אילת השחר (מלבי"ם)/פרק כג
(עריכה)
דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו. דהיינו שהדבר שיש בו חידוש על חברו יאמר לבסוף, בענין שיוסיף במאוחר על הקודם; ולא בהפך.
ובזה פלס ומאזני משפט לחז"ל לדרושים גדולים (ויקרא סימן שיב באורך. ועוד שם סימן סו, וסימן עד, וסימן שדמ, וסימן שעג . צו ס' נד, וסימן קנו . תזריע ס' טז, וסימן כה, וסימן קיג . מצורע ס' קיא . אחרי ס' ז (עיין סימן כא ), וסימן פט, וסימן קכט . אמור ס' לד, אמור פט . בחוקותי ס' כד)
(עריכה)
אולם אם נמצאו בכתוב שני דברים שהאחד מיותר, כי נשמע מכלל חברו בק"ו, רק שבא ללמד פירושו של חברו -- אז יבוא השם המלמד באחרונה, הגם שהראשון יש בו חידוש יותר, ואז ידבר בדרך זו ואין צורך לומר זו.
כמו "תושב ושכיר", שבא שכיר ללמד על תושב. וכן "אל הקדש פנימה" , "אל הקדש מבית לפרוכת" . ( שמיני ס' נו, אחרי ס' ז, אמור ס' פט )
(עריכה)
ולפעמים הפך הסדר לפי הסבות ומסובביהם.
כמו "לא תגנבו" שעל ידי כך "לא תכחשו" ועל ידי כך "לא תשקרו" . ( קדושים ס' ח, קדושים ס' כו . בחקותי ס' יח )
(עריכה)
דרך הכתוב להזכיר תחילה את הדין ואחר כך את הטעם.
- כמו שבכל דיני קדשים יאמר תמיד את הטעם לבסוף: עולה היא, מנחה היא, חטאת היא, ק"ק היא.
- וכן בדיני הצרעת יזכיר תמיד את הדין תחילה ואחר כך את הטעם: וטהרו הכהן מספחת היא, וטמאו הכהן נגע צרעת היא.
ובמקום שיצא מן הכלל והקדים את הטעם אל הדין דרשוהו חז"ל. ולרוב פירשו שאינו טעם רק תנאי. כמו שתראה דרושים על שנוים כאלה . (צו ס' עט . תזריע ס' נג, וסימן קמ, וסימן קמז, וסימן קסב . אחרי ס' יג . אמור ס' נה)
(עריכה)
וכל מקום שידבר על הנושאים דרך כלל ופרט -- יבואו הנושאים המפורטים בסוף המאמר.
- "כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו, במקום אשר יבחר ה' אתה ובניך וכולי".
- "אתם ניצבים היום כולכם וכולי ראשיכם שבטיכם וכולי"
ועל פי זה מבואר שמה שכתב "יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד" הוא שלא כחוק הלשון; שהפרטים 'אתה ובינך אתך' ראוי שיבואו בסוף המאמר. ומזה למדו חז"ל לחלק המאמר לשנים; שמה שכתוב "אתה ובניך אתך" הוא מאמר פוסק, ומה שכתב "בבואם אל אוהל מועד" הוא מאמר מיוחד . ( שמיני ס' לז )
(עריכה)
ומסגולת הלשון שכל מקום שיזכיר טוב ורע ויכוין על טוב ורע החלטי -- יקדים את הטוב אל הרע. וממה שכתוב "להרע או להיטיב" למדו שמדבר מטוב ורע יחוסיי . ( ויקרא ס' שיב )
ומנהג הלשון בהזכירו שני תנאים להקדים הן ללאו, ולהקדים התנאי הנרצה בעיניו שיהיה כן . ( בחוקותי ס' א )
(עריכה)
השמות המורים על זמן יבואו תמיד בסוף המאמר -- "לשרת לפני הארון תמיד". "לא ידון רוחי באדם לעולם".
ומה שכתוב "אש תמיד תוקד", ראוי שיבוא מלת 'תמיד' מאוחר, ויש בו דרוש . ( צו ס' ו )