינו נמאס בעמידתו בחלון ועתיד לינטל ולפיכך דינא הוא דלא ימעט אלא אפילו רקיק דבעמידתו שם אפשר שיתקלקל מלחלוח החלון והוה אמינא שימעט קמשמע לן דאפילו רקיק עתיד לינטל ואינו ממעט. ואקשינן ותיפוק ליה דהוה ליה דבר המקבל טומאה ואפילו ביטלו שם אינו חוצץ דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה ואיכא למידק אי מבטל ליה לא מקבל טומאה דהא כיפת שאור כו'.
ויש מתרצים דהתם שאני דעביד מעשה בידים כו'. ככתוב בתוספות. ופרקינן בשנילושה במי פירות כו'. וקשה לי דאם כן רקיק דקאמר דוקא קאמר דאי עבה וממלא כל החלון אף על גב דלא מבטל ליה חוצץ כדאיתא בסמוך ואם כן הוה ליה למימר אלא בשנילושה במי פירות כלומר ורקיק דוקא.
על כן נראה לי דמעיקרא כי אקשינן ליה מאי שנא רקיק לישנא בעלמא הוא דקא קשיא ליה כלומר למעט מאי שנא רקיק אפילו עבה אינו ממעט ופריק דלאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כדמפרש ואזיל ולפיכך אקשי ליה אכתי מאי קא משמע לן דבין רקיק ובין עבה אינו ממעט ופשיטא דדבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה. ופריק בשנילושה במי פירות ולעולם רקיק דנקט לרבותא נקטיה כדאמרן כן נראה לי. ובזה נסתלקו כל הקושיות דאפשר דהיכא דבטלו במחשבתו נמי מבוטל וחוצץ אינו ממעט. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: רקיק אינו ממעט בחלון. פירוש חלון שבין בית לבית אי במי בין בית לעליה ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא עבה דחזי ליה דהא אפשר למחתך לא אמרינן כיון דמאוס בטוליה בטליה והוה ליה כעפר וממעט כיון דאפשר למחתך ליה להנהו פנים דאמאיס ליה כעפר ואכיל ליה לשארא אלא רקיק נמי דלא אפשר למחתך מיניה מידי דהא רקיק הוא אימא כיון דמאוס בטולי בטליה והוה ליה כעפר וממעט קא משמע לן דאף על גב דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפילו הכי כיון דחזי לכלבים אי נמי לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטלי ליה לא חייץ דקיימא לן דלא הויא מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא חזי ליה למריה דודאי בטולי בטליה והוה ליה עפר שבכותל אי נמי מאי דגלי דעתיה דבטליה אף על גב דחזי ליה הוי חציצה אבל כיון דגלי דלא מבטל ליה ליכא עליה תורת מחיצה כלל כי היכי דניחוץ בפני הטומאה.
ואקשינן ותיפוק ליה משום דהוה ליה דבר המקבל טומאה וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה פירוש משום דלא חייץ בפני הטומאה אלא מאי דלא עיילא ליה טומאה בגופיה דהוה ליה סותם בפני הטומאה אבל מידי דעייל ליה טומאה כיון דאיהו גופיה הא איטמי ליה הוה ליה ככל הכלים שנטמאו בבית דליכא למימר דחציץ וסתים בפני הטומאה דהא איהו גופיה הא קא עיילא ביה טומאה לא חייץ. ופריק הכא במאי עסקינן כגון שנילושה במי פירות. ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' עד אם יכולין לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם אינם יכולין לעמוד בפני עצמן אלא הקופה והחבית הוא שמעמידין אין חוצצין לפי שאין הקופה והחבית חוצצין בפני הטומאה שהרי דבר שמקבל טומאה הם והתבן והגרוגרות נמי הרי אינם קשים שיהו עומדים בפני עצמם ויהיו מחיצה וקיימא לן דלא הויא חציצה וחוצץ בפני הטומאה אלא דבר שהוא קשה ועומד בפני עצמו אבל דבר שהוא רך ואינו עומד בפני עצמו אלא עד שיהא מונח בכלי אינו חוצץ כדאמרינן לקמן בכל עושים מחיצה חוץ ממלח ורבב שהן רכין ואין יכולים לעמוד בפני עצמן כדי שיהו מחיצה קתני מיהת אם יכולים התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצים ואי סלקא דעתך דכל היכא דחזי לכלבו או לתרנגולא אף על גב דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חייץ תבן אמאי חייץ הא חזי לבהמתו. ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול לבהמה. ואקשי אף על גב דלא חזי לבהמתו חזי לטינא ולא ניחוץ דהא אמרת כל היכא דחזי למידי לא מבטל ליה. ופריק דאית ביה קוצי. ואהדרינן לגופה דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות חזי ליה ואמאי חצצו ופריק שמואל כשהתריפו התריפו בלשון ישמעאל כמג"ת עד כאן לשונו.
חזי לטינא דאית ביה קוצי. חזי להיסק במתונא. הוא הדין דהוה מצי לאוקמה בשבת דכיון דביומיה לא חזי ליה ועל כן מבטל ליה התם וחוצץ ליומו וכדאוקימנא לקמן בן שמנה חי המונח בחלון. אלא כל שאפשר להעמידה בין בחול בין בשבת מעמידה כיון דתנא סתמא. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה